ב"ה
בית הדין הגדול
בפני כבוד הדיינים:
הרב אברהם שרמן
הרב חגי איזירר
הרב שלמה דיכובסקי
דיין
דיין
דיין, יו"ר
תיק מספר: 1-53-1239
תאריך: י"א תמוז תשס"ד
30.06.2004
תובע פלוני
בא כוח התובע עו"ד רינה חורי ועו"ד יהודה ריסקין
משיבה אלמונית
בא כוח המשיבה עו"ד גלעד קורינאלדי והרב חיים טוביאנה
הנדון: צווים אחרים
נושא הדיון: סמכות בד-ר במזונות לזרים (2)

פסק דין
שוב לפנינו בעיית עגינות קשה של אשה יהודיה, אשר זיקתה המשפטית למדינת ישראל רופפת. הבעל מערער בפנינו על החלטת בית הדין האזורי בירושלים, אשר קבע כי הוא מוסמך לדון בתביעת האשה למזונותיה, ולעכב לצורך כך את יציאה הבעל מן הארץ.

בני הזוג הינם תושבי מונקו. האשה הינה אזרחית מרוקו והבעל הינו אזרח צרפת. הם נישאו במונקו בשנת 1983, הן בנישואין דתיים, כדת משה וישראל, והן בנישואין אזרחיים. יש להם שני ילדים, הגדול כבן 20 והקטנה כבת 17. הם חיים בנפרד זה כשבע שנים, לאחר שהאשה עזבה את בית המגורים. הם התגרשו בגירושין אזרחיים במונקו. הילדים נשארו בהחזקת האב, והאם חוייבה לשלם למזונותיהם סך של כ-1000 דולר לחודש.

האשה פנתה לבית הדין הרבני בפריז, בתביעה שהבעל יתן לה גט פיטורין כדמו"י. כפי הנראה, הבעל התעלם מפניות בית הדין אליו. הוצגו בפנינו מכתבים של חשובי הרבנים בצרפת, אשר פונים אל הבעל ומזמינים אותו לסידור הגט בינו לבין אשתו. הרבנים הם: הרב שמואל סיראט, הרב הראשי לשעבר של צרפת; הרב דוד משאש, הרב הראשי לפאריז; הרב ניסים רביבו, אב"ד פאריז. כן הוצגה בפנינו פניה נרגשת של הגר"ע יוסף, הראשון לציון ונשיא מועצת חכמי התורה, אשר כותב לבעל את הדברים הבאים:
"לכבוד

האדון היקר מר (פלוני) הי"ו

שלום וישע רב,

הנני פונה בזאת בפניה נרגשת, מאחר ששמעתי שהתגרשת מאשתך (אלמונית) תחי' בגירושין אזרחיים, ולא קיבלה ממך גט כדין תורה, ודבר כזה לא יעשה בישראל, להשאיר אשה עגונה, וזהו עוון חמור ביותר לפי תורתנו הקדושה, וגם יכולים להיות מזה מכשולים גדולים והולדת ממזרים חס ושלום.

לכן הנני מבקש ממך שתתן לה גט בבית דין של יהודים, כדת וכהלכה, ושכרך יהיה מרובה מן השמים, ותשא ברכה מאת ה' ובזכות המצוה תזכה לאורך ימים ושנות חיים, בטוב ובנעימים בעושר ואושר וכבוד, הצלחה וכל טוב.
(-) עובדיה יוסף"
למכתבו של הגר"ע יוסף הצטרפו ראש אבות בתי הדין בתל אביב, ועוד חמישה אבות בתי דין.

כן הוצג בפנינו מכתבו של הרה"ג מאיר מאזוז, ראש ישיבת כסא רחמים בבני ברק, הכותב אל הבעל, שכמדומה לו, הוא מכיר את אביו מתונס, שהיה מתלווה לסליחות אל אביו ז"ל, שהיה חבר בית הדין בתונס. גם הוא מבקש מן הבעל ברחמים שיתן גט לאשתו.

כמסתבר, היו אל הבעל פניות נוספות של רבנים. מן החומר שבפנינו עולה כי הגר"ע בצרי, אב"ד בירושלים, היה גם הוא מעורב בנסיונות לשכנע את הבעל לתת גט לאשתו.

בצר לה, קמה האשה ועלתה ירושלימה, בירת הנצח של עם ישראל, כדי להגיש שם תעצומותיה נגד בעלה. שתי תביעות הגישה היא, באמצעות שלוח, ביום ב' אב תשס"ג (31.7.03), בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. האחת, תביעה לגירושין; השנית, תביעה למזונות. בתביעותיה, שהוגשו בשני תיקים נפרדים, היא טוענת כי נפרדה מבעלה עקב אלימותו, וכי פנתה לבית הדין בפריז בתביעה לסידור גט, אך הבעל סרב להתייצב. בתביעת הגירושין היא כותבת, כי אין לה מנוס כי אם לפנות לבית הדין בירושלים, כדי לשחררה מכבלי עגינותה. בתביעת המזונות היא כותבת, כי הבעל חייב לפרנסה עד למתן גט כדמו"י בפועל. היא מוסיפה כי בית הדין בירושלים מוסמך לדון במזונותיה על פי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, כפי שכבר פסקו בית הדין הרבני הגדול בתיק 4485/סג, ובית המשפט העליון בבג"ץ 1796/03 צלאח כובאני נ' חליה כובאני (טרם פורסם).

במהלך ימי חול המועד פסח האחרון, הוגשה על ידי שליח האשה בקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הבעל. מאחר והיו אלו ימי פגרת בתי הדין, טופלה הבקשה על ידי דיין ששימש לצורך הענין כדיין תורן. הוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ למספר ימים, ונאמר בהחלטה כי הבקשה תובא מיד לאחר החג לעיון ההרכב הקבוע.

הבעל, שהיה אז בישראל עם שני ילדיו בביקור חג, לא ידע על מתן הצו. הוא קיבל את הידיעה על כך, בהפתעה מרובה, בעת שעמד להמריא בחזרה לצרפת. עקב הצו, לא יכול היה לצאת את הארץ, וילדיו שבו לצרפת בלעדיו.

מיד לאחר החג פנה הבעל בבקשה בהולה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים, לבטל את צו עיכוב היציאה. הדיון בבקשתו, וכן בבקשה הנגדית של האשה, התקיים ביום כ"ז ניסן תשס"ד (18.4.04). הדיון התקיים בנוכחות שני בעלי הדין וכן באי-כוחם. הבעל קבל על שורה של ליקויים, ביניהם על כך שתביעות האשה כלל לא הומצאו אליו, והוא הופתע בעת שנמנע ממנו להמריא מישראל. הוא כפר בסמכותו של בית הדין לדון הן בתביעת הגירושין והן בתביעת המזונות. הוא דרש לבטל את צו עיכוב היציאה, וטען כי אין בידו להביא ערבים תחת הצו. האשה בקשה להאריך את צו עיכוב היציאה.

בהחלטה מיום כ"ט ניסן תשס"ד (20.4.04), שהיא נשוא הערעור, קבע בית הדין כי הסמכות לדון בתביעת הגירושין של האשה הינה בעייתית, כל עוד אין האשה אזרחית או תושבת ישראל. לעומת זאת, יש לבית הדין סמכות לדון בענין מזונות האשה, לרבות מדין מעוכבת, ואגב כך מוסמך בית הדין לדן בשאלת הגירושין (ככל שיש לכך השלכה על המזונות). בית הדין ציוה על עיכוב יציאת הבעל מן הארץ, והורה לקבוע דיון כאשר בסיומו ידון בחלופות שיוצעו על ידי הבעל, כנגד ביטול עיכוב היציאה. כן קבע בית הדין, כי אם ישתנה מעמד האזרחות של האשה ותוגש בקשה מתאימה, ישקול בית הדין מחדש את נושא הסמכות בענין תביעת הגירושין.

בכתב הערעור שהוגש לנו, מלא הבעל טענות כרימון נגד בית הדין האזורי. לדבריו, צו עיכוב היציאה גורם לו עוול משווע. הוא אינו אזרח ישראל, אינו תושב ישראל, אין לו משפחה בישראל, אינו דובר עברית, ואין לו זיקה כלשהי לישראל. כך גם לגבי המשיבה. הוא מצביע על ליקויים מליקויים שונים שליוו הן את הגשת התביעות על ידי שליח של האשה, והן את טיפולו של בית הדין האזורי בפרשה. הוא טוען כי בית הדין אינו הפורום הנאות לדון במזונות, אלא בית המשפט במונקו. לדבריו, צו עיכוב היציאה הוצא ללא עילה, תוך ניצול לרעה של הליכי בית הדין, ותוך חוסר תום לב וחוסר כנות. כן הוא טוען כי ההליכים בבית הדין קמא התנהלו תוך פגיעה מהותית ואנושה בכללי הצדק הטבעי.

קיימנו דיון בערעור. בישיבת הערעור נכח גם נציג של הקונסוליה הצרפתית. הצדדים סיכמו גם טענותיהם בכתב והגיבו איש על סיכומי רעהו. בין היתר, הוגש לנו אישור מאת הסוכנות היהודית לארץ ישראל, אשר חתום על ידי מר דניאל רוזנבלום, שליח עליה בפאריז, ולפיו האשה פנתה אליו ביום 29.4.04 ופתחה תיק עליה. צויין כי האשה פתחה בהליכים כדי לצאת לארץ במעמד של תושב ארעי.

ב"כ המערער מנסה לאבחן בין נסיבות המקרה בפרשת כובאני (בג"ץ 1796/03) לבין נסיבות המקרה שבפנינו. למעשה, אין כל הבדל בין נסיבות שתי הפרשיות. בשתיהן הוגשו גם תביעת גירושין וגם תביעה למזונות. בשתיהן לא היו שני בני הזוג אזרחי ישראל או תושביה. בשתיהן התייצב הבעל לדיון בפני בית הדין וכפר בהזדמנות ראשונה בסמכות בית הדין. בשתיהן פעלה האשה רק בשלב הערעור בבית הדין הגדול על מנת לעלות לישראל.

מטענות ומענות הצדדים עולה, כי הבעל מגיע לישראל לעתים מזומנות. הבעל מעיד על עצמו שהינו אדם דתי. הוא מקפיד במצוות. ברי שהוא מתפלל שלוש פעמים ביום "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". זוהי זיקה עמוקה וברורה לישראל! אין חולק כי הצדדים נישאו כדמו"י. אם כן, ודאי כתב הבעל כתובה. מנהג ישראל לכתוב בכתובה: "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". המנהג הוא גם להעלות את זכרה של ירושלים, בעל-פה, בעת החופה. לכל יהודי יש זיקה לישראל. ליהודי המצהיר על עצמו כיהודי דתי, ודאי שכך. הבעל בעצמו סיפר כי ביקר בביתו של הגר"ע בצרי בירושלים כדי לדון עמו בקשר לסכסוך שבינו לבין אשתו. אף שהדבר נעשה במסגרת של היכרות פרטית, ברור הוא שעובדה זו מחזקת את הזיקה לישראל. נפסק כבר, כי עוצמתה של הזיקה בין בעלי-הדין לבין ישראל - זו הזיקה הנדרשת להקניית סמכות לבית-הדין הרבני - תיגזר מנסיבותיו של כל עניין ועניין, ולא פחות מכך מן הצורך - הדוחק לעתים - לעזור למי שנותר ומושיע אין לו. הכרעה בשאלת הזיקה מותירה מרחב-תמרון רחב לבית-המשפט בנסיבותיו של כל עניין ועניין תוך שימת-לב לנושא העגינות ולשאלות אחרות הנדרשות לעשיית צדק בין בעלי-הדין (בג"ץ 1480/01 מאלינה אסתר חג'ג' נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים נה (5) 214). לענין סעיף 4, די בזיקות שצויינו כאן, כדי להקים את סמכותו של בית דין רבני בישראל.

טוען ב"כ המערער, כי בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים מדובר על הגשת תביעה למזונות "שלא אגב גירושין", בעוד שבמקרה דנן מדובר בתביעה למזונות המוגשת אגב תביעת גירושין. אין כל מקום להבחנה זו. ראשית, כאמור, בפרשת כובאני היו הנסיבות דומות, ובכל זאת, לא ראה בית המשפט העליון פסול בעובדה שבצד תביעת המזונות הוגשה גם תביעה לגירושין. שנית, ולגופו של ענין:-
"...בידוע, חלה לעניין ניסוחו של סעיף זה "תקרית" כתוצאה מפסיקה שהלכה והשתנתה. כאשר הסעיף נוסח ונכנס לתוקפו, קיים היה פסק הדין שניתן בערעור של רוזנבוים (ע"א 376/46), ושם הובעה הדעה על-ידי השופט חשין המנוח - בעקבות פסיקה אנגלית קודמת - כי תביעת מזונות בין בעל לאישה שלא אגב גירושין היא בבחינת maintenance; על-פי דעה זו, סמכות השיפוט של בית-דין רבני בתביעת מזונות כזו שבין בני-זוג תלויה הייתה בהסכמת שני בני הזוג (סימן 54 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922), ואם הבעל התנגד, צריכה הייתה האישה להגיש את התביעה לבית המשפט המחוזי. במצב זה, סעיף 4 הנ"ל ביקש להוסיף על סמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים בקבעו, שאם האישה הגישה את התביעה לבית הדין הרבני, מסורה לו סמכות השיפוט, ואין הבעל יכול להתנגד."
(ע"א 250/83 סחר עומרי נ' מוחמד עבדאלפתאח אברהים זועבי פ"ד לט (2), 113, 138).

במלים אחרות, כוונת המלים "שלא אגב גירושין", היתה להוסיף סמכות לבתי הדין. מזונות "אגב גירושין", פשיטא שיש לבית הדין סמכות.

עוד נטען, כי סעיף 4 הנ"ל מכוון עצמו רק במישור הפנימי הישראלי, "דהיינו במירוץ הסמכויות הפנים ארצי שבין בית המשפט האזרחי לבית הדין הרבני, מוקנית סמכות לבית הדין על פי בחירת האשה. אולם סעיף זה אינו מתייחס לסמכות הבינלאומית". טענה זו אינה נכונה. כך עולה במפורש מבג"ץ 135/58, שמואל מרכוס קנול נגד בית-הדין הרבני האזורי, תל-אביב-יפו, ואח', פד"י, כרך יב, ע' 1622, וכן מ בג"צ 323/73 מוריס גולדברג נ' דינה גולדברג, ואח', פ"ד כח (1) 563. זאת ועוד: נפסק פעמים רבות כי מי שנמצא גופו בתוך גבולות המדינה, שיפוטו של בית המשפט הישראלי חל עליו וקיימת האפשרות להפעיל את השיפוט על ידי כך שבית המשפט ימסור לנתבע את ההזמנה לדין. הדבר אינו מונע את זכותו של הנתבע לשכנע את בית המשפט להעמיד את הדיון בתביעה על פי טענה של "פורום בלתי נאות" או כל טענה קבילה אחרת. ראו: י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (אמינון, מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995) 35, ואסמכתאות שם. משכך, ההגבלות הקיימות על פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים לענין גירושין, הינן בגדר "חידוש" וכמו בכל חידוש, יש לפרשו בצמצום, ו"אין בו אלא חידושו". לפיכך, ההגבלות בקשר להפעלת הסמכות מבחינה בינלאומית, נכונות לסעיף 1, ואינן נכונות לגבי סעיף 4.

מוסיף ב"כ המערער וטוען, כי אכן הפורום בישראל בלתי נאות הוא. לדבריו, גם אם יש סמכות לבית הדין הרבני בישראל לדון בתביעת המזונות של האשה, הרי עדיין מדובר בשני בני זוג שמקום מושבם הוא במדינה אחרת, שם הם מנהלים את חייהם ועסקיהם. ראיותיהם נמצאות שם, רכושם שם, וממילא שם גם המקום הטבעי להתדיינות ולביצוע פסק הדין. לכן, על פי דוקטרינת "הפורום הבלתי נאות", הקיימת במשפט הבינלאומי הפרטי החל בישראל, ואשר לדבריו חל גם על בית הדין הרבני, חייב בית הדין להפסיק את הדיון בתביעת המזונות.

איננו מסכימים לטענה זו. ראשית, גם אם דוקטרינת "הפורום הבלתי נאות", חלה על בית דין רבני בישראל (ובשאלה זו אין לנו צורך לדון ולהכריע בערעור זה), ברי הוא שאין היא חלה בענינים אשר בהם דן בית הדין על פי הדין הדתי. בעניני נישואין וגירושין, וכך גם בעניני מזונות, חל רק הדין הדתי, האישי, והוא אינו מכיר בהגבלות על סמכותו מכח המשפט הבינלאומי הפרטי. דוקטרינה זו, כמו גם יתר כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, נכנסו למשפט הישראלי, דרך הצינור של סימן 46 לדבר המלך במועצה (ראו: ע"א 191/51 לייב סקורניק נ' מרים סקורניק פ"ד ח(1), 141, 159; ועוד הרבה), בעוד שבתי הדין הדתיים הוצאו במפורש מתחולה זו. בכל אופן, לא זה המקום להאריך עוד בנקודה זו.

שנית, לשונו של סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבנייים, מעצם ניסוחו החריג: "לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית-דין רבני שיפוט בענין", מכוון עצמו מניה וביה נגד טענה של "פורום בלתי נאות".

שלישית, תנאי חשוב לתחולתה של דוקטרינת "פורום לא נאות" הוא, כי ההתדיינות בפורום הזר היא בת-השגה, כך שבידי התובע אפשרות מעשית להגיש את תביעתו שם (בג"ץ 8754/00 עינת רון נ' בית-הדין הרבני הגדול נו (2) 625, 655). במקרה דנן, הפורום המשפטי היחיד שבו ניתן להגיש תביעת מזונות מכוח הדין העברי של נישואין כדמו"י, ובמיוחד מכח הדין של "מעוכבת מחמתו להינשא", הוא רק בישראל. בהקשר זה נציין, כי אילו היינו משתכנעים כי הבעל מוכן להתדיין בתביעה נגדו בבית דין רבני מוסמך בצרפת, היינו שוקלים ברצינות לקבל את ערעורו. אולם שוכנענו, כי על אף דיבוריו הגבוהים בדבר היותו יהודי דתי, אשר יש לצפות שישמע לקול רבנים, רחוק הוא מכך כרחוק מזרח ממערב – לכל הפחות בכל הקשור לסכסוך עם אשתו. יצויין שבכל השנים שהבעל מעגן את האשה, הוא מתחמק ואינו מוכן לקבל סמכות בית דין דתי כל שהוא, ובזה הוא שולל מהאשה כל אפשרות לקבל סיוע משפטי דתי להשתחרר מעגינותה ולתבוע את זכויותיה ע"פ המשפט הדתי.

רביעית, כבר נפסק כי על-מנת שערכאה בישראל תהיה חייבת להימנע מהפעלת סמכותה בעניין שפורום אחר הוא המתאים והראוי לדון בו, צריך להתקיים תנאי כפול ולפיו: (1) על הנתבע לשכנע את בית-המשפט שהמשכת התביעה הייתה גורמת לו עוול בהיותה מטרידה או מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט; (2) שהפסקת התביעה אינה גורמת עוול לתובע (בג"ץ רון הנ"ל, שם, 660). אנו מוכנים להסכים כי המשכת התביעה כאן מטרידה מאד את המערער. יחד עם זאת, איננו מוכנים לומר, בנסיבות הענין, כי היא מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. כך גם לא ניתן לומר כי הפסקת התביעה אינה גורמת עוול לתובעת-האשה. איננו רואים כל אפשרות כי היא תוכל לקבל דיון הולם בתביעת המזונות על פי הדין העברי במקום מושבו של המערער.

טרם סיום, ברצוננו לחזור ולייחד מלים אחדות בקשר לצורך הדחוף לתקן את המצב המשפטי, באופן שבית דין רבני בישראל יוסמך לדון בתביעת גירושין כאשר עולה שאלה של עגינות. בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול בפרשת כובאני, התייחסנו לצורך בפרשנות מעודכנת לכללי הסמכות הבינלאומית של בית דין רבני בישראל לדון בתביעת גירושין. התייחסנו גם להליך החקיקה המתנהל בכנסת, אשר במסגרתו קיימת כוונה לקבוע סמכות בינלאומית, בהתאם לכללי אמנת האג לענין זה, לכל הערכאות בישראל העוסקות בהתרת נישואין. הליכי החקיקה טרם הסתיימו.

אנו חוזרים וקוראים לכנסת, לא לעמוד מנגד, בעת שזעקותיהן של עגונות ישראל מכל רחבי העולם היהודי עולות השמימה. מדינת ישראל היא מדינת היהודים. היא מדינתם של כל היהודים בכל רחבי העולם. גם של יהודים שעדיין אינם אזרחים או תושבים בישראל. כל עוד משפטי האומות אינם נותנים פתרון לתביעות גירושין על פי הדין היהודי, שעל פיו נישאו בארצות העמים, חייבת אוזנה של כנסת ישראל להיות כרויה לזעקותיהן של נשים עלובות ומסכנות אלו. חירותן של נשים אלו עשויה לבוא על פי דין שייפסק על ידי בית דין רבני בישראל. כל מי שכבוד האדם וחירותו לנגד עיניו – גם אם אינו שומר תורה ומצוות – חייב להיחלץ חושים לעזרה. אסור לה לכנסת ישראל, לאטום אוזניה ולעצום עיניה מפני צרותיהן של אלו.

הערעור נדחה.

העתק פסק הדין יועבר גם לגורמים המופקדים על החקיקה במשרד המשפטים, וכן אל ח"כ מיכאל איתן, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, של הכנסת.

ניתן לפרסם פסק דין זה ללא שמות הצדדים.

ניתן, ביום י"א תמוז תשס"ד (30.06.2004).


(-) שלמה דיכובסקי - דיין, יו"ר          (-) אברהם שרמן - דיין          (-) חגי איזירר - דיין

העתק מתאים למקור

הרב עזריאל אבן חן

המזכיר הראשי