ביום כ"ג תמוז תשס"ג (23.7.03) פסקנו, שהסמכות לדון בעניני הרכוש, משמורת הילדים, חינוך הילדים ומזונות האשה, נתונה לבית הדין. קבענו כי נימוקים יינתנו בנפרד. להלן נימוקינו.

הליכי הגירושין בבית הדין נפתחו על פי בקשה משותפת לאישור הסכם גירושין וסידור גט, שהוגשה ביום כ"ה ניסן תשס"ג (27.4.03) על ידי עורך-דין, ששימש כבא-כח משותף של שני הצדדים. הסכם הגירושין, אשר אישורו התבקש ואשר כבר נחתם בפועל על ידי הצדדים, עסק בעניני האפוטרופסות של הילדים ובכלל זה בהחזקת הילדים והביקורים, מזונות, הסדרים רכושייים; כל אלו, כעניינים הכרוכים בגירושין.

כידוע, גם כאשר מוגשת בקשה משותפת לגירושין, אין ביה"ד עורך את הגט, ובודאי אין הוא מאשר הסכם גירושין, מבלי לקיים דיון אשר במסגרתו דן ביה"ד בכל הענינים הכרוכים בגירושין. כך נקבע בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג, כי בבקשה לגירושין, אף בהסכמת בני-הזוג, יתקיים דיון כמו במשפט רגיל ויינתן פסק-דין לגירושין (תקנה קנ"ד). בדיון, כאמור, יברר בית-הדין את נסיבות המקרה וידרוש הוכחות כפי שימצא לנכון (תקנה קנ"ה). לא יסודר גט לפני מתן פסק-הדין לגירושין, גם בהסכמת בני-הזוג (תקנה קנ"ח). במלים אחרות: הגשת בקשה לאישור הסכם גירושין, כמוה כהגשת כל תביעה אחרת לגירושין, אשר בה נכרכים עניינים שונים ומתבקשת לגביהם הכרעה שיפוטית של בית הדין.

ואמנם, ביום ג' אייר תשס"ג (5.5.03) התקיים בבית הדין דיון בבקשה המשותפת, בנוכחות הצדדים ובא-כוחם המשותף. במהלך הדיון, העיר בית הדין לצדדים כי הסכמותיהם ביחס לאופן החזקת הילדים אינן מקובלות, וכי בדעת בית הדין לפנות ללשכת הרווחה על מנת שתבדוק אם אכן ההסכמה בדבר החזקת הילדים בידי האב מקובלת עליה. כאמור בפרוטוקול הדיון מאותו יום, בדק ביה"ד את ההסכם ביחס לכל העניינים הכלולים בו, העיר הערותיו והצדדים השיבו בהתאם. בעשותו כן, דן בית הדין בעניינם של הילדים כענין נפרד מעניינם של הוריהם, תוך שבית הדין, כאביהם של קטינים, משווה לנגד עיניו אך ורק את טובתם. למרות בקשה משותפת ו"לחוצה" של הבעל והאשה, במהלך הדיון, לאשר את ההסכם באופן מיידי, ולפנות רק לאחר מכן לרשויות הרווחה לקבלת תסקיר, החליט בית הדין כי ההחלטה בבקשת הצדדים לאישור הסכם הגירושין ומתן פס"ד לגירושין, תינתן רק לאחר קבלת תסקיר משירותי הרווחה.

הנה כי כן, בית הדין החל לדון בכל העניינים שנכרכו בגירושין, והדיון בהם טרם הסתיים.

לית מאן דיפלוג, כי הן בעת פתיחת הליכי הגירושין והן באותו שלב של הדיון, תביעת הגירושין – ולענייננו הננו רואים הגשת בקשה לאישור הסכם גירושין כתביעה לגירושין – היתה כנה, שהרי שני הצדדים באו בעצה אחת על מנת להתגרש, והעניינים שנכרכו בגירושין, נכרכו כדין ובכנות.

העובדה שאדהכי והכי התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים, ומי מהם חזר בו מהסכמות קודמות, אין בה כדי לפגום בתוקף סמכותו של בית הדין לדון בכל העניינים שנכרכו בגירושין. סמכות זו הוקנתה בהסכמה עם הגשת הבקשה המשותפת. אכן, כאשר צד להסכם חוזר בו מהסכמה כלשהי, בטרם אושר ההסכם וטרם ניתן להסכמה תוקף של פסק-דין, שוב לא יאשר ביה"ד את ההסכם כמות שהוא, אך עצם הקניית הסמכות אינה ניתנת לחזרה, אלא בהסכמת שני הצדדים. הלכה היא שהסכמה לסמכות של טריבונל משפטי הינה מוחלטת ואין לראותה כניתנת על-תנאי: "...מבחינת עצם מהותם של דיון שיפוטי ושל ערכאה שיפוטית אין ההסכמה לשיפוטה של זו יכולה להיות על-תנאי, לפי רצונו, נוחותו ושרירותו האישיים של בעל הדין" (בד"מ 1/81 יחיאל נגר נ' אורה נגר פ"ד לח(1) 365 , עמ' 386-387, והשוו לאחרונה: בג"ץ 78/03 כץ נ' בית-הדין הרבני הגדול פ"ד נז(2) 875, 879). יש להבחין בין ההסכמה לסמכות לבין הסכמה לגופם של אותם עניינים שנידונו בהסכם. רק הסכמה לגופם של עניינים, אשר אישורה על ידי טריבונל משפטי נדרש על פי דין על מנת ליתן לה תוקף, ניתנת לחזרה כל עוד לא אושר ההסכם. וכשם שהסכמתם של הצדדים לגופם של עניינים לא הועילה להם להביא לאישור אוטומטי של ההסכם, ובית הדין היה מוסמך לדון ולשנות את ההסדרים שנכרכו בגירושין, כך החזרה מן ההסכמה אינה מאיינת את הסמכות שכבר הוקנתה לבית הדין.

האמור לעיל דומה לענין שנדון בבג"צ 5661/81 עמרני נ' ביה"ד הרבני הגדול פ"ד ל"ז (2) 6. בפרשה זו דן בית המשפט העליון בכריכת רכוש להסכם גירושין. נפסק שם, כי דינה של בקשה בבית הדין לאישור הסכם המסדיר את ענין הגירושין והרכוש, כדין תביעת גירושין שנכרך בו ענין הרכוש לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים.

השופט אלון (כתוארו אז) כתב שם, בין היתר :

"אין כל נפקא מינה, כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הגירושין שבין בני הזוג: אם על-ידי הגשת תביעת גירושין של אחד מהם ואם ע"י הסכמתם המשותפת".

בית המשפט העליון התבסס בהנמקת גישתו הנ"ל, על תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים התש"ך, תקנה קל"ט (כיום תקנה קנ"ד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים – התשנ"ג), שם נקבע כי:

"אין בית הדין מסדר גט אף בהסכמת בני הזוג, אלא אם כן התקיים דיון כמו במשפט רגיל וניתן פסק דין לגירושין".

וכך בתקנה קמ"ג (דאז):

"לא ייקבע מועד לסידור הגט לפני מתן פסק הדין לגירושין גם בהסכמת בני-הזוג".

משמעות הדבר היא, כאמור בדברינו לעיל, שבית הדין מתייחס להסכם בדבר גירושין כאל תביעה, ועל אף הסכמת הצדדים, ייערך דיון בבקשה ויינתן פסק-דין.

בית המשפט העליון הוסיף והדגיש (שם, בעמ' 7):

"במקרה של כריכה משותפת כזו על ידי שני בני הזוג, פטורים אנו מהחששות הרגילים והמקובלים בסוגיית הכריכה, שמא הכריכה, שנעשית על ידי בן-הזוג האחד, פגומה היא בחוסר כנות, שמא באה לחטוף ולהקדים את הגשת התביעה לערכאה אחרת על ידי בן זוגו וכיוצא באלה".

בדומה לאמור לעיל, ראו את דברי השופט קיסטר ב-ע"א ברוק נ' ברוק פ"ד כ(2)6, 11 מול האות ו':

"... אם על כל פנים היו מגישים את ההסכם שביניהם לבית הדין כדי שזה יאשרו ויתן לו תוקף של פסק-דין, ניתן היה אז לאמר שענין הדירה נכרך בתביעת הגירושין, והיה מקום לאמר שהענין נשאר בסמכותו הייחודית של בית הדין".

פס"ד ברוק אושר בע"א לויץ נ' לויץ, פ"ד כ"ב (2) 944. וראו: בג"צ 661/77, הבר נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד ל"ב (3) 324, 328 (מול ז', מפי השופט י' כהן); בג"צ 635/82, וינברג נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד ל"ז (4) 253, 260 (מול ב', מפי השופטת בן-פורת), ופסקי דין רבניים, כרך י' עמ' 310, 314.

במסגרת הליכי הגירושין, הגיש הבעל ביום ד' סיון תשס"ג (4.6.03) בקשה לקביעת הסדרי ביקורים וקיום דיון בנדון. התברר כי האשה והילדים עזבו את הבית והם שוהים במעון לנשים מוכות. בית הדין הורה בצו זמני ללשכת הרווחה להסדיר לאב ביקורים אצל ילדיו לפחות אחת לשבועיים. כן ציווה בית הדין להגיש המלצות להסדרי ביקורים לתקופה הקרובה. כעבור יומיים התקבלה באמצעות הפקס' תשובת לשכת הרווחה, לפיה אין שום מניעה שהאב יפגוש את ילדיו במסגרת מרכז הקשר המשרת את המקלט בו שוהה האשה, וכי פקידת הסעד תפעל בהקדם ליישומו של צו ביה"ד ביחס להסדרי הראיה.

ביום ב' תמוז תשס"ג (2.7.03), הגיש הבעל לבית הדין תביעת גירושין מפורטת, בה כרך את ענייני מזונות האשה, רכוש וכספים, זכויות וחובות ממוניים, אחזקת הקטינים והסדרי ראייתם. מדובר בכתב תביעה ערוך כהלכה ומפורט כדבעי, אשר גם לגביו מתקיימים כל תנאי הסמכות של בית הדין הרבני: מדובר בתביעת גירושין כנה, העניינים שנכרכו בתביעה נכרכו כדין, ובמטרה כנה כדי להביא להכרעת בית הדין בצורה יעילה וממצה את כל העניינים אשר ההכרעה בהם דרושה בכרוך לגירושין. זאת נוסיף, כי ביום כ"א תמוז תשס"ג (21.7.03) הגיש הבעל – שוב, במסגרת הליכי הגירושין בבית הדין – בקשה לדון בענין חינוך הילדים (והשוו: בג"צ 426/87 אפרים איזמן נ' בית הדין הרבני האזורי פ"ד מב(1) 105, בעמ' 109-110, משם עולה כי ניתן לכרוך עניינים בתביעת גירושין גם לאחר הגשת התביעה המקורית). בנסיבות הענין נראה בעליל, כי יש לראות את השמטת נושא החינוך מכתב התביעה המקורי, כהשמטה מקרית ובתום לב, ועם הגשת הבקשה בענין החינוך אנו רואים את הבקשה המקורית כמתוקנת בנקודה זו (והשוו: ע"א 1327/90 שיבת נ' שיבת פ"ד מה (3) 878, 880); מה גם, שבהסכם הגירושין נדון גם עצם נושא האפוטרופסות של הצדדים על הילדים, וענין החינוך הינו חלק מנושאי האפוטרופסות.

ביום ז' תמוז תשס"ג (7.7.03) הופיעו הצדדים, יחד עם בא-כח חדש לכל צד, לדיון נוסף בעניינים התלויים ועומדים. הצדדים ובאי-כוחם ניהלו באותו יום בבית הדין (מחוץ לאולם הדיונים) מו"מ במטרה להגיע להסכם. לאחר דיון בבית הדין, שעיקרו היה לא לפרוטוקול, תואם מועד נוסף לדיון, ליום כ"א תמוז תשס"ג (21.7.03).

בדיון שהתקיים ביום כ"א תמוז תשס"ג (21.7.03), טען ב"כ הבעל כי למעשה כל העניינים מוסכמים, להוציא נושא משמורת הילדים וחינוכם. ב"כ הבעל טען כי אין לבית הדין סמכות לדון בסעדים שנכרכו בתביעת הגירושין, וכי האשה הגישה "היום" לבית המשפט לענייני משפחה בראשון-לציון תביעה למזונות ילדים ומזונות אשה, תביעת משמורת, תביעה לחלוקת רכוש, ובקשת מדור שקט ושלו. עם זאת, לא מצא ב"כ האשה לנכון להגיש בפנינו את צילום התביעות שהוגשו בבית המשפט.

הנימוק היחיד שהעלה ב"כ האשה לחוסר סמכות של ביה"ד, היא טענתו כי הצדדים ובאי כוחם ניהלו מו"מ וסוכם שלא יוגשו תביעות, אלא ימוצה הליך של הסכם גירושין. בהגשת תביעת גירושין כרוכה, פעל הבעל, כך לטענת ב"כ האשה, שלא בתום לב. ברם, ב"כ הבעל מכחיש סיכום זה, וטוען כי אמנם היה סיכום, אך רק ביום 7.7.03 – לאחר שכבר הוגשה תביעת הגירושין הכרוכה – והסיכום היה כי לא יוגשו תביעות נוספות, אלא יוסכמו ויאושרו כל ההסכמות שהצדדים הגיעו אליהם במו"מ שהתקיים באותו יום, והבעל נכון לעמוד בהסכמה זו.

כאמור לעיל, סמכותו של בית הדין לדון בכל העניינים שנכרכו בגירושין קיימת כבר מעת הגשת הבקשה לאישור הסכם הגירושין. אין באירועים שקרו לאחר הגשת הבקשה, כדי לפגום בתוקף הסמכות שכבר הוקנתה לבית הדין הרבני. זאת ועוד, לאור הכחשת ב"כ הבעל ביחס לסיכום המוסכם עלפי טענת ב"כ האשה, אנו דוחים טענה זו. למעלה מן הצורך, אנו קובעים, כי בהגשת תביעת גירושין כרוכה, תוך כדי ובסמוך לניהול מו"מ לגירושין, אין לראות משום חוסר תום לב. גישת ב"כ האשה אינה יכולה להתקבל: גם אם נניח שסוכם בין הצדדים כי לא יוגשו תביעות הדדיות עד שימוצה הנסיון להגיע להסדר מוסכם, כיצד ייקבע המועד למיצוי הנסיון, האם בהודעה בכתב? בהודעה בעל-פה? האם בפגישה פנים אל פנים, שבסיומה ייחלו הצדדים בריצת אמוק, כל אחד אל הערכאה אליה הוא מבכר להגיש את תביעותיו? פשוט וברור, שעצם הגשת תביעה כלשהי על ידי מי מהצדדים לכל ערכאה שהיא, משמעותה מיצוי הנסיון להגיע להסדר מוסכם. בר מן הכי, לא ניתן, מכוח הסכם, לחסום דרכו של איש לערכאה מוסמכת על פי דין, והסכם שכזה אינו שולל את עצם הסמכות (והשוו: ע"א 1981/90 צדקה אהרון נ' שלמה אהרון פ"ד מד(4) 877 , 880). לדעתנו, חופש הגישה של כל אדם לבית דין מוסמך, הינה מאושיותיה של כל חברה מתוקנת. הסכם שלא לנקוט הליכים משפטיים, אינו יכול למנוע הגשת תביעה לטריבונל משפטי מוסמך. הסכם שכזה יכול גם להתפרש כנוגד את תקנת הציבור, אלא אם כן מדובר בסמכות מקבילה וכאשר ההסכמה לסמכות של טריבונל מסויים דווקא, יוצרת סמכות ייחודית. לכל היותר יש לראות בהסכם מעין זה, אם נערך, כ"הסכם ג'נטלמני", שאינו ניתן לאכיפה בהליכי משפט.

מנימוקים אלו החלטנו, כי יש לנו סמכות לדון בעניינים שנכרכו בגירושין, כאמור בפתחה של החלטה זו.

אנו תקוה שהצדדים ישכילו לסכם עד מהרה את הנושאים שנותרו ביניהם במחלוקת, ובכפוף לבדיקת טובת הילדים, נאשר הסכמות אלו. בכך יבוא קץ להתדיינות מיותרת, בפרט בעניני סמכות.

אין צו להוצאות.

ניתן לפרסם החלטה זו ללא שמות הצדדים.

הנימוקים ניתנו היום, כ"ט במנחם-אב תשס"ג (27.8.03).

(-) נחום גורטלר - אב"ד          (-) יהודה שחור - דיין          (-) ציון אשכנזי - דיין

העתק מתאים למקור

הרב חנוך גרנביץ,
המזכיר הראשי