בית הדין האזורי הפליא לעשות, בעזרתו האדיבה של היועץ המשפטי לבתי הדין, בבירור הלכתי ומשפטי של הנושא הנדון והסקת מסקנות עקרוניות ופרטניות מן הדברים.

דעתי שונה.

אפרט את דברי.

המערערים נשאו בנישואים פרטיים בניגוד לחוק האוסר עריכת נשואין באופן פרטי, ובניגוד להתחייבות המערער בהסכם הגירושין עם המשיבה, שלא לשאת את המערערת לאשה לאחר גירושיו מן המשיבה.

יצויין, כי המשיבה הסכימה לגירושיה מן המערער, רק לאחר שהתחייב שלא לשאת את המערערת לאשה, עקב חשדותיה כי הם מנהלים מערכת יחסים ביניהם ובוגדים בה. המערער התחייב בפני בית הדין הרבני על כך, וכן התחייב בקנין לשלם סך 5,000 ש"ח, על כל פגישה עם המערערת. למרות זאת, נשא המערער את המערערת בנישואים פרטיים ונולדו להם 3 ילדים. הם פנו לבית הדין הרבני לאשר את נישואיהם, או לקבוע את מעמדם האישי, ובית הדין בפסק הדין המנומק, דחה על הסף את הבקשה. הנימוק העיקרי הוא תקנת הציבור, שלא לתת יד או סעד משפטי למי שעובר על החוק ועל ההלכה ביודעין. בית הדין הסתמך על פסיקת ביה"מ העליון (ע"א 32/81 משה צונן נ' סילביה שטל פ"ד לז (2) 761,766), שלא לפסוק מזונות לאשה שנישאה בנישואים פרטיים, עקב שמירה על תקנות הצבור.

על כך הערעור.

אינני יכול לקבל את עמדת בית הדין האזורי מכמה סיבות:

א. מעשים בכל יום, שבי"ד רבני נזקק לדון באישור נשואים פרטיים. בדרך כלל הדבר מצוי בזווג שני, שבו חוששת האשה להפסיד את הפנסיה שזכאית לה עם פטירת בעלה הראשון. כאשר עולים הנישואים הללו על שרטון, והצדדים באים להתגרש, עוסק בית הדין בקביעת מעמדם, תוך כדי שהוא בא חשבון עם הרב עורך הנישואים ועם הצדדים שעברו על החרם ועל החוק.

ב. קיים אלמנט חיוני של תקנת הציבור בקביעה ברורה של מעמדם האישי של המערערים. אם נניח תקבל המערערת קדושין מאחר, אזי חיוני לדעת אם היא תחשב לנשואה. כמו"כ חשוב לדעת את מעמדה ומעמד הילדים אם תלד לאחד אחר. אלמנט זה, אינו פחות בחשיבותו מאשר התקלה בנישואים פרטיים והצורך להקפיד על תקנת הציבור. גם אם לא נפסוק לה מזונות ונמנע מלתת לה סעד, יש צורך לקבוע את מעמדה האישי למען טובת הציבור. כל אדם זכאי לדעת את מעמדו האישי, ואילו היו פותחים תיק לבירור מעמד אישי, לא היה יכול בית הדין להמנע מלדון בזה.

ג. למערערים 3 ילדים. אלה הצאן מה חטאו? האם נמנע מן הילדים את היכולת לגדול במשפחה מסודרת, בגלל חטאי ההורים? האם לא זכאים הילדים לדעת את מעמד המשפחה שבה הם גדלים?

ד. המערערת לא היתה שותפה להסכם הגירושין בין המערער ובין גרושתו, אע"פ שהיא שותפה לחטא הנישואים הפרטיים. בית הדין דן את המערערים ברותחים, לא רק בגלל הנישואים הפרטיים, אלא בגלל הסכם הגירושין שנעשה במרמה. בהסכם זה לא היתה המערערת צד.

ה. המערערים עשו מעשה חמור בנישואי "נטען ונטענת". לכתחילה ראוי למנוע את נישואיהם, אבל בדיעבד יש לדון ולקבוע את מעמדם.

ו. לבית הדין האזורי יש חומר רב לדון בפסלות הקדושין. אולם בית הדין דחה את הבקשה על הסף. המשמעות היא, להשאיר את הצדדים וילדיהם ואת הציבור בחוסר ידיעה. וזאת לא יעשה.

ז הדברים האמורים, אינם נוגעים לחיובים הכספיים של המערער, כולל חיוב הכתובה. אבל אין בחיובים אלו, כדי למנוע דיון במצבם האישי - ממון לחוד ונפשות לחוד. כשרות הגט וכשרות הנישואין, אינם תלויים בממון.

מסיבות אלו נראה לי לקבל את הערעור, ולאפשר לצדדים לקבוע את מעמדם האישי בבי"ד רבני.


(-)שלמה דיכובסקי

הופיעו בפנינו הצדדים וב"כ בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים בו החליט בית הדין:
א. דוחים על הסף את הבקשה לאישור נישואין.
ב. יש מקום להטיל על המבקש קנס כספי גבוה על הטרדתו את מערכות המשפט בישראל תוך ניצול משאבי המדינה בסיוע משפטי שלא ביושר ושלא בתום לב.

בנמוקי פסק הדין מפורטים הליכי ההתדיינות שבין המערער והמשיבה ופסקי הדין שניתנו בתביעות הגירושין והסכמי הגירושין שנעשה ביניהם. נציין את אותם הליכים והחלטות שניתנו ע"י בית הדין האזורי ויש להם השלכה ישירה לערעור שבפנינו. בהסכם הגירושין שנערך ואושר בין המערער והמשיבה התחייב המערער שלא ישא את המערערת, ובמדה שינשא לה או אפילו יקשור קשר ידידות עמה הוא התחייב בפני בית הדין בקנין גמור ושלם, שישלם סך 50,000 שקל למשיבה.

זמן קצר לאחר הגרושין ואשור ההסכם, פונים המערער והמערערת למועצה דתית בירושלים להרשם לנישואין ואז פונה המשיבה לבית הדין לחייב את המערער לשלם את הסכומים שהתחייב המערער במידה שיפר ההסכם. בית הדין האזורי פסק שהמערער חייב לשלם למשיבה הסכום של 50,000 שקל שהתחייב. המערער התעלם מפסק דין זה ונושא לאשה את המערערת בנשואין פרטיים, האסורים ע"פ תקנת הרה"ר והחוק, שנערכו ע"י אדם שאינו מוסמך לסדור חו"ק, והוכרז בעבר ע"י מחלקת הנשואין שע"י משרד הדתות כפסול ומנוע מלסדר חו"ק עקב עבירות חמורות שעבר בעניני גיור וסדור חו"ק.

לאחר הנישואין הפרטיים פנו המערערים לבית הדין שיאשר את הנשואין שנעשו באסור ובנגוד לתקנות הרבנות הראשית שנקראות תקנות וחרם ירושלים תש"י.

בית הדין הסכים לדון בבקשה רק לאחר שהמערער יקיים את פסק הדין שחייב אותו ליתן לאשה בסך 50,000 שקל. המערער ערער בבית הדין הגדול על פסק דינו של בית הדין האזורי לחייבו בסך 50,000 שקל הנ"ל וערעור נדחה, כך שפסק זה הפך חלוט.

לאחר מכן מוגשת בקשה נוספת מבית הדין ע"י המערערים להגדיר את מעמדם והבהרה לבקשה זו כותב ב"כ: "אף כי בית דין לא נעתר לבקשה להורות על רישומם כנשואים - קיים צורך לקבוע מעמדם האישי וזאת הן כלפי המוסדות, והן כלפי הציבור הרחב לבל יצא מכשול חו"ח".

בית הדין בתשובתו לפניה זו השיב שלא יזדקק לבקשה העיקרית בטרם שימלא אחר פסקי הדין ועם זאת, בכדי לאפרושי מאסורא, הוסיף וקבע כי הן המערער והן המערערת אסורים להנשא לעלמא זאת על בסיס הצהרותיהם שהם נשואים, ולזה די בהצהרה של אדם כי הוא נשוי בכדי להביא למסקנה כי אסור לו להנשא לאחרים מדין "שוויא אנפשי חתיכא דאסורא", והוסיף בית הדין שאין בקביעה זו כל אישור לנשואין הפרטיים שערכו כל עוד שלא נתברר בפניו.

בהחלטה זו הסיר בית הדין את החשש שהעלה ב"כ המערערים כלפי המוסדות וכלפי הצבור הרחב שלא יצא מכשול.

לאחר מתן החלטה זו חוזרים המערערים ותובעים מבית הדין האזורי שידון ויאשר את נשואיהם למרות שהמערער מסרב לקיים את פסה"ד ולשלם לאשה סך 50,000 שקל, שחוייב בהם ע"י פסק דין חלוט. בית הדין האזורי נותן את פסק דין נשוא הערעור כנ"ל, ומציין שהוא ניתן מתוך ראיה מקיפה של תקנות הקהילה וסדרי משפט ומתוך מתן חשיבות עליונה ליחוס היהודי הכלל עולמי לדורותיו אשר באו לידי בטוי בתקנות הרבנות הראשית לישראל שאומצו ע"י חוקי מדינת ישראל כקו מנחה ומאחד לעדות ישראל השונות.

לאחר שמיעת הצדדים בערעור, ועיון בכתבי הערעור והנמוקים המפורטים המצורפים לפסה"ד יש לדחות את הערעור וליתן ייתר תוקף לפסק הדין שדחה על הסף את בקשת המערערים לאישור נישואין כל עוד שהמערער לא מציית לדין לקיים את שפסק לו בית הדין לשלם למשיבה את סך ה-50,000 שקל שחייב לה.

המערערים עותרים בפנינו לבטול פסק הדין ולאשר את נשואיהם, שנעשו באופן פרטי ע"י אדם שנפסל מלערוך קדושין ונשואין, דבר שיש בו הפרה חמורה, של תקנות חרם ירושלים תש"י שתקנו ראשי הרבנים לישראל הגא"י הלוי הרצוג זצ"ל והגרב"צ עוזיאל זצ"ל, שקובעים ע"פ מנהגים ותקנות שנתקבלו גם מפי מרנן ורבנן תקיפי ארעא דישראל הקדמונים זצ"ל וגם מתקנות שנהגו ברוב קהילות ישראל שלא לסדר גירושין, נשואין אלא ע"י מוסמכות וממונים לכך.

בית הדין הגדול בהרכב הגאונים הרבנים י.מ. בן מנחם זצ"ל, ע. הדיה זצ"ל, וי. הדס זצ"ל פסק [ערעור תשט"ז/80 פורסם בקובץ קול תורה שנה יא. חוברת ג' כסלו תשי"ז], שבית הדין רשאי שלא להזדקק לבקשה למתן פסק דין הצהרתי בקשר לנישואי איסור וכך נאמר בפסה"ד:

"אין להניח שכיום אחרי חוק שיפוט בתי דין רבניים נשואין וגרושין תשי"ג שהפקיד בידי בית הדין הרבני את משמרת הקודש על עניני נישואין וגרושין של יהודים בישראל מתוך הכרה והודאה, שאלה הן אחת הערבויות היסודיות של עם ישראל ולרציפות יחוסו ואחרי "חוק הדיינים תשט"ו" שחזר וקבע "שאין על הדיין מרות בעניני שפיטה זולת מרותו של הדין לפיו הוא דן, היוכל מי שהוא להטיל על בית הדין להיות מסייע לדבר עבירה או להחזיק בידי עוברי עבירה, וכבר היה מעשה [שו"ת בית דוד סי' ו דבריו מובאים באוצר הפוסקים על אה"ע סי' ו' סעיף ו' אות ל"ד]. דומה לנדון דנן בכהן שדר עם גרושה בלי חופה וקדושין והוליד ממנה בנים ועתה בא לפני הרב וספר שנסע למקום שאין מכירים אותו ונשא אותה בחופה וקדושין והוא מבקש ממנו שיחתום לו שנשא אותה כדי שיהיה חיזוק עפ"י נימוסי המדינה והבנים וקראו על שמו והשיב (הרב הנשאל) דאין כל ספק דאסור לרב לחתום, שאף בדיבור בעלמא הוי חיזוק ידי עוברי עבירה (כל שכן לחתום דהוי מעשה ברור שאין לבוא ולדרוש מבית הדין שיעבור על ההלכה ויאשר ויקיים בפסק דין ... היינו שבית הדין יסייע במו ידיו לפרוץ פרצה אחר פרצה בגדרי עולם של חיי המשפחה בישראל, ולעשות חס וחלילה גם את דין התורה גם את החוק המדינה פלסתר או חוכא ואיטלולא".

בספר סדר הדין לפרופ' אליאב שוחטמן פרק שביעי פסקה ז' תובע שיש בידו עבירה הערה 79, הביא החלטה מיום י"ז כסלו תש"ל שניתנה ע"י בית הדין הגדול בהרכב הגאונים הרבנים מרן רי"ש אלישיב שליט"א, אליעזר גולדשמיט זצ"ל וש. ישראלי זצ"ל, שהפנו לפס"ד הנ"ל ולקביעתו שרשאי בית הדין האזורי לסרב להזדקק לבקשה למתן פסק דין הצהרתי בקשר לנשואי אסור. אמנם בנדון דנן לא מדובר בנשואי אסור כהן וגרושה אולם ודאי שיש לראות בנשואי המערערים מעשה עבירה חמור של פגיעה בתקנה חמורה בחרם שלא להנשא בנשואים פרטיים ע"י מי שאינו בקי בטיב גיטין וקדושין ולא הוסמך לכך. אם בדורות קודמים ראו חכמי גדולי ישראל לתקן תקנה זו כפי שמצוין בלשון תקנת ירושלים שתקנו כך מרנן ורבנן תקיפי ארעא דישראל וכן נוהג ברוב קהילות ישראל, וזאת כפי שמצינו בתשובת הרמב"ם (י' קנ"ו מהדורת פריימן) ובתשובות רבי אברהם בן הרמב"ם עמ' 13 - 182 תקנות אלו חוזקו בחרם חמור. בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קכ"א ובשו"ת כנסת יחזקאל ג' ס"י ע"ב הביאו שקבלו בקבלה שרבני צרפת שהיו בימי ר"ת גזרו שלא יסדר אדם קידושין כי אם הוא שנבחר לרב או מו"צ. ק"ו בתקופתינו שנתרבו פרצות חמורות וקמים רבים לפגוע בקדושת סדר קדושין ונישואין וגובר החשש מאד לנשואי תערובת נשואי אסור ופסולי חתון. רבים נלחמים לשבירת חומת קדושת הנשואין והמשפחות בישראל, על כן יש ליתן חזוק רב לתקנה זו לשמיעת טהרת וקדשות הקדושין והנשואין, ולהקפיד מאד בכך ובודאי שאין ליתן יד לאשר פעולות של נשואין פרטיים ע"י אינשי דלא מעלי שאינם מוסמכים לכך.

לאור האמור, יש להצדיק את בית הדין האזורי שדחה על הסף את בקשת המערערים לדון ולאשר את מעמדם האישי כנשואים.

אינני יכול לקבל את עמדתו של כבוד עמיתי הגר"ש דיכובסקי שליט"א, שיש לאפשר לצדדים לקבוע את מעמדם האישי בבית הדין הרבני גם לפני שהמערער יהיה ציית דינא ויקיים את פסק הדין שהטיל עליו לשלם לגרושתו את כל הסכום שהתחייב בהסכם הגירושין.

אתייחס לכל הסיבות עליהם השתית את דעתו, אחת לאחת.

בסיבה א' כותב הרב, "מעשים בכל יום שבי"ד רבני נזקק לדון באישור נשואים פרטיים". אמנם קיימים מקרים יחידים (לא כמעשה של יום יום) בהם מוגשת בקשת בני זוג לאשר את נשואיהם שנעשו באופן "פרטי" ע"י רבנים ת"ח וראשי ישיבות, שלא קבלו אשור פורמלי לעריכת חו"ק ובגלל נסיבות מיוחדות אישיות נאלצו אותם בני זוג להנשא בנושאים פרטיים. וכן בנשואי "זיווג שני" עליהם מדבר הרב דיכובסקי כשהרקע חשש לאובדן פנסיה או זכויות כספיות אחרת. בדרך כלל כאשר הם באים בפנינו, אין הם מבקשים ישירות לאשר את נשואיהם, שנעשו בנגוד לתקנה והחוק, אלא תובעים תביעות שונות הקשורות לנישואיהם ובמסגרת זו בית הדין נזקק לקבוע את תוקף הנשואין וההשלכות שיש לזה לנושאים שקשורים לנשואין אלו, בדרך כלל בני זוג אלו הם שומרי דת עושים את הנשואין מתוך רצון לחיות יחד כדמו"י. אין בדברינו אלו להצדיק את פעולותיהם של אותם בני זוג ובודאי שבית הדין רואה בחומרא רבה את הפרת התקנה החשובה שיש בה גם קביעת חרם, שנעשתה ע"י בני הזוג ומסדרי החו"ק ואחרים השותפים לעבירה חמורה זו.

אולם במקרה שבפנינו כל פעולתם של המערערים לנשואיהם הפרטיים, נעשתה תוך בריחה, הערמה והתחמקות מן הדין וקיום פסק דינו של בית הדין, וזאת כשהם פונים ל"רב" לא מוסמך, כפי שהעיד עליו מנהל מחלקת הרבנות במשרד הדתות. אותו רב מעולם לא היה מורשה לרשום נשואין, לא כיהן כרב במושב מטע, כ"כ נלכד אותו הרב במעשים פסולים של גיורים פיקטיביים, וכן בנשואי אסור לאותם "גרים". תיקו מצוי במשטרת ישראל במסגרת חקירה פלילית.

המערערים פנו לבית הדין האזורי לאשר נשואין פרטיים שלהם שלא בתום לב ובחוסר נקיון כפיים, כאשר הם נעזרים לבצוע הנשואין באדם שלא מוסמך וחשוד במעשים פסולים הן בהלכה והן בחוק. הם עצמם יודעים את התקנה והחוק, כאשר בתחילה הם פונים למחלקת הנשואין הרשמית ואח"כ משיקולים זרים ובזדון פונים לעריכת נישואיהם הפרטיים באמצעות אדם שאינו מוסמך תוך הפרה בוטה של תקנת ירושלים והחוק.

מקרה כזה, אינו מעשה שבכל יום בית דין נזקק אליו, כפי שכותב כבוד הגר"ש דיכובסקי בסיבה זו.

בסיבה ב' כותב הרב שליט"א, שקיים אלמנט חיוני של תקנת הציבור בקביעה ברורה של מעמדו האישי וזאת אם נניח שתקבל המערערת קדושין מאחר אזי חיוני לדעת אם היא תחשב כנשואה וכו'.

נראה שנתעלמה מעיני כבוד הרב פסיקתו של בית הדין האזורי שקבע שהמערערים אסורים להנשא לעלמא מכח שוויא אנפשי חתיכא דאיסורא. א"כ באיזה אופן תקבל המערערת קדושין מאחר ואם נאמר שתעשה זאת בסתר מה יועיל אשור נשואיה ורשומם בת"ז שלה. וכי רשום הנשואין בת"ז יציל את הצבור שידע את מעמדה כשנשאה לאחר ומעמד ילדיה שייולדו מאותו אחר?

וכאמור בזה שבית הדין פסק שהמערערת אסורה להנשא לאחר יש בו תשובה לדאגה למען טובת הצבור בענינים אלו.

בסיבה ג' מעלה כבוד הרב את הטענה שלמערערים שלושה ילדים, ואלה הצאן מה חטאו באם נמנע מן הילדים את היכולת לגדול במשפחה מסודרת בגלל חטאי ההורים.

התשובה לכך היא ברורה, טובת וגורל הילדים מסור כולו ביד המערערים הוריהם ובידם לגרום שילדיהם לא יפגעו ומעמדם יהיה ברור. בית הדין כתב בפסה"ד שבמידה והמערער יקיים את פסק הדין וישלם לגרושתו את שחויב ידון בית הדין בבקשת רשום הנשואין. א"כ סרובם של ההורים הוא הגורם לילדים מצב שמעמד משפחתם לא ברור. וכך השיב בית הדין האזורי בפסק דינו לטענה זו. מה גם שהילדים גדלים בחיק משפחת המערערים כמשפחה לכל דבר. כאשר בעתיד יהיה ברור להם ולחברה הסובבת אותם את מעמדם אישי של הוריהם ומצב זה אינו יוצר פגם במעמדם של הילדים גם אם הוריהם לא רשומים בתעודת זהות כנשואים.

בסיבה ד' מעלה כבוד הרב דיכובסקי טענה שהמערערת לא היתה שותפה להסכם הגירושין בין המערער ובין גרושתו.

מעיון בדברי בית הדין האזורי בפסה"ד נשוא הערעור, שידע מקרוב והכיר את כל הנפשות הפועלות כולל המערערת נראה שמאחורי כל פעולותיו של המערער, הן הסכם הגרושין שנעשה במרמה במטרה להשיג את הגירושין, והן את עצם הרס נשואי המערער והמשיבה שנגרם ישירות ע"י המערערת, עומדת המערערת. מה גם שהשתתפותה בנשואין הפרטיים ובכל דרכי הערמה יחד עם המערער מהוים סיבה מספיקה לדחות את בקשתה.

צדק בית הדין שלולא שהיו למערערים שלושה ילדים היה מקום לכנוס אותם ולאסור עליהם להנשא זל"ז כפי שהוכיח מספר אדמת קודש, ח"ב אבהע"ז סי' ב', שאסר על אשה שהתגרשה מבעלה במטרה כדי להנשא לאיש שהבטיח לה שתתגרש וזאת משום שיש לגדור מילתא והביא בנמוקיו את הגמ' בשלהי נדרים האומרת טמאה אני שבראשונה היו אומרים שיוצאות ונוטלות כתובה וחזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה וכתב שם הר"ן שעשו זאת משום "מגדר מילתא". וכן הביא את סוגית הגמ' בדין מורדת במאיס עלי שהרא"ש ושאר הראשונים פסקו שאין כופין את האיש לגרשה מחשש שמא עיניה נתנה באחר ותבגוד בבעל נעוריה ותהרוס את שלמות המשפחה, ק"ו בנדון דידן נתנו עינים זה בזה וכתוצאה מכך הרסו את שלמות הנשואין של המערער והמשיבה ופעלו בכל דרך להביא להסכם גירושין ולגרושין.

על כל שאר הסיבות שהעלה הרב דיכובסקי יש להשיב שלא בית הדין הוא שמשאיר את המערערים וילדיהם ואת הצבור מחוסר ידיעה אלא המערערים בעצמם. בידם למלא אחר קיום פסק דינו של בית הדין האזורי בענין חיוב המערער לשלם סך 50,000 שקל וכפי שהבטיח בית הדין שלאחר מכן יעיין וידון בבקשתם לקביעת מעמדם האישי ותוקף הנשואין הפרטיים שעשו.

איני יכול לקבל את עמדתו של כבוד הרב דיכובסקי שאינטרסים אישיים של המערערים וילדיהם יגברו על תקנות וטובת הצבור בנושא נכבד של שמירת קדושת טוהר הקדושין והנישואין בקהל ישראל.

(-)אברהם שרמן

מצטרף.

(-)שלמה בן שמעון

את פסק דיני בתיק זה כתבתי לפני כחמישה חדשים. רק לאחרונה הואיל כב' עמיתי שליט"א לחוות דעתו החולקת עלי.

אתייחס להשגותיו אחת לאחת:

א. אינני רואה כל הבדל בין נישואים פרטיים שנעשים במטרה לשמור על זכויות פנסיה וכדו' לבין נשואים פרטיים בנידון דידן. בשני המקרים קיימת סכנה לנשואין אסורים ולאשת איש ללא גט. ידועים לי מקרים לא מעטים שבהם נשאו בנ"ז בנישואין פרטיים - בעיקר בזיווג שני - ולאחר שהנשואין הללו עלו על שרטון נפרדו ללא גט והתקשרו עם בנ"ז אחרים. לא ראו צורך להתיר הנשואים בגט או לפנות לבי"ד רבני, מאחר והנישואין נעשו בסתר ולא רצו להסתבך עם החוק.

ב. אינני חושב שקביעה כי המערערים אסורים להנשא לעלמא מכח שויא אנפשא חתיכא דיאסורא, מספקת לתקנת הצבור. דין שויא מועיל רק כלפי המערערים ואינו מועיל כלפי אחרים. ואם יווצר מצב הנוגע לאחרים, כגון אם איש אחר יקדש את אותה אשה, אזי השויא לא יתפוס כלפיו. אם אשה אחרת תקבל גירושין מאותו אדם לא ניתן יהיה להעמידם לדין על הפרת חדר"ג.

ג. נושא הילדים. אני סבור שאין להעניש הילדים על חטאי הוריהם. משום מה סבור כב' עמיתי אחרת ולא רואה כל נזק לילדים הגדלים במשפחה כזו. אני מתפלא עליו, וכי אינו יודע הנזק לילדים הגדלים במשפחה לא חוקית, ואת הפגיעה הנפשית העלולה להגרם לאם בעקבות זה?

ד. טענת כב' עמיתי כי המערערת שותפה לענין אינה מקובלת עלי בכל מקרה ההסכם נעשה בין המערער ובין גרושתו, המערערת לא היתה שותפה להסכם.

ה. אינני יכול לקבל עמדת כב' עמיתי שטובת הצבור תנזק במקרה כזה. להיפך, אני סבור שהנזק שיגרם לצבור ולילדי הצדדים גדול יותר בדרך המוצעת ע"י בית הדין האזורי וע"י כב' עמיתי, מאשר בדרך המוצעת על ידי.

ו. כל מה שכתבתי נוגע להחלטת בית הדין האזורי שלא להזדקק לבקשה לאישור נישואין. הדבר אינו נוגע לנושא הקנסות הכספיים שבזה יש לחייב את המערער בתשלום מלא.

(-) שלמה דיכובסקי

עברתי על פסקי הדין של חברי שליט"א, ואני מצטרף לפסק הדין של עמיתי הרב שרמן שליט"א.

(-) שלמה בן שמעון

לאור הנמוקים דלעיל פוסקים ברוב דעות:

א. דוחים את הערעור.

ב. אין צו להוצאות.
ניתן ביום י' תמוז תשס"ה (17/07/2005)
(-) הרב שלמה דיכובסקי, דיין - יו"ר (-) הרב שלמה בן שמעון, (-) הרב אברהם שרמן,