בפנינו תביעת עובדת כנגד המעביד, המתחלקת ל–3 חלקים:

א. תביעה לשעות נוספות עבור 6 חודשים אחרונים.

ב. תביעה לפיצוי בגין דמי לידה מביטוח לאומי שלא קיבלה, עבור השעות הנוספות הנ"ל, וכן הגדלת סכום פיצוי הפיטורין בהתאם.

ג. תביעה לדמי הבראה עבור כל תקופת ההעסקה.


תקציר עובדתי: (העובדות שאינן שנויות במחלוקת)

התקופה הראשונה:

התובעת התקבלה לעבודה בתאריך 17.4.01 לפי 6 ימי עבודה בשבוע, בשכר של 2500 ₪. נחתם זכרון דברים זמני, ואח"כ המשיכו באותם תנאים ללא חוזה.

התקופה השניה:

בתאריך 1.9.02 היתה התובעת לפני תום חופשת לידה, ולבקשת המעסיק חזרה לעבודה לפני הזמן, והסכימה בתנאי שתעבוד רק בימי א – ה, ובשכר של 2,300 ₪ בהתאם.
עם זאת, דרשה העובדת תנאים נוספים, שאותם הגישה בצורת חוזה. המעביד לא הסכים לחתום על החוזה, אך סעיף אחד ממנו התבצע בפועל – תשלום נוסף של 100 ₪ עבור ותק של שנה.
לטענת התובעת תשלום זה בוצע במשך 8 ח' ולטענת הנתבע 3 – 4 ח'.

התקופה השלישית:

בתאריך 1.5.03 הודיע הנתבע לתובעת בכתב, כי עליה לחזור לעבוד בימי ו' "כפי שהתחלת את עבודתך". מאז חזרה לעבוד 6 ימים בשבוע, וקבלה שכר 2500 ₪ בפועל, עד שהתפטרה בתאריך 11/03.
במהלך תקופה זו בקשה מספר פעמים מהתובע תוספת עבור ימי ו', והתובע ענה לה בתשובה מתחמקת.

א. התביעה לשעות נוספות

הדין ודברים בין הצדדים ביחס לתביעה זו מתחלק לשנים:

ראשית: התובעת טוענת כאמור לזכותה לדמי ותק בסך 100 ₪ לחודש, אשר בדיוק בפרק הזמן שחזרה לחמשה ימי עבודה היו צריכים לעלות ל – 200 ₪ עקב עליית שנת ותק. התובעת מתבססת על כך, שאמנם החוזה החדש לא נחתם, אך בפועל התנהגו לפיו בנוגע לסעיף זה.
הנתבע, לעומתה, טוען שהתשלום של תוספת ותק נבע מהטעייה של התובעת, היות ואמרה לו שאביו (ראש הישיבה) הבטיח לה כך, ולטענתו התברר לו אח"כ מאביו שלא כן היה, ולכן הפסיק את התשלום, ולפיכך אין הוא מחוייב להמשיכו.

שנית: החזרה לששה ימי עבודה, ובמקביל העלאת השכר ל – 2500 ₪.
התובעת, לשיטתה, מייחסת את העלאת השכר ל – 200 ₪ דמי ותק שהגיעו לה, כנ"ל, ולפי חשבון זה, על ימי ששי לא קיבלה כל תמורה. והיות ועד אז עבדה לפני 5 ימים, א"כ מגיע לה עבור ימי ו' לפי תעריף מיוחד של שעות נוספות.

הנתבע טוען לעומתה, כי דמי ותק לא הגיעו לה, כנ"ל, והתוספת של 200 ₪ במשכורת היתה תמורת ימי ו', משום שחזרו לתנאים המקוריים שעל פיהם התחילה לעבוד.

וכשנבחון אנו את הטיעונים הנ"ל, נראה, שבמחלוקת השניה, היינו בתביעה לתעריף שעות נוספות, בודאי יד התובעת על התחתונה. וזאת לא רק משום היותה "המוציא מחברו", אלא אף משום שמן הסתם חלה לגביה החזקה, ש"על דעת הראשונה הוא עושה", והיינו, שכאשר החזירו אותה לששה ימי עבודה , מן הסתם הכוונה היתה להחזיר את היקף המשרה הבסיסי לששה ימים כמו בעת קבלה לעבודה, ולא שתשאר על בסיס של 5 ימים, ועל יום ו' תקבל שעות נוספות. מחשבה כזו נוגדת את ההגיון ואת החזקה ש"על דעת ראשונה הוא עושה", ובפרט אם נצרף את משמעות הנוסח שנכתב ע"י המעביד, המהווה רגלים לדבר שאכן לכך היתה הכוונה.

נותר אם כן להתייחס לשאלה, האם מגיעה לה תוספת של 200 ₪ עבור ותק. ואף שאינה תובעת מחמת סעיף זה, היינו משום שלטענתה קיבלה עבור ותק, ולא נשאר לה כי אם לתבוע עבור שעות נוספות, אך בודאי שאם אנו דוחים תביעתה לשעות נוספות, עלינו להתייחס לשאלה האם מגיעה לה תוספת ותק, ואין זה שייך לדין הרמ"א חו"מ י"ז סעיף ה', שאין לדיין לפסוק יותר ממה שתבע התובע.

בנוגע לתוספת ותק יש לבחון:

א. האם חל על המעביד חיוב בתשלום הנ"ל לפני תאריך 1.5.03.

ב. אם נאמר שהיה מחוייב בכך, האם נפטר מחיוב זה ע"י הודעתו על שינוי התנאים בתאריך הנ"ל?

הכלל הוא, שתנאים שבין עובד ומעביד אינם צריכים קנין מיוחד, אלא "תחילת מלאכה" היא המחייבת ע"פ התנאים שסוכמו ביניהם לפני כן – כמבואר בחו"מ סימן של"ג סעיף ב', וראה ש"ך שם סקי"א וסקי"ב.
ולפי זה, אם מעביד מסכים להעלאת שכר באמצע תקופת השכירות, יל"ע אולי צריך להתחייב באופן המועיל, היות ואין כאן "תחילת מלאכה", שהרי לא ניתקו את עצמם מהשכירות הראשונה, וא"כ אם ירצה המעביד יותר מאוחר להתנער מתוספת זו, יוכל לחזור בו. מאידך ניתן לומר שגם ללא חזרה מהשכירות הראשונה ניתן להחשיב את המשך העבודה כ"תחילת מלאכה" עבור התנאים החדשים, וראיתי, שכן כתב בפתחי חושן (שכירות פ"ח הערה מ"ד, עיי"ש ראייתו).

במקרה שלפנינו, לכאורה יש תרתי לריעותא, שהרי זו לא תחילת עבודה, וגם כלל לא סוכם על התנאים שהעובדת דרשה, ולהיפך – המעביד סירב לחתום על החוזה. אך נראה שאין הדבר כן. שהרי, כפי שהוזכר בתקציר העובדתי, ה"תקופה השניה" החלה לפני סוף חופשת לידה, ע"פ בקשה מיוחדת של המעביד, היות ולדבריו היתה לו ממלאת מקום לא טובה. וא"כ, ראשית – ודאי שניתן להחשיב זאת כתחילת מלאכה, היות ומצד הדין לא היתה צריכה כלל לחזור לעבודה באותו זמן, ואף בתום חופשת לידה זכאית שלא לחזור לעבודה ולקבל פיצויי פיטורין.
שנית – באופן זה, אף שלא סיכמו על התנאים, מ"מ אומדנא היא שחזרו ע"פ התנאים שלה, לפחות בנוגע לדמי ותק שגם שולמו לה בפועל במשך כמה חודשים.

דין זה יוצא מתוספתא קידושין פ"ב הי"א (חו"מ רכ"א) ומדברי הנמ"י פ' האומנין (מ"ז ע"א בדפי הרי"ף) – עיין היטב בדבריו, שעולה מהם שהיכן שצד א' אינו מוכן להמשיך אלא בשינוי תנאים, והרשות בידו לעשות כן ללא תרעומת, וצד ב' פייסו להמשיך, מן הסתם פייסו על דעת התנאים החדשים ולא ע"ד הפסיקה הראשונה. (נפסק להל' סימן של"ב סעיף ה').
כלומר, כדי שלא להתחייב במקרה כזה צריך המעביד להתנות בפירוש שאינו מתחייב. ואילו במקרה שבפנינו לא עשה כן, ואף שילם בפועל.
טענת המעביד שהוטעה ע"י העובדת טעונה הוכחה על ידו, היות ועפ"י הנ"ל הוא בחזקת חיוב.
וכמו כן, העובדה שלא חתום על החוזה אינה מוכיחה כלום, כי יתכן שלא הסכים לסעיפים האחרים שבו.
וא"כ, כל עוד שלא חזר בו, היה על המעביד להמשיך ולשלם תוספת ותק כנ"ל. אך ברור שככל מעסיק, זכותו לחזור בו ולהפחית מהשכר כשרוצה בכך, ואז אם תסכים העובדת יפטר מכאן ואילך, ואם לאו – זכותה לדרוש פיצויי פיטורין. השאלה בנידוננו היא, האם באמצעות המכתב שהונח על שולחנה, נחשב שהודיע לה גם על פרט זה של הפסקת תשלום תוספת ותק, ובכך שהמשיכה לעבוד מחלה על תוספת זו מכאן ואילך.

לי נראה בפשטות, שאין לראות בלשון המכתב התייחסות לענין זה. המכתב מתייחס בפשטות לשעות וימי עבודה.
עם זאת, קשה לקבוע זאת בוודאות, ויתכן שצריך לקחת בחשבון גם את הנסיבות שבהן ניתן המכתב, וכמו כן את טענת הנתבע שהוטעה. ולכן יש כאן מקום להשתמש ברשות של "הן לפשר", ולחייב את הנתבע בשני שליש מהתוספת, היינו 800 ₪ עבור מחצית השנה האחרונה.

ב. תביעה לפיצוי בגין דמי לידה מביטוח לאומי, וכן התאמת סכום הפיצוי

בהתאם לכך שהמעביד מחוייב בתוספת הוותק הנ"ל, בודאי יש להחשיב אותה בסכום הפיצויים.
אך בנוגע לדמי לידה מביטוח לאומי, אין בתביעה זו אלא גדר של גרמא, מדין "מבטל כיסו של חברו".
יש אמנם גישה הגורסת כי התנאים הסוציאליים, גם אלו המשולמים ע"י בטוח לאומי, הם חלק מחובותיו של המעביד עצמו כלפי העובד, וממילא אם גרם לכך שלא יקבל אותם נחשב כאילו לא שילם את מלא משכורתו, ולא כמניעת רווח. אך בפשטות לא זו הבנת הדברים. החיובים של המעביד הם רק אלו שסוכמו בינו לבין העובד, והתשלומים המגיעים מהרשויות הם הטבה חיצונית, כחלק ממכלול ההטבות הסוציאליות של המדינה.

ג. תביעה לדמי הבראה

בנוגע לתביעה זו, ישנה הכחשה עובדתית: המעביד טוען, כי התנה עם העובדת עם תחילת העבודה, שלא תקבל דמי הבראה. העובדת מכחישה, ובנוסף – טוענת שע"פ חוקי העבודה אי אפשר להתנות על כך, ובכל מקרה חייב המעביד לשלם.

כמו כן, המעביד טוען שבמוסד זה, כמו במוסדות תורניים רבים, לא נהגו כלל לשלם דמי הבראה, ובודאי העובדת ידעה על כך, ובפרט כאשר חלק מעבודתה במשרד היה להוציא משכורות לכל העובדים.
העובדת טוענת שנודע לה על כך רק לאחר כשנה.


ההתייחסות ההלכתית לדמי הבראה, כמו לכל חוקי העבודה האזרחיים, היא כדבר הנוהג במנהג המדינה, שממילא כל עובד ומעביד נכנסים ליחסי עבודה על דעת תנאים אלו. אין לחוקים אלו תוקף עצמי ע"פ ההלכה, אלא רק מכח שנחשב שהתנו ביניהם. עיין תשובת רשב"א ח"ב סימן רס"ח.

כיוון שכך, ברור שאם התנו ביניהם שלא יחול חיוב כלשהו, או אפילו אם יש הוכחה על כך שלא נכנסו על דעת חיוב זה – החיוב אינו קיים. ולענין זה לא מעלה ולא מוריד אם נוסח החוק הוא שאי אפשר לוותר על דמי הבראה, היות ואין אנו מקבלים את החוק עצמו, אלא רק את ההסכמה הנובעת מהחוק, וכנ"ל.

כאשר קיימת הכחשה אם היה תנאי לבטל את המנהג- הולכים אחר המנהג אפילו להוציא מהמוחזק – כך הוא בירושלמי ריש פ"ז דב"מ: "א"ר הושעיה, זאת אומרת מנהג מבטל הלכה, א"ר אימי כל המוציא מחברו עליו להביא ראיה חוץ מזו".
ובפני משה שם מפרש: "אע"ג שבכל התורה קי"ל הממע"ה וא"כ אם יש טענת הכחשה ביניהן מן הדין היה שעליהם להביא ראיה שלא היה התנאי על מנת כך, אלא משום דהמנהג מבטל הלכה זו". וכן נפסק בשו"ע סוף סימן ש"ל, וכן גליון רע"א ריש סימן של"א. ולפי זה בנידוננו יד המעביד על התחתונה שעליו להביא ראיה שהתנו.

אך למרות זאת, אי אפשר להתעלם מטענת המעביד, שבמוסד זה לא נהגו כך, לדבריו יש כאן מנהג פרטי הסותר מנהג כללי, ומנהג פרטי זה אינו פרטי רק למוסד זה, אלא למגזר מסויים שאינו מכבד את חוקי העבודה במלואם. (מבלי לחוות דעה לגוף מנהג זה).

יסוד כללי בענייני מנהג הוא לשון הרמב"ם אישות פ' כ"ג הי"ב: "מנהג המדינה עיקר גדול הוא שעל פיו דנין, והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה". ומכאן יצאו הפוסקים האחרונים לדון, האם רוב הציבור קובע מנהג או לא. אך עכ"פ יש מקום נכבד לטעון, שלפחות באותו מגזר מסוים שלא נוהג, לא יחול המנהג, גם אם לא התנו במפורש. ראה על כך בשו"ת אגרות משה חו"מ ח"א סימן ע"ה ענף ג'.

אמנם, הבירור העובדתי מהו באמת המנהג בישיבות, והאם יש מנהג אחיד – קשה מאד. ולכן יש מקום לפשר על מחצית מדמי ההבראה עבור השנה הראשונה בלבד. מהשנה השניה ואילך, גם לדבריה ידעה, וממילא מחלה על כך.




מסקנות:

ע"פ כל הנ"ל יש לפסוק:

א. המעביד חייב לשלם לעובדת דמי וותק בסך 800 ₪.

ב. המעביד חייב לשלם לעובדת פיצויי פיטורין כחוק, לפי המשכורות האחרונות ששולמו לה.
לענין זה יחושבו גם דמי הותק הנ"ל, דהיינו 133 ₪ תוספת לשש המשכורות האחרונות.

ג. המעביד חייב לשלם לעובדת מחצית מדמי ההבראה לשנה הראשונה.

ד. יתר התביעות נדחות.


(-) הרב יצחק מרוה, דיין


עיינתי במה שכתב עמיתי וידידי הרב יצחק מרוה שליט"א.

סיכומו העובדתי וההלכתי ערוך בצורה ברורה בהירה ומתומצתת היטב. מסכים אני עמו שאין בסיס הלכתי לחייב את המעביד בתוספת שעות לימי ששי. וכן בתשלום עבור ההפסד שנגרם ע"י המעביד מהמוסד לביטוח לאומי.
ברם אינני מסכים עמו במה שהעלה לחייב את המעביד (הנתבע) בתשלום שמונה מאות ₪ כפשרה בגין תוספת ותק עבור עבודת התובעת בתקופה שלאחר כתיבת המכתב.

כבוד עמיתי הציג שתי שאלות הטעונות בירור הלכתי.

א. האם חל על המעביד חיוב בתשלום תוספת ותק עוד קודם המכתב?

ב. אם נאמר שהוא מחוייב האם נפטר מחיוב זה ע"י הודעתו במכתב על שינוי תנאי העבודה?

לדעתו יש לראות בחזרתה לעבודה קודם סיום חופשת הלידה כהתחלת שכירות, ולפיכך יש לדמות זאת לדברי הנמוק”י שהיכן שצד אחד אינו מוכן להמשיך את העבודה אלא עם שינוי תנאים והרשות בידו לעשות כן ללא תרעומת וצד ב' פייסו להמשיך, מן הסתם פייסו על דעת התנאים החדשים ולא על דעת הפסיקה הראשונה.
ומכאן מסקנתו שבנדוננו על המעביד היה להתנות בפירוש שאינו מתחייב להעסיק אותה ע"פ החוזה החדש שערכה, מה גם שבפועל שילם לה את התוספת ותק וממילא יש כאן חזקת חיוב.

טענת המעביד שהוטעה ע"י העובדת טעונה הוכחה מכיון שהוא בחזקת חיוב כמו כן אי חתימתו על החוזה שהכינה העובדת אינה מהווה הוכחה מספקת להוציאו מחזקת חיוב.

לאחר העיון אינני יכול להסכים עם מסקנה זו, מסקנתי אחרת, וזאת משלושה טעמים מרכזיים כדלהלן:

א. אין דמיון בין נדוננו לנדון הנמוק”י שהוזכר בדבריו.

ב. גם אם יש מעט דמיון יש לדמותו למה שכתב בנמוק"י ברישא של דבריו.

ג. נדוננו דומה למה שפסקו הש"ך הט"ז והחמדת שלמה במקרה דומה לפטור את המעביר מההטבות שלא הוזכרו בתנאי העבודה החדשים והיו קודם לכן.

ונבאר דברינו ביתר הרחבה.

א. דברי הנמוק”י מדברים כאשר מעביד חוזר בו מקציצה קודמת שסוכם עם העובדים ועתה אומר להם במפורש שאינו מוכן לקבלם לעבודה רק לפי הקציצה החדשה (פחותה ממה שסוכם)
כמו כן יש התנאה נוספת שמדובר באופן שלעובדים לא היתה זכות אפילו לתרעומת על חזרתו של המעביד כגון שיכלו למצוא עבודה אחרת דומה או שהם עצמם חזרו בהם מהקציצה הראשונה,
ואעפ"כ פייסו את בעה"ב שיקבלם לעבודה מחדש.
במקרה זה כותב הנמוק”י יש אומדנא גדולה שבעה"ב קיבלם על דעת הקציצה החדשה וגם הם הסכימו לעבוד בסכום זה.
משא"כ בנדוננו אין כאן שתי סכומים אלא הטבה מסויימת לתוספת ותק אותה דרשה העובדת כשחזרה לעבודה לאחר חופשת הלידה.
המעביד מצדו לא חתם על החוזה אותו ערכה העובדת ובכך בעצם גילה דעתו שלא הסכים לתת לה את תוספת הותק שדרשה.
גם מה ששילם בפועל נעשה בהטעיה גמורה, לדבריו סמך על מה שנאמר לו ע"י התובעת שאביו הסכים לשלם תוספת זו, אולם לאחר מכן התברר לו שאביו לא הסכים.
במקרה זה יש אומדנא שהעובדת חזרה לעבודה בהתאם לחוזה הקודם שנחתם ביניהם שהרי את החוזה שהכינה ובו דרישתה לתוספת ותק סירב המעביד לחתום עליו, והיה עליה לעמוד על כך בכל תוקף שיחתום על החוזה ומשלא עשתה כן הפסידה לעצמה, ובפרט במציאות של ימינו בה נחתמים חוזה עבודה ע"י שני הצדדים וגם היא היה דעתה על כך שייחתם חוזה אלא שהסכימה לעבוד למרות סירובו של המעביד לחתום, א"כ יש כאן אומדנא ברורה שהסכימה לעבוד ללא חוזה מחייב.

גם אם נסכים שהוא חייב לשלם לה תוספת ותק, מ"מ יכול להתנער מכך, ולדעתי יש לראות בהודעתו במכתב לעובדת על הרעת תנאי עבודתה התנערות וחזרה מלשלם לה הטבה זו. ולא לחייבו להמשיך ולשלם לה זאת לאחר המכתב ובכל אופן אין לראותו בחזקת חיוב.

ב. גם אם יש מעט דמיון למה שכתב הנמוק"י יש לדמות את נדוננו למה שכתב הנמוק”י ברישא של דבריו שאם היתה קציצה קודמת בין המעביד לעובדים ובעה"ב חוזר בו ומעוניין בקציצה פחותה.
ולפועלים יש זכות תרעומת על כך והם פייסוהו וחזרו לעבודה סובר הנמוק”י שמגיע לעובדים לפי הקציצה הקודמת למרות חזרתו של בעה"ב.
והטעם מבואר שם כיון שהם חזרו לעבודה על דעת שיעבדו יותר טוב ולא שיפחית להם בסכום וכמבואר בדברי הגמ' שם.
ומכאן לנדוננו בו יש לכאורה זכות תרעומת של המעביר על חזרתה של העובדת מההסכם הקודם שנחתם ביניהם.
תרעומת זו לדעתי הביע באי הסכמתו לחתום על החוזה שערכה ולפיכך לא היה מגיע לה כלל תוספת ותק.
מקובלת עלי ואף מסתברת היא טענתו שהתשלום שנעשה היה מתוך הטעיה בנסיבות מקרה זה שראש הישיבה לא ניהל את הכספים אלא בנו.
ולעניין הגדרת תרעומת מה היא והצורך בה ראה היטיב סמ"ע וקצוה"ח סימן רכ"א בביאור דברי הרמ"א ודוק מיניה לאחרין.

ג. לענ"ד נדוננו דומה יותר למקרה בו דנו הריב"ש מהרי"ק הרמ"א (סימן של"ג ס"ח) הש"ך הט"ז והחמדת שלמה (הוב"ד בפ"ת שם)
בנדון עובד שעבד על פי חוזה מסויים עם הטבות שניתנו לו ולאחר מכן עשה חוזה חדש ובו לא הוזכרו ההטבות שהיו.
לדעת הש"ך הט"ז והחמדת שלמה אם ההטבות הקודמות ניתנו במסגרת התחייבות ברורה של המעביד עליו להמשיך ולשלם את ההטבות הללו מאחר והיה עליו להתנות כן במפורש אם ברצונו לבטלם.
אבל אם ההטבות שניתנו היו שלא במסגרת התחייבות מפורשת, הן בטלות עם החוזה החדש מאחר ועל העובד היה להתנות במפורש שהוא מעוניין בהם גם על פי החוזה החדש.
וכפי שהגדיר זאת היטיב הט"ז (שם) "כלל העולה שכל מה שהוא על פי החיוב, אז אומרים כיון שלא דברו בפירוש מן החיוב ודאי אדמעיקרא סמוך, אבל כל שהיא תחלה דרך מתנה כההיא דתוספת כתובה ונתינת הדוקאטי (בנידון המהרי"ק) כל שלא הותנה עכשיו כיון שעבר הזמן בטל הדבר".

ומכאן לנדוננו יש לראות במכתב שכתב המעביד ובו הרעת תנאי עבודה כתחילת שכירות חדשה בתנאים של ההסכם הקודם.

וראה לעניין זה (חוו"י סימן ק"מ) שהרעת תנאים כמוה כפיטורין וכתחלת שכירות.
והואיל ובמכתב זה לא הוזכרה הטבה זו של תוספת ותק שקיבלה, א"כ אין לחייב אותו להמשיך ולתת הטבה זו מכיון שגם כשהוא נתן, לדבריו היה זה בהטעיה, ולכל היותר רצון טוב בלבד ולא התחייבות.
ולביה"ד יש רגליים לדבר ואומדנא שאכן גירסתו נכונה ממה שלא הסכים לחתום על החוזה החדש. כמו כן הדברים שנכתבו במכתב מעידים שלא היתה כאן כוונה לתת הטבה של תוספת ותק אדרבא מתוכן המכתב רואים בעליל שגם אם היתה הטבה כזו אין לו כוונה להמשיך אותה לאור מעשיה, והעובדא שהתובעת המשיכה לעבוד לאחר המכתב ללא תוספת ותק מאששת אף היא את גירסת הנתבע.
ומכאן תמוהה בעיניי מסקנתו של עמיתי הדגול שיש למעביד חזקת חיוב על אדני מה היא בנויה, הרי לא היתה כאן שום התחייבות מצד המעביד? וממה שדימה דין זה לדברי הנמוק"י, כבר ביארנו שאינו דומה, וגם אם יש דמיון רחוק הדבר בתכלית שנוצרה פה חזקת חיוב ולהסיק מסקנא לחייבו בתוספת ותק גם על התקופה שלאחר המכתב שנכתב לה.
לא זו חזקת חיוב שעליה דברי חז"ל הבנוייה על אומדנות קלושות הסותרות האחת את השנייה.

גדר חזקת חיוב וממון

וכאן המקום לבאר גדר חזקת חיוב ע"פ חז"ל מה היא.

והנה הלכה פסוקה היא (ב"ק קי"ח טושו"ע חו"מ סימן ע"ה) האומר איני יודע אם פרעתיך חייב. ובביאור דין זה מצאנו ג' דרכים.

א. הרי"ף (ב"ק קי"ח) דכיון שודאי לוה וספק אם פרע אין ספק מוציא מידי ודאי.

ב. הרשב"א (גיטין ע"ח) דכיון שיש חזקת חיוב חייב לשלם.

ג. הט"ז (סימן ע"ה סי"ב) והוא מטעם שברי של התובע טוב כיון שגם הנתבע מודה בהלוואה משום הכי אמרינן כאן ברי עדיף".

המכנה המשותף בין כל הדרכים הנ"ל שכדי להוציא מן המוחזק יש צורך בחזקת חיוב ברורה עליה אין חולק.
אלא שכל אחד הגדיר זאת בדרך אחרת ומשמעות דורשין בלבד איכא בינייהו.
ומכאן לנדוננו שעצם התשלום בפועל שנוי במחלוקת בין הצדדים וגם אם יש אומדנא לפיה אנו צריכים לנהוג אין זה הופך אותו לחזקת חיוב.
ובפרט שיש אומדנא הפוכה התומכת בעמדת המעביד כאמור בדברינו לעיל.
וראה עוד שב שמעתתא (שער ד') ביאור מהות חזקת ממון... אבל חזקת ממון דהממון תחת ידים דנתבע, וא"כ השתא מוחזק בו בודאי ומשום הכי רובא לא מהני", הוב"ד בקצוה"ח סימן ר"פ ראה שם באורך,
והיוצא מדבריהם שבחזקת ממון אנו דנים מן ההווה המוחזק אל העתיד ואומרים דכשם שהנתבע מוחזק עכשיו בממונו כן ראוי שיהיה בעתיד, וחזקת חיוב אף הוא מתורת מוחזק אתינן עליה.
דכשם שאין לקפח אדם מממון שבחזקתו, כך אין לקפח אדם מזכות גבייה שבידו, וכל שהוחזק חייב לחבירו אין לבטל חיוב זה אלא בראיה ברורה שאכן נפטר החייב מידי חיובו.
ועל אדני הבנה זו נבין דברי רבותינו הרי"ף הרשב"א והט"ז בבואם להגדיר מהותה של חזקת חיוב.

וראה עוד דבריו המאלפים של החזו"א (אה"ע סימן ע"ב אות ז)... וטעמא דכל הני, דהבא בטענא שהיא משנה ומחדשת את הענין חשיב כמוציא, והמחזיק בטענא המעמדת את הדבר על עניינו הידוע, חשוב מוחזק, וכי היכי דהמוחזק בממון שאין לאחד טענא מחוורת מחבירו, מהני חזקת המוחזק להעמיד הממון בידו, הכא נמי כל הני שהממון ידוע טפי לאחד חשיב כמוחזק, ואידך חשיב כמוציא, ועיין בב"י סו"ס פ"ו שכל שטוען דבר מחודש עליו הראיה".

נמצינו למדים מכל האמור שחזקת ממון היא חזקה ברורה, וחזקה, ולא ניתן להוציא ממון אלא כאשר יש חזקת חיוב ודאית ללא חולק ושהיא לא פחות מדרגת המוחזק בממון. וראה עוד בהערת הגרש"ז אוירבך זצ"ל (שמעתתא ד' פכ"ד הערה ק"ט) ביאור אחר אשר גם הוא מחזק את דברינו ואכמ"ל.

והמעיין היטיב יראה לנכון שאין כלל מקום להחיל על המעביד חזקת חיוב מכח מה ששילם בפועל ולהשליך מכך גם על התקופה שלאחר כתיבת המכתב שהינו בחזקת חיוב ועליו להמשיך ולשלם.
הדברים ברורים ופשוטים בעיניי כביעתא בכותחא.

מה גם שלדברינו מתחילה כאן שכירות חדשה (עם כתיבת המכתב) ללא ההטבה של תוספת ותק. ועל העובדת מוטלת חובת ההתנאה עם המעביד וכפי שידוע הכלל ההלכתי יד פועל על התחתונה ראה טושו"ע ריש סימן של"ד ובנו"כ שם.

לסיכום:

אין לדעתי כלל להחיל חזקת חיוב על המעביד ממה ששילם בפועל קודם המכתב. וממילא אין לחייבו להמשיך ולשלם זאת לאחר המכתב.



האם יש מקום לחייבו שבועה?


יתירה מכך לענ"ד אין מקום בהלכה אף לחיוב המעביד בשבועה בגין ההכחשות ההדדיות.

וזאת משום שכאשר עומדים בפנינו טענות הצדדים נראה כי התביעה לתוספת ותק אינה מבוססת מספיק ויש להתייחס אליה הלכתית כטענת שמא, ואילו טענת המעביד נחשבת כטענה ודאית.

ונבאר דברינו.

תביעתה של העובדת לתוספת ותק מתבססת על הבנתה את מכתבו של המעביד שהרעת התנאים מתייחסת אך ורק כלפי יום ששי הנוסף, ולא לתוספת ותק אותה כבר התחילה לקבל.

ומכאן תביעתה לתוספת ותק, ליתר דיוק לשעות נוספות בעבור ימי ששי, אלא שביה"ד דחה זאת והמיר אותה בתוספת ותק, וכאשר נשאלה ע"י ביה"ד מדוע לא דרשה זאת כבר אז, השיבה כי דרשה וראש הישיבה השיב לה "נראה"
לדעת ביה"ד אמירת "נראה" אינה מחייבת כלל ואף מתחמקת, הסתמכותה על אמירה זו הם משענת קנה רצוץ, ומכאן שבסיס טענתה היא טענת שמא.
מנגד, עומדים בפנינו

א. הכחשה גמורה מצד המעביד, לדבריו התשלום בפועל ניתן מתוך הטעיה ואינו מחייב כלל, והעובדא שלא חתם על החוזה שהכינה העובדת תוכיח.

ב. פרשנותו למכתב שהתכוון שתחזור לעבודה כפי שהיה בתחלה ללא שום הטבה, פרשנות הנתמכת מתוכן המכתב והרקע בו נכתב.

לאור האמור טענת העובדת היא בגדר טענת שמא, וטענת המעביד בגדר טענת ודאי. ומאחר והוא המוחזק, אין מקום לחייבו אף שבועת היסת כדקיי"ל שאין משביעין על טענת שמא. (טושו"ע סימן ע"ה).

תביעה לדמי הבראה


ובאשר לתביעתה לתשלום דמי הבראה כמקובל במשק ובהתאם לחוק.


טיעוני הצדדים


גירסת הנתבע שכבר בתחלת עבודתה הודיעו לה שלא משלמים דמי הבראה בישיבה וזהו מנהג המקום.
לגירסת התובעת לא נודע לה על כך רק כחלוף שנה כאשר חזרה מחופשת הלידה.

לדבריה היא בקשה ממנו והוא סירב אלא שהיא קיוותה שלבסוף ראש הישיבה ישלם לה.

לדעת ביה"ד תביעה זו מתחלקת לשניים האחת לאחר שנודע לה בבירור שלא משלמים דמי הבראה בישיבה ובזה, אין מקום לתביעה זו כלל גם במקום שמנהג מדינה לשלם דמי הבראה וזאת בהתאם לכלל הלכתי של כל דבר שבממון תנאו קיים, וכמבואר בדברי התוס' ריש פרק השוכר את האומנין וברמ"א חו"מ סימן של"א ובנו"כ, כלל זה תקף גם כשיש מנהג נפוץ בין פועלים, וראה עוד לענין דומה לזה פד"ר כרך ח' (לרה"ג טנא נשר והורוביץ עמוד 81 ופס"ד של ביה"ד הגדול שאימץ את דעתו של הגר"י אליעזרוב, פורסם בתחומין עמודים 71-77) מה גם שהיענות לתביעה מעין זו כאשר יש תנאי מפורש תשמיט את הבסיס הכלכלי עליו נשענים רבים מבני המגזר החרדי, מאחר ומנהלי מוסדות ותלמודי תורה לא יוכלו לעמוד בהטבות הללו בגין מצבו הפיננסי הקשה. כידוע המוסדות החרדיים אינם נתמכים ע"י המדינה בצורה משמעותית רק באופן חלקי ביותר, ובמצב כזה הדבר עלול להמיט קשיים מרובים הן על המוסדות והן על העובדים שירצו לעבוד במסגרת זו. וברור מאליו שכל הנכנס לעבוד במסגרות מעין אלו, על דעת כן הוא נכנס שהמנהג הנפוץ במקום העבודה הוא הקובע, ק"ו כשיש תנאי מפורש.
כך שתביעתה מצטמ צמת אך ורק לשנה הראשונה שלדבריה נכנסה לעבודה על דעת מנהג המדינה ומאחר ולדבריה לא התנה זאת עמה מגיע לה דמי הבראה לשנה זו, מנגד עומדת הכחשתו של הנתבע שלדבריו התנה עמה כבר מהתחלה.

הלכה זו מבוארת בטושו"ע סימן ש"ל ס"ה בזה"ל "טען האריס שהתנה שיטול החצי, ובעל השדה טען שלא התנה אלא ליתן לו השליש הולכים אחר מנהג המדינה" (מקור הדין ב"מ ק"י ע"א).
אלא שכאן מתעוררות השאלות כדלהלן:

א. מהו מנהג המדינה

ב. מה הדין כאשר מנהג המקום סותר למנהג המדינה.

והנה בבואנו להכריע מהו מנהג מדינה עומדים לנגד עיננו דברי הרמ"א (סימן של"א ס"א) בזה"ל "ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים אבל דבר שאינו נעשה רק פעם אחת או שני פעמים אינו קרוי מנהג"

ומקור הדין ראה רמב"ם (פ"א מהלכ' שחיטה הי"ג) ריב"ש (סימן תע"ה) נצטט קטע מדברי הריב"ש הרלוונטיים לנדוננו, הנדון שם היה בחזן שטוען שפטרו אותו בני הקהלה ממסים ועל דעת כן נשכר אח"כ לעבודה עם הבוררים האחרים של הקהילה, הבוררים מכחישים, החזן תובע לפטור ממסים גם מכח המנהג. וע"ז כתב הריב"ש וז"ל "ובנדון זה ג"כ יש לעיין במנהג העיר, ואם יש בעיר מנהג שפורעין גם החזנים גם זה על דעת כן נכנס, דאם לא כן היה לו להתנות, ומ"מ נראה שבכגון זה צריך שיהיה המנהג ברור לפטור, או בהסכמת הקהל או שנהגו כן משנים קדמוניות, ונהגו לדון ע"פ המנהג ההוא, דהא לא דמי למנהג הפועלים שכמה פועלים נשכרים בכל יום ויכול אדם לראות איך נוהגים אבל בפטור החזן שאין בעיר כי אם חזן אחד, איך יקרא מנהג מה שלא שאלו מס לחזן אחד או שנים, אא"כ ידוע ומפורסם בעיר שמחמת מנהג העיר לפטור החזנים פטרום.
ולמנהג המקומות שבא משם החזן אין להביט כלל וכו' אבל הפועל ההולך להשכיר עצמו במקום אחר על דעת מנהג פועלי המקום שנשכר שם הוא עושה".
נמצינו למדים מדבריו שלושה קריטריונים הלכתיים לתובע ממון על פי המנהג


א. על המנהג להיות שכיח ידוע, ומפורסם.

ב. מנהג מקום העבודה שנשכר שם קובע.

ג. כאשר יש ספק על התובע היה להתנות כן במפורש.


בבואנו לבחון את הדברים בנדוננו לתביעת דמי הבראה, נראה שאמנם מנהג המדינה ידוע ומפורסם שמשלמים דמי הבראה, אולם מנהג מקום העבודה שנשכרה שם התובעת הוא שאין משלמים דמי הבראה.
וכאן המקום להדגיש שלא רק בישיבה זו אין מנהג לשלם דמי הבראה אלא שהסקטור הישיבתי וניתן לומר שבכלל זה כלולים גם תלמודי תורה רבים שאין משלמים דמי הבראה, ולפי זה קשה לקבוע ולומר שאכן יש כאן מנהג מדינה כאשר סקטור שלם נוהג אחרת גם אם הוא מיעוט.
ונראה שדברי הריב"ש שהולכים אחר מנהג מקום העבודה של הפועל מכוונים למקרה בו מנהג המדינה לא פשט בכל המקומות. ובמקומות עבודה מסויימים נהגו להיפך שיש ללכת אחר מנהג מקום העבודה.


סעד לדברינו מצאתי בכנה"ג (חו"מ קנ"ז) וז"ל...נהגו כזה ונהגו כזה, ואחד מן השותפים רוצה לחלק במחיצה כבדת ההוצאה וחזקה, והאחד מעכב על ידו במחיצת מעל ההוצאה, אם יש דבר מכריע ביניהם כגון שאותה שכונה או אנשים כמוהם יש להם מנהג לעשות שמירה מעולה וכיוצ"ב עושין, ואם לא, לזה שרוצה למעט ההוצאה שומעין".

מדבריו נלמד שמנהג העיר אינו מחייב שכונות או אפילו אנשים בסגנון אותם שכונות הנוהגים להיפך ממנהג העיר.
ומכאן נסיק לנדוננו שגם אם נניח שיש מנהג מדינה לתשלום דמי הבראה, אין זה מחייב כלל סקטור מסויים שנוהג אחרת. וכאמור הדברים הללו תואמים עם דברי הריב"ש.

יתירה מכך לדעת ביה"ד התובעת ידעה על כך כבר בתחלת עבודתה שאין דמי הבראה וזאת במסגרת תפקידה כמזכירה המכינה את משכורות עובדי הישיבה גם אם נניח שיש ספק בדבר על התובעת חובת ההוכחה מאחר ולא התנה כן במפורש במסגרת החוזה שנעשה עמה בתחלת העבודה, וכפי שנלמד מדברי הריב"ש.

הדברים הללו מתבארים היטיב גם בדברי הרא"ש ריש פרק האומנין (ע"ו ע"ב) לעולם לא יתחייב בעה"ב אא"כ הוא היה יודע והפועל לא היה יודע דהו"ל לבעה"ב לגלות לו ולהתנות, אבל אם שניהם יודעין או שניהם אינם יודעים הפועל מפסיד שהממע"ה וידו על התחתונה" דברי הרא"ש הובאו להלכה בטושו"ע סימן של"ד ס"א.
ומעין זה ראה קצוה"ח סימן של"א סק"ג בשם הריטב"א, "ונראה דוודאי כששוכר פועל בסתם ואינו מזכיר כלל לומר לפי דמים ששוכרין בעיר א"כ אין לו אלא כפחות ואפילו כמיעוט דזיילי".

כלומר בכל מקרה שיש ספק, יד פועל על התחתונה פרט למקרה שהפועל לא יכול היה לדעת מהמנהג במקום ורק בעה"ב ידע.

ס י כ ו ם

כאשר יש הכחשה בין הפועל לבעה"ב באשר לתנאי שהותנה ביניהם הולכים אחר מנהג המדינה.
בד"א כאשר יש מנהג מדינה ברור ומופרסם שאינו נסתר ממנהג מקום העבודה של הפועל, אולם במקום שמנהג המקום סותר למנהג המדינה יש ללכת אחר מנהג מקום עבודת הפועל.

לאור האמור דינה של התביעה לתשלום דמי הבראה להידחות הואיל ומנהג מקום העבודה הוא בניגוד למנהג המדינה, גם במקרה והדבר מוטל בספק על התובעת היה להתנות עם הנתבע ומשלא עשתה כן הפסידה.
ומעין זה פסקו בכמה בתי דין ראה פד"ר כרך ח' (עמודים 78-81, תחומין כ' עמודים 71-78).

גם תביעתה שבמחינת החוק על הנתבע לשלם לה דמי הבראה בשנה זו אינה עומדת במבחן משפטי משתי סיבות כדלהלן:

א. חלה עליה טענת ההתיישנות לאחר שלוש שנים.

ב. מוטלת עליה חובת ההוכחה כי הוציאה הוצאות לצרכי הבראה.


ראה נימוקים מפורטים בהחלטת ביה"ד הארצי לענייני עבודה (י.פ. נגד תלפרי בע"מ. סעיף 12 לעניין דמי הבראה) בו נפסק כפי שקבע ביה"ד האזורי בירושלים.

נצטט קטע מדבריהם סעיף 5 לצו ההרחבה קובע כי עובדים שבילו חופשתם בבית הבראה של קופ"ח או בצורות נופש מוכרות יהיו זכאים להשתתפות המפעל בגובה מחיר יום הבראה. אין מדובר בשכר עבודה אלא בהחזר הוצאות, הדורש החזר חייב להוכיח כי אכן הוציא הוצאות אלו משלא הוכיח התובע כי אכן הוציא הוצאות להבראה אינו זכאי להחזר אותן הוצאות שלא הוציא".
מאותם נימוקים יש לדחות את העתירה לדמי הבראה"
ולגבי טענת התיישנות נאמר שם 101.8 ... במשך שלוש שנים מנוע המעביד מלטעון "השתק" (התיישנות) ואחרי שלוש שנים אלה אין הוא זקוק עוד בגדר תובענה לטעון להגנתו טענת "השתק" שכן עומדת לו טענת ההתיישנות עמוד 237.
נכון אומנם שבשנים האחרונות ישנה מגמה של בתי הדין האיזוריים שאין צורך בהוכחה להוצאת הבראה. מ"מ עדיין קיימים פסקי הדין של בתי הדין הארצי לעבודה והשינוי שחל בשנים האחרונות אינו יכול להשפיע במקרה דנן, מה גם שטענת ההתיישנות נותרה בעינה.

העולה מן האמור

לאור האמור אין בסיס הלכתי וגם לא משפטי לתביעה זו של דמי הבראה ודינה להידחות.

יחד עם זאת יש מקום בהלכה להמליץ למעביד שלפנים משורת הדין יוסיף על דמי הפיצוי סך של אלף ₪ מצד למען תלך בדרך טובים. וזאת בהתאם למה שנאמר בסוף תשובת הריב"ש (סימן תע"ה).

"ומ"מ אף אם יצא החזן מחוייב לפי שורת הדין, ראוי לקהל לעשות עמו לפנים משורת הדין, אם מצד מה שעובד איתם במלאכת שמים אם מצד מה שלא שאלו לו עד עתה וכו'.

וראה פד"ר כרך י"א (עמוד 259) שדין מוסד ציבורי ובכלל זה ישיבה כדין אדם עשיר המבואר דינו בשו"ע סימן י"ב (סעיף ב') ובפ"ת שם סק"ו, וראה עוד סוף פרק האומנין ובדברי הטור סימן ד"ש ובנו"כ השו"ע שם.

(-) הרב מימון נהרי, דיין


קראתי דברי עמיתי וידידי הגאונים הגדולים הרב מימון נהרי שליט"א והרב יצחק מרוה שליט"א. דבריהם הובאו בטוב טעם ודעת, ברם, ביחס לחלק מהדברים דעתי שונה, ולהלן השגותי.

התביעה לתוספת ותק

ביחס לתשלום עבור תוספת ותק נחלקו חברי, לדעת הרב מימון נהרי שליט"א אין בסיס לתביעה והוגדרה לדעתו כתביעת שמא ולא נוצרה לדעתו חזקת חיוב על הנתבע. בעוד שלדעת הרב יצחק מרוה שליט"א נוצרה חזקת חיוב ביחס לתשלום תוספת הותק ולכן הסיק בסופו של דבר שיש לפשר בשני שליש. דעתי כממצע ביניהם לחייב רק בשליש כפשרה במקום שבועת היסת, ואבאר דברי מדוע לא נוצרה חזקת חיוב, מחד. ומדוע כן יש עסק שבועה ביניהם המחייב פשרה בשליש, מאידך.

לדברי הרב יצחק מרוה שליט"א נוצרה חזקת חיוב לתשלומי תוספת ותק כשהתובעת חזרה לעבודה מוקדם יותר מסיום חופשת הלידה, על פי דרישת הנתבע שבקשה לחזור. החזקה נוצרה מאחר שהתובעת דרשה תוספת ותק ובכך נוצרה אומדנא שחזרתה לעבודה היתה לפי התנאים שלה, ודומה לדבריו לדברי הנמוק"י שציטט, ועוד שגם שולם לה בפועל תוספת ותק. ותקופת העסקה זו מוגדרת כתחילת מלאכה.

אך נראה שכדי ליצור אומדנא לחיוב צריך מעשה בקום עשה המוכיח שאכן היתה הסכמה לדרישת הצד השני ולא כאשר האומדנא מבוססת על שב ואל תעשה והרי הנתבע לא עשה שום מעשה המוכיח שהסכים לדרישת התובעת, פרט לעובדה שבקש ממנה לחזור לעבודה מוקדם יותר מסיום חופשת הלידה. אם היתה פעולה בקום עשה ניתן היה לראותה כהסכמה לדרישת הצד השני, כך מתבארת ההלכה שאם פועל התחיל לעבוד לאחר שבעל הבית אמר לו מהם תנאיו החדשים (כשבעל הבית יכול היה לחזור ללא תרעומת) אז נראה את פעולתו ועשייתו בעבודה כהסכמה לתנאי המעביד ובכגון זה דיבר הנמוק"י שהובאו דבריו ברמ"א חו"מ של"ב ה'. וכן הדין בקונה ומוכר (כמבואר בתוספתא פ"ב בקידושין, ובחושן משפט סימן רכא). שם מבואר שהצד שדרש קיום המקח מראה במעשה הקנין הסכמה לקציצת הצד השני בגלל שהיתה עשיה של פעולת קנין. אך כשהפועל דורש תנאים ובעל הבית לא הסכים בפרוש אלא שהפועל התחיל לעבוד לפי דרישת בעל הבית, אין כאן מעשה של בעל הבית וממילא אין אומדנא על הסכמתו לתנאי הפועל, ובכה"ג לא דיברו הנמוק"י והרמ"א. חילוק זה נלמד מתוך דברי כסף הקדשים בסימן רכא והובאו דבריו בפתחי חושן הלכות שכירות פרק ח' הערה מח שכתב:

"... שאם אמר הפועל איני רוצה להמשיך זמן נוסף אלא בכו"כ, ולא אמר לו בעה"ב כלום, והמשיך הפועל לעבוד, יש להסתפק, דבשלמא ... כשהפועל ממשיך בעבודתו, אם אינו מתרצה בפסיקה שניה היה לו להפסיק, אבל כאן הרי אין הוכחה בקום ועשה שנתרצה בעה"ב לפסיקת הפועל, ובכסף הקדשים סימן רכא נראה שבשב ואל תעשה אין הוכחה כ"כ שנתרצה."

לפי האמור בנדון דידן גם אם הנתבע יזם את חזרתה המוקדמת של התובעת לעבודה וחזרתה מוגדרת כהתחלה חדשה, אין לראות כאן אומדנא שהנתבע הסכים לדרישת התובעת שהרי הנתבע לא עשה מעשה והאומדנא בנויה רק על שב ואל תעשה.

יתרה מכך, כיום שנהוג לעגן הסכמי עבודה בחוזה אי אפשר להחיל הסכמות מכח אומדנות אלא רק לפי דרך המנהג, בחוזה. ודומה במקצת לעיקרון שבמקום שכותבים שטר קנין כסף לא מועיל. אמנם, גם היום להתניה שבעל פה שעל פיה היתה התחלת מלאכה יש תוקף מחייב, אלא שאז ההתניה ברורה, בעוד שאם אין התניה ברורה ורוצים להסיק מה היה בדעתו של המעביד ועל מה הוא התחייב, אין לקבוע זאת היום, לפי אומדנות אלא באמצעות חוזה כנהוג. ולכן נראה שבמקום שכותבים חוזים גמירות הדעת נגמרת בחתימה על החוזה ולא באומדנות המראות על הסכמה. ועוד, הרי קיימת אומדנא הפוכה בכך שלא נחתם חוזה. ובנדון דנן התובעת היא זו שניסחה את החוזה וביקשה שיחתמו עליו ובכך היא מראה שסמכה על חוזה ולא על אומדנות, ומשעה שהנתבע לא חתם על החוזה אי אפשר לחייבו. והרי לא יעלה על הדעת שכל תנאי החוזה אותם ניסחה התובעת והציגה לנתבע יהיו תקפים מבלי שהוא חתם עליו, רק בגלל שהנתבע הוא שדרש את חזרתה לעבודה. ואכן גם לדברי הרב יצחק מרוה שליט"א נוצרה חזקת חיוב רק ביחס לתשלומי תוספת הותק ולא לשאר הדרישות של התובעת כפי שבאו בחוזה. אמנם אם נכונים דבריו שנוצרה חזקת חיוב, היה צריך להחילה על כל דרישה של התובעת שהוצגה בפני המעביד, מכח אותה אומדנא שכשהנתבע דרש להעסיק אותה הוא הסכים לכל תנאיה. ומדוע שלא תחול חזקת חיוב על כל תנאי החוזה?! אמנם ביחס לתשלומי ותק ישנה סברה נוספת והיא שהרי מספר חודשים כן שולמה לתובעת תוספת זו.

מעתה עלינו לבדוק האם עצם תשלום תוספת הותק במספר חודשים יצר חזקת חיוב על התשלום. אם היו לפנינו רק שני בעלי דין – תובע ונתבע והנתבע הוא זה שפסק עם התובע וגם שילם בפועל היה מקום לבסס אומדנא שאכן סוכם על התשלום מאחר שכבר נהג לשלם. ברם לא כך המצב בנדון דידן בו יש למעשה שלושה צדדים לדיון והם: א' התובעת – הגב' ברכה פדר. ב' הנתבע העיקרי – הרב דוד כ"ץ, ראש הישיבה שאתו נוהל המשא ומתן. ג' בנו של הנתבע – הרב חיים כ"ץ, שהופיע בדיון כמיופה כח והוא אשר שילם בפועל את משכורת התובעת לפי הסיכומים שלה עם אביו – ראש הישיבה. לכן מבחינת הנתבע יש להבחין בין מי שפסק עם התובעת את תנאי העבודה והוא הרב דוד כ"ץ ראש הישיבה לבין מי ששילם בפועל על העבודה והוא הרב חיים כ"ץ בנו של ראש הישיבה. בנוסף לכך ישנה הכחשה בין התובעת לבין הנהלת הישיבה. לדברי התובעת סוכם עמה על ידי ראש הישיבה על תשלום של תוספת ותק. בעוד שלדברי הרב חיים כ"ץ, בנו של ראש הישיבה, לא היה מעולם סיכום כזה עם אביו – ראש הישיבה, אלא התובעת הטעתה אותו ואמרה לו בשם אביו שסוכם על תוספת ותק ולכן שילם לה תוספת ותק במספר חודשים ולדבריו עשה זאת מבלי לבדוק את נכונות טענתה על הסיכום שעם אביו, ולאחר שהתברר לו מאביו שלא היה סיכום שכזה, הופסק התשלום של תוספת הותק. מעתה אין מקום לאומדנא שאכן סוכם על תשלום תוספת ותק מכח התשלום בפועל, כי מי ששילם הוא לא מי שפסק. וישנה הכחשה ביחס להתניה. ולכן אי אפשר לראות את התשלום לתובעת כהסכמה לדרישותיה מצד המעביד שכן התשלום בפועל על ידי בנו של ראש הישיבה לא באו בגלל שהסכים לדרישה אלא בגלל שסבר שכך מגיע לה ע"פ סיכום של התובעת עם אביו, ועתה הוא טוען שאם היה יודע שלא היה סיכום לא היה משלם את תוספת הותק, ולטענתו זו הסיבה שהפסיק לשלם לה תוספת ותק ביום שנודע לו שאביו לא התחייב בסכום זה.

הרי שבתקופה שכן שולמה תוספת ותק לא נוצרה חזקת חיוב לתשלום, ומעתה ברגע שהנתבע הפסיק לשלם את תוספת הותק לאחר המכתב שכתב לנתבעת שעליה לעבוד כבתחילה, חובת ההוכחה חלה על התובעת להוכיח שמגיע לה כדי להוציא ממון, ודי בטענת הנתבע שכוונת המכתב היא להגדיר את המשך העסקתה ללא תשלומי תוספת ותק, כדי לפוטרו.

אך, מאידך לטענת התובעת כן היה סיכום מפורש על תשלומי תוספת ותק ולדבריה אף לאחר קבלת המכתב שבו היא התבקשה לחזור לעבוד כבתחילה היא המשיכה לדרוש מראש הישיבה תשלומים ולדבריה הוא אמר לה: "נראה", ולא אמר לה שאין תוספת ותק, ולא חזר בו מהסיכום שהיה להם על תנאי העבודה. נמצא אפוא שישנה הכחשה ביניהם בשני נושאים, הראשון, בשאלה האם הובטחה תוספת ותק. השני, בשאלה מה כוונת המכתב האם להפסיק הטבה זו, כדברי הנתבעים. או רק לגבי מספר הימים בשבוע ולא על הטבת תוספת הותק, כדברי התובעת. מאחר וישנן הכחשות בטענות בין התובעת לנתבע, דומה הדבר לכל הכחשה שבין תובע לנתבע, שתקנו חכמים שבועת היסת. כמבואר בחו"מ סימן ע"ה. (וע"ש ברמ"א בסעיף י"ז שיש שבועת היסת גם בטענת שמא כשיש רגלים לדבר.)

הרב מימון נהרי שליט"א כתב שאין כאן שבועת היסת כי טענת התובעת היא בשמא ועוד שיש הוכחה מהמכתב שלא סוכם על תוספת ותק.

אולם נראה שטענת התובעת היא בגדר טענת ברי שהיה סיכום על תוספת ותק. למרות שבתביעתה לא תבעה תשלום על תוספת ותק אלא תבעה שעות נוספות על עבודה בימי שישי. אך ברור שתביעתה לשעות נוספות בנויה על טענתה בברי שמה שכן קיבלה הוא רק עבור חמישה ימי עבודה מכח תוספת הותק ולכן תובעת את שעבדה יותר ממה שקיבלה, ונחשב לטענת ברי.

כדי לפטור משבועה צריך עדות ברורה (ודי בעד אחד, ראה שולחן ערוך חושן משפט סימן פז סעיף ו') אך אין בכח אומדנא דדייני לפטור משבועה. פרשנות המכתב נתונה בהכחשות שבין הצדדים ומשמעות המכתב סובלת שני פרושים, וגם אם נראה לדיין פרוש אחד כיותר מסתבר, במקרה דנן זוהי רק אומדנא שאין בכחה לפטור משבועה. גם בעובדה שהחוזה לא נחתם אין כדי לפטור משבועה שכן לדברי התובעת החוזה לא נחתם בגלל דרישות אחרות ולא בגלל תשלומי תוספת הותק שעליהם לטענתה היתה הסכמה.

בגלל ההכחשה שבין הצדדים, גם אין מקום בנדון דידן לדברי הט"ז, אותם הביא הרב מימון נהרי שליט"א. הט"ז חילק ביחס להעסקה חדשה בין הטבות שניתנו בעבר בתורת חיוב לבין מה שניתן דרך מתנה. ברם, אצלנו זוהי גופא ההכחשה שבין הצדדים האם תוספת הותק ששולמה היתה במתנה כי היתה הטעיה כדברי הנתבע, או שהיתה בחיוב כי היה סיכום על כך וכדברי התובעת. ולכן כשיש הכחשות יש להטיל שבועת היסת.

אמנם לא נהגו להשביע כיום וכבר נהגו לפשר בממון במקום להשביע בבית הדין. כמבואר בשולחן ערוך חושן משפט סימן יב:

"רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה."

ובשו"ת תרשיש שהם חו"מ סי' עא כתב שמחוייב שבועת הנפטרים אם זו שבועה דאורייתא נוהגים לפשר לחצאין ובמחוייב שבועה דרבנן נותן שליש. (ראה בפסקי דין-ירושלים דיני ממונות חלק ג עמוד סח, חלק ד עמוד ריט, שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' קלג דמנהג הדיינים הזקנים לתת בעד שבועה ערך שליש מכפי הטענה... וראה עוד בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קמה וח"ג סי' קמד ושו"ת אגרות משה חו"מ ח"א סי' לב. ועל הנוהג בבתי הדין ראה בסדר הדין עמ' 214 הערה 36.)

תביעה לדמי הבראה

גם כאן נחלקו עמיתי, לדעת הרב מימון נהרי שליט"א אין מקום לתביעה זו כלל, שכן ישנו מנהג בישיבות שלא לשלם דמי הבראה ומנהג הישיבות הוא הקובע, ולא מנהג כלל המדינה. בעוד שהרב יצחק מרוה שליט"א מסתפק במציאות מהו אכן מנהג הישיבות, והאם הוא אכן שונה ממנהג כלל המדינה. ומספק הציע לפשר בחצי מתשלומי דמי ההבראה של השנה הראשונה, עד שנאמר לתובעת בפרוש שלא משולם לה תוספת ותק.

לדעתי, נראה שיש אמנם בסיס בהלכה לחיוב בתשלומי דמי ההבראה אך בנסיבות הענין בתביעה דנן, יש רק לפשר במקצת. אכן אם היינו באים לחייב רק מכח מנהג היינו צריכים לבדוק האם המנהג פשט בישיבות או לא, שהרי חיוב מכח מנהג משמעו שעל דעת כן התחייבו ודומה לסעיף מפורש בהסכם. ועד שלא יוכח שדעת הצדדים היתה לכלול דמי הבראה כתנאי מחייב ביניהם אי אפשר להוציא ממון. וכשיש מנהג מסופק יד המוחזק – הנתבע, על העליונה. עתה נבחן האם קיימת בהלכה סיבה נוספת להחלת חיוב תשלום דמי הבראה.

ננסה לענות על השאלה מתוך עיון בשאלה דומה, ביחס להלכה בתשלומי פיצויי פיטורין.נראה שלמרות השוני שבין הנושאים בכל אופן ניתן ללמוד מספר עקרונות לנדון דידן מתוך עיון בסוגיית הפיצויים.

בהוספות לספר תחוקת העבודה (תש"ה) מובאת תשובה מאת הרב בן-ציון עוזיאל זצ"ל בענין תשלומי פיצויים מדבריו יוצא שמדין מנהג המדינה אין מקום לחייב אך יש לחייב מדין: "למען תלך בדרך טובים". להלן חלק מדבריו:

"... הולכים בשכירות פועלים אחר מנהג המקום בשעות עבודה ושכרם, אולם דין זה תלוי בשני תנאים: א' שהוא מנהג פשוט בכל המדינה... ב' ...דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים, אבל דבר שאינו נעשה רק פעם אחת או שתי פעמים אינו נקרא מנהג. ובנדון דידן עד כמה שידוע לי לא נתפשט מנהג זה בכל המדינה ואינו שכיח אלא במקרים ידועים ולכן אין בי"ד מוציאין ממון על פיו... בכל זאת יש מקום לדין ולחייב פצויים מדין למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור... ומדין זה יש כח בידי הדיינים להוציא ממון מבעל הבית לזכות הפועלים..."

מספר שנים לאחר מכן (בשנת תשט"ו) שבה ועלתה השאלה בבית הדין בחיפה (בפני הרב א' ע' רודנר, הרב יעקב נ' רוזנטל והרב משה ב' חמווי) בתביעת עובד שפוטר, לתשלומי פיצויים. בית הדין חייב בתשלומי פיצויים מאחר ולדבריו התפשט מנהג של תשלומי פיצויים וחל הכלל שהכל כמנהג המדינה. הדברים מובאים בפסקי דין רבניים חלק א פס"ד בעמוד 330:

"אולם מאחר שבזמננו נתפשט מנהג זה של תשלום פצויים לעובדים, ומנהג זה נפוץ ונתקבל בכל הארץ, יש לבוא ולחייב בזה מצד ד"ת לפי הכלל האמור בהלכות שכירת פועלים: הכל כמנהג המדינה."

בהמשך פסק הדין ישנה התייחסות לדברי הרב בן-ציון עוזיאל זצ"ל שהובאו לעיל, ועמדו על כך שהמנהג השתנה במשך השנים. וכמו כן התקשו בדבריו כיצד חייב בהעדר מנהג קבוע בזמנו, והרי חיוב מדין למען תלך בדרך טובים הוא חיוב של לפנים משורת הדין, ולהלכה אי אפשר לחייב ולכוף על לפנים משורת הדין מאחר ויש מחלוקת בדבר (כמבואר בשו"ע חו"מ סי' י"ב סעיף ב' ברמ"א), וכך בהמשך פסק הדין שם:

"והנה בשאלת חיוב הפצויים כבר דן הראשל"צ הגרב"צ עוזיאל זצ"ל בתשובתו הנדפסת בס' תחוקת העבודה שי"ל בשנת תש"ה, ודעתו שם שאין לבוא בזה מצד הכלל דהכל כמנהג המדינה ונימוקיו הם שנים... והנה מאחר שתלה זה בהתפשטות המנהג ובהיותו מצוי ונעשה הרבה פעמים, הרי שכעת שהמנהג נתפשט ונתקבל בכל הארץ והוא מצוי ושכיח ונוהגים לפיו יום יום, יש ללכת אחרי המנהג הזה, ואין הדברים הנז' לעיל האמורים בשנת תש"ה, קיימים ועומדים כעת שהמנהג התבסס והתפשט. וגם הגרב"צ עוזיאל מסיק בתשובתו הנז' דמצד אחר יש לביה"ד לחייב פצויים מדין למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור... והנה קיצר בנקודה זו, דהא דין זה דלמען תלך בדרך טובים הוא מצד לפנים משורת הדין ... א"כ בנוגע לחיוב בבי"ד תלוי זה באמור בשו"ע חו"מ סי' י"ב סעיף ב' ברמ"א... ואין לנו להאריך כאן בנוגע לבירור נקודה זו, מאחר שכאמור יש בזה לחייב מצד כללא דהכל כמנהג המדינה ."

ננסה לבחון האם אכן בהעדר מנהג קבוע אין אפשרות לחייב. תחילה נבחן האם מכח דינא דמלכותא דינא בלבד יש מקום לחייב. ונראה לכאורה שלא, הרמ"א בשולחן ערוך חושן משפט סימן שסט סעיף ח הביא שתי דעות ביחס לדינא דמלכותא:

"י"א דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במסים ומכסים התלוים בקרקע, כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה, אבל בשאר דברים, לא (הרא"ש פ' ד' נדרים בשם הר"מ ומרדכי פרק הגוזל בתרא). ויש חולקין וסבירא להו דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא (מרדכי שם בשם התוס' ות"ה סי' ש"ט)... וכן הוא עיקר.
גם לדעות שדינא דמלכותא קיים בכל דבר כתב האגרות משה בחו"מ ב סימן סב שהכוונה רק לדברים שהמלכות מקפדת על כך כי הדבר שייך לענייני המלכות או לתקנת בני המדינה ולא לדינים פרטיים שבין אדם לחברו ואלו דבריו:

"אבל נראה דודאי אף להסוברין דד"מ בכל דבר היינו מה שנקבע מדד"מ בדיני קנינים ותשלומי הלואות מהנכסים שהוא חסרון להמלכות שיהיה חלוקי דינים בין אינשי לאינשי שמזה אפשר לבא לידי קנאה ותחרות ומריבות ואף שלא שייך זה לכאורה אלא בדיני שופטי המלך והמדינה מ"מ אולי יחוש המלך גם לזה שלא יהיו שופטים אחרים דנין באופן אחר שג"כ אפשר יבא לערער על דיני המלכות, אבל בענינים שלא שייך זה כגון בירושת הבת עם הבן שאין זה ענין מדיני כל כך דהרבה אינשי מורישים כרצונם וכן בנזקי בהמה שהתורה חייבה שאף אם הם פטרי לא שייך זה לדד"מ וכן חיובי שומרין ודיני שכנים ושלוחים ליכא בזה דד"מ דינא, וכן בדינים שבין איש לאשתו שג"כ אינו ענין מדיני ויכולה כל משפחה להתנהג כרצונה שלא שייך זה למלך ולא לתקנת בני המדינה. וזהו כוונת הרמ"א ס"ס י"א לפרש הכל דבר שבסעי' ח'. "

ובכך מובן פסק הרמ"א שם בסוף סעיף יא:

"דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה"

לפי האמור, לדיני עבודה אין לכאורה לכאורה תוקף מכח דינא דמלכותא דינא.

אולם נראה שכן ניתן לתת תוקף לדינא דמלכותא ולכח תקנת המלכות, במקום שעל פי ההלכה יש חיוב לנהוג כך בגדר של לפנים משורת הדין, אז דינא דמלכותא המתאים לדין של לפנים משורת הדין כן מחייב לכל הדעות. סברה זו מובאת באבן האזל בהלכות נזקי ממון פרק ח הלכה ה שדן בדברי הרמ"א בסימן רנ"ט סעיף ז ביחס לאבדות שאין חובה להשיבן שאם יש דינא דמלכותא להשיבן, יש חובה להשיבן, ובאר באבן האזל, מדוע שייך בכה"ג דינא דמלכותא לכל הדעות, ואלו דבריו:

"דבהחזרת אבדה אחר יאוש או חזרת גנבה שמכרה אחר יאוש שייך בזה דינא דמלכותא דינא, והטעם בזה דתקנה כזו שתיקן המלך אינה נגד דיני התורה כיון דמצד דין התורה נמי צריך להחזיר לפנים משוה"ד ולכן בזה מהני דין המלך והוי בכלל בני נח מצווין על הדינים שהיו מחוייבים לתקן דינים קבועים שיהי' ביושר ולא בגזל וחמס וכיון דדין זה הוא יושר לכן אף דהתורה אמרה דאבדה לאחר יאוש מותרת מ"מ לא נפקע בזה כח דין המלך ודוקא היכי שהמלך פוסק דין שהוא נגד דין התורה שאין בזה לפנים משוה"ד אז אמרינן דאין בכח המלך לשנות דין התורה והוי כמו שחקק דין של גזל, אבל בחזרת אבדה לאחר יאוש כיון שהוא דין של יושר מהני דינו משום דיש בכחו לתקן תקנת מועילות, ואין נ"מ אם צוה זה המלך בתורת דין או תקנה כיון דעכ"פ הוא תקנה טובה, וכן מהני בזה מנהג הקהלות..."

מדברי אבן האזל עולה שכל שדינא דמלכותא או מנהג הקהלות מתאים לדיני היושר, ובא במקום שיש חיוב של לפנים משורת הדין אז חל דינא דמלכותא לכל הדעות כי יש בכחה של מלכות לתקן תקנות מועילות.

גדר דומה מצאנו בדברי הפוסקים שנתנו תוקף של תקנה לדינא דמלכותא, כאשר מדובר בדין נחוץ ושאלמלא המלכות תקנה את הדינא דמלכותא היה ראוי שאנחנו נתקנו בתקנה.

כך בשו"ת חתם סופר סי' מד, כשחוק המלכות בא למנוע תחרות בין סרסורי היינות בעיר טוקאי שבהונגריה, שאף אנו היינו מתקינים כמוהו, כדי שלא יתרבו הסרסורים, ופסק שחוק זה מקבל תוקף של דינא דמלכותא. וכן כתב הר"מ אריק בשו"ת אמרי-יושר ח"ב קנב ב לגבי חוק שבא למנוע מן המשכיר לפנות את שוכר דירתו לאחר תום תקופת השכירות:

"שידוע שהתקנה גדולה מאוד בזמנינו, שלא יהיו בני אדם מושלכים בחוצות... מחמת גודל הדחק בדירות שפיר דינא דמלכותא דינא."

נראה שבגדר דינא דמלכותא האמור, אין חילוק בין מלכות ישראל לבין שאר מלכויות, וכן מצינו בפס"ד של בית הדין בירושלים (תיק /1228תשי"ד) בהרכב הרבנים עדס זצ"ל, י"ש אלישיב שליט"א וב' ז'ולטי זצ"ל, שאימצו את חוק הגנת הדייר:

"דדינא דמלכותא לגבי תקנת והנהגת המדינה שלא יפסקו חיותא-כולי עלמא מודו שגם במלכות ישראל קיימת."

(וראה תחומין, כרך יט עמ' 214 הערה 3 במאמרו של הרב אברהם שרמן שליט"א.)

לפי האמור, ישנה אפשרות לתת תוקף לדינא דמלכותא כמעמד של תקנה במקום בו הדבר נחוץ והיה ראוי לתקנו על ידי חכמים, או במקום שדינא דמלכותא בא במקום שכך היה ראוי לנהוג מגדר של לפנים משורת הדין ומדיני היושר.

מעתה, ניתן להבין שנוצר חיוב בתשלומי פיצויים עוד בטרם רווח המנהג לשלמו, כיוון שהיה כאן צרוף של דין "למען תלך בדרך טובים" שכך ראוי לנהוג ולתקן, עם דינא דמלכותא ובכך נוצר תוקף לדינא דמלכותא. וברור שמדין של לפנים משורת הדין ראוי להעניק לכל עובד בתום זמן העסקתו ולא רק בעבד, כך מובא בספר החינוך במצוה תפב במצות הענקה לעבד שראוי להרחיב את חובת הענקה לכל עובד, ואלו דברי בעל ספר החינוך:

"ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם."

מדין פיצויים ננסה להשליך לנדון דידן, בתביעה לדמי ההבראה. מקור הזכות לקבלת דמי הבראה נובע מהסכם קיבוצי כללי במשק שהוראותיו הורחבו על ידי שר העבודה בצו הרחבה. בתחילה העובד היה צריך להוכיח שאכן יצא להבראה כדי לזכות בתשלום, אולם בשנים האחרונות הזכות לדמי הבראה הפכה להיות זכות כספית לה העובד זכאי גם מבלי שיוכיח שיצא בפועל להבראה. מעתה יש לבחון באם יש בתשלומי דמי הבראה בנוסף לדינא דמלכותא גם חיוב מגדר של לפנים משורת הדין, ושל דיני היושר. נראה תחילה מה דינו של עבד עברי, דינו מתבאר במסכת קידושין בדף כב עמוד א

"ת"ר: כי טוב לו עמך-עמך במאכל עמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו."

מהדוגמאות הללו ניתן ללמוד על חובת האדון לדאוג לצרכי העבד כפי שדואג לעצמו, ברם הדין אמור רק בעבד עברי, וכך מבואר ברא"ש שם בפרק א סימן כז:

"יראה דדוקא בעבד עברי האמור בפסוק שיוצא בשש אבל שכיר שנה שכיר חדש שכיר שבת שכיר יום לא אמרינן הכי."

אמנם גם במצות הענקה מצינו שנאמרה בפרוש רק בעבד ובכל אופן מדברי בעל ספר החינוך עולה שבדין עבד גילתה לנו התורה כיצד עלינו לנהוג גם עם שאר העובדים. דברי החינוך מפורשים רק ביחס להענקה, אך בדברי האחרונים מצאנו שדנו מהאמור בעבד: "עמך"-עמך במאכל, עמך במשתה, גם ביחס לשאר עובדים וכך בשו"ת פסקי עוזיאל סימן מח דן להרחיב את האמור בעבד לגבי כל פועל, ואלו דבריו ביחס לעובד העברי:

"מצות עבודה עברית אינה נשלמת רק בהעסקת הפועל העברי בעבודה בשכר, אלא מצוה זו מחייבת את כל בעל הבית לשלם לפועליו בשעור זה שיוכל הפועל לפרנס את עצמו במדת רמת דרגת החיים שבמקום עבודתו. דבר זה לא בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, שנאמר בעבד עברי: כי טוב לו עמך, ודרשו רז"ל עמך במאכל, עמך במשתה, לחייב את האדון להשוות את העברי למדת רמת החיים שלו (קדושין כ'). ומזה אתה למד לדין פועל שאעפ"י שאין בעל הבית חייב להשוותו לעצמו לפי שאינו סמוך על שלחנו אבל בתשלומי שכר עבודתו חייב לשלם לו במדה כזו שיוכל לחיות לפי דרגת רמת החיים שבמקום העבודה. וכן אמרו כי ימכר לך אחיך העברי שתנהוג בו כאחוה (ספרא ויקרא שם) ובכלל מנהג אחוה הוא לדאוג על חייו של הפועל שיהיו משופרים ומכובדים במדה ידועה."

נמצאנו למדים שמדין לפנים משורת הדין ומדין היושר יש לדאוג לרמת חייו של העובד שתהיה לפי רמת החיים שבמקום העבודה, ללא ספק תשלומי דמי ההבראה מספקים מענה לדרישה זו. (הן במהות התשלום בתקופה שהעובד היה צריך להוכיח שאכן יצא להבראה כדי לזכות בתשלום, והן בשנים האחרונות בהן הזכות לדמי הבראה הפכה להיות זכות כספית לה העובד זכאי גם מבלי שיוכיח שיצא בפועל להבראה.) לפי האמור לעיל, כשדינא דמלכותא בא במקום שיש חיוב של לפנים משורת הדין ובנוי על דיני היושר יש מקום לתת לו תוקף, הרי שיש בסיס לחייב בתשלומי דמי ההבראה עוד בטרם פשט מנהג קבוע בכל המגזרים.

ברם, אם מצד דיני היושר אנו דנים הרי שאם היה סיכום מפורש בין העובד למעביד שאין תשלומי דמי הבראה, קשה לחייב כי מדין היושר הסיכום מחייב. ואם מדינא דמלכותא אנו דנים הרי שלפי דינא דמלכותא עובד יכול לתבוע דמי הבראה רק ביחס לשנתיים האחרונות שעבד. בנדון דנן התובעת הודתה בבית הדין שכשתבעה דמי הבראה נאמר לה שלא משולם בישיבה דמי הבראה ובכל אופן המשיכה לעבוד, הרי שהסכימה לתנאי העבודה הללו ללא דמי הבראה או לקבלת שכרה כמשכלל גם את תשלומי דמי ההבראה. וכיוון שיכולתה לתבוע רק על השנתים האחרונות נמצא שתביעתה מצטמצמת רק למספר חודשים בהם לא נאמר לה עדיין שאין לה דמי הבראה, והם בתחום השנתיים שעד לסיום עבודתה. וישנה גם הכחשה בין הצדדים ממתי ידעה שלא תקבל דמי הבראה. ולכן ביחס לתביעת דמי ההבראה יש לפשר רק במקצת.

מסקנה

לאור צדדי החיוב האמורים ולאור העובדה שהצדדים חתמו בפני בית הדין על שטר בוררות הן לדין והן לפשר. והיות והנתבע הציע בדבריו בבית הדין פשרה שבין שבעת אלפים לשמונת אלפים ₪ הרי שיש לקבל דבריו בהצעתו הגבוהה בסך שמונת אלפים ₪. תשלום זה כולל בתוכו את תשלומי הפיצויים המגיעים מעיקר הדין, שליש מתשלום עבור תוספת ותק במקום שבועת היסת, ותשלום פשרה עבור דמי הבראה.

(-) הרב מאיר פרימן, דיין


לאחר עיון מחודש, ולאחר שראיתי את אשר כתבו עמיתי החשובים, אני מחליט לסייג את דברי:

בנוגע לתוספת ותק:

אני מקבל את טענתו של הרב פרימן שליט"א, שחסר כאן בסיס האומדנא של הנמוק”י היות והבן של הנתבע הוא זה שפנה אל הנתבעת והוא זה ששילם לה, ועשה כן על סמך ההבטחה שאביו כביכול הבטיח לה, וא"כ השאלה אם היתה כאן הטעיה או לא איננה ענין חיצוני, אלא ענין מהותי הקובע את יסוד האומדנא עצמה, ולכן יד הנתבע – המוחזק על העליונה.

בנוסף, גם אם מהמכתב בפני עצמו אין הוכחה מספקת שהחליט להפסיק את תשלום הותק, מכל מקום יש לצרף לזה את העובדה שתבעה אותו לאחר מכן מידי פעם את התוספת המגיעה לה, ולדבריה ענה לה "נראה".

התשובה "נראה" היא תשובה מתחמקת. עיין ערך ש"י ס"ס קפ"ב, שהאומר "נתפשר בינינו" – א"א לחייבו ע"פ זה. ואמנם כאן אין מדובר בהתחייבות מחודשת, אלא להיפך – בהפקעה של התחייבות, אך מ"מ זה בצירוף המכתב יכול להוות אומדנא שהמשיכה לעבוד בתנאי השכר הראשונים.


בענין דמי הבראה:

לאחר בירור נוסף, היות וגם בציבור הכללי כנראה לא פשט לגמרי המנהג, קשה להוציא ממון נגד פשטות לשון הרמב"ם שהזכרתי, וכן נגד שו"ת רא"ם (ס"י ט"ז) ושו"ת חקרי לב (חו"מ ח"ב ס"י קי"א) שאין מוציאין אלא ע"פ מנהג של כל העיר, ובפרט במקרה של מגזר ייחודי, וכמו שכתבתי.

(-) הרב יצחק מרווה, דיין


לאחר העיון והדיון ומו"מ ההלכתי המובא לעיל מחליט ביה"ד כדלקמן:

א. הנתבע חייב לשלם לנתבעת פיצויי פיטורין ע"פ חוקי העבודה, ולפי הנתונים שאינם מוטלים בספק.

ב. באשר לתביעות הנוספות, ביה"ד אינו רואה לנכון לחייב את הנתבע מן הדין.

ג. למרות זאת, לאור צדדי החיוב המוזכרים בנימוקים המפורטים, ביה"ד ממליץ לנתבע לשלם לנתבעת 1000 ₪ נוספים כדי לצאת ידי לפנים משורת הדין.

"והאמת והשלום אהבו"

ניתן ביום ו' מנ"א תשס"ה (11.8.2005).


הרב מימון נהרי, דיין הרב יצחק מרוה, דיין הרב מאיר פרימן, דיין