שבע שנים רעות יושב בעל סרבן-גט בכלא במאסר-כפיה. הבעל אוטם אוזניו משמוע בקול מורים שקבעו כי הוא חייב ליתן גט לאשתו, וכי יש לכפותו על כך. הבעל ישב בבידוד מספר רב של פעמים והוטלו עליו כל ההגבלות האפשריות המפורשות בחוק – הכל ללא הועיל. הבעל ממשיך לתת כתף סוררת, מאמץ את ליבו ואינו שועה לתחנוני האשה לשחררה בגט פיטורין כדמו"י. שבע שנים מרות חלפו על האשה, בנוסף לשנות ההתדיינות שקדמו לפסק הדין, ועדיין אין רואים אור בקצה המנהרה. כלום מוסמך בית הדין להטיל על הבעל הגבלות שאינן מפורשות בחוק החרות, כדי להוסיף וללחוץ על הבעל לתת גט: האם רשאי בית הדין למנוע מן הבעל אוכל בכשרות מהודרת? האם רשאי בית הדין שלא להידרש לבקשות הבעל להסדיר את ביקורי ילדיו הקטינים בבית הכלא? זאת הסוגיה שנדון בה בפסק דין זה.

ואלו העובדות: בני הזוג נישאו זה לזו פעמיים. בפעם הראשונה נישאו בנישואים אזרחיים בברית המועצות בשנת 1983. מנישואים אלו נולד לבני הזוג בנם הבכור שהוא כיום כבן 24 שנים. הם התגרשו אזרחית בשנת 1987. בעת נישואין וגירושין אלה, לא היתה האשה יהודיה. בשנת 1989 עלה הבעל לישראל, חזר בתשובה והצטרף לחסידות חב"ד. האשה התגיירה ביום כ"א מנחם-אב תש"ן בעיר קייב אשר באוקראינה, בבית דין בראשות הרב יעקב בלייך. לאחר גיורה עלתה האשה לישראל, וכאן התגייר הבן שנולד בבריה"מ. בשנת 1991 או בסמוך לכך התחתנו בני הזוג בישראל כדמו"י. מנישואין אלו נולדו לצדדים שלושה בנים, שהינם כיום בגילאים 16, 13 ו-11. בנוסף הסתיים אחד ההריונות של האשה בהפלה בעת היותה בחודש התשיעי להריונה. הצדדים ניהלו אורח חיים חרדי והקטינים מתחנכים כיום במוסדות לימוד דתיים.

מתיקי בית הדין הרבני האזורי בירושלים עולה, כי חיי הצדדים היו קשים ומרים. האשה טענה לאלימות קשה במיוחד בשני מקרים. לדבריה, הבעל נהג לאיים עליה ברצח ובהכנסתה ל"בית משוגעים". נגד הבעל הוצא צו הגנה. הבעל נהג להיעדר מן הבית לעתים מזומנות לתקופות שונות והחליף את עבודתו מדי פעם. היתה מעורבות של המשטרה עקב האלימות, והאשה טוענת כי המשטרה הזהירה את הבעל מפני הישנות האלימות. הבעל הודה כי הכה את האשה אך טען שעשה זאת כהגנה עצמית "כי היא הרביצה לי". הוא טען כי האשה "גיורת מזויפת" וזונה. לדבריו, יש לו חששות שהילד הבכור והילד הקטן אינם ממנו, ודרש לערוך בדיקת רקמות.

ביום ט"ו תמוז תשנ"ט (29.6.99) החליט בית הדין האזורי כי "על הבעל לתת גט מיד לאשתו", והטיל על ב"כ הצדדים לנהל מו"מ ולהגיע להסכם גירושין סופי.

בדיון שהתקיים ביום י"ב טבת תש"ס (12.12.99) טען הבעל כי האשה מתרועעת עם גבר זר בשעות שהן לפנות בוקר, וכי היא גנבה ממנו כספים. לשאלת בית הדין "האם אתה רוצה אותה?", השיב הבעל: "אני רוצה אותה בקבר"(!). בהמשך אמר הבעל: "האשה היכתה אותי בהכאות רצח ואני גם, וזה היה הגנה עצמית". כאשר האשה חזרה ואמרה כי הרביץ לה פעמיים, גם כשהייתה בהריון, השיב הבעל: "מה שהרבצתי לה כי אני לא רציתי שאמא שלה תבוא". בסיומו של הדיון הודיע בית הדין לבעל, כמופיע בפרוטוקול: "אנו מחייבים אותך בגט עקב זה שאתה אומר שהגיור מזוייף וזה שאמרת שאתה רוצה לראות אותה בקבר". בפסק הדין שניתן בסיום הדיון החליט בית הדין, כי אם הבעל לא יתן גט תוך 30 יום, "ביה"ד ידון בסנקציות כולל אפשרות מאסר".

ביום 19.6.01 ציין בית הדין כי כבר כתב שיש לכפות את הבעל במאסר לתת גט, והטיל על הבעל מאסר עד לדיון הבא שנקבע כעבור כ-3 שבועות, מתוך תקוה "שניתן יהיה לסיים את הפרשה במהרה". בחודשים שלאחר מכן האריך בית הדין את המאסר מדיון לדיון, תוך שבדיונים ניסה בית הדין לשכנע את הבעל לתת גט. ביום י"ג חשון תשס"ב (30.10.01) פסק בית הדין לבעל שנת מאסר, והורה על הבאתו לדיון כעבור כחודש וחצי, על מנת לדון בבקשה להכנסתו לצינוק. עוד החליט בית הדין בו ביום, כי יש להטיל על הבעל הרחקות דרבנו תם, ולמנוע ממנו לעלות לתורה ולצרפו למנין בבית הסוהר ובכל מקום.

ראוי לציין כי אף שהבעל היה מיוצג, לא הוגש כל ערעור שהוא על פסקי הדין לגירושין ועל צווי המאסר שהוטלו עליו מפעם לפעם.

ביום 13.11.02 הגיש הבעל באמצעות ב"כ דאז תביעה לקביעת הסדרי ראיה לקטינים. בסיומו של דיון שהתקיים ביום כ"ד טבת תשס"ג (29.12.02), איפשר בית הדין לאב לראות את ילדיו פעם בשבוע לשעה בפיקוח של עובדת סוציאלית, וציוה על שירותי הרווחה לבדוק את נושא הסדרי הראיה.

בדיון שהתקיים ביום כ"ד שבט תשס"ג (27.1.03) ביקשה ב"כ האשה לבדוק אם ניתן לפסול את הקידושין של בני הזוג, מאחר ולדברי האשה היא קנתה את טבעת הקידושין מכספה ולא מכספו של הבעל. לאחר בירור נסיבות הקידושין דחה בית הדין את דברי האשה ופסק כי הקידושין נערכו כדין. לא הוגש ערעור על פסק דין זה. עוד פסק בית הדין בו ביום כי הבעל ייאסר לחמש שנים החל מאותו יום, ומאחר ועברו כבר למעלה מ-30 יום מאז הוטל על הבעל צו הגבלה מאסר, הוא יוכנס לבידוד לתקופה של 5 ימים.

ביום 12.2.03 הגיע לבית הדין האזורי מכתב מלשכת הרווחה, בו דווח לבית הדין כי אין נוכחות קבועה של עובדת סוציאלית במפגשים של הילדים עם האב בבית הכלא, וכי קיים חשש להסתת הילדים על ידי האב נגד האם. כמו כן הצביעה לשכת הרווחה על הקושי בקיום שבועי קבוע של המפגשים. לאור האמור החליט בית הדין כי המפגשים יהיו אחת לשבועיים בפיקוח.

ביום 14.3.03 הגיע לבית הדין תסקיר לשכת הרווחה בענין ביקורי הילדים. התסקיר קובע כי האב מנצל את הביקורים כדי להסית את הילדים נגד אמם, וכי אי אפשר להמליץ על ביקורים של אחת לשבועיים. על פי הערכת הגורמים המקצועיים יכולים הביקורים להתבצע רק בימי החגים והחופשות, כאשר בחופשת הקיץ יבקרו הילדים אחת לחודש. בהחלטה מיום כ"ה אלול תשס"ג (22.9.03) אימץ בית הדין את המלצות לשכת הרווחה.

כך המשיכו להתקיים דיונים על גבי דיונים, כשבית הדין האזורי מנסה לשכנע את הבעל לתת גט, ולצורך כך מורה על הכנסתו מדי פעם לבידוד. פעמיים הורה בית הדין על בידוד לסירוגין לתקופות ארוכות של 90 יום, כאשר הבעל יימצא שבעה ימים בבידוד ושבעה ימים במאסר רגיל, וחוזר חלילה. כן הורה בית הדין כי יש למנוע מן הבעל מבקרים, מכתבים וכל קשר טלפוני למעט כתבי בית הדין וקשר עם עורך דינו. בית הדין אף ציוה למנוע מן הבעל קניית מצרכים בקנטינה של הכלא. בשלב מסויים הורה בית הדין לרשויות הכלא לבדוק אפשרות מתן טיפול פסיכיאטרי לבעל כדי להכינו למתן גט. עוד הורה בית הדין ברוב דעת כי יש למנוע מן הבעל "אוכל כשר מיוחד", דהיינו אוכל בכשרות מהודרת, עד שיתן גט לאשתו. כל ההגבלות הללו לא הועילו כדי לשכנע את הבעל לתת גט.

כאשר הבעל פנה לבית הדין ובקש לאכוף את ביקורי הילדים אצלו, החליט בית הדין, כי היות והבעל אינו מציית לפסק הדין שציוה עליו לתת גט, אין בית הדין נזקק לבקשותיו.

ראוי לציין, כי במהלך השנים הרבות של הדיונים, דנו בעניני הבעל כמעט כל דייני ירושלים, חלקם כבר פרשו לגמלאות. להלן שמות הרבנים הגאונים שליט"א: הרב שלמה פישר, הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב עזרא בצרי, הרב נח הייזלר, הרב יעקב אליעזרוב, הרב יהודה רבינוביץ, הרב ציון אלגרבלי, הרב בנימין לוי, הרב מסעוד אלחדד, הרב יוסף הייזלר. כיום נדון עניינם של הצדדים בפני הרכב הדיינים: הרב אברהם כלאב, הרב מאיר מזוז והרב מרדכי טולידאנו.

אף שבמשך כל השנים נמנע הבעל, שכאמור היה מיוצג על ידי טוענים רבניים ועורכי דין, מלערער על פסקי הדין לגירושין וצווי ההגבלה שהוטלו עליו, הגיש הוא שתי בקשות רשות ערעור. האחת, על ההחלטה המונעת ממנו אוכל בכשרות מהודרת. לטענת ב"כ הבעל, ההחלטה אינה סבירה ואינה מידתית. יש בהחלטת בית הדין האזורי "פגיעה בדתו ואמונתו של הבעל", בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בקשת רשות הערעור השניה, היא על החלטת בית הדין האזורי שלא להידרש לבקשתו בענין ביקורי הילדים. לדברי ב"כ הבעל, המניעה מהילדים לראות את האב מסבה להם נזק וסבל נפשי רב, והיא מבצרת את המערער בעמדתו נגד נתינת הגט. לאחר הליכים משפטיים שונים, ניתנה לבעל רשות ערעור בשתי הבקשות.

בדיון בפנינו, שהתקיים ביום כ"ג ניסן תשס"ח (28.4.08), שם הבעל את הדגש על נושא הילדים. לדבריו, ילדיו אינם דתיים והוא מתרעם על שלא ראה את ילדיו זה שנתיים. באשר לאוכל, טען הבעל כי זה 21 שנה שהוא "חב"דניק" וכי בעבר היה כלוא בכלא מעשיהו ובמשך 21 חודש קיבל אוכל בכשרות בד"ץ (נעיר בהקשר זה, כי שניים מן הדיינים של ההרכב הראשון שהטיל מאסר על הבעל, הינם מחשובי חסידי חב"ד. למרות זאת, הבעל המתהדר בהיותו "חב"דניק", לא שעה לפסק דינם ולהפצרותיהם לתת גט). לטענת הבעל, הוא אינו אוכל לא בשר ולא דברי חלב, אלא לחם בלבד. ב"כ הבעל טען, כי מניעת אוכל בכשרות מהודרת הינה סנקציה המנוגדת לחוקי היסוד.

ב"כ האשה השיבה, כי באשר לביקורים, עשתה האשה ככל יכולתה להביא את הילדים למערער כדי לרצותו להסכים לגט, אלא שכיום אין הילדים רוצים בביקורים. באשר למניעת אוכל בכשרות מיוחדת, אף שהדבר לא צויין במפורש בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995, נמצא הדבר בסמכותו הטבועה של בית הדין, כמו איסור קבורה בקבר ישראל שרשאי בית הדין להטיל במסגרת ההרחקות דרבנו תם. באשר לטענה שהאיסור לספק אוכל בכשרות בד"ץ מנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, גם לאשה זכות יסוד לא להיות עגונה. אין סיבה שמשלם המסים יממן אוכל בכשרות מיוחדת לסרבן גט. חוק בתי דין רבניים הנ"ל קובע במפורש שאין בו כדי לפגוע בסמכויות בית הדין על פי כל דין, והסמכות להטיל הרחקות דרבנו תם היתה בידי בית הדין מאז ומתמיד.

עד כאן הרקע העובדתי וטענות ומענות הצדדים.

נקודת המוצא לדיוננו היא כי בפרשה זו קיים פסק דין סופי לפיו ניתן לכפות על הבעל לתת גט לאשתו. פסק דין לכפיית גט הינו פסק דין לגירושין בדרגת החומרה המקסימלית האפשרית על פי דין תורה. בדורות קדומים, כאשר בית הדין היה מוצא שניתן על פי דין תורה לכפות על הבעל לתת גט, ניתן היה לכוף את הבעל בשוטים, עד שתצא נפשו. כמו כן ניתן היה להטיל עליו נידוי וחרם. כפיה בשוטים אינה נהוגה כיום במדינות דמוקרטיות (ואולי יש לשקול זאת מחדש לגבי מתן גט). כיום מקובל לכפות את הבעל לתת גט על ידי מאסר, ומקובל על פוסקי זמננו כי כפיה במאסר, במיוחד בבית אסורים של יהודים, קלה יותר מכפיה בשוטים.

ציין זאת כבר הגר"י הרצוג זצ"ל בשו"ת היכל יצחק אבן העזר א ה, בפיסקה (ה). הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א, בשו"ת יביע אומר ג, אבן העזר כ, כתב: "...ומכ"ש בכפיה שבזמן הזה, שאינה כפיה בשוטים, אלא בישיבה בבית הסוהר. ואין כל דמיון בין בית סוהר של זמנינו לבית הסוהר שבזמנים הקודמים". בדומה לכך כתב הגר"ש ישראלי זצ"ל במשפטי שאול, רלו. כן ראו דברי אחד מגדולי הדיינים ומותיקי הדיינים, אב"ד תל אביב, הגרי"מ אהרנברג זצ"ל, בשו"ת דבר יהושע, סימן לא, שהעיר "שהרי כפי' בשוטים אפילו במי שיכולין לכפותו בשוטין לא נתנו החפשיים הכח לבי"ד לעשות זאת אלא להושיבו במאסר וזה בבית סוהר ישראל שהאסירים אומרים שיש להם שמה בית הבראה...".

אכן, מצאנו אצל פוסקי הדורות וכן בפסיקת בתי הדין הרבניים דיונים בקשר למשמעות הרחקות דרבינו תם. יש הרואים הצדקה לפסוק הרחקות אלו רק כאשר פסק הדין לגירושין הוא לפחות בדרגת חיוב לגרש. יש המוכנים להטיל הרחקות גם כאשר דרגת פסק הדין היא קביעה כי מצוה על הבעל לתת גט. אך לדעת הכל, ניתן להטיל הרחקות דרבינו תם כאשר יש לכוף על הבעל מתן גט.

רוב הפוסקים סוברים כי הרחקות דרבנו תם אינן בגדר חרם ונידוי. בעוד שחרם ונידוי מכוונים ישירות כלפי הנדון ויש בהם פגיעה בבעל עצמו, הרחקות דרבינו תם מופנות אל הציבור ולא אל הבעל, ועיקרן הוא בהימנעות בני הציבור מלעשות טובה עם הבעל, על ידי התרחקותם ממנו. אמנם המהריב"ל בשו"ת "תעלומות לב", ח"ב סימן יח, כתב כי "לא ראינו לרבני הדור הזה שנהגו בכך", אך הוא עצמו הסכים במקרה אחד להטיל הרחקות דרבנו תם, ופוסקי הדורות שאחריו הסכימו שאין להימנע מלפסוק הרחקות דרבינו תם במקרים המתאימים.

לעומת זאת, כאשר הבעל נמצא בבית הסוהר מכח פסק דין לכפיית גט שניתן על ידי בית הדין, ברור לכל, כי ניתן להטיל על הבעל את כל ההרחקות האפשריות.

במקרה דנן, מבקש הבעל לאפשר לו לקבל אוכל בכשרות מהודרת של הבד"ץ. הבעל "הצדיק", שנהג באלימות באשתו והודה על כך, מטיל עליה כל שיקוץ אפשרי. אך על פי החומר שבתיקי בית הדין, האשה נוהגת כמנהגי הנשים היהודיות הכשרות ומחנכת ילדיה בחינוך דתי. היא אף גילתה גדלות נפש עצומה והביאה בעצמה, לא מעט פעמים, את ילדיה הקטינים לבקר את אביהם בבית האסורים, הגם שכל ישיבתו שם היא עקב העוול הנורא שהוא גורם לה. למרות אלה, הוא לא חדל לכנות אותה בכינויי גנאי מחפירים, כמו "גיורת מזויפת" וזונה. הבעל מגלגל עיניו בטענות של "יראת שמים", אך ממרה את פי הדיינים שפוסקים על פי דין תורה. על חזיר המפריס פרסה ואינו מעלה גרה אומרים חז"ל כי הוא נוהג להושיט טלפיו כאומר "כשר אני". אך הבעל דנן לא מסתפק בכך. הוא אומר לנו, כביכול, במידה לא מבוטלת של התנשאות: "אני לא סתם כשר, כשר למהדרין אני, ועל כן זכאי אני לקבל כשרות מהודרת של הבד"ץ". מבחינה הלכתית נראה כי אין כנות ואין כל אמת בדרישתו. הריהו כעושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס. מפתחות הכלא הרי נמצאים בידיו של הבעל, ומיד לכשיתן גט יוכל הוא לאכול כאוות נפשו בכשרות למהדרין מן המהדרין. האם חייב הציבור לנהוג בו באופן השונה מיתר האסירים, ולדאוג לו לכשרות מהודרת? נראה לנו כי התשובה לכך היא שלילית לחלוטין! על פי דין ההרחקות של רבנו תם, רשאי הציבור לא לקיים כלפיו את החיובים ההלכתיים הבסיסיים ביותר – לא ללמדו תורה לא למול את ילדיו, לא לקוברו בקבר ישראל, ועוד. נמצא כי ודאי וודאי כי רשאי הציבור שלא לטרוח עבורו בהכנת אוכל בכשרות מהודרת.

האמור לעיל הוא מן הפן ההלכתי. אולם בהנחה שקיימים בבתי הכלא אסירים אשר על פי נהלי שרות בתי הסוהר מקבלים אוכל בכשרות מהודרת, ובהנחה שהבעל דנן עשוי להימנות בקטגוריה המינהלית של אסירים אלו, האם מוסמך בית הדין, מבחינה חוקית, להורות כי יש לשלול מן הבעל הטבה זו?

חוק בתי דין רבניים מציין את ההגבלות שבית הדין מוסמך להטיל על אסיר. האם ההגבלות המנויות שם הינן בבחינת "רשימה סגורה", או שמא מוסמך בית הדין להוסיף עליהן? למעשה אותה שאלה מתעוררת גם לגבי ההגבלות שניתן להטיל על בעל שאינו אסיר – האם ההגבלות המנויות בחוק הינן בגדר "רשימה סגורה", אם לאו.

כדי להשיב לשאלה, עלינו לשוב עשרות שנים לאחור ולסקור את המצב המשפטי ששרר ערב הקמת המדינה ואחריה, ואת ההיסטוריה החקיקתית, בכל הקשור לסמכויות בתי הדין הרבניים.

כתב המנדט שניתן לממשלת בריטניה על ארץ ישראל הבטיח חופש מצפון, פולחן דתי והסדר עניני המעמד האישי של העדות הדתיות השונות לפי דיני כל עדה ועדה (סעיפים 9 ו-15 של המנדט). לבתי הדין של "העדה היהודית" ניתנה הכרה על ידי השלטון, אך הם לא הוקמו על ידו. ממשלת המנדט הכריזה ביום 1.4.1921 כי היא מכירה בבתי הדין הרבניים שיתאשרו על ידי מועצת הרבנות הראשית, וכי תוציא לפועל באמצעות בתי המשפט האזרחיים את פסקי הדין של בתי דין אלו. בעוד שהקמת המערכת המשפטית האזרחית נקבעה בחוק - בדבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1922 – אין הוראות דומות לגבי בתי הדין העדתיים. דבר המלך במועצה רק הכיר בסמכותם של בתי דין אלו בעניני המעמד האישי ובעניני הקדשות לגבי בני עדתם, והורה בסימן 56 לדבר המלך כי פסקי הדין של בתי הדין העדתיים יוצאו לפועל באמצעות הצנורות של בתי המשפט האזרחיים.

בהיות בתי הדין הרבניים בגדר "בתי דין מיוחדים", אשר בין היתר לא תוקצבו על ידי שלטון המנדט, ראו בתי המשפט של המנדט, בהתאם לגישה שרווחה במשפט המקובל האנגלי, לפרש את סמכויות בתי הדין אשר בתי המשפט יתנו להם נפקות, בצמצום (ראו והשוו: א' מלחי, תולדות המשפט בארץ ישראל, מהדורה שניה, 36).

הלכה למעשה, רק סוג אחד של פסקי דין רבניים נאכף ישירות על ידי לשכות ההוצאה לפועל של המנדט: פסק דין שתוכנו תשלום כסף. צווי עשה וצווי לא-תעשה שניתנו על ידי בתי הדין הרבניים לא נאכפו ישירות מכח הציווי של בית הדין, מאחר שפקודת בזיון בית משפט, לא הוחלה על בתי הדין הרבניים, כמו גם על יתר בתי הדין העדתיים. מצב חוקי זה יצר קושי של ממש בהפעלת סמכותו של בית הדין הרבני אפילו כלפי אלו שהיו נתונים למרותו. עקב כך, היו בעלי דין שלא כיבדו הזמנות של בתי הדין להתייצב בפניהם לדין. כך גם היו עדים שלא נענו מרצונם הטוב להזמנת בית הדין להעיד בפניו. פסקי דין בדבר העברת אפוטרופסות או החזקה של קטין, לרבות הסדרת ביקורי קטינים, נתקלו גם הם בקשיים.

ודוק: קשיים אלו אין משמעם כי בתי הדין לא היו מוסמכים להוציא מתחת ידם צווים אלו במשפטים שהתקיימו בפניהם בגדרי סמכותם. הקושי היה באכיפה, עקב העדר כלים מתאימים, שלא הועמדו לרשות בית הדין על ידי המחוקק המנדטורי. הצד המעונין בכיבוד צווי בית הדין על ידי משנהו, היה נאלץ לנקוט הליכים משפטיים נוספים, חלקם מורכבים ומתישים. לפעמים לא הוכתרו מאמצים אלו בהצלחה או בהצלחה מלאה.

המצב הקשה שתואר, נעשה קשה יותר עם הקמת המדינה ועלייתם של מאות אלפי יהודים שלא נרשמו ואף לא ניתן היה לרושמם בפנקסי "כנסת ישראל", אשר סיימה את תפקידה עם קום המדינה. על פי הלכת בית המשפט העליון המנדטורי, שאומצה על ידי בית המשפט העליון הישראלי, היווה הרישום בפנקסים אלו, תנאי מוקדם להפעלת סמכות בית הדין הרבני. תנאי מוקדם נוסף היה שבעל הדין אינו בגדר "אזרח זר" כמשמעותו בדבר המלך במועצה. מהקמת המדינה ועד לחקיקת חוק האזרחות, התשי"ב-1952, נחשבו כל מאות אלפי העולים לישראל כ"אזרח זר", לגבי שיפוט בית הדין הרבני.

במלים אחרות, בשנים הראשונות לקיום המדינה, היו בתי הדין הרבניים מוגבלים מאד ביכולתם להפעיל את סמכותם בעניני המעמד האישי. מעמדם התערער לבלי הכר מן המצב החוקי ששרר בתקופת שלטון האימפריה העותומנית. הגיעו הדברים לידי כך, שארגוני נשים פעלו לביסוס סמכויותיהם של בתי הדין, ואף בתי המשפט הפנו קריאות חוזרות אל המחוקק לתקן את המצב החוקי.

כדי להתגבר על קשיים אלו ואחרים, נחקקו בעשור הראשון למדינה חוקים שונים שעניינם בתי דין רבניים ובתי דין דתיים. החשובים שבהם הם: חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן – חוק השיפוט), חוק הדיינים, התשט"ו-1955 וחוק בתי דין דתיים (הזמנה לבית הדין), התשט"ז-1956, שמאוחר יותר החליף שמו פעמיים, ושמו הנוכחי הוא חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (ונוספו בו הוראות חשובות נוספות).

דוגמה מאפיינת לקושי של בית הדין בהפעלת סמכותו, יש לראות בצורך שעמד בבסיס חקיקת חוק בתי דין דתיים (הזמנה לבית הדין). כאמור, בזמן המנדט הבריטי ואח"כ בשנים הראשונות לקום המדינה, כאשר בעל דין או עד לא היה מתייצב לדין, היה הצד המעוניין פונה לבית המשפט המחוזי בבקשה מיוחדת שעניינה אכיפת ההתייצבות. אם בית המשפט המחוזי היה משתכנע בדבר צדקת הבקשה, היה הוא נעתר לה וציוויו היה נאכף על ידי לשכת ההוצאה לפועל. והנה ב-המ' 10/55 חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ נ' יוסף שדמון, פ"ד ט 646, נדון ערעור על צו בית המשפט המחוזי שהורה לעד להגיש מסמכים לבית הדין הרבני במשפט מזונות שהתנהל בבית הדין. בית המשפט העליון הסביר כי אין חולק על כך כי "לבתי-הדין הדתיים לא ניתן הכוח לכפות עדים להופיע לפניהם, ואף בדרך כלל לא ניתן להם כל כוח לביצוע החלטותיהם, אלא זה נמסר לבתי המשפט האזרחיים ע"י סימן 56 לדבר המלך במועצה הקובע: '56. פסקי-דין של בתי-דין דתיים יוצאו לפועל עפ"י מנהגם של בתי-המשפט האזרחיים וע"י משרדיהם'". בית המשפט מוסיף ומסביר כי "הרשות האזרחית תושיט לבית-דין רבני יד עזר לשם מילוי תפקידו". אך כאן מגיעה מסקנה מפתיעה ולפיה, הפרקטיקה שהיתה נהוגה בענין, לבקש את עזרתו של בית המשפט המחוזי, בטעות יסודה, וכי הסמכות למתן צווים לאכיפת התייצבות בפני בית הדין הרבני, וכן למסירת מסמכים וכיו"ב, היא בידי בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא פחות! נקל לשער כי התפתחות זו - הצורך לפנות לבג"ץ בכל מקרה בו יש צורך באכיפת הזמנה של בעל דין או עד או מסירת מסמכים, הערימה קושי משמעותי נוסף על יעילות ההליך בפני בית הדין הרבני. עקב כך, נחקק החוק האמור. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: "לפי החוק הקיים אין לו לבית הדין הדתי סמכות להזמין בעלי דין ועדים להתייצב לפניו ואין בידו סמכות לכפות את התייצבותם. מצב חוקי זה נוטל מבית הדין הרבני את האפשרות לברר בירור יעיל את הענינים שלפניו ולעתים אף מונע עשיית דין בכלל. המצב הורע במיוחד לאחר שבית המשפט העליון קבע שגם לבית משפט מחוזי אין סמכות להזמין עדים להתייצב לפני בית הדין הרבני".

חקיקת החוק האמור, פתרה את הקשיים שהיו כרוכים בהזמנת בעלי דין ועדים והגשת מסמכים. עדיין לא יכול היה בית הדין לאכוף בעצמו צווי עשה וצווי לא תעשה, מאחר ופקודת בזיון בית משפט טרם הוחלה על בתי הדין הדתיים. הצעה להחלת פקודת בזיון בית משפט גם על בתי הדין הרבניים כך שניתן יהיה להכריח לקיים פסק דין בענין גירושין נדונה כבר בשנים הראשונות לקום המדינה, אך היא לא התקבלה לא על דעת הממשלה ולא על דעת הרבנות הראשית לישראל. הרבנות הראשית חששה כי הבטחת סנקציה של מאסר על אי ציות לכל פסק דין של בית דין רבני, עלולה להטיל צל של כפיה על כל חיוב למתן גט, אף במקרים שהם חלק-הארי של פסקי הדין לגירושין, שאין בהם מקום לצוות על כפיה למתן גט (ראו: ז' ורהפטיג, "על השיפוט הרבני בישראל", תל אביב תשט"ו, 17 ו-33; ז' ורהפטיג, "כפיית גט להלכה ולמעשה" שנתון המשפט העברי ג-ד (תשל"ו-תשל"ז) 153, 174 בהערה 151).

רק בשנת תשמ"א (1981), עם הוספת סעיף 7א לחוק הנ"ל, ששמו שונה בה בעת לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות) (להלן – חוק כפיית ציות), ניתן לבית הדין הכח לתת צווים לפי סעיפים 6 ו-7 לפקודת בזיון בית משפט. עם כל זאת, עקב "חשדנות", ברמה מסויימת, של המחוקק הישראלי כלפי בתי הדין הדתיים, הוספה בצד הסמכות האמורה, סמכות פיקוח לנשיא בית המשפט העליון. בית הדין הרבני נדרש להודיע מיד לנשיא בית המשפט העליון על כל צו מאסר או קנס שהוטל על ידו על פי פקודת בזיון בית משפט, ונקבע כי נשיא בית המשפט העליון, או שופט אחר של בית המשפט העליון שהנשיא קבע לכך, מוסמך לבטל את הקנס או המאסר או לשנותם לקולה.

ראוי להעיר כי הטלת קנס על ידי בית הדין לצורך קיום פסק דין לגירושין מוכרת בהלכה, ודרגתו פחותה מכפיה בשוטים. הרדב"ז בשו"ת, ד' קנז (אלף רכח) כתב על בעל הרגיל להכות את אשתו ולבזותה תמיד: "כפיה בדברים או ע"י פרעון כתובה, או קנס – ניחא. אבל כפיה בשוטים... לא היתה כזאת".

על רקע האמור, נשוב ונפנה לחוק השיפוט. סעיף 6 בו, בנוסחו המקורי, קבע:

"כפיה למתן גט ולקבלתו
6. ציווה בית דין רבני בפסק-דין סופי לכפות איש לתת גט פיטורין לאשתו או לכפות אשה לקבל גט פיטורין מאישה, רשאי בית משפט מחוזי, כתום ששה חודשים מיום מתן הצו, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, לכפות במאסר לציית לצו."

הדעה שהיתה רווחת בפסיקת בית המשפט העליון היא, שמאז חקיקת חוק השיפוט, סמכות המאסר על פי הסעיף הנ"ל, היא סמכות האכיפה היחידה המסורה בידי בית הדין לצורך מתן גט או קבלתו. אבי דעה זו היה השופט זילברג ב-בג"ץ 54/55 אריה רוזנצוייג נ' יו"ר ההוצל"פ, ירושלים ט 1542, 1549:

"בסעיף 6 של החוק גילה המחוקק הישראלי את רצונו הברור, שלא להניח את דבר כפיית הגט בידי בתי-הדין הרבניים בלבד. הוקם מנגנון מיוחד, הייתי אומר: "רשות פיקוח" כפולה (של היועץ המשפטי ושל בית-המשפט המחוזי), אשר תחליט על דעתה היא, אם לסייע באופן אפקטיבי לביצוע הכפיה, ואם אין. כל מי שקרוב אצל המציאות הישראלית, ויודע את המאבק הקשה שהתנהל מסביב לחוק ההוא, יכיר על נקלה את המניעים שגרמו להטלת "פיקוח" זה. רעיון ברור זה מחייב בהכרח את המסקנה, כי פסקי-דין ל"מזונות הפחדה" לא יבוצעו כלל על-ידי המנגנון הממשלתי של משרד-ההוצאה-לפועל, שכן אפשרות זו עשויה לסכל כליל ולשים לאל את "אמצעי הזהירות" שננקט על-ידי המחוקק בסעיף 6 של החוק."

החרה החזיק אחריו השופט ויתקון באותו פסק דין (שם, 1559):

"גם אני סבור כי לאחר שהכנסת חוקקה את חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, ובו סעיף 6, המורה את הדרך כיצד לכפות איש לתת גט... אין מקום לכפיה בדרך אחרת, כגון בדרך של "מזונות הפחדה", אפילו היה אי פעם מקום לכפיה זו."

על עמדה נחרצת זו חזר השופט זילברג בספרו המעמד האישי בישראל (ירושלים, תשכ"א) עמ' 388.

דעה זו לא היתה מקובלת על הכל. כבר בסמוך למתן פסק הדין ציין ביחס אליו המלומד פ' דייקן (דיקשטיין) בספרו "דיני נישואין וגירושין" (יבנה), עמ' 122:

"...יש לדעת שההלכה הראשונה, שנתקבלה על דעת כל השופטים, שהשתתפו בדבר, איננה מהווה תקדים מחייב, כי לא על פיה נחתך הדין..."

כך גם המלומד ז' ורהפטיג במאמרו "כפיית גט להלכה ולמעשה" שנתון המשפט העברי ג-ד (תשל"ו-תשל"ז) 153, 167, הסביר כי אמצעי הפיקוח על סמכותו של בית הדין לכפיית גט שהוטלו בסעיף 6 לחוק השיפוט, נחקקו בשל חומרת האמצעי שנמסר לסמכות בית הדין והוא מאסר ללא הגבלת זמן. אך אין בכך כדי לשלול את סמכויות אכיפת הגט של בית הדין בדרכים אחרות, חמורות פחות. ורהפטיג מוצא סימוכין לעמדתו בפסק דינו של בית המשפט העליון בענין היתר נישואין ב-בג"ץ 235/68 ר' ב' נ' הרב הראשי לישראל, כג (1) 462. בפסק דין זה קבע ביהמ"ש העליון כי הרבנים הראשיים יכולים לתת לאיש היתר לנשואי אשה על אשתו במקרה שבו אפשר היה לפסוק כפיה על האשה לקבל גט. ביהמ"ש העליון (בדברי השופט ד"ר ב' הלוי) קבע כי "המחוקק העמיד לרשות הציבור (היועץ המשפטי לממשלה) תרופה מסוימת, והיא תרופה קשה, לשם ביצוע צווי בתי-דין רבניים לכפיית גטין; אך הוא לא גזר בזה על תרופות אחרות, פחות חמורות, המצויות באמתחתו של בית הדין הרבני" (שם, 475). פסק דין זה אושר ב-ד"נ 10/69 בורונובסקי נ' הרבנים הראשיים לישראל, פ"ד כה (1)7. וראו עוד: ב' שרשבסקי, "דיני משפחה" (מהדורה רביעית מורחבת), 293 בהערה 7.

ביקורת קשה ונוקבת על הפרשנות הצרה שניתנה על ידי בית המשפט העליון לסעיף 6 לחוק השיפוט, נמתחה על ידי המלומד א' רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול, 293:

"הפרשנות שניתנה לסעיף 6 לחוק מטרתה לסגור פערים בין הדין הדתי לבין המציאות הישראלית. היא נועדה למנוע את שליטתו הייחודית של בית-הדין הדתי על אמצעי הכפיה על בסיס בלעדיותן של העילות הדתיות, וללא אבחנה בין סוגי מקרים שונים. פירוש רחב של סעיף 6 לחוק עלול היה לגרור אחריו עצמאות יתר של הערכאה הדתית...

לדעתנו, הדרך המשפטית של פרשנות סעיף 6 לחוק השיפוט, שנבחרה לשם סגירת הפער, היתה גורפת הרבה מעבר למה שנדרש כדי להשיג את המטרה החקיקתית. בפרשנות זו נסגר פער מסוג אחד, אולם, בעת ובעונה אחת, נפתח פער מסוג אחר, ולא פחות חמור ממנו. פרשנות כאמור מונעת אפשרות של שימוש באמצעי עקיפין שונים כדי להקל את השגת גט. פסיקת בית-המשפט קשרה את ידיו של בית-הדין בניסיונותיו להקל את התרת קשר הנישואין, בדרך ישירה או עקיפה, באותם מקרים מעטים שהדין מאפשר זאת.

...בפרשנות סעיף 6 לחוק השיפוט נקנתה סגירת הפער האחד במחיר הרחבת הפער האחר; המחיר היה כבד מדי."

אכן, עמדתם המשפטית של החולקים על גישת השופט זילברג מקובלת עלינו. ההגבלה על סמכות בית הדין לאכוף פסק דין שניתן על ידו, היתה נטועה בסימן 56 לדבר המלך שציווה, כאמור, כי פסקי הדין של בתי הדין הדתיים יוצאו לפועל על ידי בתי המשפט האזרחיים ועל פי מנהגם, קרי: משרד ההוצאה לפועל שהיה מסונף אז לבית המשפט המחוזי (ראו, למשל: ע"א 196/51 מילפלדר נ' מילפלדר, פ"ד ו 478, 479). סימן זה לדבר המלך, בוטל זה מכבר. אומנם, סעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, השווה את בתי הדין הרבניים לבתי המשפט לכל עניני ההוצאה לפועל, אך סעיף 63 לחוק זה סייג את סמכות ראש ההוצאה לפועל בכל הקשור לאכיפת החייב לעשות מעשה שאינו יכול להיעשות על ידי אדם אחר. כידוע, מתן גט צריך להיעשות באופן אישי על ידי הבעל או על ידי שליח להולכת הגט שמונה באופן אישי על ידי הבעל. כך גם קבלת הגט צריכה להיעשות על ידי האשה או על ידי שליח לקבלת הגט שמונה על ידי האשה עצמה. לפיכך ברור, שאכיפת פסק דין לגירושין לא נמצאת בסמכות ראש ההוצאה לפועל. מאידך גיסא, לבית הדין הרבני סמכות ייחודית ב"עניני גירושין". תכלית הסמכות שנמסרה לבית הדין היא, להביא לכך שיהודים בישראל אשר יש להביא את נישואיהם לסיום, יתגרשו כדת משה וישראל. על פי ההלכה, גט צריך להינתן בפיקוח בית הדין, מרצונם הטוב של בני הזוג. רק בהתקיים עילה מוכרת על פי ההלכה, ניתן להביא לאכיפה, בדרגות שונות, של מתן גט על פי הוראות בית הדין. הלכה פסוקה היא כי גט מעושה שניתן שלא על פי פסק דין של בית דין על פי ההלכה, בטל הוא או פסול. במלים אחרות, בכל הקשור לבתי הדין הרבניים, אין יותר תחולה להוראה החד-משמעית שנהגה בתקופת המנדט, לפיה בתי הדין אינם מוסמכים לאכוף את פסקי דינם. כיום, קיימת לבית הדין הרבני סמכות שיורית להוציא לפועל פסקי דין, ובמיוחד פסקי דין לגירושין, שאכיפתם אינה מסורה בחיקוק לראש ההוצאה לפועל או לערכאה משפטית אחרת. סמכות זו, בגדרי "עניני גירושין", כוללת בחובה כל אמצעי שניתן להפעיל כדי להגשים את תכלית החוק – מתן גט כשר כדמו"י.

דומה כי למרות המחלוקת המשפטית, שכאמור לא הוכרעה בתקדים מחייב של בית המשפט העליון, לא נעשו במשך שנים רבות נסיונות של ממש להביא את הסוגיה לדיון מחדש בבית המשפט העליון. המעניין הוא, שאף לאחר חקיקת סעיף 7א לחוק כפיית ציות, לא נמצאו נסיונות להטיל על סרבני גט קנס או מאסר מכח סעיף זה, בגין בזיון בית הדין. בהקשר זה יודגש, כי הוראת סעיף זה מופנית אל כל המריה של הוראה חוקית של בית הדין, ללא תלות במהות הענין, יהיה זה ענין של נישואין, גירושין, רכוש, אפוטרופסות או הקדשות, ובלבד שההוראה ניתנה במסגרת סמכותו הענינית של בית הדין.

במשך השנים, נמצאו פה ושם פסקי דין של בתי הדין הרבניים שהטילו מדי פעם הרחקות דרבינו תם כדי להביא למתן גט במקרים מתאימים, על אף שזכרן של הרחקות אלו לא בא במפורש בחוק החרות. ככל הידוע, איש לא ניסה לטעון כי בית הדין אינו מוסמך מבחינה חוקית להטיל הרחקות אלו, ופסקי דין אלו לא הובאו לבחינה בפני בג"ץ.

כך חלפו להן שנים נוספות, עד שהתקבל חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995, שנחקק בתחילה כהוראת שעה, ומאוחר יותר כהוראה לדורות (להלן – חוק קיום פסקי דין). חוק זה הסדיר במפורש שורה של סנקציות אותן רשאי בית הדין להפעיל כנגד סרבן הגט, החל מעיכוב יציאתו מן הארץ, דרך ביטול רשיון הנהיגה, הגבלות על חופש העיסוק והחזקת חשבון בנק, וכלה במאסר כפיה והטלת הסרבן הכלוא לבידוד (צינוק). סנקציות אלו פוגעות בזכויות יסוד בסיסיות של סרבן הגט, לרבות בזכויותיו לכבוד, לחירות ולחופש העיסוק. הטלת ההגבלות נמסרו לשיקול דעתו הבלעדי של בית הדין, בלא סמכות פיקוח חיצונית, כמו זו שנקבעה בעבר בסעיף 6 לחוק השיפוט לגבי הטלת מאסר כפיה (בקשה מראש של היועץ המשפט לממשלה והחלטה של בית המשפט המחוזי), או כמו שנקבעה בחוק כפיית ציות (יכולת התערבות בדיעבד של נשיא בית המשפט העליון). ניתן לומר כי בעת חקיקת חוק קיום פסקי דין, הגיע המחוקק הישראלי למסקנה כי ניתן "לסמוך" על בתי הדין הרבניים שיפעילו את ההגבלות על זכויות היסוד באופן ההולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. התברר כי "סמכות הפיקוח" מיותרת, מסרבלת ופוגעת ללא כל צורך אמיתי באלו הנפגעים מסרבנות גט, במיוחד בנשים. למסקנה זו הגיע המחוקק הישראלי לא לפני שהגביל את החוק לתקופה של ארבע שנים, כהוראת שעה, ורק לאחר שהתברר כי החוק נחל הצלחה, בוטלה ארעיותו.

חוק קיום פסקי דין של גירושין הביא לשינוי של ממש בגישתם של בתי הדין הרבניים עצמם אל הכוחות שבידם על פי ההלכה הכתובה והמסורה. במשך מאות בשנים, אם לא למעלה מכך, היו בתי הדין הרבניים ברוב תפוצות הגולה מוגבלים מאד ביכולתם לפעול נגד סרבני גט שניתן נגדם פסק דין לגירושין, יהיה זה בגדר המלצה, מצוה, חובה או כפיה לגרש. חוסר האונים הזה הביא בצדו לצמצום מסויים של השיח ההלכתי בכל הקשור לדרכים העומדות בפני בתי הדין להביא לאכיפת פסקי דין לגירושין על פי ההלכה. גדול המשיבים בארה"ב בדור האחרון, הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, כתב באחת מתשובותיו (אגרות משה, אבה"ע ח"ג, יד) כי "בכלל ליכא מציאות לדינא לכפות בזמן הזה". ברי כי אילו הגר"מ פיינשטיין זצ"ל היה מתגורר במדינת ישראל בעת שכתב את תשובתו האמורה, הוא לא היה מתבטא כך. מאז ניתנה בחוק הסמכות לאסור אדם שבית הדין פסק כי יש לכופו לתת גט, עסקו בתי הדין הרבניים בישראל בפסקי דין לא מעטים בסוגיית הכפיה על ידי מאסר. ככל שחלפו השנים מאז חקיקת החוק, גילו בתי הדין נכונות, יותר ויותר, לפסוק על כפיה בנסיבות שבהן ההלכה מאפשרת זאת. כך גם ביחס לצווי ההגבלה שפורטו בחוק קיום פסקי דין של גירושין. בתחילה נתקל החוק בחוסר שיתוף פעולה מצד חלק מדייני בתי הדין הרבניים. כדי לקדם את הפעלת החוק, הוקם הרכב בית-דין-אזורי ארצי מיוחד של שלושה מגדולי הדיינים, שטיפל בתיקים קשים של סרבנות גט, ואשר כונה "הרכב העגונות". אט אט חדרה ההכרה בכל הרכבי בתי הדין באפשרויות ההלכתיות הגלומות בחוק האמור, והפעלתו הפכה להיות נחלת כלל הדיינים. זה כמה שנים שהתייתר הצורך בהרכב המיוחד ל"עגונות", והוא אכן בוטל. הפעלת ההגבלות שבחוק על ידי כלל הדיינים נעשית בצורה מדודה, כל מקרה לפי נסיבותיו, באופן התואם את ההלכה והחוק.

הרחבת הסמכויות של בתי הדין הרבניים בחוק קיום פסקי דין של גירושין, לא ללמד על עצמה בלבד יצאה, אלא ללמד גם על הפרשנות הנכונה להיקף הסמכות של בתי הדין בכלל החוקים "הישנים" יצאה. חוק קיום פסקי דין תיקן גם את סעיף 6 לחוק השיפוט בצמצמו את זמן ההמתנה שנקצב בחוק הישן להפעלת עונש המאסר, כאשר בית הדין פסק על כפיית גט. על פי חוק השיפוט בנוסחו "הישן", מן הדין היה להמתין ששה חודשים בין מתן פסק הכפיה, ועד להפעלת המאסר על ידי בית המשפט המחוזי על פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה. על פי התיקון לחוק, די להמתין ששים יום עד להפעלת המאסר האמור. אך אין זה השינוי היחיד בחוק השיפוט. כידוע, פרשנות חוק הינה דינמית. החוק הינו יצור החי בסביבתו (בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים כג (2) 477, 513). חקיקה חדשה מאירה ומדריכה את הפרשן בבואו לתור אחר המשמעות הנכונה, העדכנית, לחקיקה ותיקה. משבא חוק בתי דין קיום פסקי דין לעולם, ובפרט שהיה זה לאחר שבוטל סימן 56 לדבר המלך במועצה, שוב אין מקום לפרשנות המצמצמת של השופטים זילברג וויתקון בחוק השיפוט עצמו, כאילו סמכות האכיפה היחידה המסורה לגבי פסק דין לגירושין היא מאסר, ובתנאי שבית הדין פסק על כפיה. אדרבה, יש לאמץ את דברי השופט זילברג בספרו, שסבר שלולא הכתוב בסעיף 6 לחוק השיפוט, ניתן היה לפרש את המונח "עניני גירושין" בסעיף 1 לחוק השיפוט ככולל כל דבר אשר עשוי לסייע בידי בית הדין להביא לגירושין בפועל. "כי כל מה שמועיל לביצוע פסק הדין שניתן בענין הגירושין, הנו הוא גופו ענין של גירושין" (שם. ההדגשה הוספה). כאמור לעיל, זאת הפרשנות שאנו בחרנו לאמץ. הנה כי כן, אבד הכלח על הפרשנות המאולצת משהו בדבר היקף הכוחות המצויים בידי בית הדין להביא לביצוע הגט.

אמנם ב-ע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן, פ"ד יג, עמ' 1085, בעמ' 1090, אמר השופט זילברג: "הגירושין - בניגוד לנישואין - הם לא 'מוסד' אלא 'אקט', פעולה חד-פעמית, ואין לך שום 'ענין של גירושין' חוץ מן הגירושין גופם". אך טיעון זה אינו משכנע: ראשית, תביעה לגירושין כשלעצמה, הרי אינה בגדר גירושין. אך ברור שהיא "ענין" של גירושין שעל בית הדין לענות בו. תביעה לפסק דין הצהרתי המאשר כי פלוני התגרש בעבר, הינה ענין של גירושין. יש 'עניינים' נוספים שהם של גירושין - שהם תלויים בגירושין - ו'עניינם' הוא הגירושין. בע"א 401/66 מרום נ' מרום, פ"ד כא (1), עמ' 673 הוכרה תביעת פיצויים בגין הפרת הסכמה להתגרש כ'ענין של גירושין', וזאת לאחר ציטוט ועימות עם האמור בפרשת גולדמן. גם השופט זילברג עצמו (בג"צ 76/57 צ'רניחובסקי נ' יו"ר ההוצל"פ, פ"ד יא, עמ' 76) סבר, "שתביעת פיצויים לאשה נוסף על כתובתה היא... הן ענין של גירושין והן ענין של נישואין במובן סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים" (ההדגשה הוספה). בית המשפט המנדטורי פירש את המונח 'גירושין' באופן שהוא כולל גם את חלוקת הרכוש בין בני הזוג המתגרשים, ראו ע"א 208/44 קומורניק נ' קומורניק, פל"ר 12 (1945), עמ' 163; ועוד. דומה איפוא כי, עם כל הכבוד, השופט זילברג לא דק בכך פורתא. וראו עוד על כך, ועל גדרי המונח "ענין של נישואין" במאמרו המאלף, ואשר עוד ידובר בו נכבדות, של פרופ' ברכיהו ליפשיץ, "גן התעתועים של 'עניני נישואין וגירושין'", אשר עומד להתפרסם בכרך הקרוב (כרך ב') של כתב העת משפחה במשפט, מכללת שערי משפט.

אם נרצה, נוכל למצוא תימוכין נוספים לרוחבם של גדרי הכוחות המצויים בידי בתי הדין הרבניים בדונם בענין שבסמכותם, ב-בג"ץ 17/51 שטינהרדט ואח' נ' יו"ר וחברי בי"ד הרבנות, חיפה, ואח', פ"ד ה 661, 664. בית המשפט העליון פסק שם כי הטלת עיקול, מינוי מנהל עסקים ומסירת דוחו"ת הינם טפלים לדרישת הסעד הראשי שנתבעה בבית הדין, וככל שמדובר בתביעה בענין ירושה בה נדרשת הסכמת כל הנוגעים בדבר לסמכות בית הדין, אין צורך בהסכמה נוספת ונבדלת לסמכות בית הדין למתן סעדים אלו. ראוי לציין כי פסק דין זה ניתן עוד בטרם נחקקה הוראה מפורשת בחוק כפיית ציות, לפיה בית הדין מוסמך להטיל עיקול ולמנות כונס נכסים. בית המשפט העליון סבר כי בכלל הסמכות הראשית המסורה לבית הדין, מוסמך הוא להטיל עיקול כענין טפל ההולך אחר העיקר (וראו עוד: רוזן-צבי, שם, 64 בהערה 62). מאוחר יותר נקבעה הסמכות להטלת עיקול בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים אשר הן כשלעצמן הותקנו בשעתן על פי סמכותם הטבועה של בתי הדין הרבניים, ולא מכח חקיקה מפורשת. רק אחר כך נקבעו הסמכויות להטלת עיקול ומינוי כונס נכסים במפורש בחוק כפיית ציות.

וכאן נוסיף אנו: אם בית הדין מוסמך להוציא מלפניו צווים שהם סעדי עזר בלבד לסעד ראשי - ללא הוראה מפורשת בחוק, אם על סמך סמכותו הטבועה ואם על פי הלכת "הטפל הולך אחר העיקר" - על אחת כמה וכמה שבית הדין מוסמך לתת צווים שנועדו להביא למתן הגט או קבלתו, שהוא הוא הסעד הראשי בגדר "עניני גירושין"!

זו ואין צריך לומר זו: משנחקק סעיף 17(ב) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, לפיו "הסמכה לעשות דבר או לכפות עשייתו - משמעה גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת", שוב אין כל צל צלו של ספק ספיקא, כי בידי בית הדין קיימות סמכויות עזר לקיום פסקי דין של גירושין, אף אם לא נזכרו במפורש בחוק החרות, ובלבד שהן "מתקבלות על הדעת".

אכן, גם אליבא דגישתנו בדבר הכוחות החוקיים המסורים לבית הדין מקדמת דנא לצורך אכיפת פסק דין לגירושין, אין לומר כי איגלאי מילתא למפרע, כי חקיקת חוק קיום פסקי דין מיותרת היתה. ראשית, תמיד עדיפה חקיקה מפורשת המסדירה את גדרי הכוחות על פני חקיקה העלולה להיראות עמומה ונתונה לפרשנות, שלגביה ניתן היום לומר כך ומחר לומר אחרת. בפרט כך, כאשר נאמר במפורש בסעיף 17(ב) הנ"ל לחוק הפרשנות כי סמכויות העזר מותנות בכך שהן "מתקבלות על הדעת". שנית, ואולי היא העיקר, צווי ההגבלה שפורטו בחוק קיום פסקי דין של גירושין, מתייחסים כולם לזכויות המוסדרות במידה זו או אחרת בחיקוקים אחרים. לכאורה, יש מקום לומר כי כדי להגביל זכות אדם שהוסדרה במפורש בחוק או על פי חוק, יש צורך בחיקוק מפורש אחר שיורה על כך.

עוד ראוי להדגיש, כי סעיף 2 לחוק קיום פסקי דין, מציין במפורש כי אין בהגבלות שפורטו שם כדי לגרוע מסמכותו של בית הדין הרבני לפי סעיף 7א לחוק כפיית ציות, קרי: הטלת קנס או מאסר כדי לאכוף ציות לכל צו שניתן על ידי בית הדין והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה. כן ראוי להדגיש את סעיף 7 לחוק קיום פסקי דין הקובע כי "חוק זה אינו בא לגרוע מן הסמכויות של בית דין רבני... על פי כל דין". כידוע, על פי חוק הפרשנות, בכלל "דין" - "דינים דתיים - בין שבעל פה ובין שבכתב - כפי תקפם במדינה".

עמדתנו חולקת על גישתם של המלומדים י' קפלן ור' פרי, במאמרם "על אחריותם בנזיקין של סרבני-גט", עיוני משפט 773, 849, לפיה הסנקציות בחוק קיום פסקי דין הינם בגדר רשימה סגורה. לדעתם, יש לומר שהמחוקק התכוון בחקיקת החוק למנוע מבתי הדין את האפשרות לפסוק סנקציות אחרות במגבלות המשפט העברי, מאחר ואפשרות זו "אינה מתיישבת עם כוונת המחוקק". כסימוכין לכך הם מביאים את סעיף 7(א) להצעת החוק, סעיף אשר לא התקבל בסופו של דבר. בסעיף זה הוצע כך:

"נתקיימה עילה למתן צו הגבלה על-פי חוק זה, רשאי בית דין רבני לחייב את האיש בדמי כלכלה, לרבות מזונות מוגדלים עבור האשה, בשיעור שיקבע, בנוסף לכל זכות למזונות על פי כל דין או הסכם".

לדבריהם, מאחר והצעה זו למתן סמכות לפסוק "מזונות הפחדה", הושמטה מן הנוסח הסופי של החוק, יש להסיק כי המחוקק בחר להותיר את הלכת רוזנצוייג במובנה הצר על כנה.

אין אנו מסכימים לנימוק זה. חקיקת סעיף זה היתה מיותרת מבחינה הלכתית, ואף מזיקה. כל החוקים הנוגעים לסמכויות בתי הדין בעניני נישואין, גירושין ומזונות, הינם בגדר חוקים פרוצדורליים בלבד. הם אינם חוקים מטרייאליים הקובעים את מהות הדין בעניינים אלו. חוקים אלו קובעים אך ורק כי בתי הדין מוסמכים לפסוק בעניינים אלו על פי דין תורה. הם אינם קובעים את תוכנו של הדין לפיו פוסק בית הדין. כך גם חוק קיום פסקי דין אך מעמיד לרשות בית הדין את הכלים החוקיים למתן צווי הגבלה, שהם בגדר צווי עזר ליישום הסעד הראשי של גירושין, כאשר יישום הצווים והיקף הפעלתם מסורים לשיקול דעתו של בית הדין. בכל ההגבלות שנזכרו במפורש בסעיפים 2-4 לחוק יש הגיון, מאחר ויש בהן הגבלות על זכויות המוסדרות על פי חיקוקים אחרים. עם זאת, אין בהן חידוש מבחינת דיני ההלכה, ובודאי שאין בהן חידוש מבחינת דיני הגירושין ההלכתיים. לעומת זאת, הסדרת כוחו של בית הדין "לחייב את האיש בדמי כלכלה, לרבות מזונות מוגדלים עבור האשה, בשיעור שיקבע", מיותרת הן מבחינה הלכתית והן מבחינה חוקית. הרי בין כך ובין כך, מוסמך בית הדין לפסוק חיוב במזונות מוגדלים, אם הדבר אפשרי מבחינה הלכתית. אדרבה, נוסח ההצעה האומר כי בית הדין מוסמך לקבוע שיעור שהוא "בנוסף לכל זכות למזונות על פי כל דין", משמעה חידוש מפליג. הוראה זו היתה יוצרת מקור חוקי עצמאי להטלת חיוב בדמי כלכלה לצורך אכיפת מתן גט, מעבר להוראות ההלכה, דבר שבתי הדין אינם יכולים להסכים לו, בשום אופן. ממה נפשך, אם הדבר אפשרי מבחינה הלכתית, הריהו על פי דין, אם הדבר אינו אפשרי על פי דין תורה, עלול הוא לפסול את הגט.

כפי שהראינו לדעת, הנחת המוצא של המלומדים קפלן ופרי, שאילו היה המחוקק מבקש לתת בידיו של בית הדין הרבני סמכות להטיל סנקציות נוספות היה עושה כן במפורש, נסתרת מן ההיסטוריה החקיקתית ומדברי הימים של פסיקת בית המשפט העליון בכל הקשור לסמכויות בתי הדין. מסקנתנו היא, איפוא, כי ההגבלות המפורטות בחוק קיום פסקי דין אינן בבחינת רשימה סגורה.

וראו עוד עיון רחב יריעה בסוגיית קיום פסקי דין של גירושין: י' ש' קפלן, מגמה חדשה בנוגע לקיום פסקי-דין של גירושין: שיקולי מדיניות לאור עקרונות המשפט העברי וחוקי היסוד, מחקרי משפט כא, תשס"ה-1005, 609.

נמצא אם כן, כי קיימים כמה וכמה הסדרים, על פי החוק או מכח החוק, להפעלת הכוחות ההלכתיים של בית הדין בכל הקשור לאכיפת מתן גט או קבלתו בגדרי "עניני גירושין", המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. סיכומם של דברים כך הוא:

א. צו מאסר עקב סרבנות גט יכול להינתן על ידי:

(א) בית הדין הרבני, על פי חוק קיום פסקי דין של גירושין (ובכלל זה מוסמך בית הדין להורות על החזקת אסיר בבידוד). צו מאסר זה אינו כפוף לאישור מראש או בדיעבד של כל גורם שהוא מעבר לבית הדין עצמו. התקופה המקסימלית שניתן לאסור אדם עקב סרבנות גט על פי חוק זה, היא עשר שנים.

(ב) בית הדין הרבני, על פי סעיף 7א לחוק כפיית ציות. אין תקופה מקסימלית למאסר על פי חוק זה, אך נשיא בית המשפט העליון מוסמך להתערב ולבטל את המאסר או לשנותו לקולה.

(ג) בית המשפט המחוזי, על פי סעיף 6 לחוק השיפוט, אם בית הדין הרבני ציווה בפסק דין סופי על כפיית גט. אין תקופה מקסימלית למאסר על פי חוק זה, אך מתן הצו מותנה בהגשת בקשה לכך על ידי היועץ המשפטי לממשלה.

ב. צו המטיל קנס עקב סרבנות גט יכול להינתן על ידי בית הדין הרבני, על פי סעיף 7א לחוק כפיית ציות. שיקול הדעת המלא בדבר הנסיבות בהן יוטל קנס וגובה הקנס, מסור לבית הדין הרבני, אך נשיא בית המשפט העליון מוסמך להתערב ולבטל את הקנס או לשנותו לקולה.

ג. צווי הגבלה על זכויות כמפורט בסעיפים 2 ו-2א לחוק קיום פסקי דין עקב סרבנות גט, יכולים להינתן על ידי בית הדין הרבני. צווים אלו אינם כפופים לאישור מראש או בדיעבד של כל גורם שהוא מעבר לבית הדין עצמו.

ד. צווי הגבלה נוספים על פי דין תורה, אף שזכרם לא בא במפורש בחוק החרות, יכולים להינתן על ידי בית הדין הרבני, ובלבד שהם דרושים "במידה המתקבלת על הדעת" לצורך הפעלת סמכותו של בית הדין ב"עניני גירושין".

נחזור עתה לתחילת דברינו. הבעל דנן יושב במאסר כפיה זמן רב מאד, ועדיין נותן כתף סוררת ומסרב ליתן גט לאשתו. הבעל דורש משלטונות בית הסוהר להיטיב עמו ולשפר את מאכליו כך שהם יהיו בקטגוריה של כשרות מהודרת.

בתי הסוהר מספקים אוכל כשר לכל אסיר יהודי, בהתאם לכללים הקובעים את חובת המדינה ואת זכותו של כל יהודי לקבל אוכל כשר. הספקת אוכל בכשרות מיוחדת למהדרין, ספק אם יש לראותה כחובה המוטלת על המדינה, מאחר שהדבר כרוך בטירחה מיוחדת ובהוצאות כספיות נוספות. אך ברור הוא, שלא כל אדם רשאי לדרוש אוכל כזה. נשוה בנפשנו: יהודי המחלל שבת בגלוי, ויחד עם זאת דורש לקבל אך ורק אוכל "גלאט". ברור שדרישה זו אינה נובעת מנימוקים של דת ומצפון, אלא מטעמים זרים. אולי מרצון לנצל את הפריוילגיה הזו בכדי להרשים את הסובבים אותו כאדם "ירא שמים", ואולי על מנת לקבל אוכל מיוחד, שיתכן שהוא טוב יותר. כולנו מכירים את העבריינים הכבדים, המופיעים בבית המשפט כאשר כיפה גדולה מעטרת את ראשם, בכדי לעשות רושם על השופט. האם עבריין כזה יוכל לדרוש אוכל גלאט? יש להצמיד לזה את דברי המשנה במסכת ברכות (דף טז:): "לא כל הרוצה ליטול את השם, יטול".

על פי ההלכה מוסמך בית הדין להורות לציבור שלא להיעתר לדרישה לכשרות מיוחדת, כשם שבית הדין מוסמך להורות שלא לצרפו למנין, שלא להושיבו בבית הכנסת, שלא להעלותו לתורה ובכלל שלא לעשות עמו שום טובה. בעל זה שמרים ידו בתורת משה ואינו מציית לדין שפסקו חכמי התורה, אינו בכלל שומרי הדת אשר מנהל בית הסוהר רשאי להטיב עימם ולהאכילם בכשרות מהודרת. בית הדין הרבני מוסמך להורות על כך, כאמור, במסגרת סמכותו החוקית הייחודית לשפוט ב"עניני גירושין". יש לדחות, איפוא, את בקשת רשות הערעור בנקודה זו.

בקשת רשות הערעור השניה של הבעל עסקה בדרישתו להסדיר את ביקורי ילדיו אצלו בבית הסוהר. בית הדין סרב להידרש לענין, עקב סרובו לציית לצו המורה לו לתת גט לאשתו. נושא זה מורכב מעט יותר מן הענין הקודם, מאחר ובכל הקשור לקטינים מצווים הכל לילך אחר טובת הילדים. בהנחה מוקדמת, שטובת הילדים היא לבקר אצל אביהם בבית האסורים, יש בכך כדי לגבור, לכאורה, על האמצעים הראויים להינקט כדי לכוף על הבעל ליתן גט לאשתו.

אמנם, בין ההרחקות שנמצאו במקורות ההלכה לגבי מי שהוחרם, נמצאות הרחקות שלא למול את ילדיו ולהוציאם מבית הספר. כאן ניתן לשאול: אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה?

ניתן אולי להבין את נקיטתן של הרחקות אלו, שהיתה להן השפעה ישירה על ילדי המורחק, בתקופות קדומות, לאור האופי הפטריארכאלי של המשפחה דאז, שבה היתה לאב דומיננטיות מוחלטת בחיי ילדיו. מסתבר כי בתנאי החיים דאז לא היה בהרחקות שילדי המורחק הושפעו מהן, כדי לפגוע בטובתם בצורה משמעותית, כפי שהם עלולים להיפגע בימינו. יתכן גם שעוצמתה של הסנקציה, היתה מביאה בדרך כלל לציות מיידי.

אך כבר הביא הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א (יביע אומר, חלק ח, אבהע"ז סימן כה) את שו"ת הגאונים שערי תשובה (סי' מא) שכתבו "ומי שהחרימוהו הקהל חייבים למול את בנו". והביא עוד דברי פוסקים כי לא נהגו בכל החומרות הללו לאחר דורות הגאונים. והסיק:

"...ולפ"ז נראה שיש להימנע מחומרות יתרות אלו גם בהרחקה דר"ת, שלא לנהוג מילתא דתמיהא לאינשי. גם החומרא שהחמיר רב פלטוי גאון להוציא את בניו מבית הספר וכו', נראה שאין לעשות כן בזמנינו, וכן ראיתי למהרש"ל בים של שלמה (פ"י דב"ק סי' יג) הנ"ל, שכתב, וחלילה להוציא את בניו מבית המדרש או מן הישיבה, ופעם אחת בא מעשה לידי, שכתב אלי חכם וזקן אחד בעל הוראה בדורו, שאוציא את בני המוחרם מהישיבה, ולא השגחתי בו כלל. ע"כ. והוא הדין בהרחקה דר"ת".

עוד יש לציין כי זכות בעל סרבן לביקורי ילדיו הקטינים בהיותו במאסר, מעוגנת בסעיף 2(7)(ג) לחוק קיום פסקי דין, ובלבד "שבית משפט או בית דין מוסמך קבע הוראות בדבר ביקוריהם".

עם כל זאת, נראה שיש מקום להבחין בין מקום שטובת הילדים לבקר אצל אביהם בבית הסוהר ברורה וניתנו כבר על כך המלצות של אנשי מקצוע, לבין מקרה שהדברים אינם ברורים כל עיקר, והדעת נוטה שאין ביקורים אלו משרתים את טובת הילדים. במקרה השני, יש לתת משקל מוגבר לעובדה כי הבעל הסרבן מבזה במריו את בית הדין ואת המערכת המשפטית כולה. הבעל המרדן מבקש לעשות שימוש סלקטיבי בהליכי משפט. הוא מבקש לאמץ לעצמו את ההליכים המיטיבים עמו בלבד. יש לראות בכך שימוש לרעה בהליכי משפט. כאשר הבעל הסרבן מבקש שבית הדין יערוך ברור משפטי ובו יבדוק מהי טובת הילדים, יש מקום להצדיק את בית הדין הנוקט נגדו מידה כנגד מידה, ומסרב להידרש לבקשתו עד אשר ימלא אחר פסק דין שכבר נפסק מכבר בעניינו.

ראיה ברורה לגישה זו מצאנו בדבריו של אחד מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים, רבי אפרים זלמן מרגליות, שו"ת בית אפרים (תניינא), סי' ע"ד, שיד, שפסק כי בית הדין רשאי שלא להזדקק לטענות סרבן גט שחוייב לגרש את אשתו, בתביעתו, אשר כשלעצמה עשויה להיות צודקת:

"...כשהאשה תפסה למזונותיה ושאר טענותיה מחמת הכתב שהיה בידה אם היה רוצה להוציא ממנה בכח הבית דין, שאפשר שהיו רואים לפי טענתם שאינה זוכה בדין וצריך להוציא מידה, מכל מקום אין הבית דין רוצים להזדקק לטענתו עד שיגרשנה, שפיר קעבדי ואין כאן דין גט מעושה כלל, אף שבלא זה היה חיוב על הבית דין לשמוע טענותיו, מכל מקום יכולים לומר בפירוש לא נזדקק לך להוציא מה שתפסה בשביל טענותיך עד שתגרשנה בגט כשר כמבואר בדברי מהרי"ק."

וראו עוד: א' בארי, הרחקות דרבינו תם, שנתון המשפט העברי, כרך יח-יט (תשנ"ב-תשנ"ד) 65, 99; א' שוחטמן, סדר הדין, תשמ"ח-1988, 176 ובהערות 75-76 שם.

כזכור, במקרה דנן, הביאה האשה בעצמה את הילדים מספר פעמים לביקורים בבית הסוהר. הביקורים נוצלו על ידי האב להסתת הילדים נגד האם. רשויות הרווחה המליצו על צמצום משמעותי של הביקורים ועל קיומם בפיקוח. נמצא כי יש קושי בקיום הפיקוח על הביקורים, ובמשך הזמן הם פסקו לחלוטין. כיום נטען בפנינו, כי הילדים, שבינתיים גדלו, מתנגדים לקיים את הביקורים בבית הסוהר. בנסיבות הענין דנן, חובת ההוכחה כי טובת הילדים ככלות הכל לבקר אצל האב בבית הסוהר דווקא, מוטלת על האב הסרבן ואין במגבלות שהביא הוא על עצמו כדי להשיל מעליו נטל זה.

על כל פנים, בעת שהאב העלה את דרישתו להסדרה מחדש של ביקורי הילדים אצלו בבית הסוהר, התקיימה הנחה מוקדמת שאין דרישה זו עולה בקנה אחד עם טובת הילדים ולא עם זכויותיהם.

בתי הדין יוצאים לא פעם מגידרם בכדי לאפשר לאב הכלוא בבית הסוהר לראות את ילדיו, וזאת למרות נזק מסויים הנגרם לילד בביקור במקום כזה. אנו משקללים את הנזק נגרם לילד מביקורו בבית הסוהר, לעומת הנזק הנגרם לו באיבוד דמות אביו לחלוטין. יחד עם זאת, כאשר האב הכלוא מנצל את הביקורים להסתת הילדים נגד אמם, אזי בגלל טובת הילד נאלץ להפסיק את הביקורים לחלוטין. היינו עושים כך גם כאשר שני ההורים בני חורין - על אחת כמה וכמה, באב היושב בבית הסוהר. במקרה כזה, יסבול הילד נזק כפול: הסתה נגד האם המחזיקה בו לבדה - ואולי איבוד סמכותה כלפיו - ונזק מן הביקור בבית הסוהר. בתיק זה, לדברי האם שלא נסתרו, הילדים עצמם מסרבים לראות את אביהם. יש צורך בהפעלת "אמצעי שיכנוע" כלפיהם, דבר העשוי להסב להם נזק חינוכי נוסף. אין טעם לעשות זאת בנסיבות פרשה זו.

הבעל דנן אינו דומה לאסיר פלילי, שאינו יכול לקיים את הביקורים של ילדיו מחוץ לכותלי הכלא. מפתחות בית הסוהר נמצאים בידי הבעל, וביכולתו להשתחרר ולקיים את הביקורים במקום ובאוירה התואמים את טובת הילדים. ככלל, הרי ביקורים של קטינים בבית הכלא אינם מומלצים. אין לומר כי ביקורי ילדים בכלא תואמים את טובתם. הם נערכים רק בלית ברירה. כאן יש ברירה. למעשה, הבעל שנמצא שנים רבות בכלא עקב אלימותו כלפי אשתו, מבקש להנציח את אלימותו על ידי הכרחת ילדיו לבקרו בבית הכלא. זהו שימוש אלים בזכות משפטית!

לאור האמור יש לדחות גם את בקשת רשות הערעור השניה לגופה.

תם ולא נשלם דיוננו בפרשה עגומה זו. שנים עוברות, שנים כלות, והאשה נמקה בכלאה האישי שמפתחותיו מסורות בידי בעלה בלבד. בעוד פחות משלוש שנים נגיע לסיום תקופת המאסר המקסימלית שניתנת להיגזר על פי חוק קיום פסקי דין. האשה אינה רואה כל נקודת אור לקראת חירותה. הבעל, לעומת זאת, קרוב הרבה יותר ליום שחרורו מן הכלא מאשר ליום מאסרו. האשה הוטלה על ידי הבעל למאסר עולם, בעוד שהוא נמצא במאסר קצוב לעשר שנים. חובתנו כדיינים השוקדים על תקנתן של בנות ישראל, להציע אפשרויות נוספות לפתרון עגינותן של נשים במצבה של אשה זו.

יש לתת את הדעת על כך כי למנהל בית הכלא מסורה סמכות טבועה לנקוט אמצעים שישכנעו את הבעל הסרבן לתת גט. אסמכתא ברורה לכך מצויה בסעיף 2(7)(ג) לחוק קיום פסקי דין המורה כי אין בהגבלות שיוטלו על ביקורים אצל אסיר או עצור כדי "למנוע ממנהל בית סוהר או בית מעצר להתיר ביקור של אדם אצל אסיר או עצור אם שוכנע כי יש בביקור כדי להביא לקיום פסק הדין". משמע כי על מנהל בית הסוהר לשקוד על כך שתקופת המאסר תהיה קצרה ככל האפשר, ולשם כך הוא רשאי לנקוט אמצעי שכנוע מגוונים שיביאו את הבעל לתת גט. ככל שמנהל בית הסוהר סבור שלצורך נקיטת אמצעי שכנוע מסויים על ידו דרושה החלטה שיפוטית, ראוי שיפנה, אם בעצמו ואם באמצעות ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, אל בית הדין בבקשה למתן הוראות.

אין כל הצדקה להושיב סרבני גט דתיים באגף שומרי המצוות שבכלא. כך גם אין מקום להושיב סרבן גט בתא כלא עם סרבן גט אחר, בבחינת "איש לרעהו יאמר חזק". סרבני גט צריכים להיות מוחזקים עם אסירים מן הסוג הקשה ביותר, באופן שתקטן המוטיבציה של סרבן הגט להקשות את עורפו. היינו מוסיפים ואומרים, כי סרבן גט שמשתהה בכלאו למעלה משנה, יש לשכנו באגף האסירים הבטחוניים!

נרמזנו במהלך הדיון כי אצל בעל זה, הושבתו בבידוד היא בגדר פרס, ועל כן חדלה באת-כח האשה לבקש הגבלה זו. אכן, ניתן להעריך כי קיימים בעלים אשר יעדיפו את הפרטיות של תא הבידוד, לשם הם מביאים את כל הכבודה שהתאספה אצלם במהלך שנות המאסר, על פני הצורך לחלוק את שטח מחייתם בתא הכלא עם אסירים נוספים, על צרכיהם וגחמותיהם האישיות. כל מקרה לפי ענינו, ולא הרי בעל סרבן זה כבעל סרבן אחר.

כאשר בית הדין מצווה על החזקת סרבן גט בבידוד, ראוי כי בידוד זה ייעשה תוך הפרדת האסיר מכל הכבודה המלווה אותו. במסגרת בידוד זה, אין לאפשר לסרבן הגט קריאה, כתיבה ובוודאי לא צפיה בטלביזיה. ואם בבידוד עסקינן, צריך שיהיה זה תא צר שיעודד את סרבן הגט להושיט לעצמו את מפתחות הכלא, על ידי מתן הגט לאשתו. על פי ההלכה, כאשר ניתן לכפות גט בשוטים, ניתן לאסור את הבעל הסרבן "במאסר צר". ראו שו"ת הריב"ש, א' שמח: "אם אין בידכם להכותו ולכופו בדרך זה, וגם לא על ידי העובד כוכבים, עשו לו כפיה אחרת: אם לאסרו במאסר צר, אם לנדותו ולעשות לו הרדפה".

יש מקום לשקול שלילת הזכות מסרבן גט הנמצא בבידוד לישון על גבי מזרן.

יידע סרבן הגט כי בית הכלא אינו בית הבראה!

שתי בקשות רשות הערעור נדחות בזה לגופן.

מזכירות בית הדין הגדול תעביר העתק פסק דין זה ליועץ המשפטי לממשלה, נציב שירות בתי הסוהר, רב בתי הסוהר ויו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת.

מבקשים אנו כי הערותינו לעיל יישקלו, ויינתנו הנחיות מינהליות מתאימות. ככל שיש צורך בתיקוני חקיקה נוספים, ראוי שאלו ייעשו. בכלל האמור, יש מקום לבטל את הגבלת עשר השנים למאסר על פי חוק קיום פסקי דין.

(-) שלמה דיכובסקי , דיין – יו"ר (-) ציון בוארון, דיין

אני מצטרף למסקנת עמיתי הרה"ג שליט"א לדחיית הערעור.

את נמוקי ההלכתיים אצרף בקרוב.

בטרם הצטרפותי לפסה"ד בקשתי לברר מה המצב שבו נמצא המערער כיום, לענין המזון שהוא צורך ומה רמת הכשרות שלו.

בשיחה שהיתה לי עם כבוד רב שרות בתי הסוהר נתברר לי שהמערער הועבר מכלא "רמונים" לכלא "דקל" ונמצא במחלקת אסירים תורנית.

מוצרי המזון הבסיסים הם ברמת כשרות מהדרין, כגון הלחם – הוא מאפיית אנג'ל השגחת בד"ץ, והגבינות מתוצרת תנובה.

די לי במידע זה כדי לדחות את הערעור על הסף. אולם, כאמור, אפי' אם לא כך היה פני הדברים, יש לדחות את בקשתו שביה"ד יורה לשרות בתי הסוהר לספק לו מזון מהדרין מיוחד, כפי שיתברר מנמוקי ההלכתיים.

בדרך אגב, מדו"ח של רב בית הכלא "דקל" עולה, שהמערער מנהל שם חיי אסיר רגילים כך שמתאפשר לו ללמוד כרגיל במסגרת התורנית, ואף קונה בקנטינה למרות הוראת ביה"ד האזורי למנוע זאת ממנו כל עוד שלא נתן גט פיטורין לאשתו העגונה.

בנוסף לכך, ניתן לאסור עליו להשתתף בכל מסגרת לימודית שנמצאת במקום, וזאת במסגרת הרחקות דרבינו תם, כפי שנכתב בפסק-הדין.

יש להעביר בדחיפות מידע זה לבית הדין האזורי לפעולתו בהתאם.

כבוד הרב יהודה יקותיאל ויזנר שליט"א ביקש להודיע שהוא וכל רבני שרות בתי הסוהר מוכנים לשתף פעולה בענינה של העגונה, אשת המערער, למצוא דרכים להצילה מעגינותה.

(-) אברהם שרמן, דיין

הוחלט כאמור לעיל.
ניתן ביום י"ז אלול תשס"ח (17/09/2008)
(-) הרב שלמה דיכובסקי, דיין - יו"ר (-) הרב אברהם שרמן, דיין (-) הרב ציון בוארון, דיין

העתק נאמן ומתאים למקור
הרב עזריאל אבן -חן
המזכיר הראשי