הסוגיה העולה במסגרת החלטה זו הינה, מסגרת סמכותו של בית הדין הרבני לעסוק באכיפת הסכם גירושין.

בפנינו בקשת המבקש כי בית הדין יקבע שהסמכות העניינית לאכיפת הסכם הגירושין שבין הצדדים (הסכם מיום ח' בשבט תשע"ב (1.2.12) שאושר בבית הדין הרבני ביום ז' באייר תשע"ב (29.4.12)), נתונה לבית הדין הרבני, ולא לבית המשפט לענייני משפחה, שם הגישה המשיבה את תביעתה לאכיפת הסכם זה. לטענתו, ההתניות שבהסכם גירושין יוצקות שאלות דיוניות עתידיות שהיו צפויות כבר בעת חתימת ההסכם, שבגינם חלוקים כעת הצדדים, ואפשר לראות בפסק הדין המאשר את ההסכם מעין פסק דין חלקי שבו טרם הושלמה מלאכתו של בית הדין.

לאור בקשתו זו, בהחלטת בית הדין מיום ט' בחשון תשע"ט (18.10.18) נאמר:

בקשת המבקש לקביעת סמכות דיון הוקראה.

תועבר לתגובת המשיבה בתוך 14 יום.

לאור התגובה, בית הדין ישקול הכרעתו בשאלת הסמכות העניינית.

ואכן, הוגשה תגובת המשיבה, אשר במסגרתה טוענת כי הסמכות לדון באכיפת ההסכם נתונה לבית המשפט. לטענתה, התביעה שהגישה לבית המשפט הינה לאכיפת ביצוע הסכם הגירושין על ידי ביצוע איזון הרכוש בין הצדדים, לרבות הגשת חו"ד שמאות עדכנית ביחס לנכסים נשואי ההסכם לצורך קביעת איזון הרכוש, כדי שבבעלות המשיבה יוותר הבית החדש ובידי המשיב יוותר הבית הקיים והמשרד, ולגבי יתר מרכיבי ההסכם אין מחלוקת בין הצדדים. לטענתה, תביעה שעניינה פרשנות הסכם או אכיפתו, אין אותה ערכאה שבפניה אושר ההסכם, ובמקרה שלפנינו – בית הדין הרבני, רוכשת סמכות נמשכת לדון בתביעה זו, ולבית המשפט סמכות לדון בכך, ובית הדין סיים את מלאכתו עם אישור הוראות הסכם הגירושין בין הצדדים.

שני הצדדים צירפו מקורות משפטיים להצדקת עמדתם.

ובכן, לאחר מקרא עמדת שני הצדדים, בית הדין קובע כי התביעה הנ"ל לאכיפת הסכם הגירושין הינה בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני.

ונבאר קביעה זו.

ראשית נציין – בסעיף 22 להסכם הגירושין שבין הצדדים נשוא בקשה זו, מצוינת חלוקת הבתים שבין הצדדים העתידית, ובהסכם שם מוזכר המתווה לביצוע החלוקה, כך שאף לאמור בהסכם, הביצוע של כל סעיפי ההסכם אינו מיידי ויש חלק שיבוצע לאחר זמן, כך שאין ספק שלבית הדין, שנתן את פסק הדין, הסמכות לקבוע ולפקח על מימוש כל סעיפי ההסכם.

בנוסף, לאמור בסעיף 19 להסכם הנ"ל, הצדדים היו אמורים לפנות בעתיד לשמאות על שני הבתים (וראו אף סעיף 34 להסכם, שהוסכם על מינוי שמאי להערכת שווי המשרד), כך שעל פי הוראות ההסכם, יש צורך בהשלמת ההליך שנקבע, ואין ספק שלבית הדין סמכות להשלמת הליך זה, שהרי המלאכה לא הושלמה. וראו עוד האמור להלן באשר לכך.

ביחס לחלוקת הדירות נשוא התביעה שהגישה המשיבה לבית המשפט, המסקנה המתבקשת היא, כי בית הדין לא קם מכיסאו, וכי פסק הדין שנתן תוקף להסכם שבין הצדדים לא סיים את הסכסוך לעניין אכיפת חלוקת הדירות והמשרד, משכך, קיימת לבית הדין הרבני סמכות להפעיל על פי חוק את כליו המשפטיים לסיים את הסכסוך וההתדיינות שבין הצדדים.

למעשה, כך הוא הדין גם כשמדובר בהליכי בזיון בית הדין לפי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז-1956 או הליכי כינוס נכסים לפי סעיף 7ד לאותו חוק, וזה לשונו:

"7ד (א) בית דין, כשהוא דן בעניין שבשיפוטו, רשאי למנות כונס נכסים (בסעיף זה – הכונס) על נכס מסוים של נתבע, אם הוכח להנחת דעתו, כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילת התובענה וכי קיים צורך מיוחד במינוי הכונס לשם ביצוע פסק הדין, ולעניין זה יחולו, בכפוף להוראות סעיף זה, הוראות סעיפים 53 עד 57 ו-60 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, וכפי שיתוקן מעת לעת, בשינויים אלה:

(1) בכל מקום בסעיפים האמורים, במקום "ראש ההוצאה לפועל" יבוא "בית הדין";

(2) בסעיף 57, במקום "בית המשפט" יבוא "בית המשפט לענייני משפחה שבתחום שיפוטו נמצא בית הדין".

(ב) בית הדין יקבע את שכרו של הכונס, בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי החלות בתובענות בענייני משפחה."

כך שלבית הדין סמכות להפעיל את הכלים הדרושים לשם מימוש ואכיפת פסק דינו.

ועוד נבהיר. פסקי הדין הידועים בפרשות סימה לוי וסימה אמיר אשר קבעו באותן פרשות כי אין סמכות נמשכת לבית הדין הינן מצומצמות בהיקפן – הסכמי שיפוי בגין הפרת הסכם גירושין על רקע של פגיעה אפשרית בזכותם העצמאית של הילדים לקבל מזונות מאביהם – וכמובן אינן מתייחסות לכל המצבים האפשריים להתגלעות סכסוך בין בני זוג לאחר הגירושין, ואף לפי הכלל שנקבע בפרשות אלו יש מצבים שסכסוך שנתגלע בין בני זוג גרושים ממשיך להיות בסמכות בית הדין הרבני (ראו בהרחבה לעניין זה פס"ד של ביה"ד האזורי חיפה – תיק 531026/9).

ההיגיון העומד מאחורי הכלל שקבע הבג"ץ בפרשות הנ"ל, הוא כי בית הדין לא ידון בסכסוך עתידי, אם לאחר מתן פסק דינו, בית הדין קם מכיסאו. מאותה העת שלאחר הגירושין ניצבים לפנינו למעשה שני בעליי דין 'זרים' שאינם עוד בני זוג נשואים, אשר מבקשים לדון בתביעת חוב כספי שהתעורר לאחר פסק הדין בעניין הגירושין. במקרים מעין אלה, כאמור בפרשות סימה אמיר וסימה לוי, אין בסמכות בית הדין לדון בעניינם, ואף לא בהסכמת הצדדים. כפי שכתבה השופטת, כתוארה אז, א' פרוקצ'יה בפרשת סימה אמיר:

לאחר הגירושין, תביעה רכושית בגין הפרת תנאי שיפוי אינה כרוכה בתביעת הגירושין, שתמה וחלפה מן העולם. עילת התביעה של המשיב הינה עילה חדשה, שנושאה הוא אכיפת הסכם גירושין או בקשה לאכיפת פסק גירושין, המבוסס על הסכם גירושין.

יוצא אם כן, כי מניעות בית הדין מלאכוף את פסק דינו לא נאמרה על ידי בית המשפט אלא רק כאשר דובר ב"עילה חדשה" של חוב או התחייבות הנובעים מהסכם הגירושין ואשר התעוררו לאחר מתן תוקף של פסק דין להסכם, אחר שבית הדין קם מכיסאו באותו עניין.

אולם ביחס לבקשת בעל הדין מבית הדין הרבני שיפעיל את סמכויותיו ליישומו של פסק דין שנתן, והוצאתו לפועל של חוב שנוצר ישירות מכוח אותו פסק הדין, ובכלל זה, התחייבות של צד המעוגנת בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין, הרי שמבחינה זו, בית הדין הרבני עדיין לא קם מכסאו, והוא מוסמך לעסוק בכך על פי חוק.

כפי המבואר לעיל, ביחס לחלוקת הדירות נשוא התביעה שהגישה המשיבה לבית המשפט, המסקנה המתבקשת היא, כי בית הדין לא קם מכיסאו, וכי פסק הדין שנתן תוקף להסכם שבין הצדדים לא סיים את הסכסוך לעניין אכיפת חלוקת הדירות והמשרד, משכך, קיימת לבית הדין הרבני סמכות להפעיל על פי חוק את כליו המשפטיים לסיים את הסכסוך וההתדיינות שבין הצדדים בעניין זה.

כך, למשל, אין חולק כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בביטולו או בשינויו של הסכם גירושין, לתת החלטה המבהירה את פסק הדין לגירושין, לאכוף את ביצועו בדרך של מתן צו על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט בהתאם להפניה על פי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות), לכוף בקנס או במאסר את הצד האחר להסכם לציית לפסק-דין שנתן תוקף להסדר שהושג בין הצדדים, או, לפי הוראת סעיף 7ד לחוק זה, בדרך מינוי כונס נכסים לביצוע פסק הדין, כאשר מתעורר צורך מיוחד אשר נועד בעיקרו לביצוע פסק דין. לצד אלה קיימת דרך נוספת והיא העמדתו לדין של המפר על פי סעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (לעניין דרכי האכיפה ראו והשוו: רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט, נט (4) 49, 59 והאסמכתאות שם. ראו גם: תיק רבני (אזורי ת"א) 30641-64-1, ניתן ביום ד' אייר תשס"ט – 28.04.2009 אשר דן בסוגיית אכיפת פסקי-דין וצווים של בית הדין הרבני).

משמע, אף שלכאורה בית הדין סיים את מלאכתו בפסק הדין, ממשיכה סמכותו להידרש לגלגול מאוחר של הסכסוך כאשר מתעורר צורך במינוי כונס נכסים. קל להסיק כי תביעות להטלת קנס לפי סעיף 7א הנ"ל או למינוי כונס נכסים לפי סעיף 7ד הנ"ל לצורך מימוש פסק דין, הריהן תביעות לאכיפת פסק הדין לכל דבר ועניין.

ואכן, עוד לפני חקיקתם של סעיפים 7א ו-7ד הנ"ל, נפסק על ידי בית המשפט העליון (בבג"ץ 566/81 אליהו עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לז (2) 1 (להלן: "הלכת עמרני")) כי משנכרך עניין דירת המגורים כדת וכדין בהליך הגירושין, ומתוך כך נתונה בידי בית הדין סמכות השיפוט בעניינה, ממשיכה סמכות שיפוט זו להישאר בידי בית הדין, גם לאחר שסיים את הדיון בעניין, והוא חוזר ומתעורר כעבור זמן, אף לאחר מתן הגט, משהתברר שלא הגיע עניין הדירה לפתרון סופי ומוחלט. אמנם השופט חשין, בפרשת סימה לוי, מנסה לאבחן את פסק הדין בפרשת עמרני, אך גם מדבריו עולה כי הלכת עמרני אינה תואמת את הגישה בה נקט בפסיקתו החדשה, ומכל מקום נסיבות פרשת סימה לוי שונות לחלוטין מזו של הלכת עמרני, ועל כן אין לומר כי הלכת סימה לוי ביטלה את הלכת עמרני.

לסיכומו של דבר, נראה ברור כי להבדיל מפרשנות המרחיבה את מסגרת תחולתו והיקפו של פסק הדין, ובכלל זה הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, ונותנת מענה לשאלות אחרות שהתעוררו לאחריו – פרשנות שכאמור אינה בסמכות בית הדין הרבני, הרי שפרשנות סעיף מהסכם הגירושין הנדרש לצורך ביצוע אכיפתו או אפילו ביאור דבריו של בית הדין בפסק הדין שהוא עצמו נתן וכמענה לשאלה מה הייתה כוונתו וכיצד לבצע את פסק הדין (וראו למשל סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967) בלא לצקת "תוכן חדש ומהותי לפסק הדין" – לכך בית הדין מוסמך להידרש (ראו והשוו: בג"ץ 5097/09 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פורסם בנבו, 12.07.09); בג"ץ 6250/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א (פורסם בנבו, 28.6.07)).

בנוסף לכל האמור, ראה תיק 9613-64-2, בית הדין הרבני ירושלים, פלונית נ' פלוני, י"ח תמוז תשס"ז (4.7.07) (פורסם בנבו), וראה גם תיק 9469-64-1, בית הדין הרבני הגדול, פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו), ומצוינים הדברים אף בהחלטה המצוינת בפסקה הבאה. שם נאמר בין השאר כך:

[...] אין זה נכון לומר כי ככלל אין לבית הדין סמכות לדון באכיפת פסק דין שניתן על ידו. על פי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956, "לבית הדין, כשהוא דן בעניין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על פי סעיפים 6 ו-7 לפקודת בזיון בית המשפט, בשינויים המחויבים". על פי הפקודה האמורה מסורה לערכאות השיפוטיות "הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". כך גם על פי סעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), בית הדין, כשהוא דן בעניין שבשיפוטו, רשאי למנות כונס נכסים כאשר קיים צורך מיוחד במינוי הכונס לשם ביצוע פסק הדין. הנה כי כן, על פי החוק החרות, מצויות לבית הדין סמכויות לעסוק באכיפת פסק דין שניתן על ידו.

קביעה זו נסמכת אף על פסק דין בית הדין הרבני בתל אביב, תיק מספר 30641-64-1 שם נאמר בין השאר:

כעיקרון, פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים כמוהו ככל פסק דין אחר, והוא ניתן לאכיפה בהליכי ביזיון.
[...]
מן האמור לעיל מתבקשת כמו מאיליה המסקנה כי בית הדין הרבני מוסמך לדון בבקשה שלפניו, הן לעינן האכיפה לפי הליכי בזיון (בגדרי אכיפה עקיפה) והן לעניין מינוי כונס נכסים (בגדרי אכיפה ישירה).

בנוסף, ראה פסק דין בית הדין הרבני תל אביב, תיק 313373/3, שם נקבע:

סמכותו של בית הדין הרבני למנות כונס נכסים לצורך ביצוע פסק דין שניתן על ידו, הינה סמכות ראשונית המעוגנת בסעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956. סמכות ראשונית זו קיימת, ככל שמתעורר צורך במינוי כונס נכסים, אף כאשר בית הדין, וכן כאשר צדדים בהסכם גירושין, כלל לא נתנו דעתם מראש לאפשרות כי צורך זה יידרש בעתיד. על אחת כמה וכמה, כאשר הצדדים בעצמם ראו בכך מראש כאפשרות סבירה וציינו זאת במפורש בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין.

לאור כל האמור, ובהמשך להחלטת בית הדין מיום ט' בחשון תשע"ט (18.10.18) כי לאור התגובה שתוגש "בית הדין ישקול הכרעתו בשאלת הסמכות העניינית", בית הדין קובע כי הסמכות לדון באכיפת הסכם הגירושין, קרי – מהותה של תביעה זו שהוגשה על ידי המשיבה לבית המשפט, נתונה לבית הדין הרבני.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ג במרחשון התשע"ט (01/11/2018)

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד




עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה