א. עיון מחודש בהחלטות – אימתי?

הגבלת הזמן להגשת ערעור על אף מאזן הנוחות
לפניי בקשת בא כוח המערער לעיון מחודש בהחלטתי בדבר מחיקת הערעור.

עיינתי בבקשה ובנימוקיה והריני קובע כי לא עלתה בה כל הנמקה שיש בה כדי לשנות את החלטתי הקודמת ולפיכך דינה להידחות.

מן הדין יכולני להסתפק בהעתקת לשון תקנה קכ"ט לתקנות הדיון – התקנה המאפשרת את הבקשה לעיון מחדש ולסתירת הדין ושעליה נסמכת הבקשה, והקובעת כי העילות לבקשה כזו הן אך ורק טענות עובדתיות או ראיות חדשות – מה שאינו מתקיים בבקשה זו.

אולם כדי להפיס את דעתם של המערער ובא כוחו ולמען העיקרון שהוזכר כבר בהחלטותיי הקודמות כי על הצדק גם להיראות אתייחס לדברים שעלו בבקשה זו בהרחבה:

בא כוח המערער כותב:

בניגוד לנאמר על ידי בית הדין הנכבד, כתב הערעור על נספחיו אכן הוגש יחד עם הבקשה להארכת מועד [...] מסיבות שאינן ידועות לח"מ כתב הערעור נסרק למערכת בתי הדין בנפרד.

בין שכך הם פני הדברים ובין שלא כך, אין לכך נפקות הלכתית או משפטית. בעת שניתנה החלטתי לא נסרק לתיק כתב הערעור וציינתי זאת בהחלטתי כאמירת אגב, לא זה היה הנימוק להחלטתי וממילא אף אם כתב הערעור הוגש אז ולא נסרק – אין בכך כדי לשנות דבר.

עוד כותב בא כוח המערער:

הערעור הוגש [...] לפני מתן החלטת בית הדין הנכבד בדבר סגירת תיק הערעור ולפני קבלת החתום מטה או המערער את בקשת המשיבה לסגירת תיק הערעור – שלא הומצאה להם אלא דרך מייל מבית הדין היום.

אכן, לא רק הערעור הוגש לפני ההחלטה על סגירת התיק אלא גם הבקשה וההחלטה הנוכחיות הן לפני סגירת התיק, וזאת מן הטעם הפשוט: בהחלטות קודמות קבעתי כי אם לא יעמוד המערער בלוח הזמנית שנקבע ושאפשר לו לפנים משורת הדין להגיש את ערעורו ולהפקיד את הערובה הנדרשת עד לא' באלול תשע"ט (1.9.19) ובשל כך יימחק הערעור וכפי שנקבע בהחלטות הקודמות, תעמוד למשיבה הזכות לבקש לחייבו בהוצאותיה בהליך זה עד כה, היינו הוצאות התגובה לבקשת הארכה וכו', לבקשה זו כמובן וכפי שהובהר בהחלטה הקודמת זכאי המערער עצמו להגיב ולאחר מכן צריכה להינתן בה החלטה. בקשות תגובות והחלטות בעניין ההוצאות מצריכות את הותרת התיק פתוח, אך אין לכך ולקביעה בדבר מחיקת הערעור לגופו ולא כלום.

אשר לאי־קבלת המערער את בקשת המשיבה – גם אם המערער אכן לא קיבל בקשה זו אין בכך ולא כלום. כפי שהובהר מפורשות בהחלטתי, החלטתי על מחיקת הערעור נובעת במישרין מהחלטותיי הקודמות ומאי־הגשת כתב הערעור במועד, אף לאחר הארכה הנדיבה שניתנה לפנים משורת הדין, ולא מבקשת המשיבה.

כפי שהובהר בהחלטה משום כך גם לא נצרכה קבלת תגובתו של המערער לבקשתה זו של המשיבה. תגובתו נצרכת אך ורק באשר לסוגיית הוצאות המשפט ואני ממתין לתגובה זו בכיליון עיניים.

בא כוח המערער 'מתעלה על עצמו' בטענה הבאה שהוא מעלה:

מזכיר בית הדין [...] הוציא הוראה היום בבוקר למתן תשובה לערעור על ידי המשיבה.

כמו כן נקבע דיון בערעור [...]

החתום מטה לתומו לא ידע שמזכיר בית הדין הוא ערכאת ערעור על החלטותיו...

שמא יפנה אותנו בא כוח המערער להוראת החוק או לתקנה בתקנות הדיון שיש בה כדי ללמד שזימון או בקשה שמוציאה המזכירות יש בה כדי לגבור על החלטות שיפוטיות.

מזכירי בית הדין עושים מלאכתם נאמנה ופועלים לטובת הפונים בחריצות וביעילות, אך כמובן אינם חפים מטעויות. מזכיר בית הדין שקיבל לידיו כתב ערעור נקט כנראה כדבר שבשגרה בהליך של שליחת כתב הערעור למשיבה עם בקשה להגיב עליו, וכנראה גם טעה או הוטעה לקבע מועד לדיון.

מובהר בזאת כי למרות הודעת המזכירות פטורה המשיבה מלהגיב לערעור שכן הוחלט על מחיקתו וכי מועד הדיון שנקבע יבוטל.

עוד טוען בא כוח המערער כי אף "אם נכונים דברי בית הדין הנכבד שנקבע נזק מסוים למשיבה מהיארכות ההליכים" – ונניח כעת לניסוח הבעייתי משהו של "אם נכונים דברי בית הדין":

נזק זה אינו מתקרב בהיקפו ובהשלכותיו לנזק שייגרם למערער אם ערעורו לא יישמע [...] אין המדובר בהימשכות ההליכים עד אין קץ [...] בקשות המערער להארכת מועד [...] אינן [...] להתאים את עצמן לאילוצי המערער או בא כוחו אלא בקשה להפעלת שיקול דעת שיפוטי בשים לב לכך שמאזן הנוחות נוטה לטובת המערער [...]

נבהיר: הימשכות הליכים עשויה לא אחת לגרום לנזק לא מבוטל.

עם זאת על דרך כלל יש להניח שנזקה פחות מנזקו של מי שערעורו לא נשמע לו נניח כי לו היה הערעור נשמע היה זוכה בערעור. למרות זאת נקבע בתקנות הדיון פרק זמן שעד אליו אפשר להגיש ערעור ולא נקבע כי אפשר יהיה להגישו עד אין קץ.

קביעות דומות, נציין, קיימות גם בסדר הדין האזרחי ובו פרק הזמן אף מצומצם מהקובע בתקנות הדיון. אף בסדר הדין הפלילי מוגבל הזמן להגשת הערעור, אף שנזקו של אי־שמיעת ערעור בתחום זה עשוי להיות גדול לאין שיעור מנזקו של אי־שמיעת ערעור כזה שלפנינו, והגם ששם אכן ניתן פרק זמן גדול יותר – אין הוא גדול כזה שנתנו אנו למערער דנן לפנים משורת הדין. ללמדך: בחינת היקף הנזקים אינה חזות הכול, רחוקה היא מכך כמטחווי קשת.

מאזן הנוחות הוא שיקול ראשון במעלה בבקשות לעיכוב ביצוע. חברי הגר"ש שפירא שליט"א ביאר את הדבר באר היטב לא מכבר בהחלטתו בתיק 1179490/7. אולם עיכוב ביצוע עניינו הוא כשההליכים כבר מתמשכים מעצם העובדה שהוחלט – או שעומדת זכות שבדין – כי הערעור יישמע, והשאלה היא מה ייעשה בינתיים. גם כשבית הדין שוקל אם לתת רשות ערעור לפנים משורת הדין או להאריך לפנים משורת הדין את פרק הזמן להגשת הערעור – שוקל הוא שיקול זה. ברם אין משמעות הדבר שכל אימת שייטה מאזן הנוחות לטובת המערער תינתן לו הרשות או הארכה, שכן קביעה כזו משמעה איון מוחלט או כמעט מוחלט של ההוראות המבחינות בין ערעור בזכות לערעור ברשות ובין הגשת ערעור במועד לרשות להגשתו לאחר זמן.

נזכיר, אגב, כי תקנה קל"ט קבעה כי ארכה כזו תינתן "בנסיבות מיוחדות" – כל בעל דין הסבור לזכות בערעור סבור כי אי־שמיעת ערעורו תסב לו נזק נכבד, הלזה "נסיבות מיוחדות" ייקרא?

מכל מקום מכוחם של שיקולים אלה אכן ניתנה למערער ארכה נדיבה, אלא שלנדיבות זו נקבע גבול, וגבול זה נחצה. בקשותיו של המערער היו להפעלת שיקול דעת שיפוטי וזה אכן הופעל, נתן ארכה וקבע לה גבולות תוך שמירת האיזון בין מאזן הנוחות לבין הימשכות ההליכים ועינוי הדין תוך סטייה מברירת המחדל של תקנות הדיון בדבר מועדי הגשת הערעור.

הבקשות לסטות משהוחלט על פי שיקולים אלה משום שבא כוחו של המערער היה עמוס בעבודה, כפי שכתב בבקשתו הקודמת, או משום שהוא ומרשו לא השתוו ביניהם בעניין שכר טרחתו, כפי שעולה שם וכפי שמוסבר בבקשה הנוכחית ביתר שאת כי ההסכם הקודם ביניהם לא כלל ייצוג בערעור – אינן אלא בקשות מבית הדין לסטות משיקוליו הענייניים דלעיל ומתקנות הדיון ובקשות ממנו ומהמשיבה להתאים את עצמם לאילוצי המערער ובא כוחו. בדיוק כפי שנכתב בהחלטה הקודמת ושלא כנטען בבקשה הנוכחית.

בא כוח המערער מסיים את טיעוניו בקביעה כי ערכאה קמא לא נתנה לו את יומו – החזקה והנחת המוצא היא שלא כך הדבר. אכן לו היה מן הדין לשמוע את הערעור היו גם טענות אלה נשמעות לגופן, אך אין הן יכולות להיות טעם לקבוע כי הערעור יישמע למרות כל האמור עד כה. אי אפשר להכניס את טענות הערעור עצמן בדלתה האחורית של הבקשה לשמיעת הערעור לאחר חלוף מועדו ולאחר שמוצו גם הארכות שניתנו להגשתו. טענות אלה כשלעצמן הן שיקול להערכת סיכויי הערעור ונשקלות על כפות המאזניים עם מאזן הנוחות, אך משלאחר שקילתן נקצב מועד – וכאמור, לפני ולפנים משורת הדין – אין הן יכולות לשוב ולנוח על כפות המאזניים שנית ולהטותן עוד מעבר למה שכבר הוטו לטובת שמיעת הערעור.

ב. קביעת הערובה להוצאות המשפט ושיקוליה;

מתן זכות התגובה – החובה וגבולותיה
במקביל לבקשתו האמורה מבקש בא כוח המערער גם להפחית את העירבון שנקבע כתנאי לשמיעת הערעור.

למעשה משנקבע כי הערעור יימחק מתייתר הדיון בבקשה זו לגופה, אך פטור בלא כלום אי אפשר, במיוחד נוכח סגנונה המחוצף של הבקשה, המצטרף לסגנון שהזכרנו לעיל "אם נכונים דברי בית הדין" ולרמיזות שבבקשתו הקודמת, והחמור מהם.

תחילה נעיר כי את העירבון היה על המערער להפקיד עד א' באלול תשע"ט (1.9.19). זאת כמובן לא עשה המערער, ועתה לאחר חלוף התקופה שניתנה לפנים משורת הדין מבוקשת ההפחתה. מתוך הערה זו עולה גם הערה נוספת: בבקשה שנדונה לעיל כתב בא כוח המערער גם כי ההליכים לא יימשכו עוד שכן אין הוא מבקש ארכה נוספת על מה שכבר ביקש, אלא שבה בעת הוא למעשה מבקש ארכה נוספת להפקדת העירבון שהרי גם עתה טרם הפקיד אותו, אלא שסבור הוא כנראה כי בקשה להפחתה היא חלופה הולמת לציות להחלטה שנקצב לה מועד שכבר חלף. ולא היא.

ולעצם הדברים:
המערער מלין כי בית הדין לא ביקש את תגובתו בנוגע לבקשת המשיבה לקביעת ערבות כתנאי לשמיעת ערעורו ולמתן הארכה להגשתו. המערער טוען כי אי־בקשת תגובתו מנוגדת לתקנה קלט לתקנות הדיון, בעזות מצח הוא אף מאשים את בית הדין בעניין זה בנקיטת "איפה ואיפה" – האשמה שאותה העלה גם בבקשתו הקודמת ושקיבלה מענה כבר בהחלטה הקודמת.

נשוב ונבהיר את שהובהר בהחלטה הקודמת: ההליך המשפטי המתנהל בבית הדין אינו מתנהל כ"משחק פינג־פונג" של תגובות ותגובות לתגובות עד אין קץ, משחק שבו "ישחקו הנערים לפנינו" עד שיימאס לאחד מהם ויחליט הוא כי מיצה את תגובותיו ואינו מגיב שוב על דברי חברו, ורק אז ישפוט בית הדין כשופט במשחק זה ויקבע את תוצאותיו.

לא כך. בית הדין שומע את עמדות שני הצדדים, מפיהם או מפי כתבם – בעניין זה די ב"מפי כתבם" – ומשהגיע בית הדין למסקנה כי הוא מצידו מיצה את הדברים ונהירות לו עמדותיהם של שני הצדדים, מחליט הוא את שמחליט.

העניין שלפנינו אינו עניינה של בקשה של המשיבה שבה המערער הוא שצריך להשיב ולהגיב, ושלגביו לסברתו לא ניתנה לו זכות התגובה. לא מדובר בתביעה של המשיבה לחייב אותו בהוצאות ובפסיקתן ללא שתישמע עמדתו. אדרבה, הודגש כי שאלת ההוצאות תידון במועדה והערבות תשמש להן רק ככל שאכן ייפסקו. גם לגבי ההוצאות בגין ההליך עד כה ניתנה למערער זכות התגובה. המדובר כאן הוא אחר, בקשתו של המערער – למתן ארכה – שעליה זכאית המשיבה להגיב. זכות זו אכן מובנת מאליה וכמותה אכן גם זכותו של המערער להגיב לבקשותיה שלה וכאמור, ובנוסף היא אף מפורשת בתקנה קל"ט לתקנות הדיון.

לפניי עמדו עמדות הצדדים במלואן:
עמדה לפניי עמדתו של המערער המבקש כי בית הדין ישמע את ערעורו ואף ייתן לו ארכה להגשתו, ומובן מאליו כי עמדתו ובקשתו היא כי הדבר לא יותנה הערובה כלשהי – אין אנו זקוקים לבקש את תגובתו של המערער כדי לדעת שאין הוא מעוניין בערובה כלשהי, ואכן באופן לא מפתיע בקשתו הנוכחית גם היא מוכיחה את הדברים, אין הוא מציע סכום ערובה נמוך אלא פטור ממתן ערובה כלשהי. עמדה לפניי גם עמדת המשיבה שביקשה להתנות את האמור בהפקדת ערובה של 285,000 ש"ח – 35,000 ש"ח כערובה להוצאות המשפט ו־250,000 ש"ח כערובה לקיומו של פסק הדין עצמו.

דרישתה של תקנה קל"ט להכרעה בדבר מתן הארכה לאחר שניתנה לכל בעלי הדין האפשרות להביע את דעתם על כך התמלאה במלואה, המערער הביע את דעתו בבקשתו והמשיבה – בתגובתה.

בית הדין שקל את שתי העמדות והכריע ביניהן, אין הוא זקוק לאישורו של אחד הצדדים ולרשותו כי יכריע בין העמדות ואין צריך לומר כי אינו חייב לקבל את עמדת המערער כמות שהיא. גם קבלת עמדת המשיבה במלואה – לו נראתה לבית הדין צודקת לא היה בה משום "איפה ואיפה" כשם שלו קיבל בית הדין את עמדתו של המערער, כפי שהוא מבקש, לא הייתה זו "איפה ואיפה" נגד המשיבה. למעשה גם הייתה הכרעת בית הדין קרובה יותר לעמדת המערער, בית הדין קבע ערובה של 35,000 ש"ח, שהיא אכן ערובה סבירה בנסיבות העניין וכפי שנימק בית הדין בהחלטתו, אף שהבקשה הייתה להפקדת 285,000 ש"ח, כאמור.

אשר לטענת המערער הנוספת עתה כי מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו להפקיד ערובה זו, ייאמר קצרות: טענה מעין זו העלה המערער באחת מבקשות הארכה שלו בהקשר לאי־יכולתו כביכול לממן את שכר טרחת עורך דינו והצורך שיש לו משום כך להסתייע בלשכה לסיוע משפטי. בהחלטה שניתנה בעקבותיה (ללא צורך בתגובת המשיבה! לו היה המערער במקומה ודאי היה מצווח "איפה ואיפה") הערתי על אמינות טענה זו שלא עלתה בבקשותיו הקודמות שבהן דובר רק על צורך למצוא עורך דין. הערה זו מקבלת משנה תוקף משנודע עתה כי אכן 'הפלא ופלא' לבסוף השיג המערער מייצג שלא באמצעות הלשכה. יש בדברים גם כדי לפקפק על טענתו הנוכחית.

עוד הערתי שם כי היו לצדדים כספים וניתנו בעניינם צווי עיקול. עובדה זו עולה מן התיקים ולפיכך אינה מצריכה תגובות בעצמה, אך היא אף צוינה הן בדברי המשיבה בתגובתה שבה ביקשה את הפקדת הערבות (ושבה טענה – טענה שלא קיבלתי! כי המערער הבריח כספים רבים אחרים, ובשל כך ביקשה את הערובה הנוספת האמורה), והן בבקשתו הנוכחית של המערער. הערתי כי יכול היה המערער לבקש כי יוסר העיקול מעל סכום מסוים, אין הדבר אומר כמובן כי בקשתו הייתה נענית, אולם משלא ביקש זאת מוסיף הדבר לפקפוק שיש לנו בדבריו, והדברים אמורים במשנה תוקף בעניין הערובה הנוכחית.

כך או כך, ארכה לערעור אינה זכות, כפי ששבתי והבהרתי בהחלטות קודמות. גם באשר לערעור עצמו – ואף כשהוא ערעור בזכות – אין שמיעתו ללא ערובה בגדר 'זכות' המוקנית למערער. בית הדין אומנם יכול לשקול ולאפשר זאת, אך שומה עליו לשמור גם על זכויותיו של הצד האחר לדיון.

טענתו של המערער בדבר קשייו הכלכליים לא זו בלבד שאינה מצדיקה להתעלם מחובה זו אלא ההפך: יש בה כדי להגביר את החשש כי אם אכן יעמוד פסק הדין בערעור, תעמוד המשיבה בפני שוקת שבורה בכל הנוגע להחזרת הוצאותיה בהליך.

אין כל צידוק ליתן למערער 'זכויות' שאין לו, לפנים משורת הדין, על חשבון קיפוח הזכויות המגיעות למשיבה בדין.

אשר לטענה הנוספת כי עיקול זה יש בו משום ערובה מספקת להוצאות המשפט 'צריכה עיון גדול' נוכח העובדה שהמערער כבר חיוב בבית הדין קמא בסכום גבוה פי כמה מן הסכום שנותר מעוקל לדבריו, ומאחר שחיוב ההוצאות בא בדרך כלל עם דחיית הערעור – כיצד סבור ב"כ

המערער כי אותו סכום עצמו יוכל להוות ערובה גם לקיום פסה"ד (שבעניינו לא קיבלנו את בקשת המשיבה ולא חייבנוהו להפקיד ערובה נוספת כאמור) וגם להוצאות?

ג. הוצאות משפט
הטרחת בית הדין בבקשות שעיקר האמור בהם הוא מחזור של אשר כבר נאמר והן עוסקות במה שכבר הוכרע בהחלטות שיפוטיות, שאינן מעלות נימוק עובדתי הלכתי או משפטי שיש בו ממש, ובוודאי כשהן כוללות גם טפילת אשמת שווא על בית הדין, האשמה החמורה ביותר שאפשר לטפול על היושב בדין – "איפה ואיפה" – ראויה היא לחיוב בהוצאות משפט לדוגמה לטובת אוצר המדינה.

אך לפנים משורת הדין אחייב את המערער רק בסכום הוצאות סמלי.

ד. מסקנות ומתן הוראות
סוף דבר הנני מחליט ומורה כדלהלן:

1. בקשותיו של המערער לעיון חודש בהחלטותיי הקודמות ובתוך כך למתן (רטרואקטיבי) של ארכה נוספת להגשת ערעורו ולביטול הערובה שנקבע כי עליו להפקיד כתנאי לשמיעת ערעורו – נדחות.

2. בהתאם לכך ולמרות הודעתה השגויה של מזכירות בית הדין פטורה המשיבה מלהגיב לכתב הערעור.

3. בהתאם לכך גם יבוטל הדיון שקבעה מזכירות בית הדין בטעות בתיק זה.

4. א. הערעור נמחק בהתאם לאמור ולאמור בהחלטותיי הקודמות.

ב. התיק יישאר פתוח לשם השלמת ההליך העוסק בבקשת המשיבה לחייב את המערער בהוצאותיה עד כה בהליך הערעור, קרי בתגובה לבקשת המערער למתן הארכה.

ג. לאחר שיגיב המערער לבקשתה בעניין זה – במועד שנקבע בהחלטתי הקודמת(!) או משיגיע המועד והמערער יימנע מלהגיב, יינתנו החלטות בעניין זה ולאחר השלמתו ייסגר התיק.

5. המערער ישלם לאוצר המדינה הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח.

6. עותק מהחלטה זו יועבר למרכז לגביית קנסות והוצאות משפט.

7. החלטה זו מותרת לפרסום בהשמטת פרטיהם האישיים של הצדדים.

ניתן ביום י"ח באלול התשע"ט (18.9.2019).

הרב דוד ברוך לאו – נשיא

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה