א. העובדות
בפנינו תביעת גירושין של האישה לעומת תביעת שלום בית ותביעת מורדת של הבעל.

הצדדים נשואים 38 שנים ויש להם ששה ילדים. הצדדים גרים בנפרד כבר שנה וחצי, אחרי שהאישה יצאה מהבית ושכרה לה דירה. בבית הדין התקיימו שני דיונים לשמיעת טענות הצדדים.

לטענת האישה, הבעל סובל מדיכאון כבר מגיל 19 ויש לו גם בעיות נפשיות, ויש על כך אישור מרופאה פסיכיאטרית. בשעה שעבד כאח בבית חולים הוא היה מכור לאמצעים מרדימים שהייתה לו גישה אליהם, וכתוצאה מכך הוא הפעיל אלימות כלפי הילדים, הוא הטיח את ראשה של הילדה שהייתה בת שמונה בקיר והיא התעלפה. ההתמכרות נמשכה ארבע שנים ואחרי טיפול בגמילה פסקה ההתמכרות.

"הייתה לי גם סלידה מהנטיות הפוכות, וגם פחד וסלידה מאלכוהול. הקשיים היו גם הדברים האחרים כמו ההתקפי זעם שהמשיכו כל התקופה".

לדבריה, לבעל הפרעה נפשית. ההפרעות הללו באו לביטוי ביחסים בין הצדדים, בהערות לאישה, אי הצטרפות לארוחות שבת, ההערות היו גם בנוכחות הילדים וגם החתנים. הילדים ראו את הבעל צופה בתמונות פורנוגרפיות של קיום יחסי מין בין גברים.

האישה טוענת עוד שבשנה האחרונה שגרה עם בעלה, לא התקיימו ביניהם יחסי אישות סדירים, "הייתי במקווה, באותו יום הוא היה יוצר מריבה, אף פעם לא ניסה לרצות אותי. אני בכל זאת הלכתי וטבלתי, הוא לא בא אליי מיד, הוא היה בא אחרי שבוע".

עוד טענה האישה, שהבעל היה משתכר כמעט כל יום (פרוטוקול, כ"ב באלול תשע"ו, 25.9.2016 שורה 105).

הבעל מכחיש את רוב טענות האישה. לדבריו, האישור שכתבה הפסיכיאטרית נכתב רק לצורכי חברת הביטוח מנורה, כדי לאשר שהוא נכה הזכאי לפיצוי. עם זאת הוא מודה שיש לו הפרעות קשב וריכוז, והוא שוכח מה מוטל עליו לעשות, ולכן פוטר מעבודתו. גם בא כוח הבעל הודה בדיון הראשון (פרוטוקול, כ"ב באלול תשע"ו, 25.9.2016):

"מרשי סובל מהפרעת קשב וריכוז וחוסר זיכרון".

הוא גם מודה שהפעיל אלימות כלפי הילדה, אך הפרשה נסגרה ביניהם. הוא מודה גם שהיה מכור לאמצעי הרדמה, אך עבר גמילה. כמו כן הודה בשתיית אלכוהול, אך טען להגנתו (פרוטוקול שורה 48):

"לא השתכרתי במצב שאני לא יכול לשלוט בעצמי".

בעוד שבדיון זה הצדיק את שתיית האלכוהול, משום שאינה גורמת לו לאיבוד שליטה, הרי בדיון השני מיום י"ח בסיון התשע"ז (12.06.2017) טען שהפסיק לשתות אלכוהול החל משעת הפירוד לפני שנה וחצי:

"זה נכון, אני שנה וחצי כבר לא שותה בפועל. לפני זה לא שתיתי יותר ממה שמקובל, אני לא הייתי משתכר. שתיתי קצת כל ערב כוס או כוסית.

ביה"ד: כוס של 200 סמ"ק?

הבעל: כן".

באשר לטענת חיי אישות גם הבעל מודה שלא התקיימו חיי אישות סדירים ביניהם, בא כוחו תלה את הסיבה בגלל גילו המבוגר - 64.

הצדדים נשלחו ליחידת סיוע, אך לטענת הבעל האישה סירבה לחזור לשלום בית. הצדדים חזרו לדיון נוסף. בדיון השני חזרו הטענות וההכחשות ההדדיות בין בני הזוג.

בא כוח האיש טוען, שלפי ההלכה אישה הדורשת את הכתובה יחד עם תביעת הגירושין, חוששים שטענתה אינה אמיתית. כמו כן בקשתו היא שבית הדין יתרה בה, כי גם בטענת מאיס עלי בית הדין מתרה בה.

בא כוח האישה השיב, שהאישה אינה תובעת כתובתה, שיש צורך להתגרש, וכי הצדדים אינם גרים ביחד מעלה משנה וחצי. האישה פירטה את כל מה שהיא סבלה, היא לא יכולה יותר והיא סולדת ממנו, ויש כאן טענת מאיס עלי. אין מה להכריז עליה כמורדת כי יש לה טענות למה היא עזבה את הבית, נבקש שיתגרשו בכבוד.

ב. האם הבעל נאמן בטענתו שנגמל משתיית אלכוהול?
לאור תיאור העובדות, אין מחלוקת בין הצדדים שהבעל סובל מבעיות של חוסר קשב וזיכרון. כמו כן אין מחלוקת בין הצדדים, שהבעל נהג לשתות כמויות גדולות של אלכוהול. אין ספק ששתיית אלכוהול עלולה להפריע לשלום בית בין בני זוג בהתפרצויות זעם כטענת האישה, וכן לריחוק בחיי אישות, משום שלא ניתן לקיים חיי אישות סדירים כאשר הבעל שתוי, שהרי כתוצאה משתיית אלכוהול דעתו אינה מיושבת, ולכן בני הזוג באו לכלל מריבה ביום שחזרה מהמקווה – כדבריה. גם מבחינה פיזית קשה לקיים חיי אישות כאשר הבעל שתוי, וגם מבחינה נפשית קשה לאישה לקיים קשר זוגי כאשר הבעל שתוי, כי השתייה ממאיסה עליה את בעלה, וזאת מלבד האיסור ההלכתי כמבואר בשולחן ערוך (אהע"ז סי' כה, סעיף ט):

"לא יבא עליה והוא או היא שכורים".

מאחר שהשתייה גרמה להפרעה לחיי אישות בין בני הזוג, לכן הם התקיימו לעיתים רחוקות. מכלול טענותיה המוצדקות בנושא השתייה והשלכותיה, הובילו בסופו של דבר ליציאת האישה מהבית בטענה שהבעל מאוס בעיניה. אמנם בדיון האחרון (י"ח סיון התשע"ז, 12.06.2017) הבעל טען שהוא הפסיק לשתות אלכוהול מאז הפירוד לפני שנה וחצי, אבל האישה אינה יכולה לסמוך על דבריו בנושא הגמילה, גם לא בתורת הבטחה לעתיד - שרצונו להיגמל מהשתייה, כי אינה יכולה לתת אימון בבעל, שיוכל להתמיד בגמילה משתייה, מאחר שהבעל מודה שהוא סובל מהפרעות קשב ומאיבוד זיכרון ולכן גם פוטר מעבודתו. לכן גם אם הבעל יתחייב לאישה, שהוא לא ישתה יותר, אין לסמוך על דבריו, כי בגלל חוסר יציבותו, ואיבוד הזיכרון הוא עלול לשכוח את התחייבותו.

ג. טענת מאיס עלי בטענה מבוררת
לאור האמור לעיל, האישה טוענת מאיס עלי בטענה מבוררת, כיון שקשה לחיות עם אלכוהוליסט השותה באופן קבוע, כמבואר לעיל. כמו כן הפרעות הקשב ואיבוד הזיכרון והשלכותיהם הקשות על היחסים בין בני הזוג, הם בפני עצמם מהווים עילה לטענת מאיס עלי בטענה מבוררת. על הטוענת מאיס עלי בטענה מבוררת נפסק ברמ"א (אהע"ז סימן ע"ז סעיף ג'):

"ויש אומרים דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי, אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים, ונקרא דינא דמתיבתא, שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו בנדונייתא [...] ואין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו."

גם בסימן קנ"ד סעיף ג' הרמ"א חזר ופסק, שאין לכפות את הבעל לגרש, ואין כופים אותה להיות אצלו:

"אבל בנותנת אמתלא לדבריה [...] אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים ונקרא דינא דמתיבתא [...] ואין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו".

בשלב זה אין אנו נכנסים לבירור ההשלכות הממוניות על בני הזוג, הנובעות מדינא דמתיבתא, ובית הדין יקיים ישיבה מיוחדת בנושא זה. אך ביחס לתביעת שלום בית שהוגשה על ידי הבעל, יש לפסוק שאין לכפות אותה להיות אצלו, ויש לזרז את הגירושין מאחר שלאור טענותיה המוצדקות של האישה, אין סיכוי להשלים ביניהם.

ד. האם יש צורך בהתראה ובהמתנת י"ב חודש?
בא כח הבעל ביקש מבית הדין שיתרה באישה ויכריז עליה כמורדת, והפנה את בית הדין לעיין גם בפד"ר חלק ו' (עמוד 325 והלאה). לעומתו טען בא כוח האישה שמאחר שמרשתו מוחלת על כתובתה, ממילא אין צורך להכריז עליה כמורדת.

בפד"ר שם (עמודים 340 - 332) כתב הגר"א גולדשמידט זצ"ל, שיש להמתין י"ב חודש עד הגירושין, גם אם האישה טוענת מאיס עלי. שאלה זו תתברר להלן:

בגמרא כתובות (סג:) נאמר:

"היכי דמיא מורדת? אמר אמיר, דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אמרה מאיס עלי - לא כייפינן לה."

בתוספות (ד"ה אבל אמרה מאיס עלי) הובאו שתי שיטות בפירוש דברי הגמרא:

"פירש בקונטרס לא כייפינן לה לעמוד תחתיו, אלא ייתן גט ויוצאה בלא כתובה, ויש מפרשים דכופין אותו להוציא, ואין נראה לר"ת דניחוש שמא עיניה נתנה באחר."

גם הרמב"ם (אישות פרק י"ד הלכה ח') לדעת מגיד משנה, פירש את דברי הגמרא בדומה לשיטת "יש מפרשים" בתוספות:

"לא כייפינן לה, אלא נותן לה גט ומפסדת כתובתה, וכופין אותו ליתן גט".

בהמשך דברי הגמרא (סד.) נאמר שבתקופה מאוחרת יותר תיקנו שלא לגרש את המורדת, אלא רק אחר י"ב חודש:

"ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא, ובהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל."

לדעת "יש מפרשים" בתוס' הנ"ל והרמב"ם, הצורך בהמתנת י"ב חודש לא נאמר על מורדת הטוענת מאיס עלי, שהרי כופים אותו לגרש לאלתר! לכן דברי הגמרא על הצורך בהמתנת י"ב חודש, נאמרו על מורדת הטוענת בעינא ליה ומצערנא ליה, שרק היא צריכה להמתין י"ב חודש, כדי שתחזור בה ממרידתה.

אך לדעת ר"ת שפירש שבטוענת מאיס עלי אין כופים אותו לגרש לאלתר, דברי הגמרא נאמרו גם על טוענת מאיס עלי, שאף היא צריכה להמתין י"ב חודש. כך גם ביאר הרא"ש (פרק ה' סימן ל"ד) את תקנת המתנת י"ב חודש:

"ומשהינן לה תריסר ירחי שתא ולית לה מזוני מבעל: תקנה זו נעשית בימי האמוראים האחרונים כאשר ראו כי גבהו בנות ישראל ודעתם זחה עליהם, וכאשר היה להם כעס עם בעליהן, היו אומרות לא בעינא ליה והבעל מגרשה מיד, כיון שפטרתו מכתובתה, ושוב היו הנשים מתחרטות, תקנו שתשהה שנה, ואם יגרשנה בתוך השנה שלא תהא מחילתה מחילה ויצטרך ליתן לה כתובה, אולי יתפייסו בתוך השנה, וכיון שתקנו כך לאומרת מאיס עלי שהיתה ראויה להתגרש מיד בלא כפייה, כל שכן למורדת".

מבואר בדבריו שתקנת שהיית י"ב חודש נועדה הן לטוענת בעינא ליה ומצערנא ליה, והן לטוענת מאיס עלי. גם הטור (סימן ע"ז) פסק:

"ור"ת פירש דלעולם אין כופין אותו לגרש, ואין ביניהם כלום אלא בכל דיניהם שוין שלעולם אין כופין אותו לגרש וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל"

הב"ח שם מבאר את דברי ר"ת והרא"ש:

"ומה שכתב ואין ביניהם כלום וכו'. כלומר דכי היכי דמשהינן י"ב חודש באומרת בעינא ליה הכי נמי באומרת מאיס עלי, דבכל דיניהם הם שוין, ולעולם אין כופין לגרש אלא משהינן י"ב חודש".

הבית שמואל (סימן ע"ז ס"ק ח') הביא ארבע שיטות ראשונים, ושלוש שיטות מתוך הארבע סוברות, שהטוענת מאיס עלי, צריכה להמתין י"ב חודש:

"בסוגי' זו ד' שיטות: להרמב"ם שיטה א', ולהרא"ש למה שכתב הטור בשמו שיטה שניה, ולרמב"ן ורשב"א שיטה ג,' ולהר"ן שיטה ד'. לרמב"ם הסוגיה כלתיה דרב זביד איירי במורדת והיא כשאומרת בעינא ליה ומצערנא [...] ומשמע מיד אחר ד' שבועות אין לה כתובה ומכל מקום אין נותנין הגט עד י"ב חודש, ובמאיס עלי מגרשינן מיד וס"ל דכופין אותו, וחלקו עליו כל הפוסקים [...]

ולשיטת הרא"ש שני דינים אלו שווים אחר תקנה בתרא בש"ס בשניהם משהין י"ב חודש, ואין חילוק ביניהם אלא במורדת בעינא ליה מכריזין עליה ואחר י"ב חודש מפסדת הכתובה [...]

ולרמב"ן ורשב"א מורדת בעינא ליה ומצערה אין שום תקנה רק מה שמבואר בש"ס דמפסדת אחר הכרזה [...] וכלתיה דרב זביד איירי במורדת מאיס עלי אז משהינן י"ב חודש [...] ואחר י"ב חודש מפסדת כתובתה [...]

ולשיטת הר"ן במאיס עלי יש לה אפילו הכתובה ונכסי צאן ברזל ונכסי מלוג אפילו לא תפסהו משהין הגט י"ב חודש [...]"

מאחר שהבית שמואל דחה את שיטת הרמב"ם, אם כן לכאורה יש לפסוק לפי שלושת השיטות האחרות שצריכה להמתין י"ב חודש.

גם הט"ז (ס"ק א') פסק כשיטת הרא"ש והטור להלכה. לדעתו דין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה שווה לדין מאיס עלי גם בהלכה נוספת: כשם שהטוענת מאיס עלי אין לה הכרזות ד' שבתות, אלא רק המתנת י"ב חודש, כך גם הטוענת בעינא ליה ומצערנא ליה, ביטלו לה את ההכרזות, אחרי שחכמים תיקנו המתנת י"ב חודש:

"שביטלו תקנות האמצעיות דהיינו ההמלכה ד' שבתות, ותקנו י"ב חודש [...] והכלל לדעת הרא"ש והטור דבין בטענת מאיס ובין בבעינא ומצערנא אין צריך המלכה ד' שבתות אלא בשניהם צריך שהייה י"ב חודש לענין הגט ופטור מהכתובה".¹

הגר"א גולדשמידט זצ"ל (פד"ר, ו, עמ' 340 - 332), כתב שיש לפסוק כדעת הטור בשם ר"ת והרא"ש, והביא גם את דברי רבנו ירוחם (נתיב כ"ג) בשם הרשב"א ועוד פוסקים, שהאומרת מאיס עלי צריכה שהיית י"ב חודש. כמו כן כתב שבית הדין צריך להתרות בה שתפסיד כתובתה ומשעת ההתראה תמתין י"ב חודש, על פי חמדת שלמה (סימן נ"ח):

"עיין בתשובת חמדת שלמה הנ"ל, הכותב: ומלבד זאת אני אומר דכל זמן שלא פסקו לה הבית - דין שתפסיד לאחר י"ב חודש, נראה לענ"ד פשוט דלא מהני השיהוי כלל [...] ואם כן בנידון דנן אשתקד עדיין לא היה פסק - דין ברור, יש לומר דלא תהני עדיין השיהוי י"ב חודש לאחר הכרזה, שיפסקו הבית - דין בדרך פסק - דין שתפסיד הכתובה לאחר י"ב חדש".

לפי שיטות אלו, גם אם האישה מחלה על כתובתה, מחילתה אינה מחילה תוך י"ב חודש, ויכולה לחזור עד י"ב חודש, כמבואר ברא"ש (פרק ה' סימן ל"ד) שהובאו דבריו לעיל:

"תקנו שתשהה שנה, ואם יגרשנה בתוך השנה שלא תהא מחילתה מחילה ויצטרך ליתן לה כתובה, אולי יתפייסו בתוך השנה, וכיון שתקנו כך לאומרת מאיס עלי שהיתה ראויה להתגרש מיד בלא כפייה, כל שכן למורדת".

דברי הרא"ש הובאו בקיצור גם בבית שמואל (סימן ע"ז ס"ק ח'). מאחר שלפי שיטות אלו מחילתה אינה מחילה, לכאורה במקרה שלפנינו, אף על פי שהאישה מחלה על כתובתה, בית הדין צריך להודיע לה שאין מחילתה מחילה ויכולה לחזור בה עד י"ב חודש, וזו תהיה ההתראה הנדרשת במקרה זה. אולי לכך התכוון גם בא כוחה של האישה שהיפנה את בית הדין לעיין בפד"ר הנ"ל.

אלא שמדברי המחבר בשולחן ערוך יש להוכיח, שבטוענת מאיס עלי, אין צורך להמתין י"ב חודש, כי המחבר (סימן ע"ז סעיף ב') פסק:

"האישה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי [...] אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל."

מבואר בהלכה זו שאם הבעל רוצה לגרש את הטוענת מאיס עלי, הוא יכול לגרש אותה ואינו צריך המתנת י"ב חודש. לעומת זאת בהמשך הסעיף הובא דין האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, ורק במורדת זו פסק המחבר, שצריך להמתין י"ב חודש:

"ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו, ואמרה הריני מצערת אותו בכך, מפני שעשה לי כך וכך [...] ואין נותנים לה גט עד י"ב חדש."

גם הרמ"א לא חלק על המחבר בדין מאיס עלי, ורק בדין מצערנא ליה, פסק הרמ"א שצריכה המתנת דין י"ב חדש:

"ולאחר י"ב חדש לא מהני חזרתה, אלא אבדה כתובתה".

החזון איש (אבן העזר סימן ס"ט א') אינו פוסק כדעת המחבר, אלא כדעת רוב הראשונים הפוסקים כדעת הרא"ש. החזון איש (שם ראה גם פד"ר ז' עמוד 338) הוסיף ותמה על פסק המחבר:

"ומן האמור נלמד שדברי השו"ע שהעתיק דעת הרמב"ם במאיס עלי, שהפסידה כתובתה מיד, ולא הפסידה בלאותיה הקיימין, תמוהים, דכיון דלא פסק כהרמב"ם שכופין לגרש, לא מצינו שיחלוק הרמב"ם על שאר פוסקים לחצאין, אלא נקטינן לדינא שאינה מפסדת כתובתה עד לאחר י"ב, ומפסדת בלאותיה הקיימין בדלא תפשה."

כוונת החזון איש היא כדלהלן: לפי הרמב"ם דין המתנת י"ב חודש האמור בסוגיה בכתובות (סד.) נאמר רק באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל האומרת מאיס עלי כופים אותו לגרש לאלתר. אך המחבר חולק על הרמב"ם, ופוסק שאין כופים את הבעל לגרש את אשתו הטוענת מאיס עלי, שהרי בהלכה הנ"ל פסק שהבעל מגרש רק מרצונו: "אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי [...] אם רצה הבעל לגרשה, אין לה כתובה כלל". מאחר שהמחבר חולק על הרמב"ם, ממילא ההלכה האמורה בסוגיה בכתובות (סב.) "ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא" נאמרה גם על המורדת הטוענת מאיס עלי, כפי שפירשו את הסוגיה הרא"ש והטור ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, ולא מצינו ראשונים, שמצד אחד פוסקים שהטוענת מאיס עלי אין כופים את הבעל לגרש, ומאידך שאינה צריכה להמתין י"ב חודש!

אך יש ליישב את תמיהת החזון איש: לפי דין הגמרא דין המתנת י"ב חודש נאמר גם על הטוענת מאיס עלי. אך אחרי תקנת דינא דמתיבתא, הבעל יכול לגרש לאלתר. תקנת דינא דמתיבתא כוללת שלושה דינים: א. כפיית גט. ב. אין צורך להמתין י"ב חודש. ג. האישה אינה מפסידה נכסי צאן ברזל. המחבר פסק שאין כופים לגרש, וחלק על הרי"ף שפסק כדינא דמתיבתא בדין כפיית הבעל לגרש. עם זאת, המחבר פסק כדינא דמתיבתא, שאינה מפסידה נכסי צאן ברזל, כמבואר בסעיף ב' שם, וכמו כן פסק כדינא דמתיבתא שאינה צריכה להמתין י"ב חודש.

אמנם יש לשאול, מדוע המחבר פסק כדינא דמתיבתא שאינה צריכה להמתין י"ב חודש, בניגוד לדעת רוב הראשונים שפסקו כדין הגמרא שצריכה להמתין יב' חודש?

יש ליישב את דעת המחבר לפי דבריו בהקדמה לפירוש בית יוסף על הטור, שם כתב, שדרכו היא לסמוך על שלושת עמודי ההוראה: הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, וכאשר יש מחלוקת ביניהם, יש לפסוק על פי שתי דעות מתוך שלוש. לכן בדין שהיית י"ב חודש, פסק כדעת הרמב"ם והרי"ף שאינה צריכה להמתין י"ב חודש, כיון שהם הרוב לעומת הרא"ש. אמנם החזון איש כתב שיש לפסוק כדעת רוב הראשונים הפוסקים כדעת הרא"ש! אבל שיטת בית יוסף היא, שיש לפסוק על פי שלושת גדולי ההוראה, גם אם הרבה ראשונים חולקים עליהם. אבל בדין כפיית הבעל לגרש את אשתו הטוענת מאיס עלי, המחבר נטה מדרך פסיקתו הכללית, ופסק כדעת הרא"ש ורוב הראשונים, שאין כופים את הבעל לגרש, וזאת, בגלל חומרת גט מעושה וחשש ממזרות.

עוד יש לבאר, שגם בהלכה זו המחבר לא נטה מדרך פסיקתו הכללית, הסומכת על שלושת עמודי ההוראה, משום שלפי שיטת הט"ז (שם סק"א) הטור חולק על הרי"ף בהגדרת דינא דמתיבתא. הרי"ף פירש שעל פי דינא דמתיבתא כופים את הבעל לגרש, ואילו הטור מפרש שגם לפי דינא דמתיבתא אין כופים לגרש, והתקנה היתה שאין צריך להמתין יב חודש. להלן לשון הט"ז:

"ונראה לי דהרמב"ם² חולק עם הרי"ף בפירוש דינא דמתיבתא, דהרי"ף מפרש מה שכתוב יהבינא לה גיטא לאלתר, פירושו שאנו כופין אותו לגרש מצד התקנה באמרה מאיס עלי כמו שכתב הרי"ף בהדיא. [...] אבל הטור על כורחך לא פירש כן, שהרי הביא דברי הרי"ף להלכה דהאידנא דייני במתיבתא, והוא כתב תחילה דאין כופין את האיש כלל כמו שכתב הרא"ש דמרבה ממזרים בישראל אם כופין האיש, אלא דפירש דינא דמתיבתא הוא דאי אמרה לא בעינא ליה ליתיב לה גט, לא משהינן י"ב חודש כמו שאמרו בגמרא, אלא יכול ליתן לה גט תכף בלי כתובה."

מבואר בדבריו שהטור פירש את דברי הרי"ף, שלפי דינא דמתיבתא אין כופין לגרש לאלתר, אלא בדינא דמתיבתא ביטלו את דין המתנת י"ב חודש שתקנו האמוראים, והבעל יכול לגרש לאלתר אם ירצה. אלא שלהלכה הטור חולק על דינא דמתיבתא, ופוסק כדין התלמוד, שצריכה להמתין י"ב חודש.

לפי שיטה זו, המחבר פסק כדעת שנים מתוך שלושת עמודי ההוראה: בנושא כפיית הבעל לגרש פסק כדעת הרא"ש (כתובות פ"ה, סי' לד) שפסק כר"ת שאין כופים את הבעל לגרש, וכדעת הרי"ף לפי פירוש הטור שגם לפי דינא דמתיבתא אין כופים לגרש. גם בנושא המתנת י"ב חודש, המחבר פסק כדעת שני פוסקים מתוך שלושת עמודי ההוראה: כדעת הרמב"ם וכדעת הרי"ף שפסקו שאינה צריכה להמתין י"ב חודש.

בפד"ר חלק ו' (עמוד 344) הגר"ע יוסף זצ"ל חלק על הגר"א גולדשמידט זצ"ל, ופסק שאין צורך להתרות באישה הטוענת מאיס עלי להפסידה כתובתה, כי קיימת מחלוקת הפוסקים בשאלה זו:

"ומבואר בחי' הריטב"א (הובא בשטמ"ק כתובות סד ע"א) שעכ"פ צריכה התראה לפני שתפסיד כתובתה, וכ"כ בשו"ת הריטב"א (סי' ס"א) (ושאפילו להרמב"ם בעינן המלכה במורדת דמ"ע לפני שתפסיד כתובתה). וע"ע בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' נ"ה) שכתב שכלל גדול בתורה אין מלקין עד שמתרין, והכי נמי במאיס עלי אין להפסידה כתובתה בלא התראה ע"ש. וכן דעת הגאון מהר"ם אלשיך בתשובה (סי' ח'), ע"ש, ובשו"ת מהרלב"ח (סי' פ"א) כ', שאע"פ שמדברי הרמב"ם נראה שא"צ התראה, אלא מפסידה כתובתה מיד, היינו לרמב"ם לשיטתיה דס"ל שכופין לגרשה, משא"כ לדידן שאין כופין, צריכה התראה, ע"ש. אבל מדברי מרן השו"ע שהעתיק ל' הרמב"ם (מלבד ענין הכפייה) מובא שאף לדידן א"צ התראה, וכ"כ בשו"ת דברי שמואל ארדיטי (סי' ח' דקמ"ב ע"ב), שמדברי מהר"א ששון בתשובה (סי' קפ"ו) מוכח שאע"פ שלא התרו בה שאם לא תחזור תפסיד כתובתה אפ"ה נקראת מאיס עלי."

בהמשך (עמ' 345 - 344) הגר"ע יוסף זצ"ל הסתמך על דעת המחבר, שהטוענת מאיס עלי אינה צריכה להמתין י"ב חודש:

"ומה שכתב כת"ר על פי החזון איש דנקטינן לדינא שאינה מפסדת כתובתה עד לאחר י"ב חודש, הנה דברי החזון איש (בנד"מ סימן ס"ט אות א'), הם דלא כמרן השו"ע, וכמו שכתב החזון איש בעצמו שם, שדברי מרן השו"ע שהעתיק דברי הרמב"ם במאיס עלי שהפסידה כתובתה מיד ולא הפסידה בלאותיה הקיימין, תמוהים, דכיון דלא פסק כהרמב"ם שכופין לגרש, לא מצינו שיחלוק הרמב"ם על שאר פוסקים לחצאין, אלא נקטינן לדינא שאינה מפסדת כתובתה עד לאחר י"ב, ומפסדת בלאותיה הקיימין בדלא תפשה, ע"כ. ונראה דאשתמטיתיה מה שכתב בשו"ת הרשב"ש (סימן מ"ה), שפסק, דמורדת דמאיס עלי מפסידה מיד כתובתה [...] וכן פסק להלכה ולמעשה הגאון מהר"י בן וואליד בשו"ת ויאמר יצחק (סימן קכ"ד) ע"ש. וכן מתבאר בשו"ת פרי צדיק (סימן ב') הנ"ל, וכן עיקר".

בהמשך (שם עמוד 345) הובאו תשובת הרדב"ז (ח"א סימן שס"ד) שלא הכריע במחלוקת זו, ולכן האומרת מאיס עלי ומחלה כתובתה וחזרה בה תוך י"ב חודש, אינה מפסדת כתובתה, בגלל שהחוב מבורר והמחילה ספק. לעומתו בתשובת לחם רב (סימן נ"ב) פסק שמכיוון שיש מחלוקת הפוסקים אם צריך שיהוי י"ב חודש להפסידה כתובתה או לא, אין להוציא מיד הבעל הכתובה, "כיון דאיכא מ"ד דמפסדת בלא שיהוי י"ב חודש".

מאחר שקיימת מחלוקת הפוסקים האם להמתין י"ב חודש כתקנת האמוראים, או שאין להמתין, יש להקל בספיקא דרבנן שלא להמתין י"ב חודש, במיוחד שיש סיוע מפסק המחבר והרמ"א שפסקו, שאינה צריכה להמתין י"ב חודש, כמבואר לעיל.

בנוסף לכך בנידון שלפנינו שהצדדים כבר פרודים זה מזה במשך שנתיים, והניסיון לשלום בית ביחידת הסיוע לא עלה יפה, יש לצרף כסניף את דברי הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום (ח"ב סי' קי"ב):

"כלל אני אומר כל שנראה לב"ד שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט [...] פעמים שהאיש רוצה לגרש והאישה אינה רוצה וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים עתידים ליתן את הדין [...] והנני נותן קצבה לדבר הזה אם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים ואם בינם לשמים נראה לבית דין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני, עכ"ל.

אמנם דעתו של הגר"ח פלאג'י בכל הנוגע לכפיית גט לא התקבלה להלכה (ראה פד"ר י"ג עמ' 362 בשם דברי מלכיאל ח"ג סימן קמ"ה), אבל יש לקבל את דבריו בכל הנוגע לזירוז הצדדים להתגרש בהקדם, באמצעים המצויים בידי בית הדין, במיוחד שהאישה טוענת מאיס עלי בטענה מבוררת.

יש להוסיף שהיה מקום לקיים דיון גם בשאלת כפיית גט על הבעל, כי מאחר שהבעל הודה בשתיית אלכוהול, והאישה טוענת שחיי אישות התקיימו לעיתים רחוקות, ככל הנראה שתיית האלכוהול היתה הסיבה המרכזית שגרמה להפרעה בחיי אישות, כפי שהתבאר לעיל (ב), ויש מקום לדון אותו כדין חמר שנעשה גמל שנחשב כמורד מחיי אישות מאחר שגרם באשמתו למעט את העונה הראויה לאישה (ראה עטרת דבורה סימן צ"ג). אך יש להניח שהדיון יתייתר, מאחר שככל הנראה הבעל אינו מתכונן לעכב את הליכי הגירושין. רק במידה שלא תהיה הסכמה לגרש, יהיה מקום לקיים דיון בשאלת כפיית הגירושין על הבעל.

יועזר אריאל – דיין

פסק הדין
לאור הפירוד הממושך וטענת מאיסות מבוררת מצד האישה, מוטל על הצדדים להתגרש בהקדם. מזכירות בית הדין תזמן את הצדדים במועד קרוב לסידור הגט. הנושאים הממוניים השנויים במחלוקת ידונו אחרי הגירושין.

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים

ניתן ביום ח' באב התשע"ז (31/07/2017).






¹ מכאן סיוע למנהג בתי דין בזמננו שאינם מכריזים ארבע שבתות. אמנם לדעת המחבר סעיף ב' שם יש צורך בהכרזת ד' שבתות לאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל בגלל הקושי לבצע את התקנה, בתי דין סומכים על הט"ז. גם הגר"ב ז'ולטי זצ"ל (פד"ר ו, עמ' 41) כתב, שבתי הדין סומכים על דברי הט"ז, ואינם מכריזים ארבע שבתות.
² נראה שנפלה ט"ס בדברי הט"ז וצ"ל "דהטור חולק עם הרי"ף", כי בסוף דבריו שם כתב הט"ז "ואין אנו צריכין למה שדחק ב"י לומר דהרמב"ם קאי על טענת בעינא ומצערנא לחוד, כי הוא [הרמב"ם] סובר דלדינא דמתיבתא כופין הבעל לגרש בטענת מאיס כדעת הרי"ף", מבואר בדבריו שהרמב"ם סובר כדעת הרי"ף.
---------------