רקע עובדתי
בשנת 2006 פנה המבקש [פלוני] לביה"ד להיתר נישואין, בתעודת זהות לא הופיע שם אביו. בעדות האם [ג'] לפני ביה"ד, הצהירה כי היתה נשואה כדמו"י בשנת תשל"א ולאחר מספר חודשים התגרשה בביה"ד בתל אביב. לאחר הגירושין היתה עם יהודי בשם [ש'] וכששמע שהיא בהריון ממנו, נעלם ועזב את הארץ ואינה יודעת עליו כלום, ומהריון זה נולד לה הבן שלפנינו בשנת תשל"ז. על סמך דברי האם ותעודת הגירושין, ניתנה החלטת ביה"ד בראשות הגר"א אברג'ל שליט"א ביום כ"ב בסיון תשס"ו (18.6.2006) שהמבקש הינו יהודי וכשר לבוא בקהל ה'.

זמן מה לאחר הגירושין קשרה האם קשר עם בן אחותה [מ'], אשר גידל את המבקש. האב המגדל נפטר לפני מספר שנים, והאמא עדיין חיה. לדברי המבקש, הוא סבור שאביו המגדלו הינו אביו הביולוגי, כך שהוא ממזר. על כן ביקש לישא גיורת, נשא גיורת שעברה גיור פרטי ונולדו להם שלושה ילדים (אחת לפני הגיור, ושנים לאחריו). כשפנה לביה"ד הרשמי לגיור כדי לגייר את אשתו ואת ילדיו, חששו הדיינים מדבריו שהוא ממזר – מדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ושלחו אותו לביה"ד לבירור יוחסין. בדיון מקדמי שהתקיים בביה"ד ביום ג' כסלו תש"פ (1.12.2019), טען המבקש:

"אמא אמרה שהיתה עם מישהו אחר ואז נולדתי, אני לא יודע אם אמת דבריה ואני גם לא יודע מי אבא שלי, אבל גידל אותי [מ'] ובגלל שהוא גידל אותי הוא אבי [...] אני מכיר רק אותו כמי שגידל אותי אני לא זוכר באיזה גיל זה היה, אמא שלי היתה חיה איתו והיינו חיים באותו בית וקראתי לו אבא."

לשאלת ביה"ד, מי אמר לך שאתה ממזר, השיב המבקש:

"ראיתי את המצב ולמדתי קצת וקראתי את הסוגיא וניסיתי לסדר את זה בצורה טובה, אמרו לי אתה לא יכול בת ישראל, הלכתי הבאתי גויה ויש לי שלושה ילדים [...] הלכתי לבית כנסת התחלתי ללמוד קבלה [...] הייתי בצומות אוכל יום צם יומיים וכך הלאה, התחלתי לגלות שכינה שזה רוח שנמצאת בגוף שלי והיא אמרה לי שאני אלוקים והמשיח זה הבן שלי [א'] הבן הבכור [...] זה הסיפור שלי עכשיו אתם רוצים לגמור בבקשה."

ביה"ד החליט להעביר להרכב המיוחד ליוחסין. בדיון לפנינו שהתקיים ביום ח' אדר תש"פ (4.3.2020), חזרה האם על הצהרתה שוב ושוב שהמבקש הוא בנה אשר נולד לה מיהודי בשם [ש'] אותו הכירה בהיותה עובדת נקיון בביתו, ופעם אחד כשהגיע לביתו והיו לבד "פגע" בה (כלשונה) ומאותו מגע נכנסה להריון, לדבריה הכיר בעובר כבנו והבטיח שהוא יהיה אבא שלו וכו' "ונתן לי כסף לשבוע שבועיים והוציא אותי לחופש", אך כשחזרה מהחופשה מצאה שעזבו את הבית ואינה יודעת לאן עברו. וכן הצהירה שאמנם אחיינה [מ'] היה מבקר בביתם וגם אימץ את הבן המבקש בכך שהעסיקו במוסך שלו, אך דחתה בנחישות קיום יחסי אישות עמו, ואף לא התגוררו יחדיו בקביעות בשום שלב. כמו כן סיפרה שהבן המבקש הכיר את בת זוגו הגויה בהיותה עובדת ניקיון אצל השכנים, וילדה לו שלושה ילדים. כך שמדבריה עולה שטענת המבקש כי כביכול נאלץ לקחת גויה משיקולי "הלכה", הינה מפוקפקת למדי.

גם הבן המבקש עמד לפנינו וחזר על הצהרתו כי הינו ממזר, יען שראה את אמו מתייחדת עם בן דודתו אשר גם גידלו כאביו. לשאלת ביה"ד באיזה גיל הכרת את הנטען, השיב "בגיל בית ספר". ועל השאלה באיזה גיל ראה שנתייחדו, השיב "בגיל 13 שנה". משהובהר לו ע"י ביה"ד כי אין בדבריו כדי לסתור את דברי אמו אודות זהות אביו הביולוגי, הוסיף שעבר בדיקת די.אן.אי לצורך חלקו בירושה ובה נתגלה כבנו של הנטען, אך לא הציג בפנינו שום מסמך אודות ביצוע הבדיקה זולת הפניית ביהמ"ש, תוך שהוא מנמק "אמרתי לעו"ד שישלח לי מסמך וזה מה שהוא שלח לי". ועוד הוסיף כל מיני טענות מגוחכות כמו "התגלות משיחית" וכו', המחזקים את טענת אמו כי הינו מעורער בנפשו וגם היה בעבר בטיפול פסיכיאטרי. לסיום, הסכים לבקשת ביה"ד, שאם יוחלט עפ"י הנתונים שאין בו חשש ממזרות, יחזור בו מטענתו שהינו ממזר!

השאלות להלכה בנדון שלפנינו
א. פנויה שילדה בזנות בעיר שיש בה רוב כשרים האם צריך לעיכובא שתאמר לכשר נבעלתי כדי להכשיר את הולד לקהל. ב. פנויה שילדה בזנות בעיר שיש בה רוב פסולי קהל (דבר שאינו שכיח) ואמו טוענת לכשר נבעלתי האם אפשר להתיר את הולד לכתחילה לבוא בקהל. ג. פנויה שילדה בזנות האם יש לחוש בזמן הזה שמא זינתה עם פסולי קהל כגון נתין או ממזר או אחד משבעה עממין. ד. האם יש לחשוש לזנות עם קרובים. ה. פנויה המיוחדת לאיש האם אמרינן בה כשם שזינתה עמו כך זינתה עם אחר. ו. קרוב שהודה שבא על פנויה האסורה עליו משום ערוה והיא מכחישתו מה דין הבן. ז. האם דין "יכיר" נוהג גם בטענת ספק. ח. האם דין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא משום "נאמנות" או משום "נדר". ט. האם דין שויא אנפשיה חד"א הוא מדאורייתא או מדרבנן. י. האם דין שויא אנפשיה חד"א נוהג גם במקום שהוא חב לאחריני. יא. האם דין שויא אנפשיה חד"א נוהג גם במקום שיש חשש שהוא משקר. יב. האם דין שויא אנפשיה חד"א נוהג כשאסר עצמו בדבר שאינו ברור בעיניו או כשנתברר שבטעות יסודו. יג. לדעת הסוברים שדין שויא אנפשיה חד"א הוא משום "נדר" האם צריך שיהא בלשון נדר והאם מועילה בו התרה.

א. תשובה: הנה הבן שלפנינו נולד לאמו בהיותה גרושה אחרי יותר משש שנים מיום שקיבלה ג"פ, כך שהדיון העומד לפתחינו הוא פנויה שילדה בזנות ואומרת לפלוני כשר נתעברתי, אשר דינה מפורש בש"ס ובכל הפוסקים שהיא נאמנת להכשיר את הולד לבוא בקהל, ובפרט כשזינתה בעיר שיש בה רו"כ אצלה כמו בנ"ד, ועליו יש לנו לכוון את ראשית דברינו.

תנינן בכתובות (יג, א):

"ראוה מדברת עם אחד ואמרו לה מה טיבו של איש זה, מאיש פלוני וכהן הוא: רבן גמליאל ור"א אומרים נאמנת, ורבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הר"ז בחזקת בעולה לנתין וממזר עד שתביא ראיה לדבריה. היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה, מאיש פלוני וכהן הוא: רבן גמליאל ור"א אומרים נאמנת, ורבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין."

ובגמ' פליגי אמוראי, האם נאמנת אף שהיו רוב פסולין אצלה, והאִם נאמנת גם לגבי בתה. ואיפסיקא הלכתא כריב"ל דאמר, לדברי המכשיר – מכשיר אף ברוב פסולין. וכן כרבי יוחנן דאמר, לדברי המכשיר בה – מכשיר אף בבתה. ומסקינן התם: "א"ל שמואל לרבי יהודה שיננא הלכתא כר"ג, ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אצלה", ע"ש.

הרי לפנינו הוראה דתלמודא, שאמנם נאמנת אשה לומר לכשר נבעלתי אף כשיש רוב פסולים אצלה, מכל מקום לכתחילה לא תינשא אא"כ היו רוב כשרים אצלה. וזה סתירה לכאורה להא דתנינן בקידושין (עד, א):

"אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי. מאי בדוקי אילימא שבודקין את אמו ואומרת לכשר נבעלתי נאמנת, כמאן כר"ג הא תנינן לה חדא זימנא. ומסקינן – דא"ש עדיפא מדר"ג, דאי מהתם הו"א דלא מכשר ר"ג אלא ברוב כשרים ואתא א"ש למיכשר אף ברוב פסולין אצלה."

איפסיקא הלכתא כאבא שאול. ומהא שמעינן דינא דתלמודא, דנאמנת האם להכשיר את בתה לכתחילה אף בדאיכא רו"פ אצלה.

ואמנם כבר הארכתי במקו"א (תיק 987854/3, ובספרי אבני עזר ח"ה סימן יט וח"ו סימן כ) לבאר את שתי הסוגיות הללו באופן שאין בהם סתירה כלל, ע"ש. מ"מ בנ"ד לית לן בזה נפקותא, דהא מיירי בעיר שיש בה רו"כ אצלה, וא"כ גם לפי הוראת הש"ס בכתובות נאמנת להכשיר את בנה לכתחילה. ואין לחוש דילמא אזלא איהי לגבייהו והו"ל קבוע וקי"ל דכל קבוע כמע"מ דמי, שהרי בפסולי קהל לחוד עסקינן בנ"ד, וא"כ גם אם הוה ידעינן בוודאות דאזלא איהי לבועל אכתי אין לנו לחוש כלל למיעוט, דהא שבעה עממין כבר נתבלבלו כמבואר בש"ס (ברכות כח, א) וברמב"ם (הלכות איסו"ב פי"ב הלכה כה) וטוש"ע (אהע"ז סימן ד סעיף י), וחשש ממזר נמי אין כאן עפ"י המבואר בב"ש (סימן ד ס"ק לט וסימן ו ס"ק לא) שאם אין ממזר ידוע בעיר אין לחוש למיעוט כלל, אפילו לא נבדקה אמו כגון שהיתה חרשת או שוטה וכו', וז"ל: "והיינו דוקא דאיכא בעיר זו ממזר אפילו ממזר אחד, אבל אי ליכא שום ממזר, ליכא חשש כלל", ע"ש.

ועיין בשב שמעתתא (שמעתתא ד פרק כב) שהסכים לדברי הב"ש, וסיים:

"והאידנא לא שכיח כלל אפילו מיעוט דמיעוט מפסולי קהל, דהא מצרי ואדומי ונתיני כולם נתבלבלו, ומשום חשש ממזר נמי לא חיישינן היכא דלא קביע ממזר בעיר והכל כשרים אצלה, וא"כ הולד שנולד מפנויה אפילו לא נבדקה אמיה כשר."

וכן היא הכרעת הרבה מן הפוסקים, דברוב כשרים א"צ כלל לבדיקת האם. כן מבואר בשו"ת נדיב לב (סימן ג מד"ה גם מה שהצריך הרמב"ם) שהאריך להוכיח כן בראיות ברורות וסברות ישרות, וכתב שכן היא דעת מהר"י וייל (סימן עד) להכשיר בס"ס אף בלי בדיקת האֵם, וס"ס ורוב חדא מילתא היא, כמבואר בפוסקים ולא בעינן תרי רובי. וכן הסכים הרב אורים גדולים (דף לט ע"ד), ע"ש. ובשו"ת יבי"א (ח"ח חאה"ע סימן ט אות א) הוסיף כדרכו לתמוך היתר זה מפוסקים רבים, ובכללם התשב"ץ (ח"ג סימן פח) ושו"ת חסד לאברהם תנינא (חאה"ע סימן ו) ושו"ת חת"ס (חאה"ע ס"ס י) ועוד, ע"ש. וכאמור כבר פלפלנו בכל זה בארוכה במקו"א ושם הוכחנו שכן היא דעת הר"ן והרמב"ם לפי ביאור המגיד משנה בדבריו, ואכלה"ב.

ובלאו הכי יש לנו להתיר בנ"ד את הולד גם אחרי הוראת הש"ס בכתובות, עפ"י יסוד דברי רבותינו הראשונים דהולד חשיב דיעבד. דהנה חזינן התם להתוס' (סד"ה חדא) שכתבו דהולד חשיב דיעבד, לפי שאינו יכול להינשא לבת ישראל, ואפילו לממזרת אסור דהא מדאורייתא כשר הוא, ע"ש. וכן מפורש בר"ן (סוף פ"ק דכתובות ד"ה בקרונה), וז"ל:

"ונמצא פסקן של דברים, דבטוענת ואומרת לכשר נבעלתי קי"ל כר"ג דמכשר ואפילו ברוב פסולין. מיהו דוקא דיעבד, כלומר שאם נשאת כבר לכהן אפילו ברוב פסולין לא תצא. וכן נמי נאמנת להכשיר העובר, לפי שלא החמירו בו כלל, שאם היו מחמירים בו לבוא בקהל לא היה לו תקנה, ולפיכך דין הולד – כדין האשה שנשאת."

וכן חזר להורות בפרק עשרה יוחסין (קידושין ל, ב בדפי הרי"ף ד"ה מתני'), ע"ש. וכן העלה המ"מ בדעת הרמב"ם (איסורי ביאה פי"ח הלכה יג):

"דעת רבינו שאפילו שהפנויה שאמרה לכשר נבעלתי מכשירין העובר ואע"פ שרוב העיר שזינתה פסולין לה כנזכר פט"ו בביאור, זהו להכשיר הולד ואע"ג דלא הו"ל חזקה דכשרות, לפי שהדין כך הוא שהיא נאמנת ולא החמירו בולד כלל, לפי שאם היו מחמירין בו מלבוא בקהל לא היה לו תקנה, והרי דין הולד כדין האשה שנשאת, וכ"כ מן המפרשים ז"ל," ע"ש.

וכן היא הדעה הרווחת בפוסקים: עיין יש"ש (פ"ק דכתובות סימן מא), שו"ת מהרי"ט (חאה"ע סימן טו), שו"ת רבי עקיבא איגר (סימן קו), שו"ת נודע ביהודה (חאה"ע סימן ז), ושו"ת נדיב לב (שם), ועל בסיס שיטה זו תמך מרן היביע אומר את יתדו להתיר בכמה שאלות חמורות שבאו לפניו (עיין שו"ת יבי"א ח"ח סימן ט אות א וח"ה חאה"ע סימן ב אות ט).

ב. אכן לאור האמור, בצדק פסק ביה"ד ביום כ"ב בסיון תשס"ו (18.6.2006) שהמבקש כשר לבוא בקהל ה', ושוב חזר ביה"ד על החלטה זו ביום ו' בתמוז תשע"ט (9.7.2019), עת אשר ביקש אישור יהדות כדי לישא אשה כדמו"י בטענה שהאישור הקודם פג תוקפו. אלא שאח"כ התעורר המבקש לטעון על עצמו שהוא ממזר בפני ביה"ד לגיור, יען כי הוא סבור כי בן דודתו שגידלו הינו אביו, חרף דברי אמו שנולד מאיש אחר, ואפשר שבאנו בזה לדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא המפורש בש"ס (קידושין סו, א):

"ההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמי דמר שמואל, יומא חד נגה ליה ולא הוה קאתי שדר שלוחא אבתריה וכו'. כי אתא שליח אמר אשתו זינתה, אתא לקמיה דמר שמואל א"ל אי מהימן לך זיל אפקה," ע"ש.

הרי שאע"פ שלא היו שם שני עדים שזינתה אשתו, מ"מ כיון שהאמינו כבי תרי אסרוה עליו מדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. וזאת הלכה העלה בשו"ע (אהע"ז סימן קטו סעיף ז):

"מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, הר"ז חייב להוציאה ואסור לו לבוא עליה."

וא"כ ה"ה לכאורה בנ"ד, שהרי טוען שזה אביו וקראו "אבא" כל הימים וגם שינה את שם משפחתו – כשמו, יען כי הוא גידלו ולדבריו ראה שחי עם אמו בחיי אישות.

ותבט עיני בקובץ תשובות (סימן קמא) להגרי"ש אלישיב זצ"ל שדן לכאורה בכגון דא, והעלה בזה"ל:

"אמנם כיון שהבחור אשר עליו אנו דנים, מיום שנולד ועד עתה נושא עליו את שם הבועל בתור אביו וכך הוא מכיר אותו שכן מסתמא הוא מאמין בכל לבו לאמו, ויש להניח שכך שמע ממנה שבעלה השני הוא אביו [...] ובגלל זה לחוד אסור לו להתחתן עם בת ישראל דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא."

ע"ש שתמך דבריו מדברי הגמ' והשו"ע הנזכרים.

אך במחילה מכת"ר, נלענ"ד שאין הנדון דומה לראיה, דהא מפורש בהך עובדא דתלמודא שאין אשתו נאסרת עליו ע"פ ע"א אא"כ הוא מאמינו, והיינו שדעתו סומכת עליו שהוא אמת בלי ספק כמבואר להדיא במה שהוסיפו הרמב"ם והשו"ע "וסומכת דעתו עליו", ולא בכדי טרחו עוד לכפול בחתימת דבריהם "הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת" אלא כדי להורות דלא סגי בסמיכות דעת על העד אלא צריך שתהא דעתו סומכת על דבר זה שהוא "אמת" – דומיא למי שראה בעצמו את אשתו מזנה, ולכן שפיר יש כאן דין שאחד"א. אבל לעולם כל שחזר בו העד ואמר שקר דיברתי, הרי דאגלאי מילתא למפרע שלא היתה כאן סמיכות על "דבר אמת" ולא שייך ביה דין שאחד"א. וא"כ כל שכן בנ"ד שהאם טוענת בנחישות כי נתעברה מאיש פלוני כשר באופן שהיא נאמנת להכשירו בתורת ודאי, שאין כאן דין שאחד"א מפני שסמיכות דעתו "בטעות" הדין יסודה.

איברא שגם הגרי"ש אלישיב זצ"ל עצמו, אפשר שלא החמיר בזה אלא מפני שהבן סומך על דברי אמו וכלשונו "הוא מאמין בכל לבו לאמו", משא"כ בנ"ד שאמו מכחישתו וטוענת שאין זה אביו, וכדפי'. ובלה"כ שמעתי שהגר"ש ישראלי זצ"ל בספרו משפטי שאול (סימן ב) דחה חומרא זו, וכתב דבכה"ג לא אמרינן שאחד"א (ואינו תח"י כעת לעיין בו), ע"ש. ועכ"פ אין הדבר מסור לב"ד לכופו להוציאה כמבואר בפ"ת (שם ס"ק ז) ובט"ז (שם ס"ק יא), אלא זה ענין לעצמו שצריך להוציאה כדי לצאת ידי שמים, וא"כ פשוט שבנ"ד שהתברר כי סמיכות דעתו נשען על צד הדמיון והניחוש – שאין חל עליו החובה לצאת ידי שמים ולאסור עצמו על כל קהל ישראל.

ג. ואף כי לכאורה יש קצת אמתלא לדבריו, שהרי לטענתו ראה כי אמו התגוררה עם מי שגידלו ועל כן הוא סבור שהינו אביו. מ"מ כד דייקינן נראה שאין לנו לחוש לזה, ואדרבה יש לנו לסמוך על דברי האם שלא קיימה עמו יחסי אישות כך שבודאי אינו אביו, שכן שנינו בקידושין (פא, ב): "אמר רב יהודה אמר רב אסי, מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו", ופי' רש"י: "דלא תקיף יצריה עלייהו, דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה דלא מגרי בקרובתא מכי כחלינהו ונקרינהו לעיניה". ומקור דבריו בסנהדרין (סד, א), ומשם בארה שביטלו יצה"ר של עבירה אצל קרובים, ע"ש. ואמנם רש"י פי' כן גבי אמו ובתו ולא באחותו, מ"מ מדברי הש"ס שמעינן דאף באחותו ביטלו יצה"ר דעבירה, שאל"כ היאך התירוהו להתייחד עמה יותר משאר נשים. ואכן יעוי"ש ברש"ש, דאף אחותו בכלל טעם זה. וכן מבואר בפני יהושע (שם) ובשו"ת אמרי יושר (ח"ב סימן מג), ע"ש.

וכן מוכח מלישנא דמתני' דראוה מעוברת (כתובות יג, א): "רבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה". וכבר דקדקו האחרונים (שו"ת עין יצחק ח"א אהע"ז סימן ח ועוד) מדוע לא נקט נמי "קרוב", וש"מ דלא חיישינן לבעילת קרובים. וכיו"ב הוסיף השב שמעתתא (ש"ד פכ"ב) להוכיח מדברי הרמב"ם (הלכות איסו"ב פי"ח הלכה טו), שכתב: "ראוה שנבעלה בעיר או נתעברה בעיר, אפילו לא היה שוכן שם אלא עכו"ם אחד או חלל ועבד וכיוצא בהן"..., וש"מ דדוקא לאלו הפסולים מחמת עצמם הוא דחיישינן אבל לפסולים דעריות לא חיישינן, ע"ש. וכן מבואר בהפלאה (כתובות שם) דלא חיישינן אלא לפסולים שהם רצים לזנות משא"כ לקרובים, ע"ש. וכ"כ בשו"ת ברית אברהם (אהע"ז סימן טו אות ד), ודלא כהנוב"י שחושש גם לקרובים, ע"ש. וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב קמא (ח"א סימן ג). וכן מפורש בערוך השולחן (אהע"ז סימן ד סעיף לד), שאין לחוש שזינתה עם קרוביה שמהם הולד ממזר, מפני שאין זה מצוי כלל שתזנה עמהם, ע"ש.

ונראה ברור שכן היא דעת הב"ש (סימן ד ס"ק לט). דהנה מודעת זאת דעתו, דאף ברוב כשרים בעינן לעיכובא בדיקת האם, משום דחיישינן דילמא אזלא איהי לגבייהו וא"כ הו"ל כמע"מ והולד ס"מ, מיהו כתב שם בזה"ל: "והיינו דוקא דאיכא בעיר זו ממזר, אפילו ממזר אחד, אבל אם ליכא שום ממזר ליכא חשש כלל". ושוב חזר להורות כן (שם ס"ק מג) גבי דין פרוצה ביותר, וז"ל: "דוקא כשיש ממזר באותו מקום אז חיישינן שמא זינתה עם ממזר, אבל היכא דליכא שום ממזר הולד כשר". ומפורש מדבריו, דלא חיישינן "כלל" לזנות עם קרובים אפילו בפרוצה ביותר.

ואמנם הבית מאיר (סימן ס"ק ז) ס"ל דהוא הדין נמי אם נמצא קרוב אחד בעיר, ע"ש. וכאמור כן היא דעת הנוב"י, שחוששין גם לקרובים. וכן משמע לכאורה מלשון רש"י בקידושין (עג, א ד"ה רוב כשרים) שכתב, "שאין הרוב ממזרים וקרובים". וכן מפורש בנמוק"י ביבמות (סוף פרק אלמנה לכהן גדול), דמיעוט פסולים היינו נמי קרובים, ע"ש. מכל מקום יעויין בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן כא), שדעת הנמוק"י יחידאה היא, ע"ש. וגם השב שמעתתא (שם) דחה דבריו, בזה"ל:

"והן אמת דהנמוק"י כתב דהיכא דאביה או אחיה בעיר דהו"ל לדידיה חייבי כריתות והולד ממזר דחיישינן למיעוטא, אך לפעד"נ דמסתימת הב"י ורמ"א שלא הביאו הך דהנמוק"י, משמע דלא ס"ל הכי, וה"ט דלא חששו חז"ל משום מעלת יוחסין אלא היכא דפיסול קבוע במקומו, אבל כשאינו פסול מצד עצמו אלא פסול לגבי זאת האשה, לא דנו בזה דין קבוע כמע"מ להחמיר בתר רוב."

כאמור, כן היא דעת רוב הפוסקים, שאין לחוש כלל לזנות עם קרובים, ולזה מטין דברי הרמב"ם וסתימת הטוש"ע ורמ"א. וע"ע שו"ת אגרות משה (ח"ד סימן סד) ושו"ת יבי"א (ח"ב אהע"ז סימן ב).

ואמנם יש לדחות קצת, דכל זה מיירי רק באמו ובתו ואחותו שהם שאר בשארו טפי משאר עריות, ואפשר דדוקא בהם אמרו בש"ס "דלא תקיף יצריה עלייהו", משא"כ בבן אחותה כמו בנ"ד. מ"מ מדברי כל הפוסקים הנז"ל משמע דקאי נמי אשאר קרובים, וזה מפורש טפי בשב שמעתתא (שם) שכתב: "אבל לפסולים דעריות לא חיישינן", וכן מדברי ערוך השולחן (שם) שכתב: "אין לחוש שזינתה עם קרוביה שמהם הולד ממזר", וש"מ דקאי על כל העריות.

וגם אי יהיבנא שאין שאר עריות בכלל הוראה זו, אכתי י"ל בנ"ד סברא דתלמודא "דכשם שזינתה עמו כך זינתה עם אחרים", והדרנא להיתרא דרו"כ אצלה. והן אמת דבנ"ד מיירי לכאורה בפילגש שהיתה מיוחדת לו, שכן לדברי הבן ראה שחיו יחדיו בבית אחד. מ"מ לפי הנראה, העיקר להלכה בדעת הרמ"א דאמרינן האי סברא דכשם שזינתה עמו כך זינתה מאחרים גם לגבי פילגש, ובפרט שהאשה עצמה טענה כן והנטען דדיימא מיניה לא הכחיש את דבריה. דהנה בשו"ע (שם) פסק גבי פנויה שזינתה וילדה, דאינה נאמנת לפוסלו אפילו מודה אותו פלוני שנבעלה לו, דכשם שזינתה עמו כך זינתה עם אחרים, והוסיף הרמ"א: "ואפילו היתה מיוחדת לו אינה נאמנת עליו". ומקור דבריו בנמוק"י (יבמות כג, ב), דאפילו בפילגש המיוחדת לו אינה נאמנת עליו, ע"ש. ושוב חזר להורות כן גבי יבום (סימן קנו סעיף ט), וז"ל: "ואם היו חבושים בבית האסורים – שודאי הוא ממנו, פוטר". וש"מ דדוקא בכה"ג שהיו חבושים הוא דפוטר מן היבום, אבל במיוחדת לו הר"ז חולצת משום דאמרינן כשם שזינתה וכו'. והוא מדברי המרדכי (יבמות סימן יב). ועיין בביאור הגר"א (שם ס"ק כט) שכתב, דשיטה זו היא כדעת הנמוק"י הנז"ל.

ואמנם הרא"ש פליג עלייהו וס"ל דאפילו בזונה אם היתה מיוחדת לו אמרינן דודאי הולד ממנו, וגם הרמ"א הביא שיטה זו (שם) בשם "וי"א", מ"מ כיון דסתם בתרי דוכתיה כדעת הנמוק"י והמרדכי, ש"מ דהכי ס"ל עיקר להלכה. ובפרט לפי מ"ש האחרונים (עיין ש"ך יו"ד סימן רמב) דהכלל דסתם ויש – הלכה כסתם, נוהג גם בפסקי הרמ"א.

ואמנם מצינו להח"מ (שם ס"ק כה) שהעיר ע"ד הרמ"א הללו, מאי שנא מארוס שמודה שבא עליה דבתר דידיה שדינן כמבואר ביבמות (סט, ב), והא כ"ש הוא במיוחדת לו שהיא פילגשתו ובודאי בא עליה הרבה פעמים, ע"ש. ועיין בב"ש (שם ס"ק מב) אשר פשיטא ליה מכח קושיית הח"מ, דהרמ"א מיירי דוקא בשאינו מודה לה, אבל כל שהוא מודה לה לא חיישינן שמא זינתה עם אחר, ע"ש. מכל מקום בנ"ד שהאשה טוענת בפירוש שזינתה עם אחר ונתעברה ממנו, וגם הנטען דדיימא מיניה לא הכחישה בזה, ואפילו הבן עצמו המחזיק בו כאביו לא טען בכל הדיונים ששמע ממנו שהוא אביו מולידו, אפשר דאליבא דכ"ע יש לתלות שזינתה נמי מאחרים. זאת ועוד, הרי האשה שבפנינו טוענת בנחישות שנתעברה מפלוני כשר וגם דחתה מכל וכל שזינתה עם הנטען (בן אחותה) או שהתגורר בביתה, אלא שרק היה נוהג "לבקר" בביתם (כדרכם של קרובים). ופשוט שאין המבקש לחוד נאמן לסתור את חזקתה וכ"ש שלא להחזיקה כפילגש של עריות.

וגדולה מזו יש להוסיף, שאפילו אם היה הנטען (בן אחותה) חי עומד לפנינו וטוען שבא על דודתו, אין בכך כלום כדי לפסול את הבן שלפנינו. חדא, דאין אדם משים עצמו רשע. ותו אאת"ל דפלגינן דיבורא, הרי לאו כל כמיניה לפסול אחרים, שלא נתנה תורה כח זה אלא לאב, כמבואר להדיא ברמב"ם והשו"ע (שם), שאם אמרה לפלוני הממזר נתעברתי אפילו אותו פלוני מודה שהוא ממנו, הרי זה הילוד ס"מ, דכשם שזינתה וכו'. הרי לפנינו שאין הבן ס"מ אלא כששניהם מודים, אולם כל שהיא מכחישה וטוענת שלא נבעלה לו כלל אלא מפלוני כשר ילדה, אין בדבריו כלום כדי להטיל אפילו ספק בכשרות הבן. וכך מורה השכל וההגיון, שאל"כ נמצא כל אחד יכול לפגום בקרובו כשטוען שבא על קרובתו, וז"פ.

וכן מתבאר מדברי הרמ"א (שם סוף סעיף כט) שהוסיף לחדד סברא זו, בזה"ל: "הא דאב נאמן על בנו, היינו במי שהוא בחזקת אביו כגון באשתו נשואה". ובזה הורה לן הרמ"א, שאין חזקת אב אלא למי שחי עם אשתו בחו"ק כדמו"י, אבל מי שחי עם אשה בזנות לית ליה חזקת אב – דכשם שזינתה עמו כך זינתה מאחרים. ואכן מצאנו לפוסקים רבים שלמדו מדברי הרמ"א הללו, דדוקא במי שחי עם אשתו בחו"ק שייך ביה חזקת אב לענין דין יכיר, אבל מי שדר עם אשה בזנות לית ביה חזקת אב, וכדפי'. זאת ועוד, שכבר הוכחנו בכמה פס"ד מדברי גדולי הפוסקים, שאין דין יכיר נוהג אלא בטענת דבר ברור בלי ספק. והרי בנ"ד הודה בפירוש "אני לא יודע אם אמת דבריה ואני גם לא יודע מי אבא שלי", וכי הלזה יקרא דבר ברור בלי ספק!

ד. ובר מכל הדין, יש לנו לפקפק בעיקר הדין של שויא אנפשיה חד"א גבי נידון דידן, כדלהלן. איתא בכתובות (ט, א): "אמר ר"א האומר פתח פתוח מצאתי" וכו', ופי' רש"י מדין שויא אנפשיה חד"א. ומתוך זה עמדתי ואתבונן בחקירת הפוסקים, האם דין שויא אנפשיה חד"א הוא מדין "נאמנות" או מדין "נדר", שכן מגופא דשמעתין יש לנו פנים לכאן. דהנה מתוך שפתח ר"א שנאמן לאוסרה עליו יחידי אע"ג דקי"ל בכל מקום שאין דבר שבערוה פחות משנים, על כרחך הוא משום דהימניה רחמנא כבי תרי כדקי"ל גבי ממון דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וזה מוכח נמי מהא דהקשה הש"ס אמאי נאסרה והא איכא ס"ס והוכרח לאוקמי בספק אחד, ואת"ל דמשום "נדר" אתינן עלה תיפו"ל שיש בכח האדם לאסור ע"ע גם את המותר וא"כ מה לי שיש כאן ס"ס. אולם, מהאי צריכותא דקמ"ל ר"א שנאמן לאוסרה אף היכא "דלא קים ליה" ש"מ דמדין "נדר" אתינן עלה ולאו מדין נאמנות, שכן אין שייך כלל נאמנות בדבר שאינו מבורר אצלו ואפילו עדים כשרים אינם נאמנים אלא כשמעידים על דבר ברור, וז"פ.

איברא דמאי דילפינן מכללא דשמעתין, מפורש הוא ברבוותא קמאי ובתראי אשר פליגי בהאי מילתא, וכאמור אפשר דתרוייהו יסדו דבריהם משמעתין ומן הבאר ההיא ישקו העדרים. דהנה חזינן להרשב"א בחידושיו (קידושין סה, ב) שהוכיח מדברי הגמ' שם דשויא אנפשיה חד"א הוא משום "נאמנות" מדין הודאת בע"ד, ע"ש. וכן מבואר בתשובותיו (ח"ב סימן רפו), שהוא מדין נאמנות שהתורה האמינה לו על עצמו, ע"ש. וכן מפורש בקצות החושן (סימן לד ס"ק ד), והוסיף לזה מקור מגזה"כ גבי מודה במקצת, וז"ל:

"ולכן נראה דהא דנאמן על עצמו אעפ"י שהוא קרוב אצל עצמו, היינו משום שכן גזירת הכתוב שיהא אדם נאמן על עצמו בכל הפסולין שיש בו. וכבר האיר עינינו מאור העולם רש"י בקידושין (סה, ב) דהודאת בעל דין כמאה עדים דכתיב אשר יאמר כי הוא זה, הרי שסמך על מקצת הודאתו. וא"כ כי היכי דהאמינה תורה שני עדים על אחרים כן האמינה תורה לכל אדם על עצמו אע"ג דהוא קרוב לעצמו, דקרוב לא פסלה התורה אלא על אחרים אבל על עצמו נאמן וכו'. ומקצת שכתבו גם בדין שויא אנשפיה חד"א הוא גם כן מתורת נדר, אבל ראיתי במוהרי"ט (ח"ג סימן א) שדחה דבר זה וכתב דאם היה מתורת נדר הוי מהני ביה שאלה ע"ש. ולפי דרכינו גם בדין שויא אנפשיה חד"א הוא מדין נאמנות, דכיון דהאמינה תורה לכל אדם על עצמו א"כ בין בממון בין באיסור לעולם נאמן על עצמו."

אולם מצאנו שהמהרי"ט במקו"א (ח"א סימן צב) כתב שדין שויא אנשפיה חד"א הוא מדין נדר, וכן למד בדעתו שער המלך (הלכות אישות פ"ט הלכה טו), ע"ש. וצ"ל שחזר בו בחלק ב' ממ"ש בחלק א', וכ"כ הקהילות יעקב (כתובות סימן י) שהמהרי"ט חזר בו והעיקר בדבריו שהוא מדין נאמנות כדברי בעל קצוה"ח.

אך לעומתם יעויין במהר"י בסאן (סימן פ) שהסתפק אי שויא אנפשיה הוא משום "נדר" או משום "נאמנות" מדין הודאת בע"ד. ולא הכריע בזה, אלא סיים בה "ואנחנו לא נדע". אולם הביא דעת המשפט צדק, דפשיטא ליה שהוא משום נדר. ועיין חקרי לב (יו"ד סימן ב) שהביא דבריהם, והקשה אי הוי משום נדר הרי בעינן שיהא בלשון נדר וכן תועיל בו התרה, ומסתמא דשמעתין משמע דאסור אף כשלא אסר עצמו בלשון נדר וגם התרה לא מהני ביה. ופי' כוונם, שאין איסורו אלא מדרבנן – כדין האומר פתי פת כותי דאסור מדרבנן, אלא שהחמירו בו שלא תועיל בו התרה, ע"ש. מיהו יעויין בשו"ת נודע ביהודה (תניינא אהע"ז סימן כג) שדחה סברה זו מכל וכל, מהא דאמרינן בשמעתין האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. מאי קמ"ל וכו'. ואי תימא שדין שויא אנפשיה הוא מדרבנן, א"כ מאי מקשה מאי קמ"ל, הא קמ"ל טובא דאפילו בספק אסור אע"ג דבכל מקום קי"ל ספיקא דרבנן לקולא. אלא על כרחך דין שויא אנפשיה חד"א הוא מדאורייתא, עכת"ד.

ועכ"פ מכלל דברי החק"ל למדנו, דמאן דס"ל שהוא משום נדר אין איסורו אלא מדרבנן, ומאן דס"ל שהוא משום "נאמנות" הרי שאיסורו הוא מהתורה. ובשכר זאת נמצאנו משכילין בגילוי דעת רוב עמודי ההוראה בהאי מילתא. דהנה תנינן בנדרים (צ, ב): "בראשונה היו ג' נשים יוצאות, האומרת טמאה אני לך וכו', חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר". והקשו (שם) התוס' והר"ן והרשב"א, הרי מדינא היא אסורה כמשנה ראשונה וא"כ היאך עקרו חכמים דבר מהתורה רק מחשש שמא עיניה נתנה באחר. וכעין זה הקשה הרא"ש ביבמות (פ"ב סימן ח) בזה"ל:

"ואל תתמה היאך מתירין אותה לבעלה הא שויתה לנפשה חד"א, וכי מאכילין לאדם דבר האסור לו. וי"ל דלפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהן באחר ורוב האומרות כן משקרות, לכך נראה להם להתירן."

ועיין מה שהשיג עליו היש"ש (שם סימן יח), דרצה לתרץ ולא תירץ, דסוף סוף מנא להו דעיניה נתנה באחר ולהתירה מכח ספק, ע"ש. ויש להשיב על השגתו, שכן לא בכדי דקדק הרשב"א בלשונו והוסיף "ורוב האומרות כן משקרות", רוצה לומר כיון דקים להו לחכמים שרוב הנשים משקרות בזה, על כן העמידו דבריהם אף במקום תורה כדמצינו בכמה דוכתיה שיש בכוחם לעקור דבר מהתורה למיגדר מילתא. ומ"מ בעצם הקושיא, מבואר דעתם דכל הני רבוותא קמאי שדין שויא אנפשיה חד"א הוא מדאורייתא, ומשום "נאמנת" אתינן עלה. איברא שכן מוכח להדיא מפסק הרמב"ם (הלכות איסו"ב פ"כ הלכה יג), וז"ל: "מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן וכו', אבל אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה ואינו מטמא למתים, ואם נשא או נטמא לוקה". ומהא דלוקה ש"מ דס"ל דשויא אנפשיה חד"א הוא דאורייתא, וז"פ. ולפי המבואר, מוכח נמי דמשום "נאמנות" בע"ד אתינן עלה.

ועוד איכא למילף מילתא חדתא, מדברי הר"ן בנדרים (שם). שכן כאמור גם הוא עמד בקושיית התוס' והרשב"א הנז"ל, וכתב ליישב דבאמת מעיקר הדין אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה כשאומרת טמאה אני לך, כיון דהיא מחייבא לאחריני ולאו כל כמינה להפקיע עצמה משיעבוד בעלה. והא דהאמינוה במשנה ראשונה, הוא משום דבושה הוא לה לומר טמאה אני לך ולפיכך האמינוה לאוסרה עליו. אולם מדחזו רבנן בתראי דאיכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר אוקמוה אדינא, ועל כן התירוה לבעלה במשנה אחרונה, עכת"ד. ועיין בפר"מ (יו"ד סו"ס א) שלמד מפשט דברי הר"ן הללו, שאין דין שויא אנפשיה חד"א נוהג היכא דמחייב לאחריני, ולא מתסר על פי דיבורו, ע"ש. ועוד נלענ"ד ללמוד מדברי הר"ן הללו, דבמקום שיש לתלות שהוא משקר כדוגמת החשש שמא עיניה נתנה באחר, הרי שפקעה נאמנותו ובטל ממנו דין שויא אנפשיה חד"א – אשר כאמור יסודו משום "נאמנות".

ואם כנים אנו בכל זה, הרי שלא זו בלבד שלפנינו דעת רוב הראשונים ועמודי ההוראה שדין שויא אנפשיה חד"א הוא משום "נאמנות", אלא שגם נפק"מ טובא אית לן בזה לדינא. שכן למ"ד שהוא משום "נדר", הרי שהוא איסורא דרבנן על כל המשתמע מכך לענין ספיקא דדינא ובמקום פלוגתא. אולם למ"ד שהוא משום "נאמנות" נהי שיש לנו להחמיר בספקו כדין ספיקא דאורייתא לחומרא, אך מכל מקום יש לנו להקל בו טובא כשהוא חב לאחריני דלא מתסר, כמבואר להדיא בר"ן. וכן לא מתסר במקום שיש לתלות שמא הוא משקר, כמתבאר נמי מדברי הר"ן. וכמו כן נלענ"ד ברור שאינו נאמן לאסור עצמו אלא כשדבריו נסמכו על דבר שהוא ברור בעיניו, אבל כל שהוא עצמו מסופק או שתלה דבריו בדבר אשר בטעות יסודו, לא מתסר כלל. דהא משום נאמנות דבע"ד אתינן עלה, והיינו דשדינן ביה דינא דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, והרי פשוט דאפילו מאה עדים כשרים המעידים על דבר שאינו ברור שאין בדבריהם כלום.

ואחר הודיע ה' אותנו כל זאת, נמצא שבנ"ד אין מקום לחוש כלל לדין שויא אנפשיה חד"א, שכן חברו בו יחדיו כל הצדדים הנז"ל המבטלים את דבריו מכל וכל – אליבא דרוב הראשונים והאחרונים ובראשם עמודי ההוראה אשר מפיהם אנו חיים. ראשית, הרי בדבריו הוא חב לאחריני, שכן לדבריו שניים מילדיו נולדו לאחר שנתגיירה אשתו (בגיור פרטי). ותו, לפי עדות האם שהמבקש הכיר את אשתו במשך זמן רב בהיותה עובדת ניקיון אצל השכנים או לדבריו שהיתה נכנסת ויוצאת במוסך שעבד בו, הרי שסביר מאוד להניח שנתן בה את עיניו וכל האמתלא שכביכול החשיב עצמו לממזר ולכן "חיפש" גויה לא באה אלא להצדיק את מעשיו, וכבר נתבאר שחשש מעין זה ממש מבטל את נאמנותו. ועל כולם, הרי אין דבריו נסמכים על שום דבר ברור, אלא כולם משוכים על צד הספק והדמיון והבורות בדבר הלכה. תדע, שכשהעמדנו אותו על טעותו, הסכים לחזור בו מדבריו.

ועל כולנה, הרי "נאמנותו" סותרת את הנאמנות שנתנה תורה לאם כשאומרת לכשר נתעברתי, ופשוט דבכה"ג לא האמינתו תורה, שאל"כ נמצא שיש כאן תרתי דסתרי. ומטעם זה נלענ"ד ברור ופשוט שאף למ"ד שאיסורו הוא משום "נדר", הרי שבנ"ד הוי כמי שאוסר על עצמו את המותר לו כדוגמת האומר פתי פת כותי – שאסור רק מדרבנן לדברי הכל. וכבר ביארנו לעיל (סוף אות א) מדברי הש"ס ומשנת רבותינו הראשונים, דגבי "הולד" לא החמירו בו כלל, שאם היו מחמירים בו לבוא בקהל לא היה לו תקנה (כלשון הר"ן). וא"ל דשאני הכא שהוא אסר על עצמו את המותר ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו, שכן אכתי לא אסר עצמו בלשון נדר וגם בדין הוא שתועיל בו התרה. והן אמת שהחמירו חכמים בדין שויא אנפשיה חד"א דמתסר אף שלא בלשון נדר וגם התרה לא תועיל בו כמבואר בחק"ל, מ"מ בנ"ד הדעת נותנת שלא החמירו – כשם שלא החמירו כלל גבי הולד כמבואר להדיא בתוס' והר"ן והה"מ הנז"ל, וז"פ.

והאמת תורה דרכה, שלא נזקקנו לכל זה אלא לרווחא דמילתא – למען הסר לעז ופקפוק בכשרות הבן שלפנינו ושני ילדיו שנולדו לדבריו אחרי שנתגיירה אשתו בגיור פרטי. אולם לקושטא דמילתא לא היה לנו להתייחס כלל לכל דבריו, מכל הטעמים הנזכרים באורך מאמר זה. ובפרט שנוכחנו להבין מהתנהגותו ודברי השטות שהשמיע בפנינו, שאכן יש אמת בדברי האם הטוענת שהוא מעורער בנפשו וכי נזקק בעבר לטיפול פסיכיאטרי, כך שאינו בגדר "בעל דין" עד שנדון בו דין הודאת בע"ד כמאה עדים דמי!

ה. וזאת תורת העולה בכל השאלות שבנ"ד:
א. פנויה שילדה בזנות בעיר שיש בה רוב כשרים, יש מרבותינו הראשונים שלא הצריכו בה בדיקה כלל כדי להכשיר את הולד לבוא בקהל. לפיכך גם כשאין האם לפנינו או כשהיא לפנינו אך אי אפשר לבודקה כגון שאינה יודעת או שהיתה חירשת או שוטה וכדומה, הרי זה הולד כשר לבוא בקהל ה'. אך יש מרבותינו הראשונים שהצריכו לעיכובא שתאמר לכשר נבעלתי כדי להכשיר את הולד לבוא בקהל, ואם מכל סיבה אי אפשר לבודקה הר"ז הולד ספק ממזר אא"כ היו שם תרי רובי כשרים – רוב העיר ורוב סיעה. ולפי הנראה, בשעת הצורך יש לסמוך על דברי המקילין, מפני שלזה מטין דברי רוב הפוסקים. ועכ"פ המיקל בזה יש לו על מי לסמוך.

ב. לדעת רבים מרבותינו הראשונים והאחרונים, הולד חשיב דיעבד, מפני שאם נאסור אותו מספק הרי שלא יוכל לינשא לא לכשרים ולא לפסולים. לפיכך כל שאמרה אמו לכשר נבעלתי, הרי זה כשר לכתחילה לבוא בקהל ה'.

ג. בזמן הזה שנתבלבלו כל האומות, כתבו האחרונים שאין לחוש שמא נבעלה וילדה מאחד שהוא משבעה עממין כגון אדומי ומצרי וכו'. וגם לממזר אין לחוש אא"כ הוחזק בעיר ממזר ידוע, לפיכך אם אין ממזר ידוע בעיר, הרי זה הולד כשר לבוא בקהל לכל הדעות, גם אם לא נבדקה אמו כגון שאינה לפנינו או אפילו כשהיא לפנינו ואומרת שאינה יודעת.

ד. לדעת רוב הפוסקים, אין לחוש לזנות עם קרובים. ולזה מטין דברי הרמב"ם וסתימת השו"ע ורמ"א.

ה. יש מרבותינו הראשונים דס"ל דגבי פילגש לא אמרינן כשם שזינתה עמו כך זינתה עם אחר, אך לפי הנראה בדעת הרמ"א אמרינן כן גם לגבי פילגש. ומיהו כתבו גדולי האחרונים, שאם הוא מודה לדבריה שהבן ממנו הר"ז בנו לכל דבר גם לדעת הרמ"א ולא אמרינן כשם שזינתה וכו'.

ו. פנויה שילדה מזנות ואומרת לפלוני כשר ילדתי ואנו מכירים באותו פלוני שהוא כשר, הר"ז הבן כשר לבוא בקהל, כמו שביארנו. וגם אם בא קרוב האסור עליה משום ערוה וטוען שזינתה עמו והיא מכחישתו, אין בדבריו כדי להטיל ספק בכשרות הבן.

ז. אין דין "יכיר" נוהג אלא בטענת דבר ברור בלי ספק.

ח. לדעת רבים מרבותינו הראשונים ועמודי ההוראה, דין שויא אנפשיה חד"א הוא משום "נאמנות" דבעל דין וקי"ל הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ויש אומרים שהוא מדין "נדר".

ט. לדעת רבותינו הראשונים שדין שויא אנפשיה חד"א הוא משום "נאמנות", פשוט לכאורה שהוא איסור דאורייתא. אך למ"ד שהוא משום "נדר", יש מי שאומר שאין איסורו אלא מדרבנן.

י. לדעת הראשונים שדין שויא אנפשיה חד"א הוא משום "נאמנות", הורו הפוסקים שאינו נאסר כל שיש בדבריו כדי לאסור גם אחרים, וכן נראה עיקר.

יא. לדעת רבותינו הראשונים שדין שויא אנפשיה חד"א הוא משום "נאמנות", אינו נאמן כשיש לתלות שמא הוא משקר.

יב. לדעת רבותינו הראשונים שדין שויא אנפשיה חד"א הוא משום "נאמנות", נראה בפשיטות שאינו נאמן לאסור עצמו אלא כשדבריו נסמכו על דבר שהוא ברור בעיניו, אבל כל שהוא עצמו מסופק או שתלה דבריו בדבר אשר בטעות יסודו, אינו נאסר כלל.

יג. לדעת הסוברים שדין שויא אנפשיה חד"א הוא משום "נדר" ואין איסורו אלא מדרבנן כמו שביארנו לעיל, כתבו האחרונים שהחמירו בו חכמים שיהא נאסר אף כשדבריו לא נאמרו בלשון נדר וכן החמירו שלא תועיל בו התרה. ומ"מ לפי הנראה, כשאסר עצמו לבוא בקהל ה' כגון שטוען על עצמו שהוא ממזר, לא החמירו בו חכמים כל שלא נאמרו דבריו בלשון נדר. ואפילו כשאסר עצמו בלשון נדר, אפשר שתועיל בו התרה כדין.

מסקנה
כלל העולה, בהא נחתינא ואסקינא, שאין לחוש כלל לדברי המבקש [פלוני] בדבר היותו "ממזר" ומותר הוא לבוא בקהל ה'. וכן הרשות נתונה ביד ביה"ד לגיור לקבל את בקשת בת זוגו הגויה המבקשת להתגייר עם שלושת ילדיהם, בכפוף לכל נוהלי הגיור המקובלים.

והנלענ"ד כתבתי, בעזרת צורי וגואלי, והשי"ת יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות, אמן.

נימוקים אלו מותרים לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של המבקש וקרוביו.

ניתן ביום י"ב באייר התש"פ (06.05.2020).

הרב יהודה דרעי – ראב"ד
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה