ב"ה
בית הדין הגדול
בפני כבוד הדיינים:
הרב משה טופיק
הרב אברהם שרמן
הרב ח. ג. צימבליסט
דיין
דיין
דיין
תיק מספר: 3055-35-1
תאריך: ט'' בתמוז תשנ"ט
23.6.99
מערער נתן בר נתן
משיבה הסתדרות הפועל המזרחי
הנדון:
נושא הדיון: התדיינות בפני בית דין של תנועת הפועל המזרחי

פסק דין
זהו ערעור של יורשי המנוח רפאל בן נתן ז"ל, על פסק דין של ביה"ד האזורי בת"א שניתן ביום כ"ז בכסלו תשנ"ט שבו נאמר כי הנתבעת אינה חייבת להתדיין בפני ביה"ד הרבני בתביעה שהגישו נגדה.

בדיון שהתקיים בפנינו לא הופיעה המשיבה, והחלטנו לשמוע את הערעור במעמד צד אחד.

בקשת המערערים היא לבטל ההחלטה על חוסר סמכות, ולדון בנושא התביעה בביה"ד האזורי. לחילופין מבוקש שנעביר התיק לבית הדין לעבודה.

לאחר שמיעת טענות המערערים נראה כי הואיל והיורשים שחברים בתנועה צריכים להתדיין בפני מוסדותיה, וגם אלו שאינם חברים בתנועה באים מכח אביהם מורישם, עליהם להתדיין בפני מוסדות התנועה, כפי שכתב ביה"ד האזורי משום שאין לפצל הדיונים וכן משום שאביהם היה חבר בתנועה, והם דורשים מזכות הירושה, ועל כן יש לדחות הערעור.

וכן אין נעתרים לבקשת המערערים להעביר התיק לביה"ד לעבודה, ועל כן מחליטים:

א. דוחים את הערעור.

ב. אין צו להוצאות.

(-)משה טופיק

לפנינו ערעור על החלטת ביה"ד האזורי שלא להזדקק לתביעת התובעים יורשי אביהם המנוח בגין כספים שהגיעו לו מהסתדרות הפועהמ"ז. נימוקו של ביה"ד היה שהואיל ולפי חוקת הפועהמ"ז כל תביעה של חבר המפלגה תידון אך ורק בבי"ד של המפלגה, יוצא שהמנוח קיבל על עצמו שלא לפנות לשום מוסד שיפוטי אחר, וממילא הדבר חל גם על יורשי המנוח הבאים מכחו. ולכן מנועים הם היורשים לפנות בנידון זה לביה"ד הרבני. על כך טוענים המערערים שאמנם הדבר מחייב את חברי המפלגה, אבל מכיון שבין היורשים ישנם כאלה שאינם חברי המפלגה והם לא כפופים לתקנות הפועהמ"ז, לפיכך זכאים הם לפנות לביה"ד הרבני. אך דעתו של ביה"ד האזורי היתה שהיורשים לא ירשו יותר ממה שיש למורישו, וכיון שהמוריש לא היה זכאי לפנות למוסד שיפוטי אחר הוא הדין יורשיו, גם אם אינם חברי המפלגה.

והנה יש לעיין באדם שיש לו תביעה כספית על חברו, כגון שהלוה לו כסף ולא שילם לו וכיו"ב, וחתם על שטר בוררין לדון בפני בורר מסויים, ואח"כ נפטר התובע והלך לעולמו, ובאים יורשיו לתבוע את הנתבע בבי"ד אחר, האם יכול הנתבע לומר להם: אביכם התחייב לדון בפני בורר זה, וא"כ גם אתם מנועים מלהגיש תביעתכם בפני בי"ד אחר, או לא. ונראה פשוט שכיון שהיורשים ירשו את החוב ועכשו חייב הנתבע להם, והם לא התחייבו לדון בפני בורר זה, הרי הם זכאים לפנות לבי"ד אחר, ואין התחייבות מורישם מחייבת אותם. (ולדוגמא: עי' כתובות פ"ו ב' במשנה: "כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו' אבל יורשיו משביעין אותה וכו'). אולם שונה הוא נדוננו שהתחייבות המנוח נעשתה עוד לפני שהתחיל לעבוד בהפועהמ"ז, וכשהתקבל לעבודה הרי זה כאילו היה תנאי בעצם החיוב, שחיוב זה לא יידון אלא בבי"ד של המפלגה. ובפרט שכל עבודתו של המנוח היתה בשטח הארגון וההנהגה של הפועהמ"ז, פשיטא שכל החיוב שהמפלגה התחייבה לו היתה על דעת הנאמר בחוקת המפלגה. ואם כן גם היורשים, אף אם אינם חברי הפועהמ"ז, מנועים מלהגיש תביעתם במקום אחר. כי הרי כל החיוב נעשה על דעת כן, והם לא ירשו אלא חיוב כזה ולא אחר.

ויש לסייע לכך ממה שהובא בח"י רעק"א לחו"מ סי' ג' ס"א (וביה"ד האזורי אכן התבסס על כך), וז"ל: "בשו"ת מגן גיבורים סי' ה' בשם הרש"ק ח"ב סי' רכ"ט על מחלוקת בין תובע לנתבע אחר אומר שרצונו להתדיין בד"ת ואחד אומר שאין לו להתדיין אלא בפני אחרים שכך הוא המנהג במקום שנעשה העסק - הדין עמו, כיון דבמקום שנעשה העסק יש מנהג להתדיין כפי דרך הסוחרים ולא כפי ד"ת, מנהג מבטל הלכה". ולכאורה יש לשאול למה תלוי הדבר במנהג המקום שנעשה העסק ולא במנהג מקומו של התובע או הנתבע. אלא חזינן מהכא שכיון שהעסק נעשה במקום שבו כך המנהג, הרי זה כאילו הותנה בגוף העסק שכל סכסוך יובא לדיון "כדרך הסוחרים", כפי המנהג. ושם באמת נראה שהדבר מחייב גם את היורשים, אף אם אין מנהגם כך, כיון דלא אזלינן אחר המנהג האישי של הצדדים אלא אחר מנהג מקום העסק. והוא הדין בנדוננו, אין לך "מנהג מקום העסק" גדול מחוקת הפועהמ"ז לגבי מי שבא לעבוד בארגון ובהנהגת המפלגה. ובודאי שכל החיובים נעשו על כעת כן, והדבר מחייב גם את היורשים.

אשר לטענת המערערים שהנתבעת לא העלתה בביה"ד האזורי טענת חוסר סמכות תוך שלושים יום מיום קבלת התביעה, כמתחייב מתקנות הדיון. ולפיכך איבדה הנתבעת את זכותה לטעון חוסר סמכות. ביה"ד האזורי עצמו הוא שהעיר על כך, ובכל זאת נהג בסלחנות כלפי הנתבעת, משום שהדבר נעשה בשגגה ומתוך אי ידיעת סעיף זה של תקנות הדיון. המערערים תוקפים החלטה זו בטענות שונות. לנו נראה שכל הדיון בזה הוא אך למו תר. תקנות הדיון בענין חוסר סמכות שיש לטוענה תוך 30 יום נאמרה לגבי בעיה פרוצודוריאלית, כגון אם הסמכות לביה"ד או לביהמ"ש, או אם הסמכות לבי"ד זה או לי"ד אחר. ושם הרי מדין תורה ודאי שיש לבי"ד סמכות לדון בדבר, אלא שהסדרים הפרוצודוריאליים מונעים זאת ממנו. ובזה אם לא טענו חוסר סמכות תוך 30 יום איבדו את זכותם לטענה זו. משא"כ בנדוננו שמדין תורה מנוע ביה"ד לדון בדבר מכיון שיש תנאי בחיוב שלא יידון אלא בבי"ד של המפלגה, וכנ"ל. ומה יתן ומה יוסיף לי שלא טענו חוסר סמכות תוך 30 יום - האם בגלל זה נשתנה דין תורה?

מסקנת הדברים: צדק ביה"ד האזורי שלא נכנס לדיון בתביעת התובעים, והערעור נדחה.

(-)חיים גדליה צימבליסט

בפנינו הוגש ערעור על פסק דין של ביה"ד הרבני בת"א בתביעת יורשי המנוח מר ר. בן נתן כנגד הסתדרות הפועהמ"ז בא"י לפיה תובעים וטוענים היורשים שהנתבעת חייבת לאביהם מורישם סכום של למעלה משלושה מליון ש"ח וזאת במסגרת תנאי שכר וזכויות כעובד בכיר אצל הנתבעת, שלטענת התובעים הנתבעת לא מלאה אחר תנאים אלו ולא שילמה לו את המגיע לו כפי שהוסכם ביניהם.

בפסק הדין דן ביה"ד ופוסק בשאלה המקדמית למי הסמכות לדון בתביעה זו האם לביה"ד הרבני כפי שטענו המערערים (התובעים) או ל"בית הדין של המפלגה" ע"פ הסכמי שיפוט ובוררות המגולמים בהוראות "חוקת העבודה לעובדי התנועה" ו"חוקת הסתדרות הפועל המזרחי" שהמנוח המוריש היה חבר בה, כפי שטוענים המשיבים (הנתבעים) בפסק דינו קובע ביה"ד האזורי שמתקבלת טענת הנתבעת (המשיבים) ובית הדין הרבני מנוע מלחייבה להתדיין עם התובעים בפני ביה"ד בתביעה שהגישו התובעים כנגדה בפני ביה"ד" בנמוקים לפסיקה זו מבסס ביה"ד פסקו לעובדה שגם התובעים מודים שביחס לחברים בתנועה כי עליהם להתדיין בפני מוסדות התנועה ושכך ברור הדין שהסמכות לדון בענינם מסורה למוסדות השיפוטיים של התנועה והביא את המובא בחדושי הרע"א בשו"ע חו"מ סי' ג' וז"ל:

נ.ב. בשו"ת מגן גבורים סי' ה' כתב בשם הרש"ך ... על מחלוקת בין תובע לנתבע אחד אומר שרצונו להתדיין בדין תורה ואחר אומר שאין לו להתדיין אלא בפני אחרים שכך הוא מנהג במקום שנעשה העסק הדין עמו כיון שבמקום שנעשה העסק, יש מנהג להתדיין כפי דרך הסוחרים ולא כפי ד"ת, מנהג מבטל הלכה וכו'".

עיקר הברור של ביה"ד האזורי היה בשאלה האם התובעים שהם יורשים, ואינם חברים בתנועה, מחויבים בתביעתם לדין בבית הדין של התנועה ופסק שם ביה"ד שגם כלפי יורשים שאינם חברי התנועה חלה החובה להתדיין בפני מוסדות התנועה. וזאת מהנמוק שאין מדברים כאן בתביעה שיש ליורשים מכח עצמם אלא מכח מורישם שהרי את כל אותם הדברים, אותם תובעים היורשים, זכאי היה המנוח לתובעם בהיותו בחיים שהרי גם אז כבר היה זכאי לאותו שכר ותנאי זכיות כספיות אחרות, ואם כך הרי כשם שהמנוח חייב היה לתבוע תביעותיו בפני מוסדות התנועה הוא הדין והוא הדבר לגבי היורשים.

בפנינו חזרו המערערים על טענתם שמאחר שהתובעים אינם חברים בהסתדרות הפועהמ"ז לא חלה עליהם חוקת המפלגה והוסיפו שלדעתם גם החבר עצמו לא היה מחויב לפנות למוסדות המפלגה כפי שכתבו בסעיף 20 שבכתב הערעור שלהם ושם כתבו המערערים, "טעה בית דין קמא הנכבד בקביעתו בעמ' ד' לפסק הדין כי "כשם שהמנוח חייב היה לתבוע תביעותיו בפני מוסדות התנועה הוא הדין והוא הדבר גם לגבי היורשים" וזה מהטעמים הבאים:

1. 20, כלל לא נטען וכלל לא הוכח כי המנוח היה חייב לתבוע תביעותיו בפני מוסדות התנועה, בכל אופן המערערים בדעה, כי גם לו היה המנוח בחיים לא היה מחוייב בכך וזה בנסיבותיו הספציפיות של המקרה העומד לדיון, ולאור החוקות הרלבנטיות לעניננו. זאת בין היתר כפי שיפורט להלן: הוראות פרק 13 לחוקת העבודה לעובדי מוסדות התנועה לפיהן מחוייבת באות כח העובדים בפניה למוסדות התנועה, אך אין העובד היחיד, ובכלל זה המנוח כשהיה בחיים מחויב בפניה למוסדות התנועה, הוראת חוקת הסתדרות הפועל המזרחי חלק ראשון סעיף 5 (ט') לפיו החבר מחויב לפנות למוסדות שיפוטיים בענינים ארגונים של הפועל המזרחי, כשאין לראות הנושאים הנדונים בתביעה בגדר "עניינים ארגונים", הוראות סעיף 5 לחלק הראשון לחוקת המפד"ל שם נזכרים הנושאים בעניינם של חבר המפלגה לפנות לשיפוטו של בית הדין של המפלגה כשתביעת התובעים אינה נמנית בין נושאי השפוט הפנימיים הנזכרים שם".

המשיבה בתגובתה לכתב הערעור חזרה על טענתה שהמערערים כפופים להסכמי שיפוט ובוררות המגולמים בהוראות "חוקת העבודה לעובדי התנועה" ובהוראות חוקת הסתדרות הפועל המזרחי, ובקשו לדחות הערעור.

לא היה בתגובתם כל התיחסות לטענת המערערים שהועלתה בכתב ערעורם בסעיף 20 ו - 1. 20 שעל חבר יחיד במפלגה לא חלה החובה וההסכמה שתביעותיו שעוסקות בעניני שכר ותנאי עובד ומעביד ידונו בבית הדין של המפלגה ושההסכמה קיימת רק לענינים ארגוניים, כאמור בסעיף 5 לחוקת המפד"ל.

כבוד עמיתי הגר"מ טופיק שליט"א, והגרח"ג צימבליסט שליט"א דחו את הערעור, כשעיקר דבריהם מתיחסים לשאלה האם על המערערים שאינם חברי התנועה חלים הסכמי והוראות המפלגה על הגופים השפוטיים שהוסמכו לדון בתביעות כנגד המפלגה, ושניהם קבלו את עמדת ביה"ד האזורי שכיון שהמערערים (התובעים) הם באים בתביעתם מכח מורישם וזכויות שיש לו אצל המפלגה והוא כחבר במפלגה ודאי כפוף לחוקות המפלגה וחוקת העבודה של עובדי התנועה על כן גם המערערים, יורשיו, כפופים להתדיין בתביעתם בפני מוסדות התנועה השפוטיים. הגרח"ג צימבליסט שליט"א בנמוקיו לדחית הערעור העמיק להסביר בבהירות רבה, הסברא והטעם מדוע זכיית ירושת המערערים בזכויות מורישם אביהם, שלטענתם יש לו אצל המשיבה, תלויים ומותנים באפשרות ובתנאי לתבוע זכויות אלו מהמשיבה, רק ע"פ חוקת המשיבה ועובדיה, שתביעותיהם כנגד המפלגה ידונו רק במוסדות השפוטיים של המפלגה. אין בנמוקי עמיתי הרה"ג שליט"א התיחסות לטענה שהעלו המערערים בערעור בפנינו, שהתביעה והטענות שהעלו כנגד המשיבה בכל הנוגע לזכויות מורישם וקשורות לתנאי העסקתו, שכרו, וזכויותיו בתנועה, דגם מורישם לא היה כפוף לתבוע אותם בפני המוסדות השפוטיים של התנועה כנ"ל, כיון שאינם ענינים ארגוניים. גם ע"מ לבחון ולברר האם יש ממש בטענה זו של המערערים נחזור למקור ההלכתי עליו מתבסס ביה"ד האזורי (וכן הביאו הגרח"ג צימבליסט בנמוקיו), לקביעתו שהמוריש למערערים כחבר היה מצוה להתדיין במוסדות המפלגה אילו היתה לו תביעה כנגד המפלגה. כתב ביה"ד האזורי בזה"ל, "ואמנם אכן כן כזו היא שורת הדין שהחברים חייבים להתדיין בפני המוסדות כפי שנקבע בחוקה וזה בבחינת "קבלו עליהם" ובודאי לא גרע מהמובא בחדושי רע"א בשו"ע חו"מ סי' ג' סע' א' וז"ל: "נב. בשו"ת מגן גבורים סי' ה' כתב בשם הרש"ך...".

בשו"ת המהרש"ך ח"ב סי' רכ"ט דן בשאלה," ... נפל הפרש בין יורשי ראובן לשמעון ורוצים לחייבו לעמוד בדין הסוחרים שידונו ביניהם כמנהג ויניציא, יען כי העסק שעשה ראובן אביהם נ"ע, עם שמעון הנזכר היה שם, מאן לימא לן שיוכלו על כך ושלא יוכל שמעון לטעון כי, אם יש להם איזה הפרש ותביעה, שידונו על פי התורה כפי מקום התביעה. ואומר, דאף על גב דלכאורה יר' הכי, עם כל זה כד מעיינן שפיר יראה דקושטא דמילתא היא שיכולי' יורשי ראובן לכוף לשמעון לדון בדין הסוחרים על פי מנהג ויניציא כיון שנעשה שם העסק וכמו שיש להוכיח מבריתא ד"פ שני דייני גזירות, ואין לחלק שחלקתי ,וזה, כשנצרף עוד טעם לשבח ונאמר שהדבר ידוע בענייני הקניות והסחורות וכל ענייני משא ומתן שנהגו הסוחרים בעסקיהם יש לנו ללכת אחרי מנהגיהם ואפילו בסתם מנהג, ועקר דין זה נלמד מהא דאמר רב פפא פ' איזה הנשך האי סיטומתא באתרא דרגילי למקני קני, והדבר ידוע מה שפי' רש"י ומה שפי' ר"ח כמו שכתב הטור ח"מ ס"י כ"א ומה שהעלה הרא"ש להלכה מהמימר' הנז' גם הרב המגיד כתב פ"ז מה' מכירה בשם הרשב"א שם, כי המנהג מבטל הלכה בכל כיוצא בזה וכו' הילכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנות קונים, אם כן מאחר שראובן נשא ונתן עם שמעון במקום שנהגו שלא יצטרכו בעסקיהם לדון בדין תורה, שהיה מן הנמנעות לישא וליתן ויבטל העסק והמשא ומתן היתכן שנאמר שישא ויתן על סמך אותו המנהג והדבר היה ידוע שאם אותו העסק והמאורעות שאיפשר שיארעו באותו העסק היו נדונים בדין תורה הניח מעותיו על קרן הצבי ויאכל הלה ואחרו, ובלי ספק לא היה ראובן עושה עסק עמהם. ואם כן היעלה על הדעת שהיה עושה עסק עמהם על סמך אותו מנהג שבאותו מקום, ואחר כך יבוא למקום אחר ויפשוט לו את הרגל ויאמר אין רצונו לדון ע"פ המנהג מקום המשא ומתן אלא כפי מקום התביעה, אם כן איפה לא שבקת חיי לכל בריה באופן שנראין הדברים, שאין לחלק מאותה ברייתא דשנו דייני גזירות", עכ"ל המהרש"ך. המהרש"ך קבל את תביעת יורשי ראובן שתביעתם את שמעון, שעשה עסקה עם אביהם תדון "בבית דין של הסוחרים" כמנהג סוחרי וינציא המקום שבו נעשתה העסקה, ודחה טענת שמעון שתביעתם אותו תידון ע"פ דין תורה כפי מקום התביעה, ונמק זאת דכיוןשהעסק נעשה על פי מנהג הסוחרים בוינציא, ומנהגם שכאשר יש תביעות ודין ודברים בענין העסקאות שלא ידונו תביעות אלו בדין תורה וזאת כתקנה על מנת לפשט את הליך ברור התביעות והדין ודברים שיש ביניהם אודות אותם עסקאות, ושלא יגיעו למצב שרציפות נהול העסקאות והוצאתם לפועל תפגע, ויגיעו למצב שהדרישה לבירור תביעות שביניהם ידונו רק ע"פ דין תורה במקום התובע או הנתבע יגרמו שאחד הצדדים עלול להניח מעותיו על קרן הצבי, וכפי שכתב שם המהרש"ך "ואם כן היעלה על הדעת שהיה עושה עסק עמו על סמך אותו המנהג שבאותו מקום ואחר כך יצא למקום אחר ויפשוט לו הרגל ויאמר אין רצוני לדון ע"פ המנהג מקום המשא ומתן אלא כפי מקום התביעה אם כן איפה לא שבקת חיי לכל בריה". וכן באר את דברי המהרש"ך בעל הכנסת הגדולה בשו"ת בעי חיי חו"מ ח"א (כרך ב') סימן קנ"ח וז"ל, "ולא התיר מהרש"ך ז"ל ללכת לדון לפני ערכאות, חלילה לפה קדוש יאמר דבר זה שזהו עילוי יראתם, אבל מ"ש הרב שם הוא ענין אחר: שיהיה מנהג אותו מקום שלא לדון בעסקי משא ומתן כפי דין התורה שאם היו דנין כן על פי התורה לא היה קיום והעמדה להם, אלא היו דנין על פי מנהג הסוחרים כפי נימוסיהם וכפי תקנותיהם וכל זה היו דנין אפילו בדייני ישראל על פי המנהג, על זה כתב הרב שאף אם הלכו למקום אחר חייבים להתנהג על פי המנהג שנהגו במקום שנעשה העסק".

המהרש"ך עצמו מעיר על דבריו אלו שלכאורה היה מקום לומר שמנהג מקום העסקא קובע את תנאי העסקא שעל דעת אותם תנאים הם התחייבו והסכימו על העסקא, דזה רק כאשר מדובר במנהג ותנאי שנוגע לגוף העסקא כפי שנכתב בברייתא בכתובות פ' שני דייני גזירות דף ק"י ע"ב, ת"ר המוציא שטר חוב על חבירו כתוב בו בבל, מגבהו ממעות בבל, כתוב בו ארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל" ופסקה הרמב"ם להלכה בפי"ז מהל' מלוה ולוה ה"ט והובאה להלכה בשו"ע חו"מ סי' מ"ב סעיף י"ד, המוציא חוב על חבירו בסך מאה דינרים או סלעים, והוסיף הרמ"א שם, דלא מתפרש איזה מטבע, אם היה כתוב בבבל מגובהו ממעות בבל ואם היה כתוב בו בא"י מגבהו ממעות א"י".

ובאר הלכה זו המהש"ך שם שהעלו לפסק הלכה למעשה דכל המתחייב לחברו סך מעות, על סמך המקום שנעשה חיוב גמר ומשעבד נפשיה והוסיף שם וכתב בזה"ל, "עם כל זה יראה לכאורה דיש לחלק ולומר בנדון דידן, דאפשר לומר דדוקא היכא שהחיוב הוא מבורר, דהיינו סכום המעות אית לן לומר דאזלינן אחר מקום החיוב, אמנם היכא שאין החיוב מבורר כנ"ד אלא שנפל ההפרש בין יורשי ראובן לשמעון ורוצים לחייבו לעמוד בדין התוחרים שידונו וינהם כמנהג ויניציא יען כי העסק שעשה ראובן אביהם נ"ע עם שמעון הנז' היה שם, מאין לימא לן שיוכלו לחייבו על כך ושלא יוכל שמעון לטעון כי אם יש להם איזה הפרש ותביעה תידונו על פי התורה כפי מקום התביעה ואומר דאף על גג דלכאורה יב' הכי, עם כל זה כד מעיינן ושפיר יראה דקושטא דמילתא היא שיכולו יורשי ראובן לכוף לשמעון לדון בדין הסוחרים על פי מנהג ויניציא כיון שנעשה שם העסק וכמו שיש להוכיח מבריתא ד"פ דייני גזירות ואין לחלק מה שחלקתה, וזה כשנצרף עוד טעם לשבח ...". ע"כ

הרי דמהרש"ך חשב לחלק בין מנהג מקום שנוגע לגוף בעסקא כמו לאיזה סוג דינר או סלע הוא השתעבד וי"ל ודאי השתעבד על סוג הדינר והסלע שיוצאים באותו מקום ולא לסוג דינר או סלע שיוציא במקום אחר, אבל כאשר מדובר שיש לאחד מצדדי העסקא תביעה והשאלה באיזה מקום וע"פ איזה הלכות וחוקים ידונו תביעה זו שאין זה ענין שנוגע לגוף העסקא אלא לתנאי צדדי, לכאורה, באיזה מקום וע"פ איזה דין תדון תביעה זו, דבזה לא היינו אומרין שמנהג המקום שבו נעשית העסקא קובע גם את אופן ומקום הדיון בתביעות שנוגעות לעסקה זו, והכריע וקובע המהרש"ך כפי שהובאו באורו וטעמו לעיל, שמנהג מקום בעסקא שמתיחס לשאלת מקום הדיון בתביעה וע"פ איזה דין תידון, הוא חלק בלתי נפרד ונוגע לגוף העסקא וההתחייבות שביניהם כשם שסוג המעות שנשתעבד בו בחובו נקבע ע"פ המקום שבו נעשית העסקא ובהלואה.

הש"ך בחו"מ סי' מ"ב סעיף י"ד ס"ק ל"א הפנה לעיין בדברי מהרש"ך הנ"ל, וכן הכנסת הגדול בשו"ת בעי חיי כנ"ל דן בדבריו וקיימן, וכן הביאו המגן גבורים שהובא ע"י הרע"א בחדושיו כנ"ל וכן הביאו השדי חמד מערכת המ"ם כלל ל"א ועיין בספר מטה שמעון ריש סי' כ"ז ובמשנת אליעזר ח"ד ד' כ' אות מ"א וכאמור על בסיס דבריו קבע ביה"ד האזורי, וכן הגרח"ג צימבליסט שליט"א, שכתב להסיק מדברי המהרש"ק דחזינן מהכא שכיון שהעסק נעשה במקום שבו כך המנהג הרי זה כאילו הותנה בגוף העסק שכל סכסוך יובא לדיון "כדרך הסוחרים" כפי המנהג, והוסיף "ושם באמת נראה שהדבר מחייב גם את היורשים אף אם אין מנהגם כך כיון דלא אזלינן אחר המנהג האישי של הצדדים אלא אחר מנהג מקום העסק".

והוא דין בנדונינו אין לך "מנהג מקום בעסק" גדול מחוקת הפועה"מ"ז לגבי מי שבא לעבוד בארגון והנהגת המפלגה ובודאי שכל החיובים נעשו על דעת כן והדבר מחייב גם את היורשים" יש להוסיף ולציין דהנדון שדיבר בו המרש"ך עוסק ג"כ ביורשים שתובעים בעסקא שעשה אביהם, כפי שמבואר בנדון דנן ביורשים וגם שם הדיון שבין הצדדים היה ומי ידון בתביעה ועל פי איזה דין ידונו כאשר הנתבע טוען שידונו על פי התורה כפי מקום התביעה. והתובעים היורשים טוענים שיש לחייב הנתבע לעמוד בדין הסוחרים ע"פ מנהג מקום העסקא. ופסק להם המהרש"ך שיש ביד היורשים שבאים מכח אביהם שעשה את העסקא, לתבוע שהתביעה בעסקא זו תידון ע"פ התנאים והמנהג שנעשתה העסקא משום שכל הצדדים בעסקא כפופים לפעול ע"פ תנאיה ולכן חייב את הנתבע שהתביעה תידון ע"פ תנאי ההסמכה של העסקא, כך י"ל גם בנדון דנן שהצדדים כולל יורשי הצדדים כפופים לדון בעניני העסקא וההסכמה שביניהם ע"פ תנאי מקום העסקה וההסכם.

באשר לטענת המערערים, שענין תביעתם, הנוגע לשכר ותנאי זכויות כספיות של מורישים במסגרת תנאי העסקתו ועבודתו במפלגה, גם מורישן. כחבר, אינו כפוף לתבוע בענינים אלו במסגרות השפוטיות שנקבעו בחוקת המפלגה כפי שנמקו בכתב הערעור, נ"ל שאין מקום לטענה זו ויש לדחותה.

בחוקת העבודה לעובדי מוסדות התנועה (תשמ"ח) בפרק שלוש עשרה סעיף א' נאמר - כל חבר במוסד תנועתי הוא חבר בהסתדרות הפועל המזרחי...

בסעיף ד' נאמר - ועד העובדים הנו בא כוחם של כל העובדים כלפי המוסד בכל הדברים הנוגעים לתנאי העבודה של כל עובד ועובד, ושל כלל העובדים במוסד. ע"פ זה בכל הנוגע לנדונינו מורישם של המערערים הוא חבר במוסד התנועתי, וועד העובדים הוא ב"כ כל עובד ועובד ובתור שכזה יש לראותו כמורשה מטעם כל עובד ועובד כולל המוריש, ובסעיף ח' לפרק שלוש עשרה הנ"ל נאמר - הועד הארצי הוא בא כוחם של כל עובדי המוסד והוא מורשה בשם כלל העובדים במוסד לדון ולעסוק בעניני העבודה ותנאי העבודה הכללים של עובדי המוסד עניני משכורת, בתנאי העבודה המיוחדים של כל ענף או מקצוע או סוג עבודה".

בהמשך סעיפי פרק זה שבחוקת העבודה מפורטים הסעיפים ח',ט' י' י"א את המסגרת והגוף שידון ויברור בעניני תביעות של עובדים באמצעות ב"כ, ובסעיפים ט"ז י"ז י"ח י"ט כ' נקבעו המוסדות שבתנועה שיעסקו בחלוקי דעות ובתביעות שבין העובד או עובדים לבין התנועה. ובחוקת המפלגה הדתית לאומית בא"י (1996) סימן י"ד תחת הכותרת "סכסוכי עבודה" בסעיפים 98, 99, נקבע מפורש המוסד השיפוט, "הוועדה העליונה" שהוא המכריע בסכסוכים שבין עובד לבין הנהלת המוסד שמעבידו.

הוברר מכל האמור בחוקת המפד"ל הנ"ל ובחוקת העבודה לעובדי מוסדות התנועה כנ"ל, שהמוריש כחבר בתנועה מצוה להגיש תביעותיו לטענותיו בענינים הנוגעים לתנאי עובד ומעביד, כנגד הנהלת המוסד שמעבידו, ע"פ ההליכים ובפני המוסדות השפוטיים שנקבעו בחוקות אלו על כן גם המערערים שבאים מכוחו של מורישים, ותובעים בעניני הסכם תנאי משכורתו וזכיותיו הכפיות כעובד בתנועה מצווים להגיש את תביעתם זו ע"פ תנאי וחוקת התנועה ועובדיה בפני המוסדות השפוטיים כאשר תנאים אלו מהוים חלק בלתי נפרד מעצם תנאי העסקתו כעובד בתנועה. חוקת העבודה וחוקת התנועה מהווים כאחד מסגרת יעילה להגשמת יעודיה של התנועה.

באשר לטענת המערערים שלפי תקנות הדיון תקנה י"ט ד' המשיבים החמיצו את ההזדמנות לטעון שביה"ד האזורי אין לו סמכות לדון בתביעה וממילא נקנתה הסמכות לביה"ד שדן בתביעה.

אני מצטרף לדברי כבוד הגרח"ג צימבליסט שליט"א שכל הדיון של הצדדים בזה הוא למותר, וזאת משום שבנדון שבפנינו שע"פ דין התורה מנוע ביה"ד מלדון בדבר מכיון שיש תנאי בחיוב שלא ידון אלא במוסדות השפוטים של המפלגה, ובנסיבות אלו לא נאמרה התקנה י"ט י"ד שבתקנות הדיון, ונ"ל שיש לחזק סברא זאת מפסקו של המהרש"ך שהובא לעיל, בו קבע שלא תתקבל טענת שמעון שלמרות שהעסקה נעשתה בויניציא הוא מבקש שתביעת יורשי ראובן בענין העסקא של אביהם עמו, תדון ע"פ דין תורה כפי מקום התביעה, ונמק זאת שכיון שענין מקום ודרך ברור בתביעות הנוגעות לעסקה נקבעו כתנאים בעצם העסקא, שני צדדי העסקה כפופים ומצווים לקיום תנאי זה שבעסקא ואין הדבר נתון לבחירתם מי ידון בתביעה וע"פ איזה דין, ולכן לא יכול אחד מהצדדים להסתלק מהתחייבות זו למרות שהוא מקבל שהתביעה ודיון ידונו ע"פ דין תורה ובנסיבות אלו "מנהג מבטל הלכה". כך י"ל גם בנדונינו גם המערערים (מכח מורישם) וגם המשיבים כפופים לכל תנאי עבודתו והעסקתו של המוריש בתנועה כולל מקום הדיון ודרכי הדיון שהוסכמו כתנאים בלתי נפרדים מעצם חוזה ההסכמה על כן אין זכות לשום צד לפעול או לגרום לכך שיפגעו תנאים אלו וגם ביה"ד כפוף להתייחס לשאלה זו של מקום שמיעת תביעות שבין הצדדים בנוגע להסכם זה ע"פ ההסכם והמנהג, שאינם מאפשרים לנהוג ע"פ ההלכה, כדברי המהרש"ך "שמנהג מבטל הלכה". ולכן גם תקנות הדיון אינם חלות בנגוד להלכה, לשנות מנהג והסכמה אלו והם המחיבים ע"פ הדין וההלכה.

מסקנת כל האמור שיש לדחות את הערעור, ולקיים את פסק הדין של ביה"ד האזורי, שהתביעה תידון בפני המוסדות השפוטים שנקבעו בחוקת המפד"ל (1996) וחוקת העבודה לעובדי מוסדות התנועה.

(-)אברהם שרמן

לאור האמור לעיל דוחים את הערעור.

ניתן ביום ט' בתמוז תשנ"ט (23.6.99).

(-)משה טופיק (-)חיים גדליה צימבליסט (-)אברהם שרמן