ב"ה
בית הדין האזורי פתח תקוה
בפני כבוד הדיינים:
הרב שמואל פופוביץ
הרב משה אוחנונה
הרב דוד מלכא
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 2101-23-1
תאריך: כ"ט ניסן תשס"ח
04.05.2008
תובע פלוני
בא כוח התובע עו"ד נפתלי שילה
נתבעת פלונית
בא כוח הנתבעת עו"ד עדי שניט
הנדון: החזקת ילדים / הסדרי ראיה
נושא הדיון: סמכות בתביעה להעברת משמורת לאחר הגט

פסק דין
ענינה של החלטה זו הוא, סמכות בית הדין לדון בתביעת האב להעברת המשמורת על בן הצדדים שהוא כבן 17 שנה, מן האם אל האב. זאת, בהתאם להסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין, שקבע כי זכותו של הבן לקבוע בעתיד אצל מי מן ההורים יתגורר.

הצדדים התגרשו בבית הדין ביום כ' אייר תשס"ו (18.5.06), על פי הסכם גירושין מיום י"ט אייר תשס"ו (17.5.06). ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין בפני דן יחיד, כבוד האב"ד הגר"צ בוארון שליט"א. הסכם הגירושין שאושר הינו מהדורה מתוקנת של הסכם גירושין מוקדם בכמה ימים, מיום ט"ז אייר תשס"ו (14.5.06), שהוגש על ידי הצדדים לאישורו של בית הדין. בית הדין קיים בקשר להסכמות שבין הצדדים דיון ביום י"ז אייר תשס"ו ודיון נוסף ביום כ' אייר תשס"ו. שני הצדדים היו מיוצגים בדיונים אלו על ידי עוה"ד הרב עמנואל שרעבי, ושניהם נתנו בו את אמונם. בדיון שהתקיים בבית הדין ביום כ' אייר תשס"ו הצהירו הצדדים, כנרשם בפרוטוקול, כי הם "מקבלים סמכות יחודית של ביה"ד בכל הקשור לאישור ההסכם בתוקף פסק דין, אכיפתו וביצועו והפרשנות על פי כל דין וחוק...".

בהחלטה מיום ח' אייר תשס"ז (26.4.07) ציין האב"ד הגר"צ בוארון שליט"א, בין היתר, כי "ההסכם אושר רק לאחר שביה"ד דן בהסכם וביקש הבהרות ביחס להמשך מגורי האשה בדירה לאחר שתינשא לאחר...". מפסק הדין מיום י' סיון תשס"ו (6.6.06), כפי שתוקן בהחלטת הגר"צ בוארון מיום י"ד כסלו תשס"ז על פני הנוסח המודפס של פסק הדין, עולה כי הסכם הגירושין שאושר הוא הנוסח החתום מיום י"ט אייר התשס"ו.

בדיון שהתקיים בפנינו ביום כ"ו אדר ב' תשס"ח (2.4.08) הודתה באת-כח האם כי אכן נאמר בהסכם הגירושין כי זכותו של הבן להחליט היכן יתגורר, אך לטענתה ההסכם לא אושר כדין, והצדדים הסכימו בהליך רכושי המתנהל בבית המשפט לעניני משפחה כי בית המשפט ידון בשאלה, אם ההסכם אושר כדין. ב"כ האב טען כי הדיון בבית המשפט בשאלת תוקף אישור ההסכם מתנהל אגב גררא לתביעה הרכושית שהגישה שם האם, אך לא הוסכם שבית המשפט יקבע "אם בכלל אושר ההסכם כדין או לא". באת-כח האם הוסיפה כי ההסכם אינו מחייב את הילד, שלא היה צד פורמלי או מהותי להסכם, וכי הטענה בדבר הסמכות הנמשכת היא טענה "קלושה", כלשונה. בהשלמת טיעון בכתב שהגישה באת-כח האם היא הוסיפה, כי עקרון הסמכות הנמשכת הנו כלל חלש של מדיניות משפטית רצויה ולא כלל של סמכות ענינית. לטענת ב"כ האם, מאחר ובית הדין לא קיים "דיון לגופם של דברים ולגופם ונפשם של אנשים", אין סיבה לתת לו את הסמכות להמשיך ולדון בעניינם של אותם אנשים. עוד הוסיפה ב"כ האם, כי יש להמתין להכרעת בית המשפט בענין תוקפו של ההסכם, בטרם יחליט בית הדין בדבר סמכותו לדון בתביעה להעברת המשמורת.

לאחר העיון בכל החומר שבתיקי בית הדין נראה לנו, שאין להמתין בהכרעתנו בשאלת הסמכות. ראשית, בית המשפט דן אך ורק בתביעה הרכושית שהגישה שם האשה ולא בשאלת המשמורת של הקטין. אגב הדיון בתביעה הרכושית, התעוררה שאלת תוקפו של הסכם הגירושין שכרתו הצדדים. בפני בית המשפט לא עומדת שאלת תוקפו של ההסכם כתובענה עיקרית, ועל פני הדברים, הסמכות לדון בשאלת תוקף ההסכם כשאלה עיקרית, נתונה לבית הדין הרבני, שאישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין. אמנם בית המשפט רשאי לדון בדבר תוקף ההסכם כענין אינצנדנטלי לתביעה הרכושית שבפניו, אך להחלטה שתינתן לענין זה על ידי בית המשפט יהיה תוקף מוגבל - רק לצורך הענין שבפניו. לא יהיה להחלטת בית המשפט תוקף של "מעשה בית דין" ביחס להקשרים אחרים. לאור האמור, אין הצדקה לעכב את הכרעתנו בשאלת סמכות בית הדין לדון בתביעת המשמורת שבפנינו, ולא יהיה בכך משום פגיעה בעקרון הכיבוד ההדדי של הערכאות.

שנית, מטענות הצדדים שבפנינו עולה כי הבן נמצא במצב לא פשוט. עלתה טענה כי הוא קרוע בין שני ההורים. הם חלוקים באשר לרצונותיו. נראה כי טובת הבן מחייבת שתבוא הכרעה מהירה במחלוקת שבין ההורים, דבר שעשוי להביא לפתרון הקונפליקט בו מצוי הבן במערכת היחסים המורכבת שבינו לבין ההורים. לאור שיקול זה החלטנו, בהסכמת הצדדים, בסיומו של הדיון בפנינו, כי נפנה לראש הישיבה התיכונית בה מתחנך הבן וליועץ החינוכי שם כדי שיבחנו את רצונו של הבן, מתוך ראיית טובתו בנסיבות המיוחדות בהן הוא מצוי, וידווחו על כך לבית הדין.

ועתה לגוף שאלת הסמכות. אמנם בפרוטוקולים של בית הדין אין התייחסות כתובה לסוגיית החזקת הילדים וסדרי ראייתם שהוסדרו בהסכם הגירושין. אולם מתוך החומר שבתיק נראה, כי בית הדין קיים שני דיונים בהם בחן בפרוטרוט את סעיפי ההסכם. מטבע הדברים, אין פרוטוקול בית הדין, במיוחד זה העוסק בבקשה לאישור הסכם - שהיא פרי הסכמה משותפת ואינה על ריב - משקף בצורה מפורטת את חילופי הדברים שעלו בדיון שנערך בבקשה לאישור ההסכם. חזקה כי ההסכם אליו הגיעו ההורים באותה עת, הניח את דעתו של בית הדין כהסדר המשקף בצורה נאותה את טובת הילדים, ורק לאחר שנבחנה טובת הילדים כאמור, אישר בית הדין את ההסכם. עובדה היא כי הצדדים עצמם ציינו בהסכם כי למרות ההסכמה העקרונית באותה עת כי הבן יהיה בהחזקת האם יחד עם שתי אחיותיו הצעירות ממנו, יהיה הילד זכאי לקבוע אצל מי מן ההורים יתגורר בעתיד. עובדה זו מראה כי ההורים היו ערים לאפשרות של שינוי בהקשר זה. עיגון הדבר בהסכם מלמד כי ההסכם נכרת תוך התחשבות בטובת הילד וראיה נכונה – צופה פני עתיד - של צרכיו. משכך, שינוי במשמורת על הילד הינו בסמכותו הנמשכת של בית הדין שאישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין.

אך גם לו יהי שמהלך אישור ההסכם בפני בית הדין לא היה בגדר "דן ופסק" לצורך קביעת סמכות נמשכת, יש לבית הדין סמכות ראשונית לדון בתביעה לשינוי המשמורת, מכוח הסכמת הצדדים על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. נסביר במה דברים אמורים.

כזכור, הצדדים הצהירו בפני בית הדין כי הם מקבלים את סמכותו הייחודית בכל הקשור לאישור ההסכם, אכיפתו, ביצועו ופרשנותו על פי כל דין וחוק. הצדדים לא הסתפקו בהצהרה בעל-פה אלא אף חתמו על הסכמה זו בפרוטוקול בית הדין. בכך הסכימו הצדדים כי לבית הדין תהיה סמכות ראשונית לדון בסכסוכים שיתגלעו בעתיד בקשר לענינים שהוסדרו בהסכם. לא הועלתה בפנינו טענה, ובצדק לא הועלתה, כי בהסדרים שבין ההורים ערב הגירושין - הן בגוף ההסדרים והן במתן הסמכות לבית הדין הרבני לדון בעתיד בסכסוכים שיתגלעו - התעלמו הצדדים מטובת הילדים או מהאינטרסים שלהם. משכך, המסקנה היא כי ההסכם לדון בעתיד בעניני הילדים בבית הדין הרבני תואם את טובת הילדים. לא למותר לציין, כי לא מתנהל הליך בערכאה אחרת בעניני הילדים, וגם אילו היה מתנהל הליך כאמור, היה מקום לבדוק אם אכן קיימת הצדקה לסטות מן ההסכם שבין ההורים. ראו לענין זה בג"ץ 7395/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (טרם פורסם):

"...חזקה על ההורים שפעלו כשטובת הילד לנגד עיניהם. לפיכך, במקרים בהם הסכימו ההורים במסגרת הסכם הגירושין על מסירת הסמכות לערכאה שיפוטית אחת והילד מבקש כי עניינו יידון בפני ערכאה שיפוטית אחרת, יש לקיים בדיקה פרטנית אם אכן קיימת הצדקה מנקודת ראותו של הקטין לסטות מן ההסכם בין ההורים או שמא מנצל ההורה את מעמדו כאפוטרופוס על מנת להתחמק מהתחייבויותיו בהסכם (ראו למשל: בג"ץ 2898/03 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 550, 563-562 (2004)) וההפניות שם)."

אכן, בנסיבות הענין, יש יסוד לטענה כי האם מנצלת את מעמדה כאפוטרופוס על מנת להתחמק מהתחייבויותיה בהסכם. עם כל ההבנה לטענותיה לגופה של המחלוקת בדבר המשמורת, טענות שעוד נבחן ונבדוק לעומקן לאחר שנקבל את תשובות ראש הישיבה של הבן והיועץ החינוכי דשם בדבר רצונו של הילד, נראה לנו כלא-ראוי נסיונה להתחמק מעול סמכותו של בית הדין. נסיון זה הינו גם מיותר, מאחר ובית הדין ידון בתביעה לשינוי המשמורת רק לאור עקרון טובת הילד, ללא כל שיקולים זרים.

ביה"ד נוכח מדברי הצדדים לפנינו, כי עצם קיומם של ההליכים המשפטיים משפיע לרעה על כל הילדים. ההורים לא השכילו להפריד בין המאבקים שביניהם למערכת היחסים עם הילדים. הילדים הפכו לכלי משחק בו מנגחים הצדדים זה את זה. (ראה האמור בפרוטוקול בסוף הדיון).

ההורים היו צריכים להעדיף את בריאות נפשם וטובתם של ילדיהם, על פני הרצון להשיג הישגים רכושיים, וניהול מאבקים משפטיים בשתי ערכאות.

בנסיבות אלה יש לשקול מינויו של אפוטרופוס לדין שייצג את טובת הילדים ללא שיקולים זרים.

בתביעה שבפנינו מבקש האב לתת גושפנקה חוקית לעובדת מעברו בפועל של הבן למשמורתו של האב, כפי הנטען על ידו. בקשר לכך קיימת מחלוקת אם אכן יש לראות במצב הדברים כפי שהם, משום שינוי במשמורת. מחלוקת זו, כמו גם המחלוקת בדבר רצונו האמיתי של הבן ומהי טובתו, ראויות לבירור ולליבון. לא מן הנמנע כי לצורך כך נמנה לבן אפוטרופוס לדין או שנבחן אפשרות להשיג לו ייצוג נפרד מהוריו (ראו: בג"ץ 2898/03 הנ"ל, סוף פיסקה 9).

מכל מקום, בהנחה לכאורית כי נכונה טענת האב כי עובדתית מצוי הבן במשמורתו והוא מבקש ליתן לכך משמעות חוקית על ידי קביעה משפטית בקשר לשינוי במשמורת, הרי שתביעתו מצויה בגדרי הסמכות הנלווית של בית הדין, לתקן או לשנות פסק דין לאור מצב דברים חדש שמכוחו עולה כי השארת פסק הדין הקודם על כנו הינה בלתי מוצדקת בעליל:

"...ביטוי נוסף לסמכות הנילווית כאמור, מתרחש בהתקיים שינוי מהותי בנסיבותיו של ענין, אשר ארע לאחר מתן פסק דין בהסכמה, ההופך את המשך קיומו לבלתי צודק (פרשת סימה לוי, שם, עמ' 605-6; ע"א 442/83 קם נ' קם, פד"י לח(1) 767, 771; ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו, פ"ד לט(2) 729, 732; ע"א 219/87 רחמני נ' שמש הדר, חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח', פ"ד מג(3) 489, 498-500). ההכרה בסמכות נילווית זו נועדה להביא לאיזון ראוי בין סופיות פסק הדין מחד, לבין האינטרס שלא להותיר על כנו פסק דין שאכיפתו הפכה, עקב שינוי הנסיבות, לבלתי צודקת באורח קיצוני."

(בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, ([פורסם בנבו], 6.4.2006) בפסקה 14)).

לאור האמור לעיל, מוסמך בית הדין הרבני לדון בתביעת האב לשינוי המשמורת של הבן, מכח סמכות נמשכת, מכח סמכות ראשונית ומכח סמכות נלווית – אם שלושתם כאחד ואם כל אחד מהם לחוד.

ניתן היום כ"ט בניסן תשס"ח (4/5/2008)

(-) הרב משה אוחנונה, אב"ד (-) הרב דוד מלכא, דיין (-) הרב יגאל לרר, דיין