הוגש לפנינו ערעור על הכרעת בית הדין האזורי מתאריך י"א בתמוז התשע"ז (5.7.2017) כדלהלן:

לאור האמור פוסק בית הדין כדלהלן:

א. לדעת הרוב: תביעת הבעל (לשעבר) להשבת כספים שהתחייבה האישה בהסכם הממון ולא הופקדו על ידה – נדחית.

לדעת המיעוט: על האישה להשיב את כל הסכומים שלא הופקדו על ידה.

הלכה כדעת הרוב ולכן האישה פטורה מלהשיב את הכספים.

ב. הבעל (לשעבר) חייב בתשלום הכתובה.

לאחר שתמציא האישה את שטר הכתובה יקבע בית הדין באיזה אופן יבוצע התשלום.

ג. בעניין דמי שימוש ראויים: לדעת הרוב האישה פטורה מתשלום ולדעת המיעוט אין הדברים נחשבים כלל כתביעה.

רקע כללי ומשפטי כפי העולה מהחלטת בית הדין האזורי
מדובר בבני זוג לשעבר שלהם אלה נישואין שניים. הצדדים חתמו על הסכם ממון קודם נישואיהם.

בהסכם ישנה הפרדה רכושית מוחלטת, מלבד הסכמה לניהול משק בית משותף ולפתיחת חשבון בנק משותף שבו יפקידו הצדדים כספים ושישמש להוצאות הבית והחיים המשותפים. להלן לשון הסעיפים בהסכם הממון הרלוונטיים לעניינו:

3. הצדדים ימשיכו לנהל חשבונות בנק נפרדים בהם יופקדו הכנסותיהם כפי שנהגו עד עתה, ולאף צד מהצדדים לא תהיה טענה תביעה או דרישה לגבי הכנסותיו של הצד האחר מכל סוג שהוא.

4. בנוסף ינהלו הצדדים חשבון משותף למטרות המנויות בסעיף 10 להלן, ויפקידו כספים בחשבון שווה בשווה כפי שיקבעו מעת לעת [...]

10. הצדדים ינהלו יחדיו משק בית משותף וישתתפו בהוצאות הבית והחיים המשותפים בסכומים שיקבעו בהסכמה הדדית מדי פעם.

יש להבהיר כי סעיפים אלו בהסכם הממון מסדירים התנהלות משק הבית והחיים המשותפים, לכן ולצורך זה הוסכם שייפתח חשבון בנק משותף שבו יופקד כסף על ידי הצדדים כפי שייקבע ביניהם. מתוך החומר שבתיק עולה שאין חולק שההסכמה הראשונה ולמעשה היחידה שהייתה ביניהם היא שהבעל יפקיד מדי חודש 5,500 ש"ח והאישה תפקיד 5,000 ש"ח. שני הצדדים הודו כי זו הייתה הסכמתם; אין חולק שהאישה היא שניהלה את החשבון המשותף; אין חולק שהבעל הפקיד את הסכום שהוסכם ושהאישה הפקידה בשנתיים הראשונות ואחר כך הפסיקה להפקיד את הסכום שנקבע. כמו כן הודו שני הצדדים שבמשך השנים הבעל לא עקב אחר החשבון ולא ידע שהאישה לא הפקידה את הסכום שנקבע. הבעל הודה שאף לכשנודע לו שהאישה לא הפקידה את הסכום שנקבע המשיך להפקיד, וזאת כדי שלא תהיה לאשה טענה כי הוא אינו ממלא את חלקו בהסכם. עוד הוסיף בכתב התביעה לגירושין שלו היו חששותיו לגבי קשריה עם גברים אחרים מתבדים מסתבר שלא היה עומד על החזרת סכום זה.

משכך תבע הבעל בבית הדין קמא לחייב את האישה להשיב כספים שהייתה אמורה להפקיד לחשבון המשותף ולא הפקידה.

פסיקת בית דין קמא ועיון בדבריו
בית הדין קמא נתן פסק דין שבו שלושה חלקים:

1. קביעה שהאישה פטורה מלהשיב כספים אשר הייתה אמורה להפקיד לחשבון המשותף ולא הפקידה.

2. חיוב הבעל בתשלום כתובה ותוספת כתובה של האישה.

3. דחיית תביעת הבעל לחיוב האישה בדמי שימוש.

תוקף ההסכם שחייב את הצדדים להפקיד כספים בחשבון המשותף
דעת המיעוט הקדימה כי אף שבהסכם לא נכתב הסכום שכל אחד מבני הזוג היה אמור להפקיד, ואם כן הווי התחייבות בדבר שאינו קצוב השנויה במחלוקת ראשונים – הרמב"ם והראב"ד – מכל מקום בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ס סעיף ב) פסק כדעת החולקים על הרמב"ם והתחייבות לדבר שאינו קצוב מהני. וזו לשון מרן:

המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שנתחייב לזון את חבירו או לכסותו חמש שנים, (או שלא נתן קצבה לשנים) (בית יוסף בשם הרשב"א), אף על פי שקנו מידו, לא נשתעבד, להרמב"ם. וחלקו עליו כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד, והכי נקטינן (ועיין להלן סוף סימן רז).

ועיין בפתחי תשובה (שם ס"ק ג) שכתב בזו הלשון:

ועיין בתשובת בית שמואל אחרון (סימן ו) שכתב דהעיקר כהש"ך דלא מצי המוחזק לומר 'קים לי כהרמב"ם' בדין זה. ואף דבספר גט פשוט (בכללים בסוף הספר [כלל ב]) כתב דיכול לומר 'קים לי' בזה, מכל מקום מאחר שלא הביא דברי הש"ך ולא ראה דבריו בזה, להש"ך אנו שומעין. ובתשובת בית אפרים (חלק חושן משפט סימן עה) כתב דכל בתי דינים שהיו בישראל פוסקים לחייב המתחייב בדבר שאינו קצוב לענין בני חורין. עיין שם.

אך מכל מקום הייתה דעת המיעוט שיש לדחות את תביעת הבעל מאחר שאין בשטר לשון התחייבות וכל הקניין הווי 'קניין דברים' כי כל לשונות השטר הן בבחינת קניין דברים שלא חל, שהרי לפנינו בלשון השטר התחייבות עתידית וזו אינה חלה אלא במקום שיש מקום לומר שמרגע הראשון שעבד המתחייב את גופו לאותה התחייבות. מה שאין כן אם מבטיח לעשות מעשה בעתיד, הרי זו הבטחה בעלמא ואינו חייב. בנידון דידן, דקדוק בלשון שבה נקטו הצדדים בהסכם ביניהם מעלה כי אין כל התחייבות בהווה ואף לא נתינה עתידית. הצדדים התחייבו לנהל יחדיו חשבון עו"ש. לשון זו היא כהבטחה לעשות פעולה או לא לעשותה והרי היא קניין דברים שלא חל. והוא הדין לגבי לשון "יפקידו" ולשון "יקבעו" ו"יסכמו" שבהן השתמשו הצדדים בסעיפים 4 ו־10, שכל אלה הבטחות עתידיות והוו קניין דברים דלא מהני.

אלא שדעת הרוב (בנקודה זו) בבית הדין קמא לא קיבלה את סברת המיעוט שטענה כי לא היה קניין וכי לכן לא חלו ההתחייבויות שנכתבו בהסכם. דעת הרוב היא כי ההסכם מחייב בגלל שני טעמים שכתב כבוד אב בית הדין וכדלהלן:

טעם ראשון: משום שהצדדים נעשו שותפים וכל עוד לא חזרו בהם השותפות חלה והנכתב בהסכם מחייב, וכלשונו:

ונראה שבנידון דידן חלה השותפות בזה שפתחו חשבון בנק משותף וכל אחד מיחידי הצדדים התחייב להפקיד הסכום שנקבע. הצדדים הפקידו את סכומי הכסף שנקבעו והשתמשו בהם לצורכי הבית, החל בשנת 2008 (וייתכן שאף לפני כן), וממילא חלה השותפות ביניהם. והרי זה כשניים שהטילו מעותיהם לכיס והתחילו לישא בעסק השיתוף – לקנות ולמכור, שאינם שונים שניים שהטילו לכיס, משותפים שהפקידו כסף לחשבון משותף. ועיין במה שכתב נתיבות המשפט (סימן קעו ס"ק א) אם בהתחילו לשאת ולתת יכולים לחזור אם לא נעשה קניין, אך על כל פנים כל עוד לא חזרו בהם ודאי חלה השותפות וההתחייבות שהתחייבו השותפים זה לזה. ועיין מה שכתב בזה בשו"ת נאות דשא (סימן מו), ואין כאן מקום להאריך.

טעם שני אשר בגללו יש לקיים את ההסכם: משום שזה מנהג המדינה שמאשרים הסכמים בבית המשפט ובית המשפט מקיים את ההסכמים האלו על כל הכתוב בהם. אב בית הדין הביא ראיה לכך מדברי מתשובת חתם סופר (חושן משפט סימן צו), וזו לשונה:

אמנם כל זה בשותפים שהשתתפו זה עם זה, אך מה שהוא ממנהג הסוחרים אין לשנות אפילו הוא שלא כדין בתורה ומנהגם תורה היא וכמו דאמרינן (בבבא קמא קטז ע"ב) 'ואל ישנו ממנהג החמרין והספנים' [שם: 'ולא ישנו ממנהג החמרין [...] ולא ישנו ממנהג הספנים'] ועיין בטור ושולחן ערוך (חושן משפט סוף סימן רעב) והתם מיירי לענין גביית ממון ביניהם והוא הדין לכל מילי כמבואר מלשון מרדכי ובמהרי"ק – עיין שם. ואם כן מודה רמב"ם שאין צריך קניין, ואדרבא – לרמב"ם – הא עדיף, מפני שהוא רבים ויפה כח רבים, כמו שכתבתי לעיל בשם תשובת רשב"א.

אחר העיון נראה בסברת הרוב (בנקודה זו), ובפרט שיש עוד לחזק סברת אב בית הדין קמא כי חתימת בני הזוג על ההסכם לא גריעא מקניין 'סיטומתא', שהרי על כל השטרות היום חותמים שני הצדדים – וחתימתם מחייבת הן בשטרי מכר הן בשטרי התחייבויות, ואין מי שמערער על זה – ופשוט הדבר בעיני כול כי זה מחייב מכוח חתימת הצדדים. וכהאי גוונא הווי קניין סיטומתא דמהני אף שאין בו לשון התחייבות ולא לשון קניין כמו דמהני קניין סיטומתא לשאר דברים דלא מהני בהם קניין.

ועיין בפתחי תשובה (חושן משפט סימן רא ס"ק א) שהביא בשם תשובת חתם סופר (חושן משפט חלק ב) שקניין סיטומתא הווי קניין דאורייתא ודלא כנתיבות, וקל וחומר בנידון דידן שהצדדים נתנו תוקף להסכם בבית המשפט (דהווי גמירות דעת) שההתחייבות חלה.

פטור האישה מתשלום למרות ההסכם בשל שתיקת הבעל על הפרתה אותו שדינה (מספק) כמחילה
עוד כתב אחד מחברי בית הדין קמא בפסק הדין [מלבד סברתו שההתחייבות לא חלה כלל] כי יש לדחות את תביעת הבעל [– לשיטתו, גם] משום שהתנהגותו מורה כי מחל לאישה:

כי לרוב הסכם ממון בין בני זוג הוא הצהרת כוונות והעמדת גבולות בלבד. כל עוד מתנהלת המערכת הזוגית על מי מנוחות, דרך הבריות למחול זה לזו וכלל לא לממש את ההסכם (אין הכוונה לנכסי דלא ניידי אלא להתנהלות יום־יומית שגרתית שבין בני זוג). גם במקרה שלפנינו הודה הבעל כי לא בדק כלל את המתרחש בחשבון העו"ש במשך תקופה ארוכה בת כמה שנים. כלומר למעשה שב הבעל והעניק אמון לאישה לעשות כרצונה. אמנם הוא הניח כי היא מפקידה כספים אך כל עוד לא תבע לממש את סעיף 4 בהסכם כלשונו – "כפי שיקבעו מעת לעת" – יש לומר כי גם בעיניו לא נוצר חוב. רק עם התמוטטות מערכת היחסים בין בני הזוג, וכדרכה של מלחמה, התעורר הבעל לתבוע רטרואקטיבית את הכספים שלא הופקדו. מסקנה זו מתחזקת גם מדברי הגרוש עצמו בסיכומיו: שם כתב הגרוש כי אם היו מתפוגגים חששותיו בקשר לקשריה של הגרושה עם גברים אחרים, היה מתפשר עמה בעניין כספים אלו.

היוצא מדברי כבוד דיין זה של בית הדין קמא כי הבעל אכן מעולם לא אמר כי הוא מוחל, אלא שכך הסיק הדיין מעצם התנהגותו של הבעל: הבעל שתק ולא בדק את החשבון – אם האישה מכניסה כספים – ואף אחר שנתברר לו כי האישה הפסיקה להכניס כספים על פי ההסכם המשיך להפקיד, ולשאלת בית הדין מדוע ענה "כי אני את חלקי בהסכם אקיים, כדי שהיא לא תטען שאני לא מפקיד, היה ביננו הסכם ממון והיינו נשואים". נוסף על כך: בתביעת הגירושין, אחר שידע הכול כתב כי אם היו מתפוגגים חששותיו בקשר לקשריה של הגרושה עם גברים, היה מתפשר עימה בעניין כספים אלה. כל זה מראה כי הבעל בשתיקתו מחל על הכספים שהאישה לא הכניסה.

לדעה זו שהבעל מחל לאשה הסכים עוד אחד מחברי ההרכב [אף שבשאלת חלות ההתחייבות הסכים לדעת אב בית הדין שההתחייבות חלה] שהאריך בדבריו כי הייתה מחילה של הבעל מאחר ששתק והוסיף וכתב:

כמו כן כל שאר המקורות ההלכתיים שהביא הגר"ש שפירא [– האב"ד] להוכיח מהם ששתיקה לא הוויא מחילה – אינני רואה צורך לנתח כל אחד מהמקרים המובאים במקורות שם, היות שלכל המקרים הללו יש יסוד משותף, שכאשר אפשר לתת פרשנות סבירה לסיבת השתיקה, כי אז אין אומרים שהשתיקה היא הוכחה למחילה מפני שאפשר לנמק מדוע פלוני לא מחל, וממילא אין השתיקה מחילה. אך אין ממקורות אלו הוכחה ששתיקה לבדה לא יכולה להוות מחילה.

מקור ויסוד לזה הוא הרא"ש במסכת גיטין (פרק ה סימן ח) – מה שהביא בשם הריצב"א, וכן בשולחן ערוך יורה דעה (סימן קכז סעיף א) גבי דין עד אחד המעיד שנתנסך יינו של פלוני והבעלים שותקים, וכן כתב יסוד זה הש"ך (חושן משפט סימן פא סעיף קטן יז), וכן בנחל יצחק (סימן פא סעיף קטן יז).

לעומת זאת במקרה הנידון בפנינו, לא רק שאי אפשר להסביר את העלמת העין הבולטת של הבעל כלפי אשתו בכל הקשור לעניינים הכלכליים, אלא עוד יש כאן הצהרת כוונות מצד הבעל כלפי האישה (כפי שנצטט לקמן באריכות) המסבירה מדוע הבליג הבעל במשך שנים.

דעת היחיד (בנקודה זו) היא דעת כבוד אב בית הדין ששתיקה לא הויא מחילה. נימוקו הוא כפי שכתב:

והנה שני הצדדים הודו שהאישה היא שניהלה את החשבון ושהבעל לא היה מודע לקורה בו. ולפי זה אין בעובדה שלא בדק את הקורה בחשבון וסמך על אשתו משום מחילה, ולפיכך חובתה להחזיר את מה שלא שילמה לשותפות לקופת השותפות.

והוסיף:

גם אם יתברר שאף לפני פרוץ הסכסוך היה ידוע לבעל שהאישה לא מכניסה את כל הסכום שהתחייבה – אין בידיעה זו כשלעצמה משום מחילה, דבעינן מחילה בפירוש. כל עוד לא מחל, אף שיודע ששותפו לא קיים את התנאי, אין בשתיקתו משום מחילה. וראיה לדבר – מה דאיתא (בכתובות עג, א) לגבי מקדש על תנאי וכנסה סתם, שדעת רב שצריכה ממנו גט, ואומרת הגמרא שם: "לא תימא כיוון שכנסה סתם אחולי אחיל לתנאיה, אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות." ושמע מינה ששתיקה אינה מחילה.

ויעוין עוד שם בפסק הדין בנימוקי שתי הדעות – אי שתיקה הוויא מחילה או לא הוויא מחילה – שהביאו ראיות לכאן וראיות לכאן. את כל הראיות אפשר לדחות או לקבל בסברה זו או אחרת, אולם אין אני נכנס לניתוח ראיות וסברות אלו מאחר שמצאנו במשנה למלך שהובא גם בדברי רבי עקיבא איגר שיש בזה מחלוקת גדולה ומידי ספקא לא נפקא וכדלהלן:

עיין בחידושי רבי עקיבא איגר (לשולחן ערוך חושן משפט סימן קעו סעיף י) שהביא את דברי המשנה למלך דשאלת השתיקה – אי הוויא כהודאה שנתרצה השותק (דהיינו מחל) – במחלוקת היא שנויה, והביא שם חבילות של תשובות גאונים שנחלקו בזה, וזו לשון המשנה למלך (הלכות שלוחין ושותפין פרק ה הלכה א):

עבר ועשה שלא מדעת חבירו וכו':

"לאו דוקא [כמו שנראה] שאמר 'הן', "אלא כיון שידע ושתק ולא מיחה קרינן שהסכים" למעשיו – כן כתב מהרשד"ם (סימן שסח ועיין בסימן ריט ובסוף סימן כח וסימנים קמח וקעט), וכן כתב מהר"י יפה – הובאו דבריו בתשובת מהראנ"ח (חלק א סימן סד).

אך מהריב"ל (חלק א סוף כלל ה) חולק בזה וסבירא ליה דלא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא, וכן נראה מדברי מהר"י אדרבי (סימן קלד) ועיין מהרימ"ט (חושן משפט סוף סימן קיב). ודו"ק.

וכתב מהרימ"ט (סימן קיב, דף קכ ע"ד) וזו לשונו: "ותו דאחר מעשה אפילו אמר דברים שמורים שהוא מתרצה לאו מידי הוא" כו'. והנה רבינו כתב "עבר ועשה שלא מדעת חבירו ואחר כך הודיעו ['עשיתי כך וכך'] והסכים למעשיו – פטור", וזה שלא כדברי הרב, ומאי דאייתי מעובדא דמרי בר איסק – קשה לזווגם לענין זה כקריעת ים סוף, כמבואר, וצריך עיון.

ומאחר שהדבר שנוי במחלוקת – אי הוויא שתיקא מחילה – כל אחד מהצדדים יכול לומר קים לי כסוברים כמזכים אותי, ומי שמוחזק – אין להוציא ממנו. ולפי זה יכולה האישה, המוחזקת בכספים, לומר קים כדעת הסוברים ששתיקה הוויא מחילה ולכן לא יוכל הבעל להוציא ממנה.

אלא שעדיין היה יכול הבעל לטעון כי כאן איירי בשטר שהוא מחזיק, ובזה אפשר שכל זמן שהשטר בידו לא הוויא מחילה. על זה יש להשיב שאף כאשר שטר בידו עדיין לא נפקא מידי פלוגתא כמו שכתב בפתחי תשובה בשם הש"ך והחיד"א [ועוד] וזו לשונו:

ועיין בש"ך לקמן (סימן רמא סעיף ב – ס"ק ד) שכתב דהוא ספיקא דדינא. ועיין בתשובת ברית אברהם (חלק חושן משפט סימן א אות ג) שכתב דאם לא מחל גוף החוב רק שהרחיב לו זמני הפרעון – כולי עלמא מודים דמהני מחילה בלא קנין, דבכהאי גוונא אין ראיה מדלא החזיר השטר, עיין שם. ועיין מ"ש (בסימן רמא) שם. ועיין בספר שער משפט לקמן (סימן קכ ס"ק א).

ועיין עוד בש"ך שתמה על הב"ח שכתב דהר"ר ישעיה שהביא הטור (דמבואר בדבריו דבתפיס שטרא לא מהני מחילה) סבירא ליה דהלכה כבית שמאי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, שדבריו תמוהין, דהא לא קיימא לן כבית שמאי כו'. ועיין בתשובת נודע ביהודה (תניינא חושן משפט סימן לב) שמישב דברי הב"ח בזה. (ועיין בתשובת שער אפרים סימן קלג ובספר קצות החשן ס"ק א ובספר דברי משפט אות ג, וגם בספר ברכי יוסף אות טו – עיין שם בדבריהם.)

ועיין שם [בנודע ביהודה] עוד שכתב אודות האשה שמחלה לבעלה כתובתה קודם הגט ועכשיו היא חוזרת בה ושטר כתובה בידה:

הנה מי יכול להוציא ממון מהבעל במקום שהרמ"א בסימן רמ"א פסק להלכה שאפילו תפס שטר – [אפילו הכי] מחילה אין צריכה קנין, ואפילו לדעת הר"ר ישעיה שהביא הטור בסימן י"ב שמחלק [לפנינו: לחלק] בין תפיס שטר, מכל מקום לפי מה שמפרש הב"ח טעמו שסובר כבית שמאי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי –

אם כן יש לומר דדוקא "כשיש ללוה נכסים בשעת המחילה, אבל" אם "אין ללוה" אז, רק "שעל כל פנים גופו משועבד לשלם כשיהיה לו" לשלם, "ודאי שיכול למחול שעבוד הגוף אף דנקט שטרא", "ושוב אפילו נתעשר הלוה אחר כך כבר הוא מחול".

האם יש לחייב את האישה לשלם על הנאתה מכספי הבעל ונוכח הפרתה את ההסכם?
אלא שעדיין יש לדון לחייב את האישה על פי הסוגיה של "אכול עימי", שהרי בנידון דידן כל מה שנחלקו אם הבעל מחל לאשה או לא הוא על החלק שהאישה הייתה אמורה להפקיד על פי ההסכם, שאותו לא הפקידה, אולם על מה שהפקיד הבעל לחשבון שפתחו הצדדים ומזה הם הוציאו את כל הוצאות הבית יכול הוא לתבוע את האישה מצד הטענה של "אכול עימי", וכפי שהבין בנתיבות המשפט (סימן רמו ס"ק ה) דבמקום שנהנה חל עליו חיוב לשלם מה שנהנה – עיין שם שהבין שהדין האמור (בסימן שסג ברמ"א) שהאומר לחברו "דור בחצרי" – פטור מלשלם הוא משום שכל חיובו הוא מדין נהנה ומדובר בגברא דלא עביד למיגר שאינו בגדר 'נהנה'. ובכך רצה ליישב את סתירת דברי הרמ"א ולחלק בין "אכול עמי", שהרי הוא נהנה בפועל ואינו יכול לומר "הייתי מתענה", לבין "דור עמי" בגברא דלא עביד למיגר.

ולפי זה בנידון דידן שהאישה נהנתה כל השנים ממה שהפקיד הבעל אף שהרשה לה מכל מקום זה לא גרע מ"אכול עימי".

אלא שמעיון בסוגיה ובפוסקים נראה שהדבר שנוי במחלוקת ואי אפשר להוציא מיד המוחזק. וכבר דשו בזה רבים בסוגיה זו ונתבארה היטב בפסק דין של בית הדין הגדול (בתיק מס' 872458/6) שאותו כתב הרה"ג אליהו הישריק שליט"א, ונביא חלק מהדברים שכתב שם:

[...] במשנה (בבא קמא צב, א): "'קרע את כסותי, שבר את כדי' – חייב, 'על מנת לפטור' – פטור." כלומר: אף שהרשה אדם לחברו בלשון זה "קרע כסותי" וחברו עשה כן, חייב הוא לשלם ואין אומרים שבכך שהרשהו לעשות כן גם התכוון לפוטרו מתשלום.

על בסיס משנה זו הוציא תרומת הדשן (סימן שיז) דין חדש והובאו הדברים להלכה בהגהת הרמ"א בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רמו סעיף יז): "האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה."

דין זה קשה בשתיים:
קושי על סמך דברי הגמרא (בבבא קמא צג, א) שהקשתה על דברי המשנה מהברייתא והעמידה את דברי המשנה באוקימתא מסוימת, וזו לשון הגמרא שם: "ורמינהי: '"לשמור" – ולא לאבד, "לשמור" ולא לקרוע' [...] אלא אמר רבה: הא דאתא לידיה בתורת שמירה, הא דאתא לידיה בתורת קריעה."

פירושם המעשי של דברי רבה בחילוקו הוא כי בכל דברי המשנה שאדם האומר לחברו "קרע כסותי" – אף על פי כן חייב הוא לשלם ונפטר רק אם אמר לו בפירוש "על מנת לפטור" – מדובר באדם שהכסות נמצאת בידו בתורת שמירה שקיבל על עצמו ובעצם הוא היה שומר של הבעלים על כסות זו. בכהאי גוונא אם אמרו לו הבעלים "קרע כסותי" עדיין נשאר חייב מכוח דיני השמירה שקיבל על עצמו. אבל באדם הנותן לחברו כסות ואומר לו "קרע כסותי" הרי הוא פטור אפילו לא אמר לו בפירוש "על מנת לפטור".

לפי זה אין לדין זה של תרומת הדשן שהובא ברמ"א כל מקור. ואדרבה רק באדם שיה שומר אנו אומרים שחייב אבל מי שלא היה שומר מבואר שפטור. זוהי השגת הש"ך (בסימן רמו ס"ק ט):

ועיין בתרומת הדשן בשם מהרי"ח. ומייתי שם ראיה מ"קרע כסותי" שלא אמר לו "על מנת לפטור". עיין שם. וצריך עיון דהתם גופא אי לא אייתי לידי בתורת שמירה פטור אף על גב דלא אמר לו "על מנת לפטור", וכדאיתא בש"ס ופוסקים לקמן, עיין שם וצריך עיון.

כלומר הש"ך מסתייג מפסק זה של הרמ"א ומשאירו ב"צריך עיון".

נוסיף כי לדעת המשנה למלך (בפרק טז מהלכות מלוה ולוה הלכה א) דבר זה – אי מדובר דווקא במי שקיבל עליו שמירה או בכל אדם – שנוי במחלוקת ראשונים שגם היא לא הוכרעה. (וראה בקצות החושן סימן רמו ס"ק א שחולק בזה על הש"ך ולדעתו כל שנהנה חייב לשלם. אך חילוקו זה אינו מועיל לתרץ את פסק הרמ"א ההפוך בסימן שסג המובא להלן הפוטר במפורש את מי שנהנה מתשלום.)

אך אין זו ההשגה היחידה של הש"ך על דברי הרמ"א. קודם להשגה הנ"ל הביא הש"ך סתירה לדברי רמ"א אלו מדברי הרמ"א עצמו במקום אחר – הרמ"א (חושן משפט סימן שסג סעיף י) המתייחס למקרה כשלפנינו ממש – וזו לשון הרמ"א שם: "האומר לחברו דור בחצרי אין צריך ליתן לו שכר."

מקור פסק זה של הרמ"א הוא מדברי הבית יוסף בשם התשב"ץ, וזו לשון הבית יוסף שם:

כתב הר"ש בר צמח (סימן קעד) ראובן הדר בחצר שמעון, שלא השכירו לו בפירוש אלא אמר לו "דור בחצרי" סתם, כשהיה פורש שמעון לים – ודאי פטור. ואפילו פירש לים ולא אמר לו "דור בחצרי", אלא מעצמו נכנס ודר בו – פטור, כל שכן כשהוא בעצמו אמר לו "דור בחצרי".

ובהתייחס לדברי הרמ"א הנ"ל כתב הש"ך (סימן רמו ס"ק ט): "'אכול עמי' וכו' – עיין לקמן סימן שסג סעיף י בהג"ה ב וצריך עיון."

הווה אומר: הש"ך לא מצא כל יישוב לסתירת שני פסקי רמ"א אלו. ולפיכך הסתייג הש"ך מפסק הרמ"א בסימן רמו מכוח פסק הרמ"א עצמו בסימן שסג, ששם פטר מתשלום כל אימת שבעל הדבר הרשה לשני לגור או לעשות מעשה מסוים.

השארה של הש"ך את פסק הרמ"א המחייב ב"צריך עיון" מכוח שתי השגות – פירושה המעשי הוא שלדעת הש"ך אין אפשרות להוציא ממון מהמוחזק. ולפיכך: אדם שהרשה לחברו לגור בביתו לא יהא זכאי לתבוע ממנו שכר דירה בעבור השימוש. ומה עוד שבנושא זה ממש דברי הרמ"א בסימן שסג ברורים לחלוטין שאין בעל הדירה יכול לתבוע שכר דירה מהמשתמש לאחר שנכנס לגור ברשות בעל הדירה.

בשאלה זו כבר קדמו הב"ח (בסימן שסג), וזו לשונו:

כתב בית יוסף על שם הרשב"ץ בתשובה דבאומר לחברו "דור בחצרי" סתם – "דור בחצרי בחנם" קאמר, מדלא פירש "דור בחצרי בשכר".

ונראה דלא מבעיא בגברא דלא עביד למיגר אפילו בחצר דקיימא לאגרא, אלא אפילו גברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא נמי פטור, והיינו טעמא דהא מה שצריך להעלות לו שכר בעלמא אינו אלא משום דאומר לו "אם לא היית דר בו היו באים אחרים לשכרו, ועכשיו שראו אותך דר בו לא באו לשכרו", כדכתבו התוספות (כ א ד"ה זה נהנה). וטענה זו אין לה מקום אלא אם כן כשנכנס בה שלא מדעת בעל החצר, דהשתא חסריה הדר בו, שהרי לא היה יכול להשכירו לאחר מחמתיה וחסריה ואכל חסרונו. אבל אם אמר לו "דור בחצרי" איהו הוא דחסריה אנפשיה.

מיהו מהרא"י בתרומת הדשן (סימן שיז) כתב דהיכא דזה נהנה וזה חסר – אפילו מדעת נמי אינו מוחל על חסרונו, ושכן פסק מהרי"ח על שם רבינו אפרים על מי שאמר לחברו "אכול עמי", ואכל עמו – חייב לשלם לו דמי מזונו וכו' וכן כתב בית יוסף ביורה דעה (סימן קסו) [...]"

ונראה לי דבפלוגתא דרבואתא המוציא מחברו עליו הראיה. ואם הדר בו מוחזק מצי למימר "קים לי כרשב"ץ ד'דור בחצרי חנם' קאמר" ופטור מלתת שכירות, ואם בעל הבית מוחזק מצי למימר "קים לי כמהרי"ח ומהרא"י" וכך העלתי בתשובה (סימן לט) על הלכה למעשה.

ובבאר הגולה (סימן שסג שם) הביא דברי הב"ח אלו להלכה.

אכן ראה בביאור הגר"א (שם ס"ק לא) שכתב:

עיין באר הגולה בשם ב"ח. ודבריו צריכים עיון דהא כאן מיירי דלא עבידא לאגרא [...] ר"ל בלא קיימא לאגרא דאפילו לא אמר "דור" פטור, כל שכן באמר לו "דור".

[...] אך בנוסף יש בש"ך (בסימן שסג ס"ק יג) תוספת של אוקימתא בדברי המהרי"ח והתרומת הדשן, דהיינו שגם דעת המהרי"ח המחייב בתשלום אינה אלא באופנים מסוימים, וכלשון הש"ך:

היינו דוקא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, מה שאין כן בגברא דלא עביד למיגר – גם הב"ח מודה דפטור מאחר דזה חסרו מדעתו.

[...] דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם דברי הש"ך הנ"ל שכתב שדברי הרמ"א סותרים זה לזה ולא יישב באופן הזה. יתרה מכך, הש"ך כתב להדיא שדברי הרמ"א (בסימן שסג) שפוטר נאמרו "בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר" היינו במפורש שלא כדברי הנתיבות, ומשום כך הוצרך הש"ך להשאיר את ההלכה ב"צריך עיון". גם מכל גדולי הפוסקים האחרים שכתבו שדברי הרמ"א סותרים בזה ואימצו את פסיקת הש"ך, מוכח דלא כנתיבות.

גם הקצות החושן (סימן שסג ס"ק ט) הביא סיכום להלכה כדלהלן:

והאחרונים לא הכריעו בזה והניחו הדבר בספק וכמו שכתבו הב"ח וש"ך. ועיין שם בש"ך שכתב דהיינו דוקא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, אבל חצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לא מאחר שחסרו מדעתו.

ובשו"ת שואל ומשיב (מהדורא תניינא חלק ד סימן קפו) כתב:

ולעניין דינא נראה לפי עניות דעתי דמכל מקום ספיקא דדינא הוא אם באמר דור בחצרי אם הכוונה בחנם או בשכר שכבר כתבתי שנחלקו בזה הקדמונים.

החתם סופר בשו"ת (חלק ה חושן משפט סימן קיט) הביא את דברי הרמ"א (בסימן שסג סעיף י) "האומר לחברו 'דור בחצרי' – אין צריך ליתן לו שכר", ועל פסק זה כתב החתם סופר:

מכל מקום כיון שרמ"א הכריע כן מי יבוא אחרי הכרעת הרמ"א להוציא ממון, ועוד לא יהא אלא פלוגתת תשב"ץ ותרומת הדשן, והכריע הב"ח וש"ך המוציא מחברו עליו הראיה, ובש"ך משמע שנראים לו יותר דברי תשב"ץ, דאתרומת הדשן קשה: הא "שבור כדי" נמי לא חייב אלא כשבא לידו בתורת שמירה, עיין שם. ויש לדחוק: שאני הכא שנהנה גם כן בהזיקו של זה גרע טפי, מכל מקום נראה שאין להוציא ממון כלל.

כל זה ציטוט מפסק הדין הנ"ל, ונסיק ממנו לענייננו בפסק דין זה.

יוצא לכאורה שאי אפשר לחייב את האישה מדין "אכול עימי" בעבור החלק שאכלה ונהנתה ממה שהפקיד הבעל, כיוון שגם דין זה שנוי במחלוקת, ויכולה האישה המוחזקת לומר דקים לה כדעת הסוברים שאף ב"אכול עימי" היא פטורה מלשלם.

אך מכל מקום אחר העיון נראה דיש לחלק בין נידון דידן לבין "דור בחצרי" ו"אכול עימי" שדיברו בו הפוסקים, והאישה אכן חייבת לשלם את שנהנתה, על פי מה שהמשיך וכתב שם הרה"ג אליהו הישריק בפסק הדין לגבי המקרה הנדון שם שיש חילוק ברור בין מקרה שבו יש לצדדים הסכם כספי שעל פי הסכם זה ניתנה רשות לאכול בכפוף לתשלום למקרה שבו אין בין הצדדים כל הסכמה אלא האחד נותן רשות לחברו לאכול באופן שאינו קשור להסדר כספי זה או אחר:

פסק תרומת הדשן והרמ"א (בסימן רמו) של "האומר לחברו אכול עמי" ובהשאלה גם המקרה של האומר לחברו "דור בחצרי" נאמר במקרה שבו ראובן מציע לחברו שמעון הצעה – "אכול עמי" או "דור בחצרי".

ההצעה היא הצעה העומדת בפני עצמה והיא כל הסיפור שהתרחש בעניין זה. שם סובר תרומת הדשן ובעקבותיו הרמ"א כי ההצעה אינה כוללת את הפטור מתשלום עבורה. היא בסך הכול הצעה 'טכנית', שראובן אומר לשמעון "בפועל אתה יכול לקבל אצלי אוכל או מקום לגור" [...]

אך שונה הדבר בתכלית כאשר קיימים שני צדדים העורכים ביניהם הסכם כספי המכיל את החובות והזכויות של כל אחד מהצדדים. בהסכם זה נכתב כל סכום שצד א' מחויב וכל סכום המוטל על צד ב' [...]

ומדבריו מבואר כי אם בהסכם זה מוזכר כי הרשות לאכול אינה חינם אלא בתשלום "הרי זו ראיה גמורה ומוחלטת", כלשונו, שהדבר ניתן דווקא בתשלום, וכדבריו: "כי זה המקום וזה הזמן להזכיר את החיוב ואת הסכום המחויב בדיוק כפי שנעשה לגבי שאר הדברים המוזכרים באותו הסכם שבין הצדדים."

עד כאן מפסק הדין הנ"ל. ומשם נשליך על המקרה הנדון לפנינו:

במקרה שלפנינו הצדדים עשו הסכם ממון כדי להסדיר את מחייתם וכלכלתם ונכתב במפורש כי כל אחד חייב לשלם, הרי שברור הדבר כי הרשות ליהנות מאותה קרן כפופה להסכם שכל אחד ישלם.

זאת ועוד: בשנים הראשונות האישה אכן הפקידה כמוסכם, אחר כך הפקידה פחות עד אשר חדלה להפקיד כלל. כלומר האישה אף התחילה לבצע את אשר היה בהסכם ואכלה ונהנתה על דעת לשלם, לכן בזה לא יחלקו הפוסקים לומר שהרשה לה לאכול חינם.

היה מקום לדון שלא תשלם את כל שנהנתה אלא שני שליש כההיא דמסכת בבא קמא (קיב, א):

אמר רבא: הניח להם אביהם פרה שאולה – משתמשין בה כל ימי שאלתה, מתה – אין חייבין באונסיה, כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה – משלמין דמי בשר בזול.

ופירש רש"י (דיבור המתחיל "בזול"):

כל זוזא חשבינא בארבע דנקי. וכן כל היכא דתני "בזול" בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמו, ב) והיינו שני שלישי דמים. וכולהו דמי לא נשלמו, דאי הוו ידעי דבעו שלומי לא הוו אכלי בשרא. והעור יחזירנו כמות שהוא.

אך אין לומר כן מאחר שכאן האישה ידעה שצריכה לשלם וכמה צריכה לשלם, וזאת רמת החיים שנקבעה בהסכם, ולכן נראה שהאישה לא יכולה לומר הייתי מסתפקת בפחות.

העולה לדינא
א. חיוב תשלום כספי ההפקדה
סוף דבר: האישה חייבת לשלם מחצית ממה שהפקיד הבעל בתקופה שהיא לא הפקידה מאחר שהבעל תבע את מה שלא הפקידה האישה (ולא את ההחזר על מה שהפקיד הוא) ומסכום זה מגיע לו מחצית. האישה התחייבה להפקיד 5,000 ש"ח (בעוד הבעל התחייב להפקיד 5,500 ש"ח) ובית הדין מחייב את האישה כאמור במחצית ממה שהיא לא הפקידה, קרי – 2,500 ש"ח, בעבור כל חודש שבו לא הפקידה האישה לחשבון והבעל הפקיד.

על כן על בית הדין האזורי למנות רואה חשבון שיחשב את הסכום שצריכה לשלם.

ב. חיוב הכתובה
הבעל מערער על חיובו בתשלום הכתובה.

הנה בעניין חיוב הכתובה דעת כל חברי בית דין קמא שהבעל חייב בתשלום כתובת אשתו, וזאת מאחר שהיא חוב ברור והבעל לא הצליח להוכיח כי האישה עשתה מעשה אשר בגינו תפסיד כתובתה, שכן כל טענתו של הבעל הייתה מכוח הודאתה כי היו 'סטוצים' אבל לדבריה מעולם לא בגדה בו וכוונתה במילה 'סטוצים' הייתה ל'שתיית קפה' יחד.

אך ביררנו עם אנשים החיים באותה חברה, כולם פה אחד גיחכו למשמע הפירוש ל'סטוצים' שתיית קפה, וכולם אמרו שפשוט וברור שיש לזה פירוש אחד בלבד למילה 'סטוצים' והוא קיום יחסי אישות חד־פעמי שאינו מחייב.

ג. דמי שימוש
בעניין תביעת התשלום בעבור דמי השימוש:

בית הדין קמא דחה תביעה זו שהבעל תובע, וצדק בית הדין קמא כי הבעל – לא הייתה לו כל סיבה לעזוב את ביתו על דעת עצמו בזמן שלא היה עליו כל חיוב לעזוב את ביתו, ואף אחד גם לא גרם לו זאת. ואף אם לדעתו אשתו זינתה, מכל מקום יכול להמשיך להתגורר בבית – עיין בגמרא בגיטין דף עט, ב ובתוספות שם (דיבור המתחיל "בית שמאי") ועיין שולחן ערוך אבן העזר סימן קיז סעיף א בדברי הרמ"א ובבית שמואל (שם).

הנראה לעניות דעתי כתבתי וצור יצילנו משגיאות, אמן.

הרב מיכאל עמוס

מצטרף לאמור, ובכלל דבריו – דבריי.

הרב אליהו הישריק

הרב אברהם שינדלר
בתיק זה עמדו לבירור לפנינו בעיקר שתי שאלות:
א. מה המשמעות ההלכתית של שתיקת הבעל לאי־המשך ההפקדות הכספיות של אשתו?
ב. מה דין הכתובה?

עיינתי בדברי חבריי שנכתבו לעיל, ובדעת שלושת חברי ההרכב בבית הדין האזורי שהרחיבו מאוד בעניין זה.

אני מסכים עם דעת אב בית הדין האזורי הגר"ש שפירא שקבע שמדובר בהסכם שותפות לכל דבר ועניין, המשיבה לא עמדה בהתחייבותה ולא הפקידה את הסכומים עליהם התחייבה בהסכם, ואילו המערער המשיך והפקיד את הכספים שהתחייב להפקיד.

המערער גילה זאת לאחר כמה שנים ושתק. השאלה העולה היא אם יש לראות בשתיקתו מחילה על החוב שיצרה האישה, ומשכך אין האישה חייבת להחזיר לו את הכספים שלא הפקידה. אב בית הדין האזורי הוכיח ממספר רב של מקורות הלכתיים שלעניין חוב ממשי יש צורך באמירה או בעשיית מעשה מחילה ולא די בהסכמה שבשתיקה.

גם לעניות דעתי מאחר שאכן לא מדובר בשינוי ב'קום ועשה', אלא בהסכמה שבשתיקה לאי־המשך ההפקדה של אשתו אין מספיקה שתיקת הבעל כדי להיחשב מחילה.

לעניות דעתי כאשר לב השותפות והאופן שבו היא מתבטאת הם הפקדה כספית שוטפת של כל אחד מהשותפים לכיס השותפות, אין מקור בהלכה לומר ששתיקה של אחד מהשותפים לאי־הפקדת השותף השני מהווה מחילה או ספק מחילה ומשכך השותף השני פטור מלמלא את חלקו בשותפות.

לעניות דעתי אין גם בהמשך ההפקדות של הבעל, שהתחייב עליהן בכתב, משום הסכמה ומחילה שהצד השני לא יהיה מחויב להמשיך בקיום ההסכם. האם בגלל שצד אחד לא ממשיך בקיום ההסכם ומתנהג שלא כדין, האם זה מחייב גם את חברו שלא להפקיד?

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יב סעיף ח) נפסק: "מחילה אינה צריכה קנין." הסביר שם הסמ"ע (ס"ק כא): "מחילה אינה צריכה קנין משום שמיד שמחל לו נסתלק ממנו המוחל." והוסיף הסמ"ע (כשיטת רבינו ישעיה): "והיינו דוקא בדלא נקיט שטרא כל זמן שאינו מחזיר לו מיד לא מהני ביה אפילו מחילה גמורה בלא קנין." בש"ך (שם ס"ק יז) כתב על דברי הסמ"ע "וצריך עיון", ובפתחי תשובה (שם) הביא חולקים נוספים.

בנדון דידן הבעל נקיט שטרא בידיה – ישנו שטר חתום ומחייב שנחתם על ידי שני הצדדים, וכך נכתב בשטר: "בנוסף ינהלו הצדדים חשבון משותף למטרות המנויות בסעיף 10 להלן, ויפקידו כספים בחשבון שווה בשווה כפי שיקבעו מעת לעת." צד מסוים המשיך לקיים את ההסכם והמשיך להפקיד. הצד שכנגד, שניהל את החשבון, הפר אותו.

כדי ליצור דין מחילה כשיש שטר שכזה ביד הבעל, יש צורך ביותר משתיקה סתם. ציינו לעיל שגם אם הייתה מחילה מפורשת בפה, לכאורה לפי פוסקים רבים היה יכול הבעל עדיין לחזור בו ממחילתו. כל שכן בנדון דידן כאשר כלל לא מחל בפיו מעולם שיוכל לחזור בו.

חיזוק לסברה זו שאין די בשתיקה ובמחשבה כדי להביע מחילה, נמצא בדברי נתיבות המשפט (שם – סימן יב ס"ק יד) שכתב לגבי ההלכה שמחילה אינה צריכה קניין:

ואם יש בידו שטר או משכון כשמוחל יש מחלוקת הפוסקים וממילא יכול הנתבע לומר קים לי. ואם אומר שהיה במחשבתו למחול, רק עכשיו תובעו מחמת איזה נקמה – יכול לתובעו דאין מחילה זו ממש [...]

למדים אנו מדברי הנתיבות שלמרות האפשרות שיש לנתבע לטעון הלכתית – "קים לי" בדין מחילה בדנקיט שטרא, ועל כן לא ניתן להוציא מהנתבע, מכל מקום מחשבת מחילה אינה מחילה גם אם מודה התובע שהיה בדעתו למחול, ועכשיו אין הוא מוחל מחמת סיבה כלשהי. כך ממש בנידון דידן שהבעל טען תחילה שלאחר שגילה שאשתו הפסיקה להפקיד את הכספים שהתחייבה להפקיד בחשבון המשותף, חשב תחילה למחול אולם לאחר שגילה, לדבריו, שאשתו בוגדת אינו מוחל לה – אין זו מחילה.

על כן על האישה להחזיר לקופת השותפות את כל הכספים שלא הפקידה לחשבון, ויש למנות רואה חשבון שיקבע מה הם הסכומים שעל האישה להשיב.

נוסיף: היות שההפקדות שהפקיד הבעל לאורך השנים הספיקו לכלכל את שניהם, גם הוא עצמו נהנה מהכספים שהפקיד, אם האישה הייתה מפקידה הם היו נהנים בצורה יותר מרווחת. לכן ההחזר אינו כולו לבעל, אלא לקופת השותפות. המשמעות המעשית היא – חצי לבעל וחצי לאשה.

לעניין הכתובה: דעתי כדעת חברי בית הדין האזורי שהיות שמפי האישה אנו חיים, היא שאמרה את שאמרה בעניין מעשיה, והיא שהסבירה את משמעות דבריה, ומעבר לדבריה אין לבעל כל הוכחות להפסידה כתובתה. על כן חיוב הכתובה שהבעל התחייב בו בעת הנישואין נותר על כנו.

הרב אברהם שינדלר

סיכום הדעות למעשה
בתיק זה נחלקו הדעות לגבי התביעה של הבעל להשבת כספים שלא הופקדו על ידי האישה, אך אף שנחלקו ביסוד הסיבה לקבל את תביעת הבעל מכל מקום בפועל המסקנה המעשית של כל ההרכב שווה, והיא שבית הדין מקבל את תביעת הבעל ועל האישה לשלם לבעל מחצית מהתשלום שאותו הייתה אמורה להפקיד.

קרי: מחצית מ־5,000 ש"ח שהם 2,500 ש"ח בעבור כל חודש שבו לא הפקידה האישה את המוטל עליה, ואילו הבעל הפקיד. כלומר, הערעור שהגיש הבעל כנגד החלטת בית הדין האזורי שהסיק לפטור את האישה, מתקבל לדעת כל חברי בית הדין הגדול.

לגבי הכתובה: דעת המיעוט שהאישה לא הפסידה את כתובתה ואילו דעת הרוב שהאישה הפסידה כתובתה והבעל פטור מלשלם את הכתובה. אנו פוסקים כדעת הרוב.

אשר לערעור על פסק בית הדין האזורי בעניין תביעת הבעל לדמי שימוש – תביעה שנדחתה בבית הדין האזורי: הערעור בעניין זה נדחה, והאישה פטורה מלשלם דמי שימוש.

פסק דין
על פי האמור מוחלט:
א. הערעור לגבי התביעה לחיוב תשלום כספי ההפקדה
ערעור הבעל בעניין כספי ההפקדה מתקבל. לפיכך, על האישה לשלם מחצית מהסכום של 5,000 ש"ח (קרי: 2,500 ש"ח) בעבור כל חודש שבו לא הפקידה בבנק את המוטל עליה והבעל הפקיד.

על בית הדין האזורי למנות רואה חשבון שיחשב את הסכום שמוטל על האישה לשלם.

ב. חיוב הכתובה
ערעור הבעל בנוגע לחיוב הכתובה מתקבל. הבעל פטור מלשלם את הכתובה.

ג. דמי שימוש
הערעור בעניין תביעת תשלום דמי השימוש (שאותם תבע הבעל תבע ובית הדין האזורי דחה את תביעתו) – נדחה.

ד. הוראות נוספות
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים של הצדדים.

ניתן ביום כ' בסיוון התשע"ח (3.6.2018).


עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה