הצדדים נישאו זה לזה באתיופיה בשנת 2004, עלו לישראל בשנת 2005, עברו גיור ובסיומו נישאו מחדש כדמו"י .

האישה הגישה תביעת גירושין בתאריך י"ח באייר תשע"ה (7.5.2015) לאחר 11 שנות נישואין.

טענות האישה
לדברי האישה ובאת כוחה, לאורך חיי הנישואין הבעל נהג באישה ביד קשה באלימות מילולית, כלכלית ובהתקפי קנאה קשים. לא נתן לה לצאת מהבית ללא רשותו, לא נטל חלק בעול הבית וגידול הילדים, וכשהיה חוזר לביתו בסיום העבודה יוצא לשחק קלפים עם חבריו עד שעות הלילה המאוחרות, ונהג לשתות לשכרה בעיקר בימי שבת.

ביום כ"ד בכסלו תשע"ה (16.12.2014) בגלל איחור של ההסעה, הגיעה האישה לביתה מאוחר מהרגיל. הבעל האשים אותה שהייתה עם גבר אחר ולא נתן לה לישון תוך שהוא מקלל אותה ולמחרת בבוקר חיפש בתיק האישה ומצא כסף ששמרה והעליל עליה שהיתה עם גבר אחר. מרוב ייאוש שתתה אקונומיקה ופונתה לבית החולים.

טענות הבעל
לדברי הבעל, חיי הנישואין היו סבירים והנישואין זרמו על מי מנוחות.

ביום 18.12.2014 עזבה האישה באופן פתאומי את הבית עם הילדים ללא כל סיבה וללא הודעה מוקדמת ואין סיבה לגירושין מעוניין בשלום בית.

האישה לא הביאה שום ראיות לדבריה.

דיון והכרעה
בית הדין תמה על בא כוח הבעל שטוען שהאישה עזבה את הבית ללא כל סיבה וכי יעלה על הדעת שאישה שטוב לה בביתה עם בעלה תקום ותלך וכי בשופטני עסקינן שתעזוב תענוג חייה ותלך לאן אשר תישא אותה הרוח, וכבר נאמר במגילת רות שאמרה נעמי לרות וערפה "ומצאינה מנוחה אישה בית אישה" כלומר שאישה מוצאת את מנוחת חייה בבית בעלה וראה את המבואר בדברי הגמרא עירובין דף ס"ג עמוד ב' היושן בכילה שאיש ואשתו ישנים עליו הכתוב אומר "ותגרשון נשי עמי מבית תענוגיהם" הרי לך שמרכז חייה של האישה זה החיים סביב בעלה וכשקורה כזה דבר שאישה קמה ועוזבת את בית בעלה הדברים מדברים בעד עצמם, וברור שלא היה לה טוב, אלא שצריך לבדוק ולדעת בשל מי הרעה הזאת, אולם לבוא ולטעון שלא היתה שום סיבה לכך הרי בזה מראה שהבעל אינו מודע לצורת החיים בה הוא מנהל את ביתו ואינו מבחין בין טוב לרע, ורואה את עצמו כטלית שכולה תכלת והאישה היא הרעה.

בפרוטוקול הדיון מיום ה' בניסן תשע"ו (13.4.16) טען בא כוח הבעל שהבעל ניסה לשקם את הבית ולעשות שלום בית ופנה לזקני הקהילה שיתערבו.

באת כוח האישה טענה (שורה 14-12) "אנו בישראל ולא באתיופיה! כל משלחת רק מרחיקה אותנו ממנו. היא מבקשת שיפסיקו להטריד אותה. היא רוצה להפסיק את ההתעללות שלו בה". משמעות הדברים שהאיש לא מדבר באותו תדר שהאישה מדברת. האישה אמנם נישאה באתיופיה ושם היתה צורת החיים שהבעל שולט על האישה ביד רמה אולם כשבאה לארץ נפקחו עיניה והריחה ריח חופש ואינה מסכימה להמשיך את צורת החיים שבה הייתה מתנהלת עד עכשיו. עיין פרוטוקול הדיון מיום כ"ח בטבת תשע"ז (26.1.2017) שורה 22 "האישה סבלתי 13 שנה הייתי משרתת בבית לא הייתי אישה", טוענת שהיתה משרתת כלומר עברה השפלות (ע' פרוטוקול הדיון מיום ה' בניסן (13.4.16) שורה 29 דברי באת כוח האישה).

הגמרא ביבמות סב' ב' אומרת: תנו רבנן האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אוהליך. ופירש רש"י בד"ה יותר מגופו וזה לשונו: "דזילותא דאיתתא קשה מדגברא". ועיין מהרש"א שם שכתב וזה לשונו: "ומכבדה יותר מגופו - דהיינו להלבישה בגדים מכובדים יותר ממנו כדאמרינן קרי למאני מכבדותיה". אולם מלשון רש"י שלא חילק בין בגדים לשאר דברים משמע שסבר דהוי כפשוטו שכל דבר שמכבד אותה בין בביגוד בין בדיבור ובין בהנהגה אחרת שכל דבר שיכול להיראות כחוסר כבוד וכל שכן זלזול, האישה מרגישה וקשה לה, וכן מבואר בלשון הרמב"ם בהלכות אישות פרק ט"ו הלכה י"ט וזה לשונו: "וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז". הרי שכתב בתחילת דבריו שיכבד את אשתו יתר מגופו באופן כללי ומשמע בכל מיני כבוד ששייך ורק הוסיף שאם יש לו ממון ירבה בטובתה וכן ידבר עמה בנחת, שזה שני דברים בסיסיים שיראה שדואג לה ושהיא חשובה בעיניו. וכן מדויק בלשונו שכתב שצריך לכבדה וכו' והוסיף ואם וכו' משמע שרק אם יש לו ממון ירבה בטובתה ואם אין לו רק יכבדה יתר מגופו שאין לזה מגבלה בדבר מסוים אלא כל דבר ששייך לומר עליו שזה כבוד צריך לעשות לה אפילו שלא עושה לעצמו.

הרי מבואר בדברי הגמרא שרק במצב זה שיכבדה יותר מגופו יהיה בטוח שהשלום ישכון בביתו, ופחות מכן כבר אין זה בטוח והרי זה נכנס בגדר זלזול, שעל זה פירש רש"י שהזלזול באישה הוא יותר קשה לה מאשר קשה לגבר. האישה היא רגישה ועדינה ואותה רמת זלזול שהגבר יכול לסבול האישה אינה יכולה לסבול, וממילא אין שלום בבית והאווירה בבית נהיית קשה, וכבר אמר שלמה המלך עליו השלום טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. ופירוש הפסוק - טוב לאכול פת יבשה אם יש לו באכילה זאת שקט ושלוה והוא רגוע ונינוח, מאשר ממי שיש לו בית מלא בכל טוב אולם כל הזמן יש בו מריבות והשלום והשלווה רחוקים ממנו. בית הדין מתרשם שבגלל שהבית היה מלא זבחי ריב האישה קמה והלכה.

עיקרון זה עולה גם מדבריו המפורסמים של התשב"ץ (חלק ב' סימן ח'):

"עוד שאלת, אישה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים, והיא אינה יכולה לבא לבית דין, מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה, שאם תשאל כתובתה בבית דין שתפסיד אותה. הודיענו מהו הדין בזה. תשובה, קרוב הדבר בזה שיוציא וייתן כתובה, דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער".

הרי שרבינו התשב"ץ שכתב "קרוב הדבר בזה" לא החליט שאדם המצער את אשתו יש עליו חיוב גט, ומכל מקום ודאי שסבר שצריך לגרש והוי עילה לגירושין.

ועוד יש לומר בזה דהנה בשו"ע אבן העזר סימן קנ"ד ס"א כתב הרמ"א וזה לשונו:

מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו וכו' אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא.

ומלשון קובלת עליו משמע שזה לגיטימי לחלוטין שבמקרה כזה האישה תתבע גירושין. אמנם הלשון "קובלת" משמע שמתלוננת עליו ויתכן שלא מזכירה את המילה גירושין אולם מכיוון שבוודאי לא ישנה את דרכו הנלוזה בעקבות תלונה זאת, בהכרח סופה להביא לידי גירושין, ומשמע שיש זכות פשוטה לאישה להתלונן על דבר כזה. ומתחשבים ומקבלים את טענתה.

והנה לדברי הרמ"א כשהאישה התלוננה עליו עדיין לא היה הדבר ברור בתביעתה והיא לא הביאה הוכחות חותכות לכך אלא "שראו אותו עם מנאפים" ולא מדובר שראו כמכחול בשפופרת או אפילו מעשה כיעור אלא שראו אותו בחברת מנאפים בלבד ועל זה כתב הרמ"א שזה כבר סיבה להתחשב בטענת האישה.

וכדברים האלו מצאתי בשו"ת שמע שלמה (חלק ג' סימן י"ט אות ה') שכתב דכוונת הרמ"א דלא בעינן עדות גמורה שראו אותו רועה זונות ממש או שגרים יחד, אלא סגי כשראו שהולך עם מנאפים דהוה רגליים לדבר לטענת האישה שהוא רועה זונות.

וביאר שם טעמא משום שקשה להוכיח דברים אלו בברור מוחלט וגם חזקה שהאישה לא תטען על בעלה דברים חמורים כאלו בחינם ולכך די בזה ברגליים לדבר לאמת טענותיה.

ובהכי אתי שפיר לשון הרמ"א 'ואשתו קובלת עליו' כלומר דסברא הוא שאינה מעיזה פניה בפני בעלה בדברים שהוא יודע אם נכונים הם או לא ולכך בעדות שראו אותו עם מנאפים הוה רגליים לדבר שטענתה אמת ויש לכופו לגרש כמבואר ברמ"א עיין שם.

עוד יש להביא ראיה מדברי הרמ"א באבן העזר סימן ע"ז שכתב השולחן ערוך שם וזה לשונו:

האישה שמנעה בעלה מתשמיש היא הנקראת מורדת ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי וכו' אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל וכו'.

והוסיף הרמ"א (סימן ע"ז סעיף ג' וראה בית שמואל ס"ק כ"ז):

ויש אומרים דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי אבל בנותנת אמתלא לדבריה כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה (...) אין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו (טור בשם תשובת מהר"ם מרוטנבורג).

ובשו"ת חוט המשולש (חלק א' סימן ב') כתב לדקדק מתשובת המהר"ם מקורו של הרמ"א, דעובדא דהתם הוה שלא יכלה לברר האמתלא, ואף שלא בררה דבריה אין כופין אותה להיות אצלו עיין שם. הרי שמקבלים את טענותיה אפילו שלא הביאה להם הוכחות לגבי זה שלא כופין אותה להישאר איתו.

ודון מינה לנדון דידן דסגי אף באומדנא דמוכח שהוא כך שהבעל לא רואה ולא מבין את צורת ההתנהגות שבה גורם לאישה סבל בל יתואר ושיש סיבה לכך שהאישה מצאה את ביתה במקלט לנשים מוכות ורגליים לדבר לאמת את טענות האישה.

והנה בא כוח הבעל בסיכומים סעיף 18 טען שאין לאישה כל ראיות, ובסעיף 19 טען "האישה לא הצליחה לנקוב בתאריכים או להציג מקרים שבהם התרחשו אירועים של אלימות המקיימים לה פתחון פה כל שהוא נגד הבעל", ובסעיף 21 כתב "טענותיה של האישה על אלימות מצדו של הבעל הן השמצות פרועות והאשמות חסרות שחר. הבעל הינו אדם שקט אדיב ונעים הליכות שאין זו דרכו לאיים על איש כל שכן לא על האישה".

דברים אלו נסתרים מדברי תסקיר בית המשפט שניתן על ידי שירותי הרווחה (בכותרת מערכת היחסית הזוגית):

"מדיווח המחלקה לשירותים חברתיים בעיר ב' עלה כי א' טופל עם משפחתו במחלקתם על רקע אלימות כלפי אחד מילדיו הבוגרים".

הרי שדבריהם אינם עולים בקנה אחד עם דברי בא כוח הבעל שאין דרכו לאיים על איש והוא נעים הליכות שקט ואדיב שאם כן איך הגיע המצב שבו הגיע לטיפול של שירותי הרווחה בגלל אלימות.

והנה בפרוטוקול הדיון מתאריך כ"ח בטבת תשע"ז (26.1.2017) (שורה 3-4) נאמר שהבעל פנה לאישה במילים בוטות שאדם לא יעלה אותם על דל שפתיו.

באת כוח האישה: הבעל איים על האישה בחוץ וקילל אותה. אני מבקשת לאחר שנתיים של פירוד להפסיק את הסבל הזה.

ובפרוטוקול הנ"ל, (ובשורה 29-31) נאמר:

באת כוחה האישה: הצדדים פרודים מעל שנתיים וכל הזמן הזה לא רק שאינו עושה ניסיון לשלום בית אלא ממשיך אפילו במסדרון כשבא הכוח לא היה הוא קילל את האישה "זונה" "שרמוטה". הוא אמר "אני לא אתן לך גט".

הרי צורת האלימות כאן זועקת עד לשמים ויש כאן רגלים לדבר לכל טענות האישה.

ועיין בשו"ת שמע שלמה שאפילו שנשים בזמנינו יש להם עזות וחוצפה, מכל מקום, במקום שיש רגלים לדבר נאמנת בטענותיה עיין שם בדבריו.

האישה לא היתה מעיזה פניה בפני בעלה וטוענת דבר שהבעל היה יכול להכחיש אותה וכל שכן שזה כמין ימא לטיגני (קידושין מד' ב') ועיין שם בתוס' ד"ה כמין ימא לטיגני בשם ר"ת שזה שני מקומות קרובים כלומר ואין אדם משקר כהאי גוונא דכיון שמקום קרוב הוא סבר אי משקרנא אתי איניש אחרינא ומכחישני הלכך לא משקר עכ"ל. ועיין בספר אמרי בינה שיטה למסכת קידושין (הקדמון לפני 350 שנה לרבינו שמואל גרמיזאן מהדו"ב) שכתב לבאר את שיטת ר"ת שהרוצה לשקר ירחיק עדיו וזה היה כמין ימא לטיגני וכל כי האי לא משקר איניש עכ"ל. וכל שכן במקרה שלפנינו שטענות האישה שהבעל התבטא בצורה חמורה בחדר ההמתנה הסמוך לאולם הדיונים ובית הדין התרשם שהדברים הם דברי אמת ושהבעל נוקט בדרך של אלימות ושתלטנות על האישה.

ומה שאמר בא כוח הבעל שהאישה לא הצליחה להציג מקרים שבהם התרחשו אירועים של אלימות, הנה כתבו שם בהמשך התסקיר הנ"ל:

"בשנת 2011 א' שיתפה את צוות המקלט כי בעקבות האווירה הקשה בבית לא ראתה מוצא והחליטה מתוך ייאוש ותסכול לנסות ולשים קץ לחייה. לדבריה היא שתתה אקונומיקה ואיבדה את ההכרה בעקבות כך אושפזה בבית החולים וולפסון הוכרה המשפחה בעקבות הקשר האמיץ שנוצר לא' עם העובדת הסוציאלית המשפחה שיתפה אותה באלימות בבית ויצאה אחר כמה שנים למקלט".

אירוע זה נרשם בבית החולים וולפסון ועל ידי כך הוכרה המשפחה בשירותי הרווחה, כלומר שעניין זה מתועד בתאריכים מסוימים ועובדת סוציאלית של שירותי הרווחה שליוותה אותם העבירה אותה למקלט לנשים מוכות הוי אומר שהדבר היה פשוט וברור לשירותי הרווחה במצוקתה שבביתה והיו מודעים לכך שזה צורת חייו ואופיו של הבעל.

עוד נאמר שם:

"האב הכחיש את כל האלימות כלפי האם, ולדברי שירותי הרווחה יש בכך סיכון שמחכה לרגע המתאים לנקום באם בדרך כזו או אחרת"

העולה מדברי התסקיר הנ"ל שהבעל אינו רואה שום פגם במעשיו אלא אדרבה הוא רואה את כל חיי הנישואין במצב הנוכחי כתקינים לחלוטין ואינו יודע על מה ולמה רעשה הארץ ומה צריך לתקן ומכיוון שכן אין סיכוי שידע מה לתקן בעתיד אם כן זה עצמו עילה לגירושין.

הנה מבואר ברמ"א אבן העזר סימן קנ"ד ס"ג שכדי לכוף בעל מכה לגרש יש להקדים לכך התראה כנגד הבעל המכה שיחדל ממעשיו אלו.

ובפד"ר ח' (עמוד 310) כתבו:

"אמנם נראה דאין התראה זו מדין 'אין עונשין אלא אם כן מזהירין' דאם כן מהו העניין דמתרין פעם אחת או שנים, וכי היכן מצינו בדיני התראה שצריך שתי התראות? ועוד, שאם כן היה צריך להזהירו שאם יכה יכפוהו לגרש והרמ"א לא כתב אלא שמייסרין אותו שלא יעשה עוד ומתרין בו שאין זה מדרך בני ישראל ולא הזכיר שצריך להזכיר לו את העונש דהיינו שיכפוהו לגרש (עיין בית שמואל סימן קט"ו ס"ק י"ז לענין עוברת על דת דדעת הרבה פוסקים שצריך להתרות בה שאם תעשה כן תפסיד הכתובה) אלא על כורחך עיקר ההתראה לענין לחייבו לגרשה אינו אלא כדי שנדע בוודאות שאין עוד תקוה שהחיים ביניהם יהיו תקינים, כי כל עוד יש תקוה כזאת אין מחייבים לגרש אלא מנסים להשלים ביניהם, ולכן מתרים בו תחילה ומנסים לראות שמא התראת בית הדין תרתיע אותו ולא ישוב לכסלה עוד, ואם אחרי ההתראה הוא שב על אוולתו רק אז נודע שאין תקוה, ומחייבים או כופין לגרש, והכל תלוי בראות עיני הדיינים ולפעמים גם אם עבר על ההתראה עדיין אין מחליטים שאין תקוה ומנסים שוב ומתרין בו פעם שניה ורק אחרי הפעם השניה הוא שנוכל לקבוע בבטחה שאין תקוה וזהו ענין שתי ההתראות שכתב הרמ"א".

ועוד כתבו בהמשך הדברים ביחס לנידון שלפניהם:

"ויסודו של דבר הוא שכל הדברים המנויים בסימן קנ"ד שבגללם מחייבים או כופין לגרש, אין זה מטעם קנס על העבר כי אם מתוך דאגה על העתיד, דהיינו שאם ברור הדבר שלא תראה אצלו חיים טובים כפי שצוו חכמים שעל הבעל לכבדה ולספק לה כל צרכיה, אז מחייבים אותו לגרשה, ואם כן דון מינה דאם ברור לנו שאישה זו לא תקבל את סיפוקה גם אחרי ההתראה וההתראה לא תועיל כאן מאומה, שוב אין מקום להתראה ובנידון הנודע ביהודה הנ"ל היתה תקוה שיחזור למוטב ויתחיל לפרנס את אשתו כמבואר שם ולכן הצריך התראה, מה שאין כן בנידון דבית הדין הגדול הנ"ל וכו'".

ובכן בנידון דידן שבית הדין לא רואה סיכוי לשלום בית בין הצדדים (זאת לאור עמדתה הנחרצת של האישה והפירוד הממושך שביניהם) ממילא יש לומר שניתן לחייבו בגט אף ללא התראה.

זאת ועוד, הבעל מבוגר מהאישה בעשרים שנה. לדבריה (תסקיר שירותי הרווחה) היא לא רצתה אותו והכריחו אותה לנישואין אלו. עיין בגמרא יבמות דף ק"א עמוד ב' "ודברו אליו" שאם היה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה, אומרים לו מה לך אצל ילדה? מה לך אצל זקנה? - כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לביתך עכ"ל. ועיין בגמרא סנהדרין דף ע"ו עמוד ב' בענין המשיא בתו לזקן וברש"י שם ועיין מהרש"א שם שכתב שהוא אינו מתקבל עליה. הרי שמצב זה מביא קטטה לביתו שהורס את כל חיי הנישואין.

ובתסקיר שירותי הרווחה (בכותרת מערכת היחסים הזוגית וגילויי האלימות) כתוב לדבריה הוא היה חשדן וקנאי מאוד אליה בעיקר בגלל פער הגילאים ביניהם שהיא צעירה ממנו ב-20 שנה.

והנה מכל הטענות הנ"ל נשמע שהאישה טוענת טענת מאיס עלי, עיין כנסת הגדולה סימן ע"ז בשם מהר"א ששון סימן קמ"ו שהאישה שאומרת איני רוצה בו שנאתיו הוי כטוענת מאיס עלי. ועיין פרוטוקול הדיון מיום 26.1.2017 (שורה 13-12):

בית הדין: למה את רוצה להתגרש?

האישה: אני לא רוצה, אני סבלתי הרבה שנים.

ומבואר בתשובת הרשב"א (במיוחסות לרמב"ן סימן קל"ח) שכתב:

האומרת מאיס עלי אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה הוא מאוס בעיניה. לפי שכשם שהדעות במאכל כך הדעות באנשים ונשים. וזו שאומרת שהוא מאוס בעיניה ואינה רוצה בו ובכתובתו שומעין לה.

ושנה ופירש כן גם בחלק א' (סימן תקע"ג) וזה תוכן דבריו:

במה שהסתפקתם במה שאמרה היא מאיס עלי אם ניחוש שעיניה נתנה באחר מפני שהוא חזק ותקיף בחור כארזים ואיש כזה אין בו שום דבר לתלות בו שיהיה מאוס עליה (...) ואינה יכולה לומר מאיס עלי אלא במה שאפשר שיש לו דבר שהוא מאוס, אבל לא על איש יפה תאר וחזק כמו שאמרתם (...) אינו זה, שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב. וכמה אנשים מכוערים מוצאין חן בעיני בעליהן ובעיני נשיהם ויפים וטובים וסברי טעם בעיניהם אלא אין הכול תלוי אלא ברצון הבעל.

הרי מבואר בתשובת הרשב"א שנאמנת בטענת מאיס עלי בלבד וכל שכן כאן שאינה טענה בעלמא אלא יש לה הסברים לטענתה שזה נקרא אמתלאה וכמבואר מדברי הפוסקים (הרב המגיד פרק י"ד מהלכות אישות הלכה ח' בשם התוספות הרא"ש והמרדכי עיי"ש) שהביא בב"י סוף סימן ע"ז שאינה נאמנת בטענת מאיס עלי רק בנותנת אמתלא לדבריה ונראה ונכיר מתוך דבריה שהוא מאוס בעיניה ולפי המבואר לעיל הרי ברורה טענתה עם האמתלה שלה והדברים ניכרים. ואף על פי שלא הביאה שום הוכחה לדבריה. ועיין עוד בספר אבן ישראל פרק י"ד הלכה ח' מהלכות אישות ד"ה ולפי"ז יתבארו דבאומרת מאיס עלי נאמנת מדינא דזהו מצד עצמה טענה חשובה עיין שם בדבריו. ועיין עוד בספר בית מאיר סוף סימן ע"ד שכתב כיוצא בזה בדעת הרמב"ם.

והנה בא כוח הבעל טען (פרוטוקול הדיון מיום ה' בניסן תשע"ו (13.4.2016) שורה 19-18):

"זה לא יתכן שיום אחד האישה תגיד שאינה רוצה אותו והוא לא מוצא חן בעיניה אולי בגלל שהוא זקן מדי בשבילה".

כלומר העובדה שהבעל מבוגר אינה עילה לגירושין ואין לתת לאישה לגיטימציה למעשיה.

אולם מדברי תשובת הרשב"א הנ"ל מבואר שאין הדבר תלוי באמת אלא באישה ואם תטען טענה כזאת אין בכוח בית הדין לבטל את דבריה כי הדבר אינו תלוי אלא ברצונה.

ועיין שולחן ערוך אבן העזר סימן ב' סעיף ט':

"לא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה שדבר זה גורם לזנות".

וכתב שם בחלקת מחוקק ס"ק י"א וזה לשונו:

עיין בספר חסידים סימן שעט' שאין איסור בדבר אם היא מתרצית לכך (ומביא שם מעשה שבתולה אחת נישאת לזקן שהיא היתה חפצה בו ויצאו מהם בנים תלמידי חכמים).

והסכים עמו שם בבית שמואל ס"ק כ"א עיין שם.

הרי לך שהכל תלוי ברצונה ואם אומרת שאינה חפצה בו, אין כח ביד בית הדין ללכת נגד רצונה, שזה הרצון הפשוט והרגיל בבני אדם אלא אם כן היא כן רוצה בו שזה ענין שלה וגם בית הדין לא מונע זאת ממנה.

ועיין פסקי דין רבניים חלק א' עמוד 18ד"ה אבל יש שכתבו:

ועיין גם בבית יוסף בטור אבן העזר סימן ע"ז שמביא בשם הרשב"ש שנשאל על אישה שטענה מאיס עלי שקודם הנישואין מאסה אותו ואמה השיאתה לו בעל כורחה, והשיב דאפילו לאומר שאין כופין לגרש בטענת מאיס עלי, יודו בזה וכו' עיין שם מה שמביא גם בשם המהרי"ק, ואף על פי שהבית יוסף מסיק וכותב שהרשב"ש סיים שלענין מעשה לא היה מיקל בכך, אבל עיין בספר אבני האפוד על אבן העזר שמביא בשם ספר אליהו רבה בתשובה סימן י"ג שכתב שלדעתו הרשב"ש ז"ל כתב את דינו להלכה. וכן מביא בשם מוהרש"ם בתשובת צל הכסף שסמך ראשו ורובו על הוראה זאת ושלפי דעתו גם מוהר"א מונסון ומהרי"ט חלק אבן העזר סימן ג' שרמזם הכנה"ג בהגהב"י סברו וקבלו סברת הרשב"ש. וכן עיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורה ג' חלק א' סימן ש"נ שסובר גם כן דאף לדידן דחלקו על הרמב"ם כל הפוסקים וסוברים דאין בידה לטעון מאיס עלי, מכל מקום כל שתחילת הנישואין היה באונס, שפיר יכולה לטעון דאף שבשעת מעשה נתרצית, אבל אחר כך נמאס עליה עיין שם.

ועיין עוד פסקי דין רבניים חלק ט"ו עמוד 147 ד"ה התוכן א' שכתבו:

ואולם הטוענת מאיס עלי באמתלא גדולה ברורה ומפורסמת לכל אין צורך להיכנס למחלוקת הראשונים אם כופין בטענת מאיס עלי. כי במקרה כזה כולם מודים שיש לכופו לגרש לאלתר.

ועיין עוד בשו"ת יביע אומר חלק ג' אבן העזר סימן י"ח שדן באריכות בדברי הרשב"ש הנ"ל והסיק להלכה על פי דברי הפסקי דין הרבניים שהובאו לעיל.

זאת ועוד, האישה טוענת שהבעל אינו מפרנס את המשפחה והיא עובדת קשה לכלכל את הבית. ואף על פי שלא הביאה ראיה לדבריה מכל מקום רגלים לדבר שהוא היה נוהג כך ממה שנוהג היום שאינו משלם מזונות ואינו עובד כדי שלא יעקלו לו את המשכורת לטובת מזונות הילדים (עיין פרוטוקול הדיון מתאריך ה' בניסן תשע"ו (13.4.2016) מדברי באת כוח האישה ולא הוכחש על ידי בא כוח הבעל) הרי שאינו דואג לתת לאישה כסף כדי שתוכל לכלכל את ילדיו וכבר נאמר בגמ' כתובות דף ע"א עמוד א' האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה הרי שבזה לבד יש חיוב בגט.

ובתסקיר שירותי הרווחה (בכותרת "מאפיינים הוריים של האב") כתוב:

"לאב היתה אפשרות לראות את הילדים בתדירות גבוהה יותר מאשר אחת לשלשה שבועות, ולדבריו בשל כך שהנסיעות יקרות וכן בשל כעסו על כל המצב, הוא בוחר להגיע בתדירות נמוכה, שלהערכתי אינה מטיבה עם הקטינים והקשר שלו עמם, ורואה קודם כל את צרכיו ולא את צרכיהם".

הרי שגם שירותי הרווחה שהם זרועו הארוכה של בית הדין רואים בהתנהגות האב התעלמות מצרכי הילדים.

מסקנות
א. לאור האמור בית הדין מחייב את הבעל בגט.

ב. על הצדדים לפתוח תיק לסידור הגט.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ח באב התשע"ז (20/08/2017).