כתובה שלא ברור אם נכללה בפסק דין קודם שבוצע מכבר;

ב"ה בית הדין הגדול
בפני כבוד הדיינים:
הרב אליעזר איגרא הרב דוד ברוך לאו‏ הרב א' אהרן כץ	דיין הרב הראשי לישראל דיין	תיק מספר:	1181877/1
		תאריך:	ב בטבת התשע"ט 10.12.2018
		מערערת	פלונית בא כוח המערערת עו"ד אודליה חן
		משיב	פלוני בא כוח המשיב אילן כהן ועו"ד אביטל חורף
		הנדון:	כתובה שלא ברור אם נכללה בפסק דין קודם שבוצע מכבר; העדר כוונת שיתוף בנכס בחיי מריבה והפרדה רכושית על אף סיוע בבנייתו
		נושא הדיון:	כתובה שלא ברור אם נכללה בפסק דין קודם שבוצע מכבר;

פסק דין

לפנינו ערעור על פסק הדין שניתן בעניינם של הצדדים.

רקע עובדתי ומשפטי
הצדדים היו נשואים כשלושים וחמש שנה. לפני כעשר שנים התנהל בין הצדדים הליך גירושין ובפסק דין שניתן בתאריך ג' באב תשס"ח (4.8.2008), טרם התגרשו הצדדים, ניתנה החלטה רכושית שעל פיה תועבר דירה שהייתה בבעלות משותפת לאישה, וכך לא תהיה כל תביעה נוספת, כולל כתובה. בנוגע לבית הרשום על שם האיש שניתן לו בירושה נקבע כי הבית יישאר בבעלות האיש.

בפסק דין נוסף מיום כ"ד בטבת התש"ע (10.1.2010) נקבע כי לאור תיקון של הערכת שווי הדירה, יהיה על האישה לשלם לבעל סך של 50,000 ש"ח, וכי שאר התביעות הרכושיות משני הצדדים נדחות.

בסופו של דבר לא התגרשו הצדדים באותו זמן ושבו לחיים משותפים. אף על פי כן, בהתאם לפסק הדין הנזכר העבירה האישה לאיש את הסך המדובר, והדירה נרשמה על שמה באופן בלעדי. לאחר מכן מכרה האישה את הדירה ורכשה דירה אחרת.

במהלך השנים האחרונות נבנתה בשטח בית הירושה שעל שם האיש יחידת מגורים נוספת.

גירושי הצדדים והתביעות שבגינן ניתן פסק הדין מושא הערעור
הצדדים התגרשו בגט פיטורין ביום חמישי ו' לחודש ניסן שנת התשע"ח (22.3.2018), והאישה תבעה כתובה, פיצוי וחלק בבית וביחידה.

האיש טען כי הכתובה נכללה בהסכם הדירה ובפסק הדין כמו שנאמר בפסק הדין. הדירה ב[...] היא ירושה ואינה ברת־איזון [מכוח כוונת שיתוף ולרבות היחידה הנוספת] כי הצדדים ניהלו חשבונות נפרדים ובכלל זה לא היה שותף בדירת האישה ב[...] ובשכירות שלה. האיש הכחיש את טענות האישה כי השתתפה בהשקעות בדירתו ובבניית היחידה וטען כי טענותיה לא הוכחו ואינן מסתברות לפי כושר ההשתכרות שלה והוצאותיה. לטענתו, את היחידה בנה בנם של הצדדים ואף שנרשמה על שם האב – שמו שלו – הרישום היה לצורך קבלת הלוואת משכנתה והבן העביר לו את תשלום הלוואת המשכנתה במזומן. עוד הוסיף כי האישה חתמה בעת לקיחת הלוואת המשכנתה שאין לה תביעות על הבית. והעברות הכסף שהציגה האישה היו תשלומים שהייתה חייבת לו – לבעל.

פסק הדין מושא הערעור
ביום ט"ז בסיוון תשע"ח (30.5.2018) ניתן פסק הדין:

א. תביעות האישה לכתובה ולפיצוי – נדחות.

ב. לאישה אין כל חלק בבית ב[...] – לא ביחידה הראשית ולא ביחידה הנוספת שנבנתה.

ג. בית הדין מחייב את האיש לשלם לאישה סך של 68,000 ש"ח.

ד. לצורך חלוקת המיטלטלין המשותפים תערוך האישה שתי רשימות שוות ערך בתוך ארבעה־עשר יום ממתן פסק הדין, ומהן יבחר האיש את הרשימה המועדפת עליו בתוך ארבעה־עשר יום מקבלת רשימותיה של האישה.

מנימוקי בית הדין:

פסק הדין מיום ג' באב תשס"ח (4.8.2008) קבע כי הדירה תירשם על שם האישה באופן בלעדי [...]

נמצא שמדובר על פסק דין שמכריע את הדין לפי שיקול דעת בית הדין, ולא מדובר על הסכמה כלשהי בין הצדדים.

בפסק הדין משנת תשס"ח נקבע כי "בכך אין לאישה תביעות נוספות כולל פיצוי וכתובה".

אשר על כן, עם יישום פסק הדין בהיבט הממוני, נפרעה האישה את כתובתה.

בית הדין הוסיף וכתב:

לאור נקודת מבט זו אין גם כל בסיס לתביעה לתשלום פיצוי נוסף בגין העלויות של המעקב אחר האיש. לא היה כל בסיס לתביעת הכתובה מראש, וקשה להבין את ההצדקה להשקעת משאבים משמעותיים בתביעה זו. קל וחומר שאין כל הצדקה להטיל הוצאות אלו על האיש.

לגבי השותפות בבית כתב בית הדין:

ודאי שמתקופת פסק הדין ועד היום לא התקיימו תנאים לכוונת שיתוף ספציפי. מערכת היחסים בין הצדדים עכורה תקופה ארוכה. האישה מנהלת את רכושה באופן נפרד ועצמאי, היא בעלים על דירה אחרת ב[...] ואין חשבונות משותפים. הוכחה השקעה כספית מסוימת של האישה בשיפוץ, כפי הנראה בשיפוץ הדירה העליונה, וכפי שיפורט להלן, אך אין בכך כדי לקבוע שיתוף ומתנה.

בנוגע לבניית יחידת הדיור כתב:

בית הדין השתכנע כי מדובר על יחידה אשר בנה הבן מכספו, והוא המשלם את עלות הבנייה [...] לפיכך, נדחית לחלוטין הבקשה לשומת ערך יחידת הדיור ולשותפות של האם בבעלות על יחידת המגורים.

לעניין הארנונה ששילמה האישה והשתתפותה בשיפוץ (לטענתה) כתב:

אומנם על התקופה ששבו לחיות יחדיו יש לראות את חוב הארנונה כמשותף, לפיכך, שותפותה של האישה בחובות היא רק מהתקופה שלאחר פסק הדין – כשנתיים ימים.

על רקע השיקולים לעיל בית הדין מעמיד את היקף חובת ההשבה של האיש על סך של 45,000 ש"ח ברכיב זה.

[...] הסך הכולל ל'נגב קרמיקה' הוא 5,830 ש"ח [...] הקבלה היא על סך של 2,700 ש"ח [...] בסך הכול היקף הסכומים הוא כ־22,642 ש"ח.

על גבי כל הצעת מחיר כתוב בכתב יד "שולם" וכן יש חותמת בית העסק. נכתבה גם כתובת – [...].

מסמכים אלו אינם הוכחה גמורה לתשלום על ידי האישה, אך מהווים ביסוס משמעותי לנטען [...] שהיא כן הוציאה כספים אלו במהלך שיפוץ הבית. ברכיב זה אנו מזכים את האישה בכשני שליש מן התביעה, כפשרה הקרובה לדין.

על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו.

טענות המערערת
א. כל הדיון הראשוני היה להפרדת רכוש לצורך מתן גט ובית הדין השתכנע שהדירה מגיעה לאישה בזכות ללא קשר לכתובה.

ב. כיוון שהכתובה קיימת לכן גם הבגידה והמעקב נחוצים לדיון.

ג. היה שיתוף במשך הזמן שהיו בשלום בית.

ד. האישה שילמה ארנונה, רכשה חומרי בנייה וחתמה להלוואת משכנתה – יש כאן השתתפות פעילה בבנייה.

טענות המשיב
א. בני הזוג חיו בנפרד ברוב השנים וניהלו חשבונות נפרדים.

ב. הכתובה נמחלה או התאזנה בפסק הדין הרכושי.

ג. הבן הוא שבנה את יחידת הדיור לעצמו והאם סייעה לבנה.

דיון והכרעה
התקיים דיון בפני בית הדין והצדדים הציגו את טענותיהם לפני בית הדין כמובא בפרוטוקול. לא הובאו ראיות חותכות המשנות את התמונה העומדת בפני בית הדין.

הדיון בערעור על החלטת בית הדין קמא הוא בשלוש נקודות עיקריות: אם הכתובה הייתה קיימת בעשר השנים האחרונות; אם הייתה שותפות של האישה בשנים אלו ואם האישה השתתפה בבניית היחידה.

הכתובה
פסק הדין מושא הערעור מסתמך על פסק בית הדין מיום ג' באב תשס"ח (4.8.2008) המסתיים במילים אלו: "יצוין שבכך אין לאישה תביעות נוספות כולל פיצוי וכתובה." משום כך פירש בית הדין שהכתובה נמחלה או שבית הדין כלל אותה בחישובי הרכוש, ומשום כך לא קיבל את טענות האישה לגבי הכתובה.

לא נמצאו נימוקי בית הדין דאז וקשה לדעת מה הייתה דעת הדיינים, בפרט שכבר עברו עשר שנים מאז, אבל יש לזכור כי בהחלט ייתכן שהחלטה זו ניתנה כהסכם הבא לסיים את ההליך הרכושי שמנע את נתינת הגט ועל כן האישה הסכימה לוותר על הכתובה והפיצוי על מנת להתגרש. (ייתכן אף שהוסבר לאישה שכיוון שהכתובה נכתבה בשקלים ישנים, גם ערכה בעת הגירושין הוא כזה שלא כדאי לריב עליו.) במקרה כזה הוויתור חל רק אם היו לבסוף גירושין

סיוע לדבר אנו מוצאים בהמשך הוויכוחים שהיו בין הצדדים באותו בית דין חצי שנה אחר כך: בתאריך כ"ג בשבט תשס"ט (17.2.2009) כשהאישה עדיין מבקשת את הגט, היא אומרת "אני מסכימה לוותר לו על הכתובה אבל שיהיה גט". לא בית הדין ולא הבעל מעמידים אותה על שאין כבר כתובה. משמע שלדעת כולם מה שהיה בעניין הכתובה הוא הסכמה של האישה לוותר על מנת לקבל גט.

בתאריך כ"ד בטבת תש"ע (10.1.2010) כתב בית הדין שאר התביעות הרכושיות נדחות ולא הזכיר את הכתובה. אבל שם גם קבע בית הדין ששני הצדדים מורדים זה על זה ולכן יש לחייבם להתגרש כפי שכתב רבנו ירוחם, ואם כן ייתכן שלא נכנס בית הדין לחיוב הכתובה במקרה כזה ומה גם שזה יכול היה לעכב עוד את הגט.

לאור זאת, כל שלא היו גירושין והצדדים חזרו בהם ממרידתם ההדדית בהמשך, ייתכן שהכתובה עדיין קיימת, אם כי בוודאי תיתכן גם פרשנות כמו של בית הדין ולומר שזו הייתה דעת האישה ולא דעת בית הדין.

פיצוי בגין הוצאות מעקב ומשפט
מכל מקום, גם לפי הפרשנות דלעיל לא מוכרח שהיה צורך במעקב אחרי הבעל במערכת יחסים אלימה כפי שתוארה בדברי האישה, גם ייצוג האישה על ידי בא כוח בתיקי הגירושין והרכוש אינו מצריך פיצוי וכמו שאין לומר שהערעור בבית דין זה היה ערעור סרק ומגיע פיצוי מהאישה לאיש.

הרכוש
לפנינו שתי גרסאות סותרות לחלוטין לגבי מה שהתרחש בצורת חייהם של הצדדים. אין ספק שהבעל קרא בתחילה לשלום בית ואחר כך היו מריבות ביניהם גם לאחר שחזרו לשלום בית כפי שהביאו הצדדים. אך מאידך גיסא גם ברור כי באופן כלשהו המשיכו הצדדים לחיות באותו בית ולגדל את הילדים ללא שנפרדו. זאת נֺאמר בלי שנחליט על איכות הנישואין שהייתה ביניהם.

גם בעת שהחלו לבנות ב־2014, שאז עדיין לא הייתה קיימת טענה שהבעל עזב לאישה אחרת, הייתה האישה שותפה לכל הפחות לחלק מתהליך הבנייה (של יחידת הדיור הנוספת) – בין בתשלום חוב הארנונה, בין בחתימה ללקיחת הלוואת המשכנתה ובין בחלק מהתשלומים לספקים כפי שהובא לראיה והוסכם גם בדברי בית הדין קמא. אם כן יש מקום לחשוב שאכן הייתה השתתפות מסוימת של האישה בענייני הבית ובהחזקתו, ובפרט שהיא גרה בו כל השנים, אף שייתכן גם שהאישה רצתה לעזור לבנה – כטענת הבעל שאת יחידת הדיור בנה רק הבן, שהאישה עזרה לבן ושהיחידה רק רשומה על הבעל אך הבן מעביר לו במזומן את תשלום המשכנתה – אך גם טענה זו אינה מבוססת דיה. ובין כך ובין כך, האיש והאישה השתתפו יחד בעזרה לבן שגר באותו בניין שהם גרים בו.

מאידך גיסא אכן לא הובאו הוכחות נוספות לתשלומים מצד האישה להחזקת הבית במשך השנים. משום כך לא נראה שאפשר לומר שתהיה האישה שותפה בבית, אבל ייתכן כדברי בית הדין קמא שיש להשיב לה חלק מהוצאותיה.

מסקנה
לאור כל הספקות הללו, כשאין אפשרות להבאת ראיות נוספות, נראה שאין מנוס במקרה כזה מללכת לפשרה הקרובה לדין ולהגדיל את סכום הפיצוי שקבע בית הדין קמא לסך של 150,000 ש"ח.

פסק דין
א. בית הדין מחייב את האיש כפשרה קרובה לדין בסך 150,000 ש"ח.
ב. נדחות טענות האישה לשותפות בבית וביחידה הנבנית על ידו.
ג. נדחות הטענות ההדדיות על פיצוי בגין הוצאות.
ד. מותר לפרסם את פסק הדין בהשמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום ב' בטבת התשע"ט (10.12.2018).

הרב דוד ברוך לאו – נשיא

הרב אליעזר איגרא

הרב א' אהרן כץ

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה