הצדדים נשואים זל"ז כדמו"י מזה כארבע עשרה שנה ולהם ארבעה ילדים.

בתאריך כ"א אדר תשס"ז 11.03.07 פתחה האשה תיק תביעה לגירושין ובכרוך תביעת כתובה, החזקת ילדים, מזונות וחלוקת רכוש.

בכתב תביעה מפורט גוללה האשה מסכת הייסורים שעברה עם ילדיה שעיקרן:

א. גילויי אלימות פיזית ומילולית כלפיה וכלפי הילדים.

ב. אלימות מינית כלפיה וכלפי הילדים הכוללים מעשה אונס ומעשה סדום.

האשה עותרת לחייב את הבעל בגט וכן בדמי כתובה ותוספת כתובה.

בעקבות המעשים הנ"ל, המיוחסים לבעל, הגישה האשה תלונה במשטרה והבעל נעצר עד לתום ההליכים.

בהחלטת בית המשפט ביום כ"ב טבת תשס"ז 14.01.07 נאמר (סעיף 2): "אין מחלוקת על קיום ראיות לכאורה ועילת מעצר, המחלוקת נסובה על חלופת מעצר". במסקנות ההחלטה נאמר: "משני התסקירים של שירותי המבחן עולה ברורות כי אין המלצה לחלופת מעצר גם בשל החשש מהתפרצויות אלימות נוספות ובלתי נשלטות כפי שחוו בני המשפחה, בנסיבות אלה לא ניתן לנטרל את מסוכנתו של המשיב, והדאגה לשלומה ובטחונה של המתלוננת ושל הילדים מחייבים להשאיר את המשיב (הבעל) במעצר עד תום ההליכים".

יצויין כי הבעל היה מיוצג ע"י עורך דין במהלך הדיון.

בתאריך י"ג סיון תשס"ז 30.05.07 התקיים דיון במהלכו העלתה האשה את הטענות שבכתב התביעה. הבעל טען כי חלק גדול מזה עלילות שוא ושקר. הודה שקיים יחסים עמה בנדתה, אולם לדבריו היה זה בהסכמתה והוא מעונין בשלום בית.

הבעל נשאל ע"י בית הדין האם עם אשה כזאת אתה רוצה שלום בית? והוא השיב כי הוא מוכן לסלוח לה. לאחר מכן אמר שאם לא היתה מעלילה עליו עלילות אולי היינו גומרים יפה ומתגרשים.

ביה"ד שאל אז מה אתה מתנקם בה? והבעל השיב "אני חוזר בי ולא רוצה להתגרש, היא זו שגרמה לזה ולכן לא איכפת לי לשבת 10 שנים ולא לתת גט".

נקבע מועד לשמיעת הוכחות האשה.

הבעל הגיש מספר בקשות לדחיית הדיון בגין חוסר ייצוג ואף טען לחוסר סמכות בגין מקום שיפוט. ביה"ד נהג עמו לפנים משורת הדין ונעתר לבקשותיו לדחיית מועד הדיון. אולם קבע, כי בסמכות ביה"ד בחיפה לדון בתביעה זו.

בתאריך י"א חשון תשס"ח 23.10.07 התקיים דיון נוסף ובו הוסיפה לטעון האשה כי הבעל בגד בה עם שכנה. הבעל הכחיש ובמהלך הדיון הסכים ואף קבל בקנין שביה"ד ישמע את הבת כדי לבדוק את אמינות גירסאות הצדדים.

נקבע מועד נוסף להוכחות. האשה וב"כ הגישו בקשה לפיה הבת חוששת להפגש עם האב בבית הדין ומבקשת שביה"ד ישמע עדותה שלא בפניו. הבעל הגיש שוב את בקשותיו לדחיית הדיון בתואנות שונות.

בתאריך 11.12.07 הגישה ב"כ האשה בקשה בהולה להקדמת מועד הדיון וסידור גט לצדדים. בבקשתה הסתמכה על הצהרת הבעל בדיון שהתקיים בבית המשפט ובו הסכים לתת גט ואף הודה והתנצל בפני האשה על מעשיו. (ראה פרוטוקול מיום כ"ו כסלו תשס"ח 6.12.07). ביה"ד נעתר לבקשה ובתאריך כ"ד טבת תשס"ח 2.01.08 התקיים דיון ראשוני בהרכב הנוכחי.

ביה"ד מוצא לנכון להביא את עיקרי השתלשלות הדיונים שהביאה את בית הדין להחלטה לחייבו בגט ולצורך הכרת נפתולי האיש והדרך בה הוא נוקט.

במהלך הדיון נשאל הבעל האם מסכים להתגרש? והוא השיב בחיוב, בקש סליחה גמורה מאשתו על התנהגותו, ולא ע"מ להגיע לשלום בית, כמו כן בקש לסיים את ההליך בצורה טובה ולאפשר את זכויותיו כדי שיוכל לשקם את עצמו. הבעל התבקש להסדיר גט באותו יום. האשה וב"כ הסכימו בכפוף לסידור גט היום.

הבעל: יש לי עוד בקשה שהאשה תבטל בהוצל"פ את חיוב מזונות הילדים (שהוטל עליו בבית הדין).
האשה וב"כ הסכימו להקפיא את התיק למשך שנה מיום יציאתו מן הכלא כדי שיוכל להשתקם אולם בכפוף לסידור גט היום.

הבעל: אני מעונין בעורך דין.

בית הדין: אין צורך בעורך דין מאחר והסכמת להתגרש וענין זכויותיך יתבררו לאחר סידור הגט.

הבעל: אני רוצה לדעת את הזכויות שלי.

בית הדין: הצהרת בבית משפט שאתה נותן גט ומעונין בכך תכבד את הצהרתך ואל תערים קשיים.

הבעל: אני מבקש שהאשה תצהיר שכל העלילות שהעלילה עלי אינן נכונות.

בית הדין: זה לא בסמכותנו, האם אתה מוכן להתגרש היום?

הבעל: אני רוצה להתיעץ עם עורך דין.

בית הדין: תתייעץ טלפונית ותחזיר לנו תשובה.

הבעל יצא להתיעצות ולאחר מכן חזר ובקש לדחות את הדיון, הבעל בקש לדבר בפני ביה"ד שלא בנוכחות האשה וב"כ. האשה וב"כ הסכימו. הבעל עמד בסירובו להתגרש בגלל שבא כוחו לא נוכח והוא לא ידע על הדיון.

בית הדין: אנו מתפלאים על דבריך בא כחך קיבל הזמנה, טענה דומה העלית בעבר וביה"ד דחה טענה זו.

הבעל: אני רוצה לשוחח עם אשתי עכשיו והיום אתן גט.

האשה: אני לא מוכנה.

ב"כ האשה: אם זה תנאי אחרון היא תסכים.

הבעל: לא, זה לא תנאי אחרון אני חוזר ומבקש ייצוג.

בהחלטתו מאותו יום נעתר שוב ביה"ד לבקשת הבעל לפנים משורת הדין ונתן הזדמנות נוספת לבעל לדאוג לייצוגו במועד שנקבע. ביה"ד התרה בבעל שלא יקבל שוב טענות בגין חוסר ייצוג וישקול מתן החלטה בהתאם לחומר שבתיק.

בתאריך ז' אדר א' תשס"ח 26.02.08 התקיים דיון נוסף בנוכחות הצדדים וב"כ. בראשית הדיון בקש הבעל את רשות הדיבור וטען "אני מתנגד לגירושין אני רוצה שלום בית בכל מחיר".

ביה"ד הזכיר לו כי בישיבה הקודמת הסכים להתגרש ודרש נוכחות עורך דין לעגן זכויותיו בהסכם גירושין. הבעל התחצף כלפי בית הדין והותרה על כך.

במשך שעה ארוכה ניהל ביה"ד מו"מ עם הצדדים וב"כ למילוי דרישותיו של הבעל בסיוע מאסיבי של עורך דינו. ביה"ד הלך לקראתו ושכנע את האשה וב"כ להסכים לדרישותיו והכל כדי להגיע להסכם גירושין.

ואכן לאחר מאמצים מרובים הצליח ביה"ד להביא את הצדדים להסכם גירושין כאשר בהסכם נאמר שהכל בתנאי שהגט יוסדר היום. (יוער שבכל פעם העלה הבעל את רף דרישותיו).

ההסכם נחתם ע"י הצדדים, אולם בטרם יבשה הדיו על חתימתו, בקש הבעל את רשות הדיבור בפני ביה"ד ביחידות, האשה וב"כ הסכימו.

הבעל בכה והתחנן בפני ביה"ד שהוא מבקש אך ורק לדחות את מתן הגט בשבועיים כאשר הוא מבטיח לביה"ד בפה מלא שהגט יינתן ללא היסוס ופקפוק. ביה"ד נעתר לבקשה זו ושכנע את האשה וב"כ להסכים למרות התנגדותם.

בהסכמת הצדדים וב"כ, נתן ביה"ד בהחלטתו תוקף של פס"ד להסכם הגירושין בכפוף לביצוע הגט בעוד שבועיים.

נקבע מועד לסידור גט להיום.

הצדדים הופיעו בביה"ד לסידור גיטין בראשות הגר"ד כהן שליט"א, הבעל סירב להתגרש בנימוק שהוא מעונין בשלום בית.

חברי ביה"ד (כל אחד לחוד) הפצירו בו שיתן גט כפי שהתחייב. בקשו להבין את מניעיו. הבעל טען שביה"ד היתל בו בהסכם הגירושין, והוא דורש לשנותו. לאחר שלא הצליחו לשכנעו הופיעו הצדדים בהרכב דנן ביה"ד בקש להבין מדוע הבעל מסרב לתת גט לאחר שנתמלאו כל דרישותיו ובקשותיו ואף הבטיח לביה"ד שהגט ינתן ללא היסוס.

במקום להשיב עניינית בחר הבעל להתריס ולהתחצף כלפי ביה"ד. ולאחר מכן טען כי האשה לא מילאה אחר התחייבויותיה בהסכם. ביה"ד הבהיר לו שבהסכם נאמר במפורש שהתנאים יבוצעו עם סידור הגט וביה"ד מוכן להיות ערב לכך באופן אישי שדרישותיו ימולאו. ואז שוב חזר הבעל ובקש שלום בית תוך כדי שהוא מעיז פניו בביה"ד. ביה"ד התרה בו שאם לא יתן גט בהתאם להבטחתו, יחוייב בגט לאלתר ויינקטו כנגדו הצעדים הנדרשים לשם כך, אולם הבעל עמד בסירובו.

למקרא השתלשלות העניינים יראה הרואה נכוחה כי המדובר באיש רב מעללים, חלקלק לשון, מחליף אמירותיו כזיקית ללא מצמוץ, והכל במטרה אחת להגשים את תאוותו לנקום באשה על תלונותיה למשטרה וכפי שהביע זאת בדיון הראשון שגם אם ישב בכלא 10 שנים לא יתן גט.

לשם כך, הוא לא בוחל בשום אמצעי להתעמר באשה האומללה המוחזקת כבת ערובה ולהתל פעם אחר פעם בביה"ד על כל הרכביו.

יוער, כי גם בהרכב קמא, נהג הבעל בדרכו הנלוזה למרות המאמצים המרובים שהשקיע ביה"ד להביאו להסכם.

רוע לבו ואטימותו ניכרו היטב במהלך הדיונים, עם זאת, נהג ביה"ד עמו בארך רוח ובסבלנות אין קץ להיענות לדרישות וגחמותיו, והכל כדי לשחרר את האשה מכבלי עגינותה, ומתוך מחשבה כי הדרך הארוכה תהיה קצרה. זו גם הסיבה שהבעל לא חוייב בגט עד כה למרות מעשיו הנלוזים. ביה"ד פעל בזהירות מתוך שיקול דעת להביאו ברוח טובה לידי הסכם וסידור גט ולשם כך נמנע מהחלטה לחייבו בגט, אולם הבעל בחר לנצל זאת לרעה.

ביה"ד שוכנע שתביעת האשה לגירושין מבעל שכזה הינה בגדר טענת מאיס עלי באמתלאה המבוררת לביה"ד שכן לא ניתן לדור עם נחש בכפיפה אחת.

האשה הביעה בכל הזדמנות הן בכתב והן בעל פה את סלידתה ממנו וחששותיה בגין אלימותו הפיזית והמינית. ביה"ד התרשם שאכן דבריה שנאמרו מעומק הלב כנים וניכרים דברי אמת, שכן הבעל בעצמו הודה גם בפני ביה"ד וגם בבית המשפט במקצת המעשים המיוחסים לו ואף בקש סליחתה.

כמו כן הודה בביה"ד שקיים עמה יחסים בנדתה, אלא שלדבריו נעשה בהסכמתה. האשה טוענת שהבעל נהג לאנוס אותה.

לדעת בית הדין המעשים החמורים הללו מהווים יותר מרגליים לדבר שאכן תביעת האשה מוצדקת וכנה גם ביחס לאלימותו המינית. הבעל מוחזק בעיני ביה"ד כשקרן ונוכל שערמומיותו מזכירה את מעשי הנחש הקדמוני.

מה גם שלבעל יוחסו בעבר טרם נישואיו עבירות מין ואלימות.

וראה עוד לענין זה משפט צדק (ח"א סימן נ"ט) רדב"ז (ח"ג סימן נ"ז) ודוק מיניה לאתרין, שבכהאי גוונא שהבעל הודה שקיים יחסי אישות עם האשה בנדתה אלא שטוען שזה בהסכמתה אין חולק שהאשה נאמנת לומר שאנסה ודינו כעובר על דת.

בנוסף לכך יש לביה"ד אומדנא שהאשה אומרת אמת. הפכפכותו של הבעל, והרקע המתואר, מחזקים את דברי האשה ובכהאי גוונא האשה נאמנת כמבואר ברמ"א אה"ע סימן קנ"ד סעיף ז' ובנו"כ.

וראה פד"ר כרך א' (לרה"ג גולדשמיט, קרליץ ובבליקי עמודים 12-13):

"כי אין דין כפייה על גט בגלל עבירות שאדם עובר, אלא בגלל הרס חיי המשפחה הבאה כתוצאה מהנהגה כזו של הבעל ועקב קלקול חיי המשפחה מעין זה שהבעל גרמו זכאית האשה לדרוש גט".

וראה עוד בדברי הרא"ש כתובות (פרק המדיר אות ט') ובתשובה (כלל ל"ב סימן ח) ומה שלמדו מדברי הרא"ש הללו הרה"ג הדס, אלישיב וזולטי (פד"ר כרך א' עמודים 334-338) וציטטו דבריהם רבים מן הפדרים, (ראה פד"ר כרך ח' עמודים 223-224, 217-225) שעוברת על דת העילה שמחייבים אותה בגט זהו הקלקול במעשיה הגורם להרס חיי המשפחה והוא הדין בבעל העובר על דת וגורם הרס וקלקול חיי המשפחה כמו במקרה דנן. וראה עוד מ"ש בעל השדי חמד (אסיפת דינים מערכת גירושין סימן א אות י"ב) שהרחיב בנושא זה, ואכמ"ל.

ביה"ד מתרשם שחששותיה של האשה לחיות עם בעל שכזה כנים, וזאת לנוכח מעשה האלימות בהם הואשם ופורטו בגזר דינו. הבעל הודה בפני ביה"ד וביהמ"ש במעשי האלימות המיוחסים לו.

בקשתו מהאשה שתסלח לו אינה מקהה את חששותיה. הדבר ניכר היטב כאשר אך לאחרונה הגישה האשה בקשה לתיקון פרוטוקול, ביה"ד העביר לתגובת הצד השני בתוך 10 ימים וכשנודע לה הדבר, ויתרה על בקשתה בגין חששותיה שידע מספר טלפון וכתובת ויציק לה.

כמו כן סירבה האשה לשוחח עמו ביחידות. הדבר מצביע על כך שאין לה אימון יותר בבעל מה גם שהיו ביעוץ זוגי והוא נפסק ע"י הבעל.

בנסיבות החמורות הללו יש יסוד להצדיק את האשה בתביעתה, מעילה זו בלבד, שכן הבעל הוא זה שהפך בהתנהגותו האלימה (שניכרה היטב גם בבית הדין) את חיי האשה והילדים לגיהנם ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. ולמבואר ברמ"א (סימן קנ"ד סעיף ג') כופין אותו להוציא.

והשווה נידון זה למה שפסק בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סימן ח') באשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וז"ל "קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער דנפקא לן מקרא דכתיב כי היא היתה אם כל חי (כתובות ס"א ע"א) ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין להם צער, ... וכ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה ואע"ג דבאומר איני זן ואיני מפרנס פסק הרי"ף ז"ל דלא יוציא ויתן כתובה, התם היינו טעמא משום דאפשר בתקנה עד שיכפוהו לגרש יכופוהו לזון, אבל הכא מעוות לא יוכל לתקן ומקרא מלא דבר הכתוב: טוב פת חריבה בה מבית מלא זבחי ריב.. ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מק"ו בבעל פוליפוס וכו'.

וכ"כ הרשב"ץ ביכין ובועז (ח"ב סימן פ"ד) ובחוט המשולש (טור שלישי סימן ל"ה) והובאו דבריהם ברבים מן הפדרי"ם שדנו במקרים מעין אלו. (ראה כרך א' עמודים 77-80 "ויש יסוד לאשה לא להאמין להבטחותיו בזה להבא כי כבר הוחזק האי גברא לערמומי והפכפך" כרך ג' עמודים 220-224).

כאמור ביה"ד שוכנע שעילת תביעת האשה לגירושין היא טענת מאיס עלי ואמנם נחלקו בפוסקים האם כופין לגרש בטענה שכזו.

אולם במקרה ובו לאשה אמתלאה המבוררת לביה"ד באומדנא ברורה כמו במקרה דנן אין חולק שהבעל חייב בגט (ראה אוצר הפוסקים סימן ע"ז סעיף ג' סקט"ז משפטי שמואל סימן כ"ג, יבי"א ח"ג סימן י"ח אות ג' ועוד) וראה עוד בהרחבה מ"ש בזה הגר"ח איזירר שליט"א חבר ביה"ד הגדול בספר שורת הדין מאמר חיוב גט ומזונות אות ו' והלאה. ומסקנתו, שאין חולק בכהאי גוונא שיש אמתלאה המבוררת לביה"ד לחייב בגט ובנדוננו יש לצרף מה שהאשה חוזרת ואומרת "רימו אותי כשנשאתי לו... התברר שהוא עבריין". עם מה שכתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ה והובא להלכה ברמ"א סימן ע"ז סעיף ג' וראה עוד אוצה"פ ע"ז ס"ב סקט"ז ואכמ"ל.

לא לאיש כזה פיללה האשה ובודאי שבמקרה זה אין חולק שטענת מאיס עלי מתקבלת לרבים מן הפוסקים אף לכוף את הבעל, ובודאי בצירוף עילות נוספות. וראה עוד באורך רב קונטרס הבאורים לגר"א הורביץ סימנים א'-ב' ואכמ"ל.

עילה נוספת היא, הבעל שפוט למשך שלושים חודשים על מעשיו הרעים, ובהיות שכן נמנע ממנו לקיים התחייבויותיו הבסיסיות עם נשואיו, והאשה אינה מחוייבת לסבול בגין כך. (האפשרות להתייחד בתוככי הכלא מלבד היותה בלתי אפשרית במקרה זה, אינה מקובלת בחברה החרדית והאשה יכולה להתנגד מטעמי צניעות) ולא עדיף מבעל פוליפוס וכיוצ"ב שאין יכול להיות עמה כלל שכופין אותו לתת גט. (וראה אבן ישראל עמודים ק"ו-ק"ח שו"ת עונג יום טוב סימן קס"ח פד"ר כרך ח' (עמודים 124 והלאה, ובמאמרו החשוב של הגר"ש רפאל זצ"ל בספר משכן שילה).

זאת ועוד הבעל מודע לכך שאין דרך אחרת מלבד גירושין וכפי שהתבטא בבית משפט אלא שהוא נוקט בטקטיקה מרושעת זו כדי לנקום באשה וכפי שהביע עמדתו בדיון הראשון, ובמקרה זה מחובת ביה"ד להציל עשוק מיד עושקו כמבואר בפוסקים (ראה טור חו"מ סימן צ"ט ובפד"ר כרך ב' מעמוד 65 והלאה). וראה עוד, פד"ר כרך ט"ו מעמוד 146 והלאה שיש בסיס הלכתי לחייב את הבעל במתן גט, כאשר ביה"ד מתרשם שסרבנותו נובעת ממניעי נקמה.

לסיכום, העילות שבגינן החליט ביה"ד לחייב את הבעל בגט הן כדלקמן:

א. אלימות הבעל יש בה בסיס בהלכה לחייבו בגט.

ב. לביה"ד יש יותר מרגליים לדבר שהבעל נקט גם באלימות מינית.

ג. לבעל, דין עובר על דת.

ד. בטענת האשה להתגרש יש אמתלאה המבוררת לביה"ד באומדנא דמוכח טובא ויש בה בסיס הלכתי לחייבו ואף לכופו בגט.

ה. הבעל אסיר ובהיות שכן מונע כל ענייני אישות מהאשה.

ו. הבעל מסכים להתגרש וביה"ד מתרשם שסירובו למתן גט נובע ממניעי נקמה.

בשלב זה מסתפק ביה"ד בחיוב הבעל בגט בתקוה שאין הבעל יתן גט, אולם ביה"ד לא יהסס להעלות את דרגת החיוב לכפייה על כל המשתמע מכך באם ימשיך הבעל לאמלל את האשה.

ביה"ד קורא לבעל להתעשת ולשקול בשנית את צעדיו ולתת גט לאשה לאלתר.

ניתן ביום ט' אדר ב תשס"ח (16/03/2008)

(-) הרב מימון נהרי, אב"ד (-) הרב יוסף יגודה, דיין (-) הרב דוד שני, דיין