כב' נשיא בית המשפט העליון, החליט ביום א' בשבט תשס"א, שלא להקים בי"ד מיוחד בתיק זה . החלטתו המנומקת היטב קובעת שהקמת בי"ד מיוחד נועדה אך ורק לנושאים בתחום המעמד האישי, אולם, בנושאים שאינם בתחום המעמד האישי, כגון מינוי בורר ע"י בי"ד רבני, אף שיש להם השלכה על סמכות ביה"ד הרבני, אין מקום להקמת בי"ד מיוחד.

התוצאה המעשית מהחלטה זו, היא, שכיום קיימים שני פסקי דין סותרים: ביה"ד הרבני האיזורי וביה"ד הגדול קבעו שיש לאמץ את פסק דינו של הבורר שמונה ע"י ביה"ד האזורי, ואילו בית המשפט המחוזי בחיפה קבע, כי הבורר חרג מסמכותו, וביטל את פסק הבוררות, ובעקבותיו הותיר חסרות משמעות את החלטות ביה"ד האזורי וביה"ד הגדול.

נסיבות כאלה, לא ניצפו מראש על ידי מתקיני תקנות הדיון לבתי הדין הרבניים, ואין לגביהן התייחסות או הנחיה כיצד לנהוג. ניתקנו תקנות לגבי סתירת הדין ודיון מחדש (פרק י"ד לתקנות הדיון), ושם נקבע (סעיף קכ"ח): "חושש ביה"ד שטעה בפסק דינו יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי ביה"ד לעכב את ביצוע פסה"ד עד לבירור". מן הדברים הללו עולה, כי רק כאשר חושש ביה"ד שטעה בפסק דינו, ניתן לסתור את הדין, אולם, כאשר ביה"ד אינו חושש לטעות, ואדרבה, ביה"ד משוכנע בצדקת עמדתו, אין מקום לסתירת הדין.

בנידונינו, אין מקום לסתירת הדין עקב חשש לטעות. אולם, נוצרה תוצאה בלתי נסבלת המביאה לכך, שלא ניתן לבצע שום פס"ד בנושא הרכוש. סמכות הדיון בחלוקת הרכוש נתונה לביה"ד הרבני ולכך הסכים גם בית המשפט המחוזי, וכב' נשיא בית המשפט העליון ציין את הדברים. מאידך ביה"ד הרבני הוציא פס"ד בלתי ישים לחלוטין, עקב הסתמכותו על הבורר, שהחלטתו בוטלה ע"י בית המשפט המחוזי לפי חוק הבוררות.

נסיבות כאלו, כאמור, לא ניצפו ע"י מתקיני התקנות. מטרתו של פס"ד היא קטיעת הסכסוך וקביעה מעשית כיצד יש לנהוג. פס"ד שמביא את הצדדים למבוי סתום ומשאירם באותו מקום שעמדו בו קודם לכן, ויתרה מזו, כובל את הרשות השופטת, ואינו מאפשר לה התווית דרך לצדדים, דינו להתבטל. ולא משום שפסה"ד אינו צודק, אלא משום שבמציאות המשפטית של מדינת ישראל נוצר כאן שני כתובים המכחישים זה את זה, מבלי שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. הכתוב השלישי אמור היה להיות נשיא בית המשפט העליון, וכב' הנשיא החליט בהחלטתו המנומקת היטב, שלא להתערב.

התוצאה המשפטית, היא בלתי נסבלת: ירעו עד שיסתאבו. זאת תוצאה, שלא ניתן לחיות עמה בשום מערכת משפטית. תוצאה כזו, גורמת לפסה"ד שניתן על ידינו, להיות בבחינת "אותיות פורחות באוויר", מלים בלבד ללא תוכן מעשי.

דומנו, שלמרות שנסיבות אלו לא ניצפו מראש ע"י מתקיני התקנות, יש לקבוע, כי במקרה מסוג זה, יוכל ביה"ד להורות על סתירת הדין ודיון מחדש.

לפיכך, אנו קובעים בזה, כי פסק דיננו מיום ד' באב תשנ"ז, שבו אימצנו את החלטת ביה"ד האזורי בנתניה מיום כ"ז בניסן תשנ"ז בטל. עניינם של הצדדים ידון מחדש ע"י ביה"ד בנתניה, כאילו לא היה פסק בורר.

שקלנו להביא את הדיון להרכב אחר, משום חשש של מראית עין שמא ההרכב הקיים יהיה כבול לפס"ד שנתן בעבר. הרכב ביה"ד בנתניה כיום, שונה מן ההרכב המקורי שנתן את פסה"ד. בכל מקרה יש בביה"ד בנתניה שני הרכבים. וניתן להעביר את הדיון להרכב אחר באותו מקום.

כב' ביה"ד בנתניה מתבקש לזמן את הצדדים בהקדם האפשרי לדיון בחלוקת הרכוש. אנו מבקשים, כי ביה"ד יכריע בדבר, תוך פרק זמן קצר, שלא יעלה על שלושה חודשים.

העתק החלטה זו, יועבר לכב' נשיא בית משפט העליון.

(-) ישראל מאיר לאו-נשיא (-) שלמה דיכובסקי

הואיל ופסק הבורר לא ניתן לביצוע, והואיל ולא קיימת אפשרות לדיון חוזר, מאחר והבורר ז"ל שבק חיים, לפיכך הדרך היחידה שנותרה היא להחזיר את התיק לביה"ד האזורי שידון ויפסוק בעניני הרכוש.

הבוררות שהוצעה בזמנו היתה מתוך הנחה שפסק דינו של הבורר יהא ניתן לביצוע, ומאחר וכיום אין אפשרות לבצע את פסק הבורר, חוזר המצב כפי שהיה לפני ההסכמה למסור את הענין לבורר.

כאמור, הענין יוחזר לביה"ד האזורי לדון ולפסוק בהתאם.

(-) יוסף נדב

לאור האמור, התיק יוחזר לביה"ד האזורי בנתניה שיחזור וידון בענין הרכוש ויתן פס"ד סופי בענין.
ניתן ביום כ"ו אדר תשס"א (21/03/2001)
(-) הרב ישראל מאיר לאו, נשיא - יו"ר (-) הרב שלמה דיכובסקי (-) הרב יוסף נדב