הצדדים נשאו בשנת 1990 ולהם שני ילדים. ש' נולדה בשנת 1993 וה' בשנת 1996. הבעל פתח תיק גירושין בתחילה בשנת 2001 והאשה פתחה תיק לש"ב בשנת 2002.

אחרי הרבה דיונים סוכם שיתגרשו וביה"ד ידון אחרי הגט בענין הכתובה. הגט אכן בוצע בתאריך י' חשון תשס"ה 25.1.04.

בדיון שהתקיים ביום ב' שבט תשס"ה 12.1.05 בענין הכתובה טען ב"כ האשה שבהסכם הגירושין נאמר שהבעל דרש להתגרש למרות רצונה של האשה בש"ב, והבעל טען מאיסה עליו, כמו כן לבעל יש לו קשר עם א' שהיא רווקה וע"כ הוא דורש כתובה צמודה לאונקיה.

ב"כ האיש טוענת שהבעל עזב הבית בגלל שהאשה האכילה אותו מרורים בימים ובלילות והסיתה הילדים נגדו, טרפדה ש"ב, ולא קיימה איתו יחסי אישות.

הבעל מכחיש שהיה לו קשר עם אשה זרה, כמו כן האשה מכחישה דברי הבעל בענין חיי אישות.

לשאלת ביה"ד לאשה האם בשלת עבורו. ת. בתקופה ראשונה כן אבל אח"כ הרגשתי חנוקה והפסקתי.

בענין טענת הבעל שהבית לא היה מסודר משיבה האשה שזה היה לפני פסח והעדיפה לשחק עם הילדים.

הבעל טען שהאשה ריססה נגדו בתרסיס נגד ג'וקים. האשה משיבה לא זוכרת היכן רססתי. הכוננית בצד ולא כפי שהבעל מתאר. ש. לאשה: הרי הודית שלא טבלת. ב"כ האשה משיב הוא לא טען שמכשילתו.. ב"כ הבעל עונה כן הוא טען.

בדיון שהתקיים בי"ד אדר א' תשס"ה 23.2.05 הופיע עד מטעם הבעל וחברו בשם ב' א' ואחרי שהוזהר מעיד שלפני כשנתיים ליוה את הבעל והילדים לביתו של הבעל והוא המתין בחדר מדרגות ושמע שהדלת נפתחה וקול אשה שואל האם החמור איתכם? הוא אמר שלא ראה האשה אולם מניח שזאת היא אשתו. לאחר שהילדים נכנסו לבית והבעל רצה להכנס האשה חסמה בעדו את הכניסה. האשה משיבה יכול להיות שאמרתי מה שאמר או דברים אחרים. עברתי תקופה קשה ולא זוכרת יכול להיות שהחזיר הילדים מאוחר. לשאלת ביה"ד מתי החזיר הילדים, האשה עונה בשעה 20.00. העד אומר שזה היה בקיץ.

אח"כ ב"כ הבעל מציג קלטת בו היא מכנה אותו חמור וכו'. לשאלת ביה"ד למה כנתה אותו חמור, עונה האשה יכול להיות שדברי הוצאו מהקשרם, מנע ממני לצאת להשתלמות וכו'. ש. מדוע אמרת לו שלא יזכה לראות הבר מצוה של הבן. ת. הוא התלונן עלי אצל עו"ס שהילדים מפריעים לו להתפלל.

ב"כ הבעל מציגה כיפה גזורה. לשאלת ביה"ד למה גזרת הכיפה האשה עונה רציתי להמחיש איך גזר המשפחה וכו'.

ב"כ הבעל: על שלט הבית כתבת "ז"ל אלמוני" כלומר ז"ל. האשה עונה: השלט ישן והאותיות קפצו (בצילום רואים האות ז' רחוק מל' וכן גרשיים על האות ז').

לטענת ב"כ הבעל למה כתבה שם משפחתה הקודם "גולדמן" על הדלת. האשה עונה שהרגישה פגועה.

ביה"ד ש. בתמליל איחלת לבעל שיקבל התקף לב. האשה עונה לפעמים לא בכוונה מלאה הייתי מאד כעוסה.

הבעל מציג קלטת וידאו שהוא ישן בסלון ושהיא דורכת על מטתו, וכן מנקה אבק וזורקת עליו האבק בשעה שהוא ישן, וכן מנערת עליו השטיח מהאבק כמה פעמים, מזיזה השולחן וכו' ומפריעה לו לישון, וזאת למרות שהוא מבקש ממנה להפסיק להפריע לו ולכבות האור, והיא אומרת לו אתה יכול להמשיך לישון, וזאת היה בשעה 12 בלילה.

האשה משיבה השטיחים שנערתי היו לצידו ולא עליו ולגבי הזזת השולחן אומרת הייתי מתרגזת עליו. ש. מתי הבעל הקליט הוא אומר בין שנת 2001-2002, האשה אומרת אולי בסוף שנת 2001 או תחילת 2002.

בדיון שהתקיים בז' אייר תשס"ב טען הבעל שנה האשה נשארה במטה ולא מגיעה לקידוש וכו'.

בדיון בג' חשון תשס"ג אמר הבעל אם הייתי חוזר בשעה 9 בלילה דאגה שאשאר בחוץ וכו' האשה עונה נכון והוא בא בשעה 24 בלילה. הבעל אומר החלטתי לקום ולעזוב את הבית בגלל דברים שקרו בזמן תקופת שלום בית. שברה לי משקפיים החביאה לי בגדים במסתור הכביסה. האשה עונה המשקפיים לא שברתי הנחתי אותם ממקום למקום. את הבגדים לא שמתי במסתור הכביסה אלא נפלו לשם.

ועיין עוד בפרוטוקולים וכן בתמלילים וכן במכתב שהאשה שלחה לבעל.

אחרי שמיעת הצדדים וב"כ והעד והעיון בתיק לאור טענות הבעל שלא נתנה לו ליכנס לבית, כנוי גנאי כגון חמור, גזירת הכיפה, מפריעה לו לישון ניעור השטיח על ראשו, ענין השלט, התמלילים החבאת הבגדים, הרסוס,הקללות וכו'.

בחלקם הגדול האשה מודה וכן ביה"ד חזה בוידאו בו רואים איך האשה מפריעה לו לישון ומנערת האבק של השטיח על ראשו כמה פעמים, מדליקה האור ומזיזה השולחן כדי להפריע לו.

וע"כ יש לדון בזה בכמה דרכים.

מדין עוברת על דת, הרמ"א בסי' קטו סעיף ד' כתב ואשה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להורגו אם יעשה לה דבר מקרי עוברת על דת ומקורו בהגהות מימוניות ומטעם שדלא גרע ממקללת יולדיו בפניו וכן כתב הגאון באות יח.

ועיין בפסקי דין רבניים ח' א' עמ' 338 שמבאר הטעם שעיקר הטעם של עוברת ע"ד הוא לא משום מעשה העבירה אלא משום דבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקלקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה.

וא"כ בנידון דידן מעשיה של האשה הם גורמים קלקול בחיי המשפחה.

אולם הבאר היטב באות יד כתב הרא"ם ודוקא על מגן, אבל אם מכה אותה או מצערה הרבה אין אדם נתפס בשעת צערו ואינה מפסידה כתובתה. וכן הוא בתשובות הרשב"א סי' תקעא כתב: אשה שמתוך הקטטה פרצה ויצאה בשוק ואמרה לבעלה שהוא מין ושראתה אותו מקלקל עם עבדו ופעם עם בנו וכו'..ועוד שבשעת כעס היה, ובשעת כעס הרי הוא כשוטה וכו'.

וא"כ בנידון דידן הרי היא מתרצת דבריה ותולה כל מעשיה בגלל התנהגותו של הבעל.

אולם לאחר העיון הנה טענת ב"כ האשה שלבעל יש לו קשר עם אשה אחרת, דבריה לא הוכחו וגם הבעל מכחיש אותם.

ואם נעיין לאורך כל הדיונים מתברר שעיקר הבעיה ביניהם היא שהצדדים לא הסתדרו ביניהם בגלל חוסר התאמה ושהיו אצל כ-11 יועצים וזה לא עזר. גם ביה"ד בדיון בתאריך ז' טבת תשס"ג אמר לאשה חבל לחשוב שיש לבעל אשה אחרת אם אין כלום. גם בתסקיר של מר כץ מאשר הדברים הנ"ל. וגם האשה עצמה בדיון מיום כ' אייר תשס"ב אמרה שהיו אצל יועצים ואמר שצריך לעבוד קשה בשביל הנישואין.

הבעל למרות הכל לאחר שיכנוע מצד ביה"ד היה מוכן עוד לבדוק ללכת ליעוץ בכדי לנסות ש"ב הן בדיון בתאריך כ' אייר תשס"ה וכן בדיון בג' חשון תשס"ג.

הדבר טבעי הוא שזוג לא מסתדרים ביניהם ונוצר מצב שצריך להתגרש, ואם הבעל אומר לאשה שרצונו להתגרש היא לא צריכה להגיב בצורה חריפה ביותר.

וע"כ ברור הוא שמעשיה של האשה הם שגרמו למאיסותו של הבעל ולהתרחק ממנה וגם אם נשאר איזה צד להשכין השלום ביניהם הרי מעשיה הם שחסלו כל סכוי לש"ב. ובפרט שהבעל טוען שמעשי האשה היו לכל אורך הדרך וזה גרם לו להתרחק ממנה ובכל זאת הלכו ליעוץ ולא עזר.

גם אם נניח שהיו מעשים מצד הבעל שגרם לה צער וכעס הרבה מ"מ זה לא דומה לתשובות הרשב"א ששם מדובר "שבשעת כעס" היה שבשעת כעס הרי היא כשוטה, ונידון דידן לא היה בשעת כעס ממש. ואם באמת כעסה נמשך לאורך זמן זה כבר בעיה מצדה וזה לא דבר רגיל ובפרט מעשים כאלו חמורים לנער אבק של השטיח על ראש הבעל עמה פעמים ולהפריע לו בשעת שינה בכוונה להזיק דבר זה עבר גבול של שעת כעס.

אלא שיש לדון הרי צריך התראה וכמו שפסק השו"ע בסי' ד' בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה אלא אם יש עדים שהתרה בה תחילה ועברה על התנהגותו.

אולם בפ"ת ס"ק יא הביא בשם שו"ת שבות יעקב מ"מ משמשתו נידה דבר שהוא ידוע לכל הנשים וכו' אינה צריכה בהתראה. וא"כ גם בנידון דידן הדבר ידוע שמעשים כאלו ידועים שמפריעים לש"ב ולא צריך התראה. וכן כתוב בפסד"ר הנ"ל בע' 335-336. וכן הוא בפסד"ר ח' כל עמוד 224 שכתב וז"ל אבל להפסידה כתובה לא בעינן התראה גמורה אלא הודעה. וכיון שכ"ע ידעי אין צריך התראה.

בר מין דין לפי מה שכתב הגאון באות יב שברגילה בכך אין צריך התראה ושכן כתב בתה"ד סי' רמב.

כמו כן עניין ההתראה אין צריך שביה"ד יתרו בה, אלא מספיק שהבעל יתרה בה וכמו שכתב השו"ע שהתרה בה ועברה על התראתו ובנידון דידן הבעל אמר לה שהוא לא מסכים על מעשיה והלכו ליעוץ והדבר לא עזר וחזרה שוב.

גם יש לצרף דעתו של רש"י שעוברת על דת אינה צריכה התראה ועכ"פ ברור שהבעל יכול לאמר קימ"ל.

כמו כן יש לדון מצד מה שכתב הרמ"א בסעיף ד' ה"ה המקללת בעלה בפניו יש לה דין עוברת על דת.

ובנידון דידן האשה קיללה ואחלה לבעל דברים קשים ובפרט במכתבה של האשה שצירפה ב"כ הבעל שיש בו קללות נמרצות.

כמו כן יש לדון שמפסדת כתובתה מצד שלא שמרה טהרת המשפחה והגם שגם הבעל לא נזהר בזה הרי כתב הרמב"ם כפי שיבואר שגם במקרה והבעל הסכים ג"כ מ"מ הפסידה כתובה.

בתשובת הרמב"ם בסי' שס"ח אשה שלא היתה טובלת ובעלה יודע ושותק ובא לגרשה אם יש לה כתובה או לא. תשובה. אין לה כתובה כלל והטעם הוא כדי שלא יהיה חוטא נשכר ואעפ"י שגם הוא חוטא נשכר שנפטר מלפרוע כתובתה

מניעת פריעת הכתובה לא נקרא שכר כיון שלא קיבל ממנה כלום וכו'.

וכן כתב בסי' שסט אלו המסכימות עם בעליהן שלא יטבלו כמה שנים וכו' שאלוני הדיינים על דין זה שבא לפניכם בזמן זה ושאל, אם הודה מחרימין אותו וקונסין אותו כמו כתובה, לא שתטול זאת הזונה כתובה "דלא עכברא גנב אלא חורא גנב".

הרי שכתב שלאשה לא מגיע כתובה אלא שביה"ד קונסין אותו עד כדי כתובה בגלל מעשיו.

וכן בסי' קפט כתב אין כתובה לפי שלא טבלה ע"פ דין תורה וכו'. ואם טענה שהוא ידע וכו' יחרימו על הבעל וכו' "ואין לה כתובה על איזה פנים שיהיה" עכ"ל. ומה שצריך להחרים על הבעל זאת היינו אם לקנוס אותו כפי מה שכתב בסי' שסט.

וכן כתב בתשו' בסי' שכא ילמדנו רבנו וכו' כי הנשים מקצתן בלתי טובלות ומוצאות להם עלילה להתעולל והוא אומרם כי בעליהם אינם מבקשים מהם לטבול וכו' והואיל והבעל מרוצה מזה לא נפסיד את כתובתנו וכו. ת. כי ביאת האשה בשלא תטהר במי מקוה זנות היא והנשים הפסידו כתובתן ואין להם על הבעל מאומה וכו', ואל תחשוב כי זה הענין הוא מצד התקנה שתקנו אמנם ראוי הוא כפי דין תורתנו הקדושה וכו'.

ועניין התקנה הוא בסי' רמב ששם מדובר שלא ספרו ז' נקיים כדין או שהתרחצו במים שאובין וסברו שכך אשה נטהרת שזה מנהג הקראים. וע"כ במקרה זה כיון שהם טועות בדין יש להם כתובה וע"ז הוצרכו אז לתקן שאם לא ישמעו לדברי חכמים יפסידו כתובתן אחרי שתקנו לפרסם התקנה בבתי כנסיות.

לאור זה מוכח שהאשה הפסידה כתובתה ובפרט כנידון דידן שהאשה לא הלכה למקוה ומצד הבעל אם האשה הייתה הולכת למקוה היה שומר.

בדיון שהתקיים כ' אייר תשס"ב נשאלה האשה האם הולכת למקוה? ת. כן לפני שבועיים וכו'. החלטתי שרצוני בשלו"ב ולכן הלכתי למקוה.

בעמוד 2 הבעל אמר שלפני לידת הבן שגם לא הלכה למקוה. האשה אומרת ובכל זאת חי איתי. הבעל אומר אני לא טלית שכולה תכלת. וגם שאח"כ הלכו לרב לעשות תיקון הדבר לא עזר כ"כ וגם אם באמת שמרו טהרה אח"כ בכל פרטיה מ"מ הפסידה כתובה כל זמן שלא כתב לה כתובה אחרת.

כמו שכתוב בסי' קטו בח"מ בס"ק יח ובב"ש בס"ק יט והמעיין בתשו' הרמב"ם מוכח שהיא לא צריכה התראה.

כמו כן יש מקום לדון מצד מורדת שהיא מורדת שהפסיקה לבשל עבור הבעל.

וגם בעניין חיי אישות לא הלכה למקוה וזה גרם עיכוב בחיי אישות עד שנכשלו, וגם כשהלכה למקוה לאחרונה לא הודיעה לו ע"כ.

ועיין בדיון שהיה בכ' אייר תשס"ה עמ' א' שורה 31-32-37 38 40 ובעמ' ג' שורה 37-40.

וכן בענין שהבית לא היה מסודר ואמרה שהיה לפני פסח "והעדיפה לשחק עם הילדים".

מכל הנ"ל האשה הפסידה כתובתה ותוס' כתובה.

(-) מ' אוחנונה

אחר העיון בטענות הצדדים והחומר שבתיק נראה כי יש לפטור הבעל מתשלום כתובה לאשה גם מנימוקים נוספים לאלה שפורטו בפסה"ד של כב' הרה"ג אוחנונה שליט"א, כדלקמן:

א. בדיון הראשון בתביעת האשה לשלו"ב ביום 2/5/02 מתברר מפי ב"כ האשה כי הוגשו על ידן תביעה למזונות הילדים ובביה"ד מבקשים הם שלו"ב ומדור ספיציפי. כמו"כ היו שותפים להליכי פירוק השיתוף בביהמ"ש בהם התחיל הבעל.

הבעל הוסיף שהיו כבר על סף מכירת הדירה ומונה שמאי בהסכמה במסגרת הליכי גישור שהתקיימו בביהמ"ש למשפחה אלא שהאשה החליטה לעצור את הליכי הפירוק. (שורות 47 ו 26 לפרוטוקול).

יש לציין כי הבעל הגיש תביעת גירושין ב- 25/3/01 כעשרה חודשים קודם תביעת האשה לשלו"ב וביקש להפסיקם בנסיון להגיע להסכם מחוץ לכתלי ביה"ד.

ההליכים הנ"ל בהם נקטה האשה ותביעותיה לביהמ"ש ב- 4/01 בסמוך להגשת תביעת הגירושין, מלמדים כי גם בליבה גמלה ההחלטה לגירושין, אלא שרצונה היה להשיג תנאי גירושין טובים יותר. והשהיית התביעה לשלו"ב עד 14/1/02 אומרת דרשני ומלמדת כי לא זה מה שעמד בראש סולם העדיפויות.

ב. בדיון ראשון הנ"ל טען הבעל ששנה וחצי אין חיי אישות ביניהם והאשה היא המונעת. (שורה 32 לפרוטוקול) האשה לא הכחישה זאת וטענה להגנתה " "חצי שנה שכב במיטתי והייתי אומללה ... ואמרתי לו שלש פעמים האם הוא בטוח שרצונו להתגרש ? ....".

כאשר אמרה האשה כי שבועיים וחצי לפני הדיון הלכה למקוה כי החליטה שרצונה בשלו"ב (שורות 38-40).

הגיב הבעל כי הוא לא ידע על כך שהלכה למקוה וכנראה עשתה זאת בשל יעוץ משפטי שקבלה וביקש לשאול אותה מתי לפני כן היתה במקוה (שורות 36-37 בעמוד 2 לפרוטוקול).

אשה שרוצה שלו"ב והולכת בשל כך למקוה ודאי צריכה להודיע ע"כ לבעלה ולא להעלים זאת ממנו.

ג. הבעל טען שהאשה קללה אותו שימות ורססה כנגדו בסנו K300 חודש לפני הדיון. האשה להגנתה טענה שזה היה לפני פסח "ורססה במטבח לא במקום שישן" ( עמוד 2 שורות 47-50 לפרוטוקול).

יש לציין כי בדיון בתביעתה לדמי הכתובה , ביום ב' שבט תשס"ה 12/1/05 חזרה ועלתה הטענה בדבר הריסוס כנגד הבעל.

הבעל טען : " הייתי בסלון ורססה נגד הספריה והכל עף עלי".

האשה השיבה: "רססתי לכוון המטבח ובשום פנים ואופן לא אליו. לבעל יש בעיית אסטמה וגם אם הייתי מרססת לפני כן היה מרגיש זאת תמיד מרססת שהחלון פתוח, גם אז שרססתי בסלון החלון היה פתוח".

נשאל את עצמנו האם אשה שיודעת שבעלה סובל מאסטמה וגם כאשר היא מרססת עם חלון פתוח שלא בנוכחותו, הוא מרגיש זאת תרשה לעצמה לרסס כאשר הבעל ישן קרוב למקום הריסוס. האם זו אשה שחפצה ודואגת לשלום הבית שלה?!

מה עוד שלגירסת הבעל האשה רססה נגד הספריה שעמדה ליד הספה שבה שכב והכל עף עליו.

נוסיף ונאמר שאמינותה של האשה נפגמה בדיון ביום יד' אדר א' תשס"ה בו הציג הבעל קלטת וידאו שצולמה ע"י מצלמה נסתרת שהתקין הבעל בביתם.

בסרט נראית האשה בבירור כשהיא לוקחת את השטיחים בבית ומנערת אותם ליד מקום משכבו של הבעל על הספה בסלון. גם את השטיחים שהיו בקצה השני של החדר טרחה האשה להביא ולנער ליד ראשו של הבעל הישן.

כמו כן נראית האשה מטאטא הסלון ומביאה את ערמת הלכלוך הנאסף ליד הבעל ואוספת אותו שם. ושוב מביאה שטיח ומנערת אותו ושוב אוספת האבק והלכלוך ליד מקום משכבו של הבעל.

תמונות אלה שוות יותר מאלף מילים. האם יכולה להיות איזו שהיא הצדקה או איזה שהוא הסבר למעשים כאלה?

האם זה נורמאלי לנער שטיחים מול פניו של הבעל הישן והסובל מאסטמה?

לדברי הבעל התמונות צולמו בחצות לילה ולדברי האשה מוקדם יותר בשעה 20.00.

בסרט רואים שהאשה מגיעה הביתה כשהבית חשוך היא מדליקה את האור כשהבעל ישן בסלון ומתחילה בפעולות "נקיון" הנ"ל. אף כשהבעל מתעורר ומבקש ממנה לכבות האור כי רוצה להמשיך לישון עונה היא "אתה יכול להמשיך לישון". (ראה פרוטוקול עמוד 4 שורות 55 עד עמוד 5 שורה 7).

האם לא יכלה האשה למצוא זמן אחר לניעור שטיחים? ומה יותר פשוט מאשר להוציא השטיחים החוצה ולנערם בחוץ? מה מקום יש לנער שטיח במרכז הסלון ליד הספה בה שוכב הבעל ולטאטא הלכלוך ושוב להביא שטיח לאותו מקום ולנערו ושוב לטאטא וכל זאת כשהבעל ישן שם ?!

פעולותיה של האשה לא נעשו כתגובה לפעולה של הבעל כנגדה, פשוט ב"דם קר" מגיעה האשה לבית בשעת לילה ומוכיחה במעשיה את המתחולל בקרבה ואת רצונה לצער את בעלה או כלשונו הוא "למרר את חייו".

האם זו אשה שיכולה לומר שרצתה ועשתה למען שלום הבית? הרי מעשיה באים וטופחים על פניה.

המצלמה הנסתרת שמשה רק לשעת הצילום בחינת " עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בסרט נכתבים", אולם מי יודע מה היה עד שהבעל החליט להתקין מצלמה נסתרת. ומה המצלמה לא הצליחה לצלם.

מעשים אלה מלמדים כי אם האשה טוענת כיום "לא זוכרת היכן רססתי בדיוק" ניתן לקבל גירסת הבעל שאכן רססה כנגדו, וכאמור לעיל לא היתה צריכה לרסס כלל כאשר הבעל הסובל מאסטמה שוכב בחדר.

ד. ב"כ הבעל הגישה תמלילי שיחות טלפון בין הבעל לאשה בשיחה מס' 5 בסוף אומרת האשה "...יש לך אירועים כל החיים שלך הם אירוע אחד גדול. הלואי שיהיה לך התקפת לב זה האירוע שאני מצפה לו".

בשיחה מס' 16 הודעה למשיבון: "התקבלה ב21:06 אבא שקורה ספר לילדים שלו יורש גיהנום חפש את המקורות זה סופך גם".

בשיחה מס' 22 מצוטטת האשה "בן זונה. איך אתה מתנהג שיחזירו לך כפליים ושיהיו לך ילדים אחרים חסרי גפיים".

השנאה המבעבעת ועולה מאיחולים אלה ודאי לא מתאימה לאשה שרצתה שלום בית!

ה. המבוא להסכם הגירושין עליו נשען ב"כ האשה ובו נאמר " והואיל... ובנסיבות אלה לא נותרה לאשה ברירה אלא להסכים לגירושין על אף רצונה בשלו"ב". והאמור בסעיף 1 להסכם כי המבוא הינו חלק בלתי נפרד מההסכם אינם יכולים לשמש כהודאת בעל דין של הבעל מכוחה יש לחייבו בכתובה כטענת האשה.

גם אם נאמין להצהרת האשה שהיתה חפצה בשלו"ב והתכוונה לכך ברצינות הרי שמעשיה הוכיחו ההפך מכך ואף אם כוונותיה רצויות מעשיה אינם רצויים.

אילו התכוון הבעל להודות במבוא להסכם כי הוא מחוייב בכתובה היו מביעים הסכמה זו בהסכם ולא היו נזקקים לסעיף 25 בו נקבע כי ביה"ד ידון בתביעת האשה לכתובה אחר הגט.

וא"כ ודאי שאין כאן הודאת בע"ד לחיוב ממון אלא הסכמה לבירור ע"פ דין אם מגיע לאשה כתובה. האמור במבוא להסכם אינו יכול לגבור על האמור בגופו של הסכם שיש לקיים דיון בביה"ד בתביעת האשה לכתובה.

כל האמור בהצהרת הבעל במבוא להסכם הוא שהדרישה לגירושין באה מצידו והאשה הסכימה לכך למרות שרצתה בשלו"ב.

השאלה העומדת לדיון ביחס לזכאות לכתובה הוא לא מה רצתה האשה בפיה, אלא מה עשתה למען שלו"ב ומה גרם לבעל לדרוש גירושין. על כך היתה הסכמת הצדדים בסעיף 25 להסכם שביה"ד יברר בעטיו של מי היו הגירושין.

אשה שרוממות השלום בגרונה וחרב פיפיות בידה שאומרת שלום ועושה מלחמה אינה באמת חפצה בשלו"ב אלא עושה גירושין.

בדיון הראשון בתביעה לשלו"ב ביום 2/5/02 פרט הבעל מה הניעו לגירושין ולמה אינו רוצה בשלו"ב: "שנים אין אוירת שבת בבית", " שנה שהאשה נשארת במיטה בשבת ולא מגיעה לקידוש. פתאום קורה נס והמזגן נדלק". אמר שאין תקשורת מילולית בינהם " האשה היתה כותבת לי וכך פותרת דברים". "היו ששה יועצים ושום דבר לא הצליח" "קשה לי לדבר עם אשה שלפני חודש רוססתי על ידה עם סנו K300".

למרות כל זאת הבעל הסכים להצעת ביה"ד לפנות שוב ליעוץ. האשה לא הסכימה לחזור ליועצת בשם דבורה אשל אצלה היו. הסכימה לפנות לגב' פינגלין ליאורה. בפועל פנו הצדדים למר אברהם כץ מאלקנה לפגישה משותפת אחת, הבעל הגיע לפגישה נוספת ביחידות עם המטפל והאשה לא הופיעה למרות שלדברי הבעל קבעה שלושה מועדים שונים לפגישה עמו.

בעקבות כך פנה הבעל לביה"ד ביום 7/7/02 לחדש הדיון בגירושין הואיל ואין בכוונת האשה להגיע לשלו"ב אמיתי.

האשה הגיבה למכתבו של הבעל הנ"ל מיום 7/7/02 רק ביום 1/10/02 לקראת הדיון שהיה קבוע ליום 9/10/02 ובו הסבירה הסיבות להפסקת הפגישות עם מר כץ ובסופו של דבר חודש הקשר אלא שהבעל לא היה מוכן לשתף פעולה בהמשך התהליך.

בין היתר כתבה במכתבה " שלמה היה שותף מלא בגדול וחינוך הילדים, ובעל טוב ואיש עם מידות טובות, עניני הבית היו חשובים לו מאד אך בעקבות המשבר שלו חדל לתפקד כאב וכאיש הגר בביתו".

בדיון ביום 1/10/02 שכנע ביה"ד את הבעל להמשיך הטיפול, אצל מר כץ והסכים לכך.

בסופו של דבר גם נתקבל דו"ח ממר אברהם כץ המבוסס על עשרה פגישות עם בני הזוג ובו כתב:

"ברקע בני הזוג היו בתהליכים משפטיים בביה"ד הרבני וגם בבימ"ש. כמו כן היו בעבר ביעוץ אצל מספר מטפלים וגם בתהליך של גישור. הטיפול המשמעותי האחרון התקיים לפני כשלש שנים והוא לא עלה יפה ולא הצליח לעזור לבני הזוג לשקם את חיי הנישואין.... בני הזוג חיים מזה כמה שנים במצב של גירושין רגשיים ללא הסכם גירושין וחותמת משפטית".

העולה מן האמור כי החלטת הבעל להתגרש לא היתה שרירותית ובמהלך שנות הנישואין היו מספר פעמים אצל יועצים וגם אחר שגמלה בלב הבעל ההחלטה להתגרש הסכים לנסות שוב יעוץ וגם לשלו"ב כמפורט בפרוטוקול.

כאמור לעיל לא די לרצות שלו"ב, אלא לעשות שלו"ב. האשה במעשיה הרחיקה עצמה מבעלה עד כי החליט בתחילה לעזוב חדר השינה ולישון בסלון, ובסופו של דבר עזב לגמרי את הבית.

הבעל אשר כהודאת האשה היה "בעל טוב ואיש עם מידות טובות ועניני הבית היו חשובים לו מאד והיה שותף עם חינוך הילדים"- לא הפך פתאום את עורו.

על האשה לחפש את שורשיו של משבר הבעל בהתנהגותה ובמעשיה שלה.

למרות שהבעל תבע את הגירושין לא ניתן לומר כי הוא הגורם להם אלא האשה בדרך התנהגותה הביאתו לכך. אם ולמרות הפניה ליועצים ומטפלים לא נשתנו הדברים, ואין מנוס מגירושין הרי לא ניתן לחייבו בדמי כתובה.

פסק הדין מביה"ד האזורי בת"א אותו ציטט ב"כ האשה בסיכומיו אינו דומה לנידון זה. שם נקבע כי לא היה פגם במעשי האשה המצדיק גירושין והבעל לא הוכיח טענותיו והואיל והוא הגורם לגירושין לכן חייב הוא בכתובה, משא"כ כאן שהבעל הוכיח שמעשיה של האשה והתנהגותה היו בלתי נסבלים וגרמו לו לתבוע גירושין.

ו. קודם לקיום הדיון בהוכחות בתביעה לדמי הכתובה ניסה ביה"ד לפשר בין הצדדים ולהביאם להסכמה על פיצוי מוסכם. האשה לא הסכימה לסכום עליו הסכים הבעל (שהיה סכום לא מבוטל), על מנת לסיים התדינות זו ולפיכך נזקקנו למתן פס"ד זה.

אולם אם נעיין בהסכם הגירושין נראה כי בתנאים הממוניים שבהסכם מגולם פיצוי מסוים לאשה.

פרט לאיזון משאבים מלא בין הצדדים נקבע בהסכם כי כל תכולת הדירה והמטלטלין תשאר לאשה והילדים. ביחס לדירת המגורים נקבע כי האשה זכאית לגור בה באופן בלעדי עד הגיע הבת לגיל 18, ובכל שלב בו תחפוץ האשה יהא מזכותה לרכוש את חלקו של הבעל בדירה עפ"י הערכת שמאי נכון לאותו מועד. במקרה שכזה ישלם הבעל עבור מדור הילדים סך השווה ל- 200 דולר עד הגיעם לגיל 18.

הבעל יכל לעמוד על זכותו למימוש חלקו בדירה כיום ע"פ תנאי השוק הידועים לו ולא להיות תלוי בבחירתה הבלעדית של האשה אם ומתי לרכוש את חלקו בדירה. כמו"כ יכל הבעל לדרוש חלקו במטלטלין.

הסכמות אלה של הבעל ודאי מקילים על התמודדותה של האשה והילדים בהמשך חייהם ויש לראות גם בכך משום פיצוי מסוים לאשה.

ז. האמור בדברי חז"ל בגמ' יבמות סג: על הפסוק "הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה" אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה זו אשה רעה וכתובתה מרובה או עה"פ "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא "זו אשה רעה וכתובתה מרובה".

מאמרים אלה מהם לכאורה משתמע שגם לאשה רעה מגיע כתובה, אינם עוסקים באשה רעה שיש עילת גירושין מכחה ניתן לחייבה לקבל גט, אלא מדובר באשה שלא נוח לחיות עמה בשל אופיה או התנהגותה.

ראיה לכך היא שהדוגמאות למעשי הנשים שציערו את בעליהן הם לא מסוג הדוגמאות שהובאו להלכה כעילות גירושין.

בדוגמא המובאת שם בדף סג. על הנאמר "ומוצא אני מר ממות את האשה", היא כדוגמת אשתו של רב שכאשר ביקש ממנה להכין לו טלופחי עדשים הכינה לו חמצי- אומר רש"י מין קטנית כנראה חומוס. זו התנהגות שחז"ל מגדירים כקשה ממות.

דהיינו לא שנמנעה מלבשל לו או שהקדיחה תבשילו אלא לא בישלה בדיוק מה שרצה ובישלה סוג אחר של קטנית ממה שביקש. בהמשך בגמ' נראה שכך היה הרגלה לאורך שנים.כאשר גדל בנו של רב מתוך דאגה שיעשה רצון אביו אם רצה עדשים, אמר לאמו שתעשה חמצי והיא עשתה כהרגלה עדשים שזה למעשה היה רצון האב. אולם דעתו של האב לא היתה נוחה מהתנהגות בנו שנדרש לשנות מהאמת כדי להשביע רצון אביו, מחשש שמא יתרגל בנו שלא לומר תמיד אמת.

על דברי חז"ל אלה אומר המאירי שם : " לעולם יזהר אדם בנישואיו לבדוק אחר האשה במידותיה אם היא קפדנית ורגזנית ואם נוחה ושלמנית שאין לך דבר מר בעולם יותר מאשה רעה... ומכל מקום מי שנפלה לגורלו ( אשה רעה) יסבלנה כפי היכולת ויניח מקום לשלום".

על כך מביא את הדוגמא של אשתו של רב והעצה של הבן והסתיגותו של רב לעצת בנו ושואל המאירי הרי מותר לשנות מפני השלום ומדוע הסתייג רב מהנהגת בנו ומשיב המאירי: " מותר לשנות בדברי שלום דוקא בדבר שאם אינו משנה נפיק מינא חורבא אבל זו אני יודע לעבור על פשעה ואיני מקפיד ומוטב תעמוד היא במרדה משתרגיל אתה עצמך לדבר שקרים. הא למדת שהיה סובל לה (רב לאשתו) ומניח מקום לשלום".

בהמשך דבריו אומר המאירי: "וכל שהיא קפדנית ורעה אלא שנוחה לרצות כל שכן שראוי לעבור על מידותיה להוציא הפסדה בשכרה". דהיינו מדובר כאן בהתנהגות שרב יכול היה להתמודד עמה ולחיות עם זה ולא הקפיד על כך ולכן אף ביקש למנוע את בנו לשנות ממה שהוא אמר אף שכוונתו היתה לטובה לעשות רצון אביו.

הגמ' עצמה שם שואלת "היכי דמי אשה רעה" דהיינו במגמה ליתן דוגמאות שיגדירו מהי אשה רעה והדוגמא שרבא נותן הוא: "מקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבה" דהיינו עורכת לו שולחן יפה, אך מחזירה לו את גבה ומפרש רש"י "שלא לאכול עמו ומצערתו".

רוצה לומר מבשלת לו אוכל טוב ועורכת לו שולחן יפה ומקושט אך אינה יושבת עמו לשולחן לאכול ובכך מצערתו. אף זו שיוצאת ידי חובתה במלאכות הבית ומכינה תבשילים ועורכת שולחן וכו' אלא שאינה נוהגת בכבוד הראוי בבעלה ואינה מכינה בדיוק התבשיל שביקש או אינה יושבת עימו לאכול אין במעשים אלה משום עילה לגירושין בגינן תפסיד האשה כתובתה.

לכן רבא עצמו האומר שם (יבמות סג:) "אשה רעה מצוה לגרשה" הוא זה שאומר שם "אשה רעה וכתובתה מרובה צרתה בצידה דאמרי אינשי בחברתא ולא בסילתא". דהיינו אם יש לאדם אשה רעה (כהגדרתו הנ"ל של רבא) וכתובתה מרובה ואין לו לשלם עצתו של רבא היא "צרתה בצידה" ישא אחרת אצלה וזה יגרום לכך שתשפר התנהגותה ותרצה להוכיח שהיא עדיפה על צרתה.

לדידן האפשרות לשאת אשה שניה לא קיימת אולם יפים לכאן דברי המאירי שפירש דברי רבא כך: "כלומר יגזם לה שישא אשה אחרת עליה כדי שתקבל תוכחת דאמרי אינשי בחברתא ולא בסילתא כלומר האשה מכנעת עצמה יותר ומקבלת תוכחת כמשתיראה לבוא צרתה בצדה יותר מהכאות במקל ובבקעת" ודי לחכימא ברמיזה.

ברור כי המעשים המיוחסים לאשה רעה שבסוגיא זו אינם כאלה שענינם פגיעה בשעבודים של האשה כלפי בעלה במילוי חובתה לחיי אישות ומלאכות הבית וכו' אלא בהתנהגות שיש בה משום צער לבעל או בהעדר כבוד כלפיו בדברים שהינם נסבלים.

רק ביחס לכך אמר המאירי "...מכל מקום מי שנפלה לגורלו(אשה רעה) יסבלנה כפי היכולת ויניח מקום לשלום".

אולם בהתנהגות שהינה עילה לגירושין ובפרט כזו הנאמר עליה שתצא שלא בכתובתה, בודאי לא נאמר לבעל שיסבלנה ויניח מקום לשלום.

באה"ע סימן עד' סעיף ג' נפסק: "...ואם היא אסרה כלי שכניה עליה כדי שלא תשאל מהם או שאסרה על עצמה כלי בעלה שלא תוכל להשאילם כדי שלא יחזיקו להם טובה, או שנדרה שלא לארוג בגדים נאים לבניו והוא אינו יכול להפר שאין זה מדברים שבינו לבינה ואסורה לארוג ולשאול ולהשאיל כלים תצא בלא כתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכניו".

הרי לפנינו שאפילו מעשים שאין בהם משום פגיעה ישירה בבעל או בחיובים של האשה כלפיו, די בהם הואיל וכתוצאה ממעשים אלה נפגעים היחסים החברתיים של הבעל עם סביבתו ויצא לו שם רע בין שכניו ולא יחזיקו לו טובה ולפיכך תצא שלא בכתובה.

כל שכן וקל וחומר כאשר במעשי האשה פגיעה ישירה בבעל או בשעבודים כלפיו כמניעה מחיי אישות או מכשילתו ומשמשתו נידה ומאכילתו שאינו מעושר וכל עילה אחרת בה נפסק שתצא שלא בכתובה. המכנה המשותף לכל עילות הגירושין מכוחם מפסידה האשה כתובתה הוא מעשים הפוגעים בקיום חיי משפחה וזוגיות מתוקנים.

גם בעוברת על דת משה ויהודית שמפסידה כתובה זה לא בגלל העבירה שעשתה אלא בגלל הפגיעה בקיומם של חיי המשפחה. כך כתב הרא"ש בכתובות פרק המדיר אות ט' : " ... האי העוברת על דת משה ויהודית אין לה כתובתה היינו בדבר שהיא מכשילתו כי הנך דמתניתין וכיוצא בהם כגון שהאכילתו חלב או דם וכן נודרת ואינה מקיימת בשביל בניו (שמתים בעוון זה) אבל אם היתה עוברת בשאר עבירות כגון שהיא עצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה".

וכן כתב המל"מ פ"ה מהלכות סוטה ה"א : "והנראה אצלי דבירורן של דברים הוא זה דכל אותן ששנינו בפרק המדיר דיוצאת בלא כתובה לא משום דאינהו עביד איסור דלא מצינו בשום מקום דאם אשה אכלה חלב ודם שתצא בלא כתובה אלא דעוברת על דת דוקא שמכשלת את בעלה ונודרת ואינה מקיימת משום דקיי"ל בעוון נדרים בנים מתים, אבל משום איסורא דידה לא היתה מפסדת כתובה".

הרי לפנינו דכל שהאשה במעשיה גורמת לקלקול חיי המשפחה הרי היא כעוברת על דת ותצא שלא בכתובה.

בנדון דידן מעשיה של האשה המפורטים לעיל והחומר שבתיק פגעו באפשרות לקיומם של חיי משפחה מתוקנים וכאשר הפניות ליועצים ומטפלים לא הועילו נאלץ הבעל לתבוע גירושין. אמירתה של האשה כי רצתה בשלו"ב ריקה מתוכן ומעשיה הנ"ל הוכיחו את ההפך.

העולה מן האמור והמצטרף מכל הנמוקים הנ"ל כי אין לחייב הבעל בדמי כתובתה של האשה ואני מצטרף לדעתו של הגר"מ אוחנונא שליט"א.

(-) ד' מלכא

הצדדים הם בני זוג לשעבר שהתחתנו בתאריך א' טבת תשנ"א (17/12/90) והתגרשו ביום ה' חשוון תשס"ה (20/10/04), ולהם שני ילדים קטינים שנשארו במשמורת האשה.

הבעל הגיש תביעה לגירושין, והאשה דרשה שלום בית, ולבסוף הגיעו להסכם גירושין.

בהסכם הגירושין שבין הצדדים שאושר ע"י בית המשפט צוין בפתיח של ההסכם "והואיל והבעל דרש להתגרש ועזב את הבית לפני כשנתיים ובנסיבות אלה לא נותרה לאשה הברירה אלא להסכים לגירושין, על אף רצונה בשלו"ב". ע"ש.

כמו"כ בסעיף 25 צוין בהסכם בזה"ל "אין באמור בהסכם זה משום ויתור האשה על כתובתה, ובתביעת האשה לכתובתה ידון ביה"ד הרבני בפ"ת לאחר הגט".

האשה הגישה תביעה לביה"ד לחייב את הבעל בתשלום מלא דמי כתובתה. בכתובה צוין שסה"כ דמי הכתובה הם מאה ועשרים אלף ש"ח צמוד לערך הזוז.ע"ש. היות ונוהגים לשער את ערך הזוז לפי מחיר הכסף הגלמי לכן היא דורשת מאה ועשרים אלף ש"ח צמוד לערך הכסף מתאריך שנישאו ועד עתה.

בדיון שהיה וכן בכתב התביעה המצורף לתיק טענו האשה וב"כ היות והבעל הוא שהגיש תביעה לגירושין, וכמו"כ עזב את הבית כשנתיים לפני כן, והאשה דרשה כל הזמן שלום בית והבעל סירב והוא יזם את הגירושין, וכן הודה גם בחתימתו בהסכם הגירושין הנ"ל לכן עליו לשלם את מלא דמי הכתובה.

טענת הבעל וב"כ, שאמנם מבחינה פורמלית הבעל הגיש את התביעה לגירושין, ונאלץ לעזוב את הבית, אך כל זה היה באשמת האשה, שהיא הציקה לו ומיררה את חייו עד שנמאסה עליו ולא היה מסוגל להמשיך ולחיות אתה ביחד, ולכן היא אשמה בסיבת הגירושין ולא מגיע לה דמי כתובה.

הבעל הציג בפני ביה"ד סרט, שהוסרט לא בידיעת האשה, ובו רואים שהבעל הלך לישון, הוא טוען שזה היה בשעה 12 בלילה, והאשה אומרת שזה היה בשעה עשר בלילה.

בסרט רואים שהיא מנקה ומנערת שטיחים על יד ראשו ועושה כל מיני פעולות כדי להציק לו ולהפריע לו לישון.

האשה טענה שעשתה זאת, היות והלך לישון, והשאיר לה את כל המהפכה בבית במקום שיעזור לה לסדר את הבית.

במשך הדיונים האשה הודתה על הצקות לבעלה וטענה שעשתה זאת מתוך כעס, היות ויש להם ילדה חולת סוכרת וכל העול של טיפולה היה עליה ובעלה לא עזר לה, וכמו"כ הוא הודיע לה שהוא לא רוצה אותה ומעונין להתגרש, למרות שהיא רצתה שלום, ולכן מתוך כעס הגיבה כך.

כמו"כ האשה טענה שלבעלה היה קשר רומנטי עם אשה אחרת אך הבעל הכחיש ואמר שזה קשר היכרות בלבד. האשה לא הוכיחה שאמנם היה לו קשר רומנטי.

בתחילת הדיונים ביה"ד הפנה את הצדדים ליועץ נישואין. נתקבל דו"ח מהיועץ ובסיכומיו מציין, שאמנם בעבר האשה היתה מעונינת בכנות בשלום בית, אך היות והבעל לא מסוגל יותר מבחינה רגשית לשקם מחדש את הקשר, לכן השלום לא נראה מציאותי, וממליץ שיתגרשו. (ע"ש).

נראה שיש כאן שאלה עקרונית. אשה שמציקה לבעלה מהסיבות שציינה, אך אינה חושבת על גירושין, אלא רוצה להמשיך ולחיות כך בתקוה כי לבסוף הענינים יסתדרו כפי שטענה בכל הדיונים וכן צוין בדו"ח של היועץ, והבעל לא יכול לסבול את התנהגותה כלפיו, ודורש גירושין, האם מפסידה כתובתה?

מחז"ל שנצטט להלן נראה שאשה רעה זה עילה לגרשה אבל אין זה עילה מספקת להפסיד דמי כתובתה.

הגמרא ביבמות דף ס"ג ע"ב דורשת "הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה" (ירמיהו י"א) אמר רב נחמן בר אבוה זו אשה רעה וכתובתה מרובה. "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" (איכה א') אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא זו אשה רעה וכתובתה מרובה"..

וכן איתא בעירובין דף מא ע"ב באשה רעה וכתובתה מרובה ולכן הוא לא יכול לגרשה אינו רואה פני גיהנום, מכיון שהיסורים שסובל ממנה בעוה"ז מכפרים (רש"י).

וכן מבואר במדרש רבה (בראשית י"ז) ר' יוסי הגלילי היה לו אשה רעה שסבל ממנה רבות, ולא היה יכול לגרשה בגלל שכתובתה היתה מרובה, עד שתלמידיו הלוו לו כסף כדי שיפרע את דמי כתובתה.

מכל זה רואים שאשה רעה שמציקה לבעלה, אך היא מוכנה להמשיך ולחיות עמו, לא מפסידה דמי כתובתה.

וא"ת אין למדים מן האגדות, איתא בתוס' בגיטין דף מח ע"ב בד"ה "כתובת אשה בזיבורית". למרות שדינה בבינונית חכמים חששו שמא תתן עיניה בשדה "בינונית" של בעלה ותקניטנו עד שיגרשה כדי לגבות שדיהו, לכן תקנו שדינה בזיבורית. רואין גם מתוס' שאשה שמקניטה את בעלה לא מפסידה כתובתה.

ובענין הצמדה לערך הזוז. כמו שמקובל היום לשער מאתיים זוז לפי ערך הכסף הגלמי, כך יש לשער את המאה עשרים אלף ש"ח צמוד לערך הגלמי של הכסף מתאריך נישואיהם ועד תשלומה בפועל.

לכן לאור כל הנ"ל על האיש אלמוני לשלם לאשה פלונית סכום של מאה ועשרים אלף ש"ח צמוד לשער של ערך הכסף הגלמי החל מיום נישואיהם א' טבת תשנ"א (17/12/90), ועד תשלומו בפועל.

ראיתי את מה שכתב כב' הרה"ג מ. אוחנונה שליט"א בנידון ותמצית דבריו שיש לפטור את הבעל מכתובתה משתי סיבות והן:

א) מכיון שבהתנהגותה ובמעשיה כלפי בעלה היא שגרמה לפירוק הנישואין ולכן היא מפסידה כתובתה.

נראה לומר, כפי שכתב כב' הרב בעצמו, שכל זה רק אם קיללה אותו, ועשתה מעשים נגדו ללא סיבה, אבל כאן האשה אומרת שעשתה זאת בגלל שתי סיבות עיקריות

א) שיש להם ילדה חולת סכרת, והבעל לא עזר לה כלל בטיפול הילדה וכל העול נפל עליה.

ב) לאחר שבעלה הודיע לה שהיא מאוסה עליו ורוצה לגרשה. הסיבות הללו גרמו לה לקללו וכן להציק לו. אך כפי שציינתי לאורך כל הדיונים, וכן כפי שמשתקף מהחוות דעת של היעוץ נישואין, היא היתה מעונינת לחזור לשלום בית.

ב) הסיבה השניה שהיות והם נכשלו באיסור נידה, למרות שזה היה בהסכמתו מפסידה כתובתה מטעם קנס כמבואר בשו"ת הרמב"ם בס' קיט (הוצאת פאר הדור) ועוד.

נ"ל בשו"ת הרמב"ם מדובר שהם עברו על איסור נידה תקופה ממושכת וזה היה הסיבה העיקרית שהבעל דרש גירושין וז"ל "ואי בא לגרשה ובעלה אומר לה השבעי לי שטבלת לנידתך" וכו' (ע"ש). משא"כ בניד"ד שמדובר שבתחילת נישואיהם נכשלו בהסכמה פעמים בודדות ואח"כ הלכו לרב ובקשו תיקון לחטא והמשיכו לחיות ביחד ושמרו על טהרת המשפחה. במקרה כזה גם הרמב"ם יודה שלא שייך לקנוס, ובפרט שהרמב"ם פסק בהל' אישות פ' כד הל' יד שצריך התראה וכאן לא היה שום התראה בענין נידה לכן גם הרמב"ם מודה שלא שייך לקנסה. לכן מכח הראיות שהבאתי בפס"ד לא נראה לי לשנות מה שפסקתי.

(-) ש' פופוביץ'

הצדדים הם בני זוג לשעבר שהתחתנו זע"ז ביום א' טבת תשנ"א (17/12/90) והתגרשו בתאריך ה' חשון תשס"ה (20/10/04), ולהם שני ילדים.

הבעל הגיש תביעתו לגירושין בא' ניסן תשס"א 25/3/01 ועזב את הבית בשלב מסוים של הסכסוך.

האשה הגישה תביעה לשלום בית ביום א' שבט תשס"ב 14/1/02.

התקיימו מספר דיונים ונשמעו הוכחות הבעל בענין תביעתו לגירושין.

לבסוף הם הגיעו להסכם גירושין שאושר ע"י בית המשפט. בפתיח של ההסכם צוין שהבעל תבע גירושין והאשה דרשה שלו"ב ובלית ברירה הסכימה לתביעת הבעל. כמו"כ צוין בהסכם, שבנוסף לתנאי הממון שבהסכם האשה זכאית לתבוע את דמי כתובתה בביה"ד הרבני.

הצדדים התגרשו, והאשה הגישה לביה"ד תביעה לתשלום דמי כתובה. סכום הכתובה הוא בסה"כ מאה ועשרים אלף ש"ח צמוד לערך הזוז. (ע"ש).

נשמעו טענות הצדדים וב"כ, וכן הוצג בפנינו סרט, המציג את התנהגותה השלילית של האשה כלפי בעלה.כמו"כ נשמעו עדויות הבעל בזמן תביעת הגירושין, הבעל הציג מכתבים שהאשה כתבה לו והמצורפים לתיק, והוגשו סיכומי באי כוח הצדדים.

לאור כל הנ"ל ולאחר עיון ביה"ד פוסק:

התנהגותה השלילית של האשה כלפי בעלה היא שגרמה לפירוק הנישואין, ולכן מסיבה זו ומחמת נימוקים נוספים שצוינו בנימוקים המצורפים, הנתבע אלמוני פטור מתשלום דמי כתובתה של אשתו לשעבר פלונית.

פס"ד זה ניתן ברוב דעות.

לדעת המיעוט, אמנם התנהגותה השלילית של האשה מהוה עילה, המצדיקה את עזיבת הבית ע"י הבעל ותביעתו לגירושין, אך היא אינה עילה מספקת לפטרו מדמי הכתובה, ועליו לשלם את מלא דמי הכתובה.

ניתן ביום טז' אלול תשס"ה (20/9/2005)

(-) ש' פופוביץ' - אב"ד        (-) מ' אוחנונה - דיין         (-) ד' מלכא - דיין