אין ספק שלפנינו מקרה מובהק של אשה האומרת שבעלה מאוס עליה, ויש כאן אמתלא מבוררת למה הוא מאוס עליה. מי ששמע את טענות ומענות הצדדים ועיין בכתבי הטענות יגיע למסקנה, שלא רק אשה זו, אלא גם נשים אחרות לוא היו במצבה היו מגיבות כמוה ואולי אף ביתר חריפות. ומכיון שכך ודאי שיש לומר לבעל שמצוה עליו לפטור את אשתו בג"פ, כאמור בשיטה מקובצת כתובות דף ס"ד וז"ל:
"וכתב רבנו יונה וז"ל: דאע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפייה בשוטים אבל ב"ד מודיע לו שמצוה עליו לגרשה ונותנין לו עצה שיגרשנה, ואם לא יגרשנה האי מאן דעבר אדרבנן מצוה למקרייה עבריינא".
ואף שבהמשך ד' השמ"ק כתב שר"ת היה אומר "שאפילו זה לא נאמר לו", כבר נהגו בתי הדין בכגון דא כד' רבנו יונה הנ"ל. [ויש לי הסבר על כך מדוע נהגו כרבנו יונה ולא כר"ת, אך אין כאן המקום להאריך].

ויש מקום לומר שבנדוננו שלא זו בלבד שמצוה עליו לגרשה אלא יש גם לחייבו בכך, וכפי שיבואר.

נתברר שהאשה סבלה סבל נפשי רב בהיותה תחת בעלה, וזה כתוצאה מאפיו של הבעל והתנהגותו הרודנית. היתה גם אלימות פיזית שהפלא בה את מכותיו, מכות נאמנות ("בלב ובעורף הרבה פעמים"). וכן ניסה לגרשה מהבית ברדפו אחריה במטאטא והפך עלה את המטה וכו'. והנה ציטוט אחד מדברי האשה (פרוטוקול מכ"א בשבט תשנ"ח): "אני לא יכולה לחיות אתו, הוא התנהג בברוטליות אתי ואם אחזור הביתה הוא יהרוג אותי". ואף אם נאמר שאין חשש סכנה לחייה, מ"מ עצם העובדה שהאשה מרגישה כך דייה שלא נוכל לחייבה לחזור אליו, ולכאורה גם כדי לחייבו לגרשה. שהרי האשה לחיים ניתנה ולא לצער, כמו שאמור חז"ל בכתובות ס"א א'.
ועי' בתשב"ץ ח"ב סי' ח' שכתב וז"ל:
"עוד שאלת: אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת בו והכל יודעים שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים וכו'. תשובה: קרוב הדבר שיוציא ויתן כתובה דקיי"ל לחיים ניתנה ולא לצער וכו', ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כ"כ אמרינן יוציא ויתן כתובה וכו' כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה וכו'. זהו הנראה בזה, ואעפ"י שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל אנן לאו קטלי קני באגמא אנן ומילתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכו'". עיי"ש.

ועי' גם בחוט המשולש שעם התשב"ץ בטור השלישי סי' ל"ה ד"ה עוד ראיתי. ועי' פד"ר כרך א' עמ' 79. ויש דמיון רב בין נדוננו לנדון התשב"ץ שציטטנו.

אמנם יש לשדות נרגא בדברינו אלה, שהרי הרמ"א בסי' קנ"ד ס"ג כתב לענין בעל שרגיל להכות את אשתו, יש אומרים שכופין אותו להוציא ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים. ובנדוננו אף שהיו כמה מעשי אלימות עדיין אין זה בגדר "רגיל להכות את אשתו", וגם לא התרינו בו אפילו פעם אחת. (ועי' עוד בשו"ע שם סעיף ה' ובביאור הגר"א שם). אך מאידך גיסא י"ל דהסבל הנפשי שתעבור האשה באם תחזור אליו, גרוע ממכות פיזיות, ובזה אכן יש לחייבו לגרשה. ואף שגם בזה נראה שצריך להתרות בו תחילה פעם אחת או שתים, כמו שכתב הרמ"א לענין מכות, י"ל שבנדוננו כשעשתה האשה את הנסיון לשלום בית וחזרה אליו והוא הבטיח לשנות דרכו, הרי זו כהתראה. ובכל זאת חזר למנהגו הקודם.

יש לדון עוד לחייבו לגרשה מהיבט אחר. הבעל שופך בוז וקלון על אבי האשה ועל זקנה שליט"א, והוא באחת: על האשה להנתק ממשפחתה! ונראה שאין לדרוש מן האשה שתחזור אל אדם שמבזה ומשמיץ את אביה ואת זקנה ואת כל משפחתה, ועליה לשתוק ולהנהן לדבריו - כלום יש לך צער נפשי גדול מזה? ואם אלה חיי שלום הבית שהוא מציע לה, פשיטא שאינה חייבת להענות לו, ואדרבה יש לחייבו לגרשה. כי נראה שכל שיש לה טענה צודקת לאי חזרתה אליו, ממילא יש לחייבו לגרשה. ולא דמי לטוענת מאיס עלי, אפילו באמתלא מבוררת, שאין נוהגים לחייב בגט, דהתם גם האמתלא המבוררת אינה מצדיקה את אי חזרתה אליו [ומה שכתב הרמ"א בסי' ע"ז שאין מחייבים אותה להיות אצלו, היינו בגלל רגש המאיסות, וכלשון הרמב"ם "שאינה כשבוייה להבעל לשנוא לה", אבל מטעם האמתלא המבוררת לא היה די לפטרה מלחזור אליו], משא"כ בנדוננו שיש לה סיבה מוצדקת לאי חזרתה אליו, מן הדין הוא לחייבו במתן גט. אלא שגם בענין זה מסתבר שאין לחייבו לגרשה עד שיתרו בו תחילה פעם או שתים שיפסיק את השמצותיו, וכדרך שכתב הרמ"א לענין בעל המכה. אמנם ספק רב אם תועיל ההתראה בנדון זה (גם אם היתה שבה אליו לש"ב).

[במאמר מוסגר יש להוסיף שהבעל משמיץ לא רק את אביה ואת זקנה, אלא גם אותה עצמה. בכל כתבי טענותיו וטענותיו בע"פ לא אמר מילה טובה על האשה. וזה לשונו במכתבו האחרון: "יסוד הבעיה הנו במידותיה של האשה, שהן: ביקורתיות הרסנית, עקשנות והתנהגות כפייתית". ואם כך הוא הדבר למה הוא חפץ בה? מי שיקרא את כתבי טענותיו מבלי לראות את המסקנה יוכל לחשוב שבתביעת גירושין עסקינן ולא בתביעה לש"ב. למה אפוא הוא מבקש שלום בית? לא מובן].

היה מקום לדון גם על טענת האשה שאינו יכול לבוא עליה כדרך כל הארץ, בגלל שפיכה מוקדמת. וידוע שמדינא דגמ' היא נאמנת, אלא שכתב הרמ"א בסי' קנ"ד ס"ז שבזמן הזה אינה נאמנת, ומ"מ במקום שיש אומדנא הרי היא נאמנת. ועיי"ש בפתחי תשובה סק"כ דסגי ב"רגלים לדבר קצת". וגם בנדוננו יש קצת רגלים לדבר שכנים דבריה. וא"כ גם מטעם זה היה ראוי לחייבו בגט. אלא שכפי שעולה מדברי המומחים בנדוננו אם ילכו לקבל טיפול הדבר ניתן לתיקון. עד עתה סירב הבעל לקבל טיפול וטען שהבעיה היא אצלה. כיום הוא מצהיר שמוכן לילך לטיפול. ואעפ"י שיש ספק אם אכן ישתף פעולה בענין זה כראוי, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, ואי אפשר לחייבו בגט מטעם זה.

לאור כל האמור יוצא שאעפ"י שיש מקום לומר שהבעל חייב לגרש את אשתו, מ"מ יש כמה פקפוקים בנדון, וכמו שנתבאר לעיל. לפיכך לדעתי יש לקבוע בשלב זה שעכ"פ מצוה על הבעל לתת לה גט. ומי שמסרב לתת גט בכגון זה אין זו אלא מדת אכזריות שאינה מתאימה לזרעו של אברהם אבינו (עי' יבמות ע"ט א').

בדבר בקשת האשה להרחקה דר"ת, לדעתי יש לתת לבעל הזדמנות לקיים את פסה"ד דלעיל מרצונו הטוב, ויש לקוות שיעשה כן בהקדם. אם לא יעשה כן, נדון אז בהרחקה דר"ת.

(-)חיים גדליה צימבליסט

עיינתי בדבריו של כבוד הגרח"ג צימבליסט שליט"א, ואני מסכים כי יש מקום באופן עקרוני לחיוב בגט מסיבות שונות. אולם בכדי לאפשר למערער לקיים "מצוה לגרש", ללא שימוש באמצעי הרחקה מכל סוג, יש לדעתי לתחום זמן של 60 יום למתן גט. אם בתוך תקופה זו לא יתן המערער גט מכל סיבה שהיא, אזי ינתן פס"ד ביחס לחיוב בגט ולהטלת סנקציות.

המזכירות תקבע כבר עתה ישיבה נוספת (לאחר 60 היום הנ"ל) לדיון בהטלת סנקציות. במידה והצדדים יתגרשו עד לתאריך הנ"ל, תבוטל הישיבה.

(-)שלמה דיכובסקי

לפנינו מקרה של שני בני זוג שהמשך חיי נשואין משותפים ביניהם, הגיעו לקיצם. חיי המשפחה בין בני הזוג לא היו תקינים עוד מתחילת הנשואין, וזאת עקב בעיה בענין שבינו לבינה.

האשה הציגה לפנינו תמונה של חיי משפחה קשים ובלתי נסבלים שנגרמו עקב התנהגותו של בעלה כלפיה, התנהגות קשה אשר גרמה לה למאוס בחיים משותפים יחד עם בעלה, וכיום אין היא מסוגלת להתקרב אליו. בכתב הטענות היא מתארת את הסבל שהיתה נתונה בו. היא תולה את הכל בהתנהגותו של בעלה כלפיה, ואם כי עשתה נסיונות לשקם את החיים המשותפים שביניהם, אך ללא הועיל התנהגותו של בעלה לא השתנתה וגרמה לכך שחייה אתו נמאסו ואינה יכולה לשוב אליו עוד.

לדברי הבעל אמנם האשה סבלה מחיי הנשואין, אך לא הוא אשם בדבר. התערבות משפחתה בחייהם גרמו לכך שאשתו לא קבלה את הטפול הנכון שהיתה זקוקה בענין שבינו לבינה, ומצב זה גרם לחיים הקשים שהיו ביניהם, וכך הוא מסכם את המצב כפי שהוא רואה אותו: "לדעתי אין שנאה בן הצדדים, ויש כאן בעיא אנושית כאובה שצריך לפתור אותה. נכון שהיא (האשה) סבלה מחיי נשואין שלא עלו יפה, ויש בעיא שברגע שלא הולכים הדברים בינו לבינה, זה מביא לבעיות קשות אחרות".

ואמנם הבעיות הקשות שבאו בעקבות הענין שבינו לבינה היו בעיות קשות וחריפות שכיום נראה שלא ניתן הדבר לתיקון, וכפי שטענה האשה אין כל מקום לשיבתה לבעלה, לאור התנהגותו הקשה כלפיה, שהתבטא גם באלימות פיזית.

יש עוד לציין, כי גם אם היינו מחייבים את האשה לחזור לבעלה הרי הוא דורש ניתוק מוחלט מבית הוריה. דמותו של אביה ודמותו של סבה הן שליליות בעיניו, כפי שזה בא לידי ביטוי בטענותיו בכתב, וכיצד תוכל האשה לחיות בתנאים כאלה. והרי אשה ניתנה לחיים ולא לצער, ואין לה צער גדול מזה שנדרוש מהאשה ניתוק מבית אביה וסבה שבעיניה הם דמויות חיוביות וזקוקה לקרבתם ותמיכתם. (עיין אבהע"ז סימן ע"ד).

הטענות נגד משפחת אשה, אינם מוסיפים כדי לקרב את אשתו אליו. אלו היה אמנם חפץ בה, היה נמנע מלהעלות על הכתב את הטענות הללו, כנראה שגם הוא חושב שקשר הנשואין עם אשתו הגיעו לקיצם ויש לסיים את הפרשה כאובה הזאת בדרך של הסכם.

ואמנם קבע ביה"ד ישיבה לתזכורת במעמד שני הצדדים, מתוך כוונה לנסות להביא את הצדדים להסכם, אך לצערנו הבעל לא הופיע לישיבה שנקבעה, ואם אמנם האשה הופיעה לישיבה, אך ללא הבעל אין כל אפשרות להביא את הצדדים להסכם, ויש להצטער על כך.

סוף דבר, לאור הנסיבות, והמצב שהצדדים הגיעו אליו, שאין האשה מסוגלת לחזור לבעלה וזאת עקב התנהגותו של הבעל כלפיה והסבל שסבלה מחיי הנשואין, אין מנוס מגרושין ועל הבעל לפטור את אשתו בגט פיטורין כדמו"י.

(-)יוסף נדב

לאור הנימוקים דלעיל אנו קובעים כי על הבעל לגרש את אשתו.

ערעור הבעל נדחה.

קובעים בזה ישיבה לדיון בבקשת המערערת להטלת סנקציות על הבעל, במידה ולא יקיים את פסק הדין.

באם יסודר גט עד למועד הישיבה שתקבע, אזי תבוטל הישיבה הנ"ל.
ניתן ביום י"ב כסלו תשנ"ט (01/12/1998)
(-) הרב שלמה דיכובסקי, דיין - יו"ר (-) הרב יוסף נדב, (-) הרב ח.ג. צימבליסט,