ב"ה
בית הדין האזורי באר שבע
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב אברהם צבי גאופטמן |
דיין |
תיק מספר: | 1151229/1 | |
תאריך: |
ט"ו בשבט התשע"ח
31.01.2018 | |||
צד א |
פלונית
| |||
משיב |
| |||
הנדון: | היתר נישואין של מינקת חבירו | |||
נושא הדיון: | היתר נישואין של מינקת חבירו, טובת הילד |
"אהוביי קשה עלי שהכניסוני לדבר שאני מרחיק מאוד מאוד מלהצטרף להתיר בענין מינקת חבירו כי יראתי מקרא מלא דמייתי תוס' סוטה כ"ו ע"א בשדי יתומי' אל תבוא כי ה' יריב ריבם וקבע קובעיהם נפש רחמנא לצלן ורוצה בשדי יתומים כמו שדים ורחם בשי"ן ימין [...] ע"כ שומר נפשו ירחק."ועיי"ש שכתב כי אין לדייק מלשון הכתוב ולחלק בין תינוק שהוא בן אלמנה, לבין בן גרושה או מזנה, דהאיסור הוא משום שמקפח פרנסת הולד, והוי כיורד לאומנותו, ואכמ"ל.
"תניא: לא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו, ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית. גזרה שמא תעשה עוברה סנדל [...] אלא, משום דחסה [...] אלא, סתם מעוברת למניקה קיימא, דלמא איעברה ומעכר חלבה וקטלה ליה." עיי"ש.וכתבו התוספות (שם, ד"ה סתם מעוברת), וז"ל:
"רבינו שמשון זקנו של רשב"א היה אומר דגרושה מינקת מותרת לינשא משום דלא משעבדא להניק כדאמרי' בפ' אף על פי (כתובות נט: ושם) נתגרשה אינו כופה. ואין נראה לר"ת, דהא למאי דהוה בעי למימר דטעמא משום סנדל או משום דיחסא לא היה חילוק בין אלמנה לגרושה, והוא הדין להאי טעמא דאינו חוזר בו אלא מהטעם בלבד, ועוד אלמנה גופה אי אמרה איני ניזונית ואיני עושה או תבעה כתובתה לא משעבדא, וכן פוסק בשאלתות דרב אחאי דלא שנא גרושה ולא שנא אלמנה."לדברי הר"ש הזקן, גרושה מינקת מותרת להינשא, מפני שאינה משועבדת לאבי הבן להניק בנו, ואילו ר"ת חולק על כך, וסובר שאסורה להינשא.
"וכתב רת"ם ז"ל דמעשה בא לפני רבינו שמשון באשה שנתגרשה והיתירה לינשא לאחר שלשה חדשים, וטעמא משום דכיון שהאב קיים ממסמס לה בביצים וחלב. אבל רת"ם ז"ל כתב דאפילו נתגרשה אינה יכולה לינשא אלא לאחר עשרים וארבע חדש כדין אלמנה. וטעמא משום דכיון דאינה רגילה אצלו בושה לתבוע ממנו כדי צרכו."לדבריו, טעמו של ר"ש הזקן הוא דבגרושה, הרי האב קיים, והוא ידאג למזונות בנו, ולכן אין לחשוש לכך שאם הולד תינשא, תתעבר ותחדל מלהניק. אולם ר"ת סובר שלא תינשא, מפני שבושה מלתבוע האב.
"ואם הוא והיא מודים שזנתה עמו וממנו נתעברה תו אין חוששין שמא זנתה עם אחר."וביתר הרחבה בסק"ו, וז"ל:
"לענין מעוברת לא חיישינן שמא זנתה עם אחר אם שניהם מודים דממנו נתעברה, כמ"ש בתשובת הרא"ש דהיו שניהם מודים, וכבר אית' בסי' ד' סק"מ באיסור דרבנן לא חיישינן שמא זנתה עם אחר גם כן."ועיין עוד בתשובת צמח צדק (סי' קד), שו"ת עבודת הגרשוני (סי' א) ובשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן קטז).
"גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו, ולא מניקת חבירו, עד שיהיה לולד כ"ד חדשים [...] בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה בין שהיא מזנה. (ויש מקילין במזנה) (הגהות מרדכי פרק החולץ בשם י"א). ויש להקל במופקרת לזנות, כדי שיהא בעלה משמרה (תשובת ר"י מינץ סימן ה')."חזינן אפוא, שהשו"ע פסק כרבינו תם שלא חילק בין גרושה לאלמנה, ודלא כשיטת הר"ש הזקן, וכמשמעות הגמרא שלא חילקה בדבר, וכן מצינו בערוך השולחן (אה"ע יג, טז) שכתב כי רבים מרבותינו חלקו על שיטת הר"ש, וז"ל:
"יש מרבותינו שאמרו דגרושה מותרת להנשא בתוך כ"ד חדש דאינה בכלל מינקת חבירו [...] ורבים מרבותינו חלקו עליו, דלא מצינו חילוק זה בגמ', ואדרבא משמע להיפוך דאין שום חילוק בזה, וכן הוא דעת הרמב"ם, וכן פסק הגאון רב אחאי בשאילתות, ועוד דבגמרא [יבמות] שאלו למה הטילו עליה הלא ביכולתה לבא לב"ד ולתבוע להיורשים ומתרץ דאשה בושה לבא לב"ד ובין כה וכה יהיה הולד בסכנה, וא"כ כ"ש גרושה שתתבייש לתבוע את המגרש לב"ד ועוד דהרי אסורים להיות יחד."מכל מקום, במקום בו קיימים צדדים נוספים להיתירא, וכפי שנביא לקמן, בודאי ניתן לצרף את שיטת הר"ש הזקן לקולא. בפרט בנדו"ד שאין מדובר בגרושה, אלא במזנה, שניתן להסתמך על דברי הרמ"א (עפ"י המהר"י מינץ) שהקל במופקרת לזנות, כדי שיהא בעלה משמרה.
"והנה הרמ"א היקל במופקרת, ודנו האחרונים מהי מופקרת לענין זה, ובאוצה"פ (דף פב סע"א) כתבו בשם מהר"י הכהן רפפורט (סי' כט) שבזה"ז שאין השלטונות מענישים על הזנות בהסכמה, אם עברה וזנתה אפילו פעם אחת יש לחוש שתחזור ותפקיר עצמה, ודינה כמופקרת. ע"ש. גם בשו"ת אבן יקרה ח"ג (סי' קכד) כתב שאפילו מופקרת לאיש אחד בקביעות חשיבא מופקרת. ע"ש. וכ"כ בשו"ת משפטי עוזיאל (חאה"ע סי' ל). ע"ש. ולפ"ז גם אשה זו שהיתה חיה חיי אישות בקביעות עם האיש שאסף אותה לביתו, ונתעברה וילדה ממנו, יש לדונה כדין מופקרת, להקל לה להנשא." עיי"ש.והנה מפשטות לשונו של הרמ"א משמע שאף אם ננקוט לחומרא במזנה, עדין יש להקל במופקרת לזנות.
"ושמא יש לחלק בין נדון המרדכי לנדון מהר"י מינץ ז"ל, דנדון המרדכי ז"ל מיירי במי שנתעברה בזנות ואינה רגילה בכך, אבל בנדון מהר"י מינץ היא בזונה מופקרת ובכה"ג יש להקל מפני שבעלה משמרה, וכן נראה מבעל המפה ז"ל שכתב ויש מקילין במזנה, ויש להקל במופקרת כדי שיהיה בעלה משמרה. ע"כ. וביאור דבריו ויש מקילין במזנה ואפילו למחמירים במזנה יש להקל במופקרת כדי שיהיה בעלה משמרה. גם למהר"ש יפה ז"ל ראיתי שהגיה על דברי הטור ז"ל כלשון הזה מהר"י מינץ התיר בזונה מופקרת כדי שיהיה בעלה משמרה ע"כ. ואם אין חילוק בין מזנה ומופקרת, מה חידוש בדברי מהר"י מינץ ז"ל מדברי ה"ר מרדכי ז"ל, דאם בא לומר דדעת מהר"י מינץ ז"ל כדעת הר' מרדכי היה לו לכתוב על דברי הר' מרדכי ז"ל מהר"י מינץ הורה כדבריו, אלא ודאי כדכתיבנא."יוצא אפוא, שגם לדברי המחבר המחמיר במזנה, ניתן להקל במופקרת לזנות, כדי שבעלה יהיה משמרה.
"והנה כל מה דהארכנו בצד קולא בזונה מינקת, חלילה לא להקל בזה באתי, אחרי דמפורש בנ"י לאסור וכן סתם בש"ע, ואך יש לנו הלכה למשה להקל במופקרת לזנות, בזה אף בנ"ד שאינו ידוע בודאי שהיא מופקרת אלא דדיימא בכך ומעשיה מוכיחין על' דיש להקל ג"כ, כיון דבלא"ה יש צד גדול להקל בזונה ואך מה דאפשר לצרף היתירים אחרים דהיינו לא התחילה להניק וכנ"ל, גם שתשבע המינקת על דעת רבים שלא תחזור עד כ"ד חודש."חזינן שוב שאף שלא בא להקל במזנה, כתב להקל במופקרת. ואף שצירף היתרים נוספים, היה זה בנדון דידיה בו אינו ידוע בודאות שהיא מופקרת, אלא שנחשדה בכך, משא"כ בנדו"ד בו נתעברה פעמיים בזנות.
"וגם עוד כיון דהתיר הרמ"א במופקרת וכ' במקצת תשובות הטעם דאין במופקרת תועלת אם לא תנשא דיש לחוש דשוב תזנה ותתעבר ואין תועלת לוולד ואם כן הכא נמי לפי מ"ש מעלתו ני' דהיא עדיין קשורה בהנכרי שזינתה עמו ככלב יש לחוש שתזנה עמו."ביאור דבריו הוא שטעם האיסור בנישואי מינקת חבירו הוא שמא תתעבר וייעכר חלבה, אמנם במופקרת לזנות לא שייך טעם זה, שהרי אף אם לא נתירה להינשא, יש לחשוש שתזנה שוב ותתעבר. ממילא בנדון דידן שכבר נתעברה פשיטא שיש להקל עפ"י דבריו. ובאות הבאה נרחיב בענין מינקת שנתעברה בשנית.
"לא פלוג רבנן במינקת שמת בעלה, בין שהיא מניקתו, בין שאינה מניקתו."אם כן, כשם שאמרינן "לא פלוג", ואין מחלקין בין "גמלתו" ל"לא גמלתו", כך לכאורה אין לחלק בין "מניקה מעוברת" ל"מניקה שאינה מעוברת".
"וגזרינן [...] גמלתו אטו שמא תגמלנו ועדיין הוא צריך לינק."[עיין בתוס' שמיאנו לפרש דגזרינן גמלתו אטו לא גמלתן, דאם כן היכי שרא רב נחמן לבי ריש גלותא. אמנם עיין בהגהות מהר"ב רנשבורג (שם, סק"א) דלדעת השאילתות הוא מטעם גזירה. ועי' בשו"ת אבני נזר (אבן העזר מז) שעמד על הצורך בשני הטעמים: "לא פלוג" ו"גזירה"].
"ואמנם כל זה בהיותה מניקה, אבל זו שכבר גמלתו, ובפרט שכבר נתעברה ומה דהוה הוה ואין איסור מצד הולד הזה אלא משום גזירה, דהיינו גמלתו שמא תגמלנו, עיין בכתובות דף ס' ע"ב ועיין בתוס' ד"ה ואמר ר"נ כו'. והנה היה אפשר לומר בשלמא תגמלנו חיישינן אבל כאן שנתעברה לא שייך למגזר שמא תזנה ותתעבר, דלא חיישינן שתעשה עבירה של תורה, אלא דחזינן דחיישינן שמא תחנקנו אי לאו דלא עבדן נשי דחנקן בנייהו אבל מצד העבירה שהרי אין לך חמור מרציחה שפיר הוה חיישינן. ואכתי יש מקום לומר דלא גזרינן שמא תזנה ותתעבר דאטו בידה שתתעבר, ועוד אולי לא יתרצה זה שרוצה לישאנה לבוא עליה בזנות, ואם כן, בזה לא גזרו ואפי' אם היה מזדמן באלמנה ממש שזינתה ונתעברה היה אפשר להתירה להנשא לזה שנתעברה ממנו אם היו כלים כ"ד חודש של התינוק קודם שתלד."כלומר, אין מקום לגזור איסור נישואין למינקת מעוברת מחשש שמא כל מינקת שתרצה להינשא, תזנה עם האיש שחפצה להינשא לו ותתעבר. טעם הדבר הוא שהיכולת להתעבר אינה נתונה בידה. בנוסף לכך, מי אומר שאותו אחד שחפצה להינשא לו אכן יסכים לבוא עליה בזנות כדי שתתעבר. והוסיף בדבריו שיש מקום להקל אפילו במינקת אלמנה [שכפי שביארנו לעיל דינה חמור יותר], במקום בו יכלו כ"ד חודש קודם שתלד [ובהמשך דבריו הוסיף שאף אם נבוא להחמיר באלמנה, על כל פנים ניתן להקל במזנה, שאין זה שכיח שמזנה תתעבר, עיי"ש].
"היה נראה לכאורה לחתור חתירה להתיר בפשיטות דהא מבואר בתשובת חכם צבי (סי' ס"ד וס"ה וס"ו) להתיר באשה שחלבה ארסיי דמותרת להנשא כמבואר בש"ס ופוסקי' ראשוני' בצמקו דדיה, וכן הארכתי בתשובתי שם (ח"א סימן צ"ז) שכן הסכמת כמה גדולים דלא כהחולקים ע"ש, ואם כן, כיון דבנדון שלפנינו שהיא נעשה מעוברת ע"י כן נעכר חלבה ואין לך ארסיי גדול מזה שהוא סכנה לולד ראשון וגם לשני כידוע ומפורסם לכל, אם כן מטעם זה מותרת לינשא מיד."אך עיין שם שלא רצה להתיר בפירוש מכח הדימוי לאשה שחלבה ארסי, מפני שיש לחלק בין דבר שנגרם בידי שמים לבין דבר שגרמה לעצמה בכך שזינתה, וכפי שחככנו לעיל, דאם כן, תתבטל תקנת חכמים, דכל אלמנה מינקת שתרצה להינשא לאחד, תזנה ותתעבר ממנו. מכל מקום, כתב די"ל דהוא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה רבנן, ועוד, אם היא חשודה בכך, האם כל ישראל יהיו חשודים בדבר זה?! עיי"ש, ולמסקנה התיר הדבר אם יצטרפו אליו עוד שני גדולים. וכדבריו מצינו כמה עשרות שנים אחר כך בדברי הנודע ביהודה שהבאנו לעיל.
"וכמדומה לי שלפי שעה לא דייק מעלתו בלשון הנוב"י שכתב כן דוקא אם יגמרו הכ"ד חודש תוך משך ימי עיבורה כמבואר בלשונו ובודאי בדוקא אמר כן דאם יומשך זמן העיבור עד כ"ד חודש א"כ נתבטל ממנה שם מינקת חברו, אבל אם לא יכלו הכ"ד חודש תוך משך זמן עיבורה א"כ כשתלד ותהא מינקת א"כ היא משועבדת שוב גם לולדה הראשון."לדבריו, היתרו של הנודע ביהודה הוא אך ורק כאשר יכלו כ"ד חודשי ההנקה קודם לידת העובר, שאז כאשר תלד, כבר לא תקרא בשם "מינקת חבירו". מכל מקום, אפשר שתשובת המהר"ם שיק עוסקת דווקא באלמנה, וגם משמעות דברי הנודע ביהודה שהתנה היתרו בכך שסוף זמן העיבור הינו לאחר כ"ד חודשי ההנקה, הם דוקא באלמנה. אך לגבי מינקת גרושה והוא הדין למינקת מזנה, כאשר האב ידוע, ניתן להקל יותר, וכדביארנו לעיל.
"והיכא שגמלתו בחיי בעלה נראה שמותרת לינשא דליכא למיגזר מידי ולא גזרינן אטו לא גמלתו בחייו... וכן משמע הלשון מינקת שמת בעלה שהיתה מניקתו כשמת בעלה, ומטעם זה נמי נראה להתיר אשה שדדיה צמקו ואינה רגילה להניק לעולם או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה."לדברי הרא"ש, כאשר התינוק נגמל או ששכרו לו מינקת טרם פטירת האב, אין האשה נכללת בהגדרת "מינקת חבירו", שהרי אינה מינקת בזמן הפטירה. לאור זאת כתב להתיר אשה שדדיה צמקו או שאינה רגילה להניק לעולם או שפסק חלבה בחיי הבעל (ועיין במ"ש הריב"ש סימן שס).
"אם גמלתו בחיי בעלה, או שאינו חולבת לעולם, שיש לה צימוק דדים, או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה, או שנתנה בנה למניקה שלשה חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל תוך הג' חדשים, מותרת לינשא."נציין, כי המצבים שנמנו לעיל, בהם מי שהניקה בזמן התאלמנותה - רשאית להינשא, הינם מקרים בהם החלב פסק מסיבה רפואית, כגון: צימוק דדים או אינה חולבת לעולם, ולא כאשר התינוק נגמל בשל החלטה של האשה להימנע מהנקה. עתה מוטל עלינו לעיין האם הדין שונה וניתן יהיה להתיר נישואי אלמנה מינקת כאשר התינוק לא ינק ממנה מעולם, אף שההנקה נמנעת בשל החלטת האשה, ולא בשל מניעה רפואית.
"וצ"ע היכא שלא נתנה מעולם הדד בפי התינוק משעה שנולד התינוק לאחר מיתת הבעל אי הויא בכלל מינקת חבירו. ובתשובת הרא"ש יש דגם היא הויא בכלל מינקת, וכן יש לדקדק מדברי הטור (אה"ע סי' יג) שכתב אבל אם מת הולד או שאינה חולבת לעולם, כגון שיש לה צמוק שדים או שפסק חלבה בחיי בעלה או ששכרו לה מינקת בחיי בעלה, אינה צריכה להמתין. משמע דוקא שהיו כל אלה בחיי הבעל, דבשעת מיתתו לא מצי חיל עליה שם מינקת חבירו, אבל היכא שילדה אחר מיתת הבעל, דסתם נשים למניקות קיימות, כבר חל עליה שם מינקת חבירו וצריכה להמתין, וצ"ע כי ראיתי מקילין להתיר, ובתשובות בר ששת (הריב"ש) אוסר ג"כ."ועיין באגרות משה (אבן העזר ח"א סימן לב) במ"ש להעיר על דיוקו של השל"ג בדברי הרא"ש והטור.
"שאלה: אשה שמת בעלה והיא מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה, אם היא קרויה מינקת, שצריכה להמתין כ"ד חדשים, אם לאו [...] תשובה: נראה שזו צריכה להמתין. דכיון שילדה ולד של קיימא מינקת חברו, קרינא בה אף על פי שלא התחילה להניק... וכיון דמעוברת גרושה צריכה להמתין, אף על גב דליכא למיחש לסכנת ולד, משום דלא פלוג רבנן, במעוברת שנתנה בנה למיניקה וגם שאינה רגילה להניק, צריכה להמתין, דלא פלוג רבנן... ומה ששאלת איך נוהגין בכאן, אין לומר מנהג בדבר כזה שאינו תמידי. וגם כשיקרה רוב הנשים מניקות בניהם ואינן רדופות להנשא ונמנעות מאיליהן. אך לעתים רחוקות כשאני נשאל מזה אני מורה להם לאסור. ואף אם אפשר שהורה איזה מורה הגס לבו בהוראה להקל, ועשה מעשה על פיו פעם אחת כשקרה באיזה זמן, אין זה מנהג. ואיני חושש לו. לפי שנראה שהורה שלא כהלכה."והובאו דבריו בשולחן ערוך (שם, יד):
"ויש מי שאומר האשה שמת בעלה והניחה מעוברת, וילדה ולא הניקה את בנה, צריכה להמתין כ"ד חדש."הן אמנם שלאור דברי הריב"ש, ולפי הבנת השלטי גבורים בדעת הרא"ש והטור, היה מקום להחמיר גם בתינוק שלא ינק מעולם, מכל מקום, כאשר עובדה זו מצטרפת לסניפי היתר נוספים, כפי שצוין לעיל, יש מקום להתחשב בדעת המקילין, ובפרט שיש לדמות נדו"ד לגרושה, וכבר כתב הרשב"א (כתובות ס, ע"א):
"ומיהו בגרושה דוקא בשהניקתהו קודם שנתגרשה עד שהכירה, אבל קודם הזמן הזה לא, דהא אי בעיא לא תניק אותו כלל ואפילו בשכר."אם כן, לדבריו יש להקל בגרושה שלא החלה להניק [ובביאור דעת השו"ע, עיין בנודע ביהודה מהדו"ק (אה"ע יז), ויביע אומר (ח"ז אבן העזר יג)].
"משמע שאף בהניחה מעוברת הדין כן, אע"פ שהגמ' אומרת שמעוברת למניקה קיימא, ולכאורה היא בכלל הגזירה עוד כשהיתה מעוברת, ואם כן גם לאחר הלידה יש לומר שכבר נאסרה. צריך לומר שאם לא הניקה כלל איגלאי מילתא למפרע שלא למניקה קיימא, ובפרט כשאנו יודעים מראש שלא תניק, כמו העובדה שמביא אוצר הפוסקים בשם חשק שלמה באלמנה שהניקה וקרה שנתמעך אצלה התינוק בשעת הנקה וקבלה על עצמה שלא תניק יותר, או כמו שמביא בלקט קמח עובדה של אלמנה עשירה שבני משפחתה לא רגילים להניק [...] אמנם יצוין בזה, שכולם מתירים בצירוף עוד סניפי היתר, משום החשש לעבור על חומר גזירת חכמים, אבל נראה שמצד הסברא הם תפסו זאת להיתר ברור. ואע"פ שהרא"ש התיר לכאורה רק בצמקו דדיה, נראה שהם הבינו שלאו דוקא אלא כל שלא הניקה כלל היא בכלל זה. ולכן הוסיף הרא"ש "ואינה רגילה להניק לעולם", ולדבריהם זה אפילו אם אינה רגילה להניק בבחירתה. ומה שכתב שו"ע "שפסק חלבה בחיי בעלה, והיא לא הניקה כלל תוך הג' חודשים", ניתן לפרש, שאם התחילה להניק והפסיקה, אז נתיר לה להינשא רק אם פסק חלבה בחיי בעלה, אבל אם לא התחילה להניק אינה בכלל הגזרה בכל מקרה."לכן בנדו"ד בו הולד לא ינק מעולם, ומלידתו ניזון באמצעות תחליפי חלב, יש בדבר לכל הפחות סניף להיתר הנישואין, ובפרט בזמננו שיש מקום להקל יותר, כאשר רוב התינוקות ניזונים מתחליפי חלב, ובפרט כאשר עברו כמה חודשים מזמן הלידה, עיין ב"אבן ברורה" (אה"ע יג, סקע"ה) שהביא כמה פוסקים שכתבו להקל בדבר.
"ומה שיש לצדד עוד בזה הוא מפני שהאם היא עניה, ולפי מה שעינינו רואות בביטול השידוך תשאר אומללה, והחתן הוא עשיר ומתחייב להחזיק את הבת כבתו ממש ולחזק את הדבר בחוזה בדד"מ. לכאורה י"ל בזה כהא דאמרי' בעלמא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זה שומעין לו [...] וכיון שעיקר תקנת איסור מינקת היא מפני תיקון הולד וטובתו שלא יבא לידי סכנה [...] אבל כיון שבנ"ד גלוי לנו באומדנא ברורה, שאם הי' ולד זה גדול ובר דעת הי' אומר דלא ניחא ליה בהאי תקנתא להשאר מוטל על אם עניה, בשעה שיש איש עשיר שרוצה להיות לו כאב, א"כ צריכין אנחנו לכאורה לעשות לטובתו כדין ב"ד אביהם של יתומים, והוי כי הא דאמרינן בקידושין מ"ב א' שב"ד מעמידין אפוטרופוס ליתומים לחוב ע"מ לזכות... וכאן שהוא מתחייב בכל טיפולו, וכשיעזב עם אמו העניה עלול הוא להיות סובל מחסור, בכה"ג י"ל דליתא כלל לתקנתא דרבנן."וכבר בדברי החתם סופר (ח"ג, אה"ע ל), מצינו שהתחשב בחשש לקלקול התינוק באם אמו לא תינשא למי שחפץ בה, שהיה אדם עשיר וירא שמים, ועל ידי כך יתגדל התינוק על ברכי חכמים, וכתב ד"הנקה זו עדיפא ליה מחלב ודבש", ובעצם הסתמך על דברי המהר"י מינץ (סימן ה, שהובאו להלכה ברמ"א, והזכרנום לעיל) שהתיר מינקת מופקרת לזנות, ובין השאר, נימק את הדבר משום תקנת האשה וולדה שלא יצאו לתרבות רעה.