א. הצדדים שלפנינו נשאו ב 2/6/85 בדרום אפריקה. האשה ילידת דרום אפריקה הכירה את הבעל כשהיה קיבוצניק. הצדדים נסעו לדרום אפריקה ונשאו שם.
מספר ימים לפני נישואיהם חתמו הצדדים על הסכם ממון בפני נוטריון בדרום אפריקה, ההסכם קובע הפרדה רכושית בין הצדדים.
בשנת 1988 נרכשה דירה בכפר סבא בה גרו הצדדים. מקור הכספים לקניית הדירה היו כספים שהתקבלו מסבה של האשה. הדירה רשומה על שם האשה בלבד.
לצדדים חשבון בנק, בו נצברו חסכונות חלקם רשומים ע"ש האשה וחלקם ע"ש הבעל.
הצדדים הגיעו להסכמה ולפיה יתגרשו, ועניני הרכוש ידונו בביה"ד אחרי הגירושין.
הצדדים התגרשו בי"ט טבת תשס"ו, אחרי הגירושין קיים ביה"ד מספר דיונים בעניני הרכוש. הגרוש טען שהתנהגות הצדדים היתה של שיתוף מלא, ולפיכך אין להתיחס להסכם הממון שנחתם על ידי הצדדים לפני נישואיהם, ויש לחלק כל הרכוש השייך לצדדים שוה בשוה כפי חוק יחסי ממון. עוד טען הגרוש, שהכספים לקניית הדירה ניתנו במתנה לשניהם, ולפיכך אין לילך אחרי הרישום ויש לחלק הדירה שוה בשוה. לעומתו טענת האשה, שהסכם הממון שנחתם לפני הנשואין תקף, הכספים לרכישת הדירה ניתנו לה בלבד כמתנה, ולפיכך יש לחלק הרכוש לפי הרישום, ומכיוון שהדירה רשומה על שמה ורוב החסכונות רשומים על שמה יש להשאיר ברשותה את הרשום על שמה. עוד טענה האשה, שגם מספר המונית והמניה הרשומים ע"ש הבעל נקנו למעשה בכספיה, ולכן יש לחלקם שוה בשוה בין הצדדים.
הצדדים טענו טענותיהם באריכות בפני ביה"ד, הציגו מסמכיהם ואף סיכמו באריכות, ולקמן נתיחס בפרוטרוט לטענותיהם.
ב. ולפני שנבאר העובדות בנידון לפנינו, יש לבאר מהו תוקפו ההלכתי של רישום, והאם הוא מורה על בעלות בנכס. ונראה שבנושא זה נחלקו הראשונים. שהרא"ש בתשובה כלל צ"ו אות ד' והובאה בטור אהע"ז סוף ס' פ"ו כתב וז"ל:
"וששאלו אשה שטוענת על קצת קרקעות שהניח בעלה שהם חצים משלה כי בעלה קנה חצי משל מעותיה שנפלו לה מבית אביה, והשטר כתוב בשם שניהם, יראה שכל הקרקעות שקנה בעלה והשטרות כתובין גם בשם האשה שהקרקעות חצים שלה, כי אדם הקונה קרקע אין דרך שיכתוב את אשתו בשטר הקנייה וזה שכתב שם אשתו נכרין הדברים שחצי דמי הקרקע הן משלה וכו'".
הרי שסבר, שהרישום מורה שהקניה נעשתה מכספה והבעלות שלה.
לעומת זאת, הרשב"א בתשובה בח"ג סימן קצ"ג (והובאה בב"י אהע"ז ס' פ"ו) כתב וז"ל:
"ראובן מתה אשתו בלא בנים ויש בידו הרבה שטרי חוב יוצאים על שמה והבעל טוען שהוא היה מלוה משלו וכותב בשמה פעמים מפני תנאי אחריותה פעמים מחמת זקיפה וחשש ריבית והקרובים אומרים לא כי אלא מתנה הוא שנתנו לה, תשובה: שכל מה שיש לאשה בחזקת הבעל וחזקה משל בעל גובה אותם עד שתביא ראיה לדבריה וכו' אלמא כל שלא נודע לה ממון ידוע אנו מחזקין שמממון הבית עשתה והלותה והקנתה, וטענת הבעל טענה יפה היא וכן בעלי בתים עשוים לעשות כן או מפני אחריות או מפני חשש ריבית ואפילו על של אחריות נכרים עושין וכו'".
ומבואר מדבריו שהרישום אינו מהוה ראיה על הבעלות, וכן כתב בתשובה נוספת בח"א סימן תתקנ"ז והובאה בדרכי משה אהע"ז סימן פ"ו אות ח' שם.
והנה יש לומר דגם הרא"ש לא חולק על סברת הרשב"א. דהרא"ש כתב שאין דרך לכתוב ממונו על שם האשה, ומשמע שבמקום שיש דרך לכתוב גם על שם האשה או שיהיה נימוק אחר מדוע נכתב על שם האשה, הרישום לא יהוה ראיה על בעלות. כמו כן גם הרשב"א לא אמר דבריו באופן מוחלט, דאיהו מיירי במקרה שלא ידוע שהיתה לאשה הכנסה כספית כלשהי, ולכן תולים הממון שיש לה בממון השייך לבעל. ועיין בש"ך חו"מ סימן ס"ב ס"ז שהכריע כדעת הרשב"א וז"ל:
"מ"מ נ"ל עיקר כהרשב"א דמה שעשה הבעל השטר על שמה אין ראיה דלמא לגלויי זוזי הוא דבעי וכדאמרינן בפ' ח"ה וכו'" ע"ש, וע"ש עוד בנתה"מ ובאחרונים ואכמ"ל.
ועיין בערוך השלחן בסימן ס"ב ס"ו שכתב וז"ל:
"כבר בארנו בס"ס ס' דבזמנינו אין שום ראיה מה שנכתבו קרקעות על שם האשה ואפילו נתקיים בערכאות מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם ואין כוונתו להקנות להן, לכן צריכים הדיינים להיות מתון בזה מאוד מאוד", וז"ל בסימן ס' סכ"א "אשה שטוענת על קרקעות שהניח בעלה שחציים שלה ממעות שנפלו לה מבית אביה והשטרות כתובים בשם שניהם הדין עם האשה וכו' ודוקא באשה שאינה נו"נ בתוך הבית או אפילו נו"נ אם הבעל כתב השטרות על שמה שייכים לה וכו' ויש לדקדק עתה כשנכתב הקרקע על שם האשה בערכאות צריכי הדיינים להיות מתון בזה, כי יש לפעמים שהבעל כותב נכסים על שם אשתו מפני איזה טעמים ולעולם הנכסים הם של הבעל לכן צריכים לחקור בזה הרבה".
והנה בדין זה כבר האריכו בפד"רים, האם הרישום קובע בקביעת הבעלות על הדירה אף היכא שידוע שרק אחד הצדדים שילם את דמיה, וכן איפכא היכא ששניהם שילמו דמי הדירה והדירה נרשמה רק על שם אחד מהם. והנה ברוב הפסקים שניתנו בדין זה, הדעת נוטה שהרישום מהוה עכ"פ ראיה למוחזקות ותלינן שניתן במתנה ואין להוציא מיד המוחזק באומדנא כלשהי בזמן הזה, אמנם יש שכתבו שהרישום אינו מהוה ראיה מוכחת, ועכ"פ מכל פסקי הדין שניתנו בזה עולה שיש לדון בכל מקרה לגופו, ובודאי שאי אפשר בטענה גרידא היכא שאינו מביא ראיה לדבריו בכדי לקבוע שהרישום אינו מגלה את המצב האמיתי ואינו מורה על הבעלות בנכס. ולפיכך ברור שחובת הטוען שהרישום אינו מורה על בעלות להביא ראיות ואומדנות להוציא הרכוש מחזקת מי שנרשם על שמו.
ג. עוד יש לנו לבאר תוקפו החוקי של הסכם הממון שנחתם על ידי הצדדים לפני נישואיהם הסכם שנחתם על ידיהם בפני נוטריון כשבוע לפני נישואיהם. ותחילה נעתיק תרגומו של ההסכם:
"על הסכם ממון זה לפני הנישואין לא יחולו הוראות הצטברות נכסים לפי חוק נכסי נישואין, 1984 וזאת לידיעה כי ביום ה-28 למאי 1985 בפני היימי כהן המכהן כנוטריון ביוהנסבורג במחוז טרנסוואל הופיעו: פלוני (נולד ב - 23 למרץ, 1959) רווק בוגר מיוהנסבורג: ו-פלונית מס' זהות: 00000000 רווקה קטינה מיוהנסבורג אשר נעזרה על ידי אביה והאפוטרופוס הטבעי שלה אלמוני.
והנוכחים הצהירו כי החליטו להינשא זל"ז והם הסכימו וכורתים הסכם זה אחד עם השני כדלקמן:
1. לא יהיה שיתוף נכסים בין הצדדים.
2. לא יהיה שיתוף ברווחים או בהפסדים בין הצדדים.
3. מערכת הצטברות נכסים אשר מפורטת בהוראות פרק 1 של חוק נכסי נישואין 1984 (חוק מס' 88 של 1984) בפירוש לא תחול.
לפי כל התנאים בני הזוג המיועדים מצהירים על כוונתם להינשא זל"ז וכל אחד מתחייב לאפשר לשני כוח מלא ותוקף לפי התחייבות זו ביחס לכל אדם ונכס לחוד.
נכרת ביוהנסבורג ביום, בחודש בשנה הנ"ל בנוכחות העדים החתומים מטה".
ד. האשה טענה בפנינו שלהסכם שנחתם על ידי הצדדים יש תוקף חוקי ולפיכך יש לחלק הרכוש בהתאם להסכם זה. הבעל העלה מספר טענות ולפיכך לדבריו ההסכם אינו מחייב ולפיכך יש לחלק נכסי הצדדים על פי חוק יחסי ממון. לדבריו החוק קובע שכל רכוש שנצבר במשך חיי הנישואין על ידי צד מהצדדים יערכו בו איזון משאבים, ואף אם הוא רשום על שם אחד מהם ולא על שם שניהם. ולפיכך יש לדבריו לקבוע שהדירה בה גרו הצדדים אף שהיא רשומה ע"ש האשה דינה להתחלק שוה בשוה בין שניהם.
הבעל טען שלא שלט באנגלית, היה צעיר לא הבין בדיוק על מה הוא חותם, כוונת ההסכם היתה רק לדרום אפריקה, הבעל לא הביא הוכחות לחיזוק טענותיו. ביה"ד מניח שאכן הבעל שהינו יליד הארץ וגדל בארץ אכן לא שלט באנגלית באותה תקופה, אך ברור לביה"ד שהסכם זה שנחתם על ידי עדים ובמעמדם, כשנוטריון מקיים את ההסכם. והרי תפקידו של הנוטריון לבדוק שהצדדים מודעים להסכם עליו חתמו ואין מקום לחשוד שהנוטריון לא עשה מלאכתו נאמנה. (אין אנו מתיחסים לטענה האשה שהנוטריון הינו דובר עברית והדברים הוסברו למבקש גם בעברית, כיוון שטענה זו כטענות אחרות של התובע לא הוכחו). גם טענתו שהיה צעיר (בן 25) אינה מובנת, למרות שיש להניח שבגילו לא היה לו נסיון רב, אין ספק שהסעיפים המעטים והפשוטים של ההסכם, הקובעים שלי שלי ושלך שלך הינם מובנים לכל אדם, ובודאי לאדם העומד להנשא. ולכן אין ספק שהנ"ל הבין על מה הוא חותם ואין לפסול את ההסכם מהנימוק שנעשה בחוסר מודעות. חוק יחסי ממון קובע שבאם לא יגישו הצדדים הסכם הקובע באופן אחר את חלוקת נכסיהם המשותפים בעת פרידה, יחול לגביהם חוק זה, והרי ברור שהחוק מופנה בעיקרו לבני זוג צעירים הבאים להנשא, ואם נאמר שצעירים הנישאים יוכלו לטעון שלא הבינו בדיוק על מה הם חותמים הרי סעיף זה מרוקן מתוכנו.
גם מה שאמר שכוונת ההסכם היתה רק לדרום אפריקה אינה מובנת שהרי לדבריו הצדדים הגיעו לדרום אפריקה לצורך עריכת הנישואין והיו אמורים לשוב לארץ אחרי זמן קצר, ואם כן מה בצע בחתימת הסכם כזה שינהג בדרום אפריקה כשכוונת בני הזוג אינה להתגורר שם אלא בישראל, ואם כן מדוע שיחתמו על הסכם כלל. ועל כרחך שכוונתם שההסכם הזה יהיה תקף בכל מקום שיגורו. אין ספק שהרקע לחתימת ההסכם היתה המצאותם של בני משפחת האשה שכנראה נהגו כפי הנוהל בדרום אפריקה, שהרי גם בארץ רובם של הזוגות הצעירים אינם חותמים על הסכם, שהרי בשעת הנישואין אינם חושבים על אופן הפירוד איך יהיה לכשיהיה.
ובפרט שבנידון דידן שמשפחת האשה ידעה מהו מצבם הכלכלי של הצדדים והבינה שעיקר הכספים והתמיכות של בני הזוג תהיה במתנות שלהם במשך הרבה שנים, כפי שאכן הוכח לביה"ד שמשפחת האשה תמכה רבות והזרימה כספים לבני הזוג. ומה שטען עוד שלא הציגו את ההסכם בבואם לארץ וכאשר אישרו נישואיהם בביה"ד, גם דבר זה אינו מהוה ראיה שהרי אם נאמר שההסכם שנחתם בפני נוטריון בדרום אפריקה יש לו תוקף חוקי, שוב אין הכרח לאשרו בפני רשות שיפוטית בארץ. משא"כ אישור הנישואין שחייב להעשות בפני ביה"ד, ומשרד הפנים לא ירשום הצדדים כנשואים באם לא יביאו פסק דין מבית דין הקובע שהצדדים נשואים.
מה שטען עוד הבעל שהצדדים בהתנהגותם המשותפת במהלך הנישואין הראו שאין להסכם תוקף, מכיוון שלטענתו את כל הכנסותיהם ורכושם הכניסו לחשבון משותף או לחשבון הדולרי הרשום ע"ש האשה, הנה אין ספק שאם אכן הצדדים בהתנהגותם ביטלו את ההסכם ממון, אכן לא יהיה להסכם תוקף אך אין ספק שעל התובע להוכיח שהתנהגותם ביטלה את ההסכם. אין בעובדא שלצדדים היה חשבון בנק משותף אליו הוכנסו משכורותיהם וממנו נהלו את משק הבית המשותף בכדי לקבוע שהצדדים נהלו שיתוף מוחלט בכל נכסיהם. ולפיכך יש לקבוע שלגבי נכסים שבהם שמרו על הפרדה יחול הסכם הממון ולגבי נכסים ו/או כספים שבהם נהגו שיתוף מוחלט, בהם לא יהיה תוקף להסכם וחלוקת הרכוש תהיה על פי חוק. שהרי במעשיהם ביטלו ההסכמות שבהסכם.
ה. יש להוסיף עוד, דאף אם נקבל את טענת התובע שלא שלט באנגלית כל צרכו, היה צעיר ולא הבין מהות התחייבותו אין זה מעלה ולא מוריד לגבי תקפות ההסכם, שהרי התובע חתם על הסכם זה, ואפילו אם לא הבין הדברים באופן מוחלט או אפילו לא הבין כלל, היה עליו לברר על מה חותם ומשלא עשה כן הרי קיבל על עצמו כל מה שנכתב בהסכם, וכמו שנפסק בשו"ע חו"מ סימן מ"ה ס"ג:
"הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של גויים והדבר ברור שאינו יודע לקרוא ויש עדים שחתם עד שלא קראו מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתבו בו".
וע"ש בסמ"ע ס"ק ה' שכתב
"כיוון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר שכל הסומך על נאמנות של אחרים, הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו כו'".
וכעין זה נפסק בחו"מ סימן ס"א סי"ג
"מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים אין שומעין לו",
ועיין בסמ"ע ס"ק כ"ב שכתב כדבריו בסימן מ"ה, ולפיכך אם על פי חוק יש תוקף להסכם זה, חתימת הבעל מחייבת אפילו נאמר שטענותיו אמיתיות.
ו. ועתה נבוא לדון בענין תוקפו החוקי של הסכם זה. סעיף 15 לחוק יחסי ממון קובע כדלהלן:
"על יחסי הממון בין בני זוג יחול חוק מושבם בעת עריכת הנישואין, אולם רשאים הם בהסכם לקבוע ולשנות יחסים אלו בהתאם לחוק מושבם בעת עשיית הסכם".
לפיכך כתבה ב"כ האשה בסיכומיה:
"מקום מושבם של הצדדים בעת עריכת ההסכם היה ביוהנסברג, דרום אפריקה, הדין החל על ההסכם הינו הדין הדרום אפריקאי.
האשה הוכיחה בפני בית הדין את הדין הזר והוכח כי ההסכם נעשה עפ"י פרוצדורה מוכרת וחוקית לפי החוק הדרום אפריקאי והינו בתוקף לכל עניין ודבר לפי החוק הדרום אפריקאי.
לפיכך - מתבקשת המסקנה היחידה כי הדין החל על בני הזוג הינו הדין הדרום אפריקאי, כי ההסכם נעשה עפ"י פרוצדורה מוכרת וחוקית הינו בר תוקף. על כן - יש לקיימו ככתבו וכלשונו".
התובע בתגובתו חולק על קביעת ב"כ האשה שמקום מושבם של הצדדים בעת עריכת ההסכם היה יוהנסברג.
אין ספק שדרישת החוק הוא שהסכם הממון יערך במקום מושבם של בני הזוג, דהיינו שבני הזוג יהיו עכ"פ תושבים באותו מקום אף אם הינם אזרחי מדינה אחרת. בנידון דידן כתבה הנתבעת בסעיף 18 לסכומים "הצדדים נסעו ליוהנסבורג שבדרום אפריקה... באשר סברו כי לאור העובדה ששניהם צעירים ומחוסרי מקצוע הם יכולים לזכות לעתיד כלכלי טוב יותר כזוג צעיר בדרום אפריקה ... בסעיף 40 כותבת הנתבעת: "זמן קצר לאחר הנישואים עברו בני הזוג תאונת דרכים ... בגין התאונה נזקקו בני הזוג לטיפולים פיזיוטרפיים ממושכים ומסובכים ולכן בחלוף כחצי שנה ממועד התאונה הם החליטו לשוב לישראל כדי לקבל כאן טיפולים ברמה גבוהה יותר". לגירסת האשה הנסיעה לדרום אפריקה לא היתה לצורך החתונה בלבד אלא בכוונה להתגורר שם ועכ"פ בתחילת נישואיהם, אלא שלאחר חצי שנה ובגין פציעתם החליטו לחזור לארץ, ואכן חזרו אחרי חצי שנה. לגירסה זו אכן היו בני הזוג תושבי דרום אפריקה בזמן חתימת ההסכם שהרי הגיעו לדרום אפריקה כדי לגור שם.
לעומת זאת, התובע כותב שהנסיעה לדרום אפריקה היתה רק לצורך קיום חתונה, ובכוונה לשוב אחרי זמן קצר לארץ אלא מחמת התאונה נשתהו זמן ארוך יותר בדרום אפריקה ולפיכך לגירסתו הצדדים אכן לא היו תושבי דרום אפריקה, ולפיכך סעיף 15 לחוק אינו רלוונטי בנידון דידן.
ביה"ד אינו יכול להכריע עובדתית מה היתה כוונת הצדדים בנסיעתם לדרום אפריקה והאם נסיעתם היתה כדי להיות תושבים או כדי להתחתן בלבד מפני שהצדדים לא העלו והבהירו הדברים בטענותיהם בפני ביה"ד והדברים נזכרו רק בסיכומיהם. ולפיכך הננו משאירים בשלב זה בצ"ע, האם להסכם הממון שנערך בין הצדדים יש תוקף לפי סעיף 15 לחוק.
יש להעיר שמלשון ההסכם בו נכתב "הופיעו מרדכי בנימין רווק בוגר מיוהנסבורג" עולה שהבעל הצהיר עכ"פ שברצונו להיות תושב יוהנסבורג דאם לא כן היה צריך להכתב מרדכי בנימין רווק בוגר מישראל. וזה מחזק טענות הנתבעת, אך אין אנו קובעים מסמרות בדבר בשלב זה.
ז. אף אם נאמר שההסכם שנחתם בין הצדדים אינו תקף על פי החוק בישראל, איזון המשאבים לא יערך בהכרח בכל מה שצבר כל אחד מיחידי הצדדים בזמן נישואיהם. סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע הזכות לאיזון עם פקיעת הנישואין וז"ל:
"5. (א) עם פקיעת הנישואין עקב גירושיו או עקב מותו של בן זוג (להלן - פקיעת הנישואין), זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה ו/או בירושה בתקופת הנישואין.
(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף, או מות".
משמעות סעיף זה שאיזון המשאבים יערך בכל הכספים שצבר כל אחד מהצדדים מעבודה ומאמץ פרט לנכסים שניתנו לו במתנה, בירושה או בשל נזק גוף וכו', איזון המשאבים יערך בנכסים שיהיו לצדדים בעת פקיעת הנישואין, ומשכך קבע החוק אלו נכסים שיש לכל אחד מהצדדים לא יאוזנו. אין כוונת סעיף זה שבאם נפלה לאחד הצדדים ירושה או שקיבל פיצויי נזיקין בתקופת הנישואין, והכניס כספים אלו לחשבון המשותף, תהיה לו הזכות לתבוע בחזרה מה שנתן במתנה לבן זוגו או מה שנשתמש לטובת המשפחה, שהרי כספים אלו אינם נמצאים ובודאי אין כוונת חוק זה שבעת פקיעת הנישואין יערכו הצדדים חישוב על כל סכום כסף אותו הכניס אחד מהם במשך כל חיי נישואיהם ולתבוע החזרתו, באם היה מן הכספים שאין בהם איזון משאבים, ולהכי אם קיבל אחד מבני הזוג מתנה או פיצויים במשך חיי הנישואין וכספים אלו שימשו להוצאות השוטפות של הצדדים (ולא נחסכו בפני עצמם או שנקנה מהם חפץ מסוים, שאז בעת פקיעת הנישואין רכוש זה לא יאוזן), אין מקום לתבוע החזרת כספים אלו בעת הגירושין דלא גרע דין כספים אלו שניתנו במתנה לאשתו או לצרכי הבית, משאר מתנות שרשאי לתת מכספו, ואפילו כספים שדינם שיאוזנו אם ניתנו במתנה שלא על מנת להבריח מבן זוגו, אין להביאם בכלל האיזון ועיין סעיף 7 לחוק.
ח. ומעתה נבוא מן הכלל אל הפרט, ותחילה נבאר ענין הבעלות על דירת הצדדים. העובדות שהוצגו בפנינו הן כדלקמן: הדירה הרשומה על שם האשה בלבד. הסכם מכירת הדירה מיום 29/6/88 נערך בין המוכרים לאשה בלבד, מחיר הדירה היה 110,000$. שטרי המכר רשומים על שם האשה בלבד.
ב 20/6/88 נפתח בבנק ברקליס דיסקונט בראשון לציון חשבון בנק שמספרו 55555, החשבון נפתח על שם האשה בלבד, מחשבון זה שולמו כל ההוצאות הנצרכות לרכישת דירת הצדדים, הכספים שהוכנסו לחשבון זה היו מתנתו של סב האשה, לא הוכח לביה"ד שהבעל הפקיד כספים כלשהם.
בדיון שנערך בביה"ד בז' תמוז תשס"ו 29/6/06 אמר התובע "הבית עלה 104,000$ הוא עזר ב 100,000$, דברים שאינם מדויקים, שהרי הדירה עלתה 110,000$, ותרומת הסב היתה בסכומים הגבוהים מסכום זה. הבעל הודה שהיה בשעת חתימת ההסכם, אך לא חתם עליו. לדבריו סמך על האשה, לדברי עורך דינו הבעל אדם תמים, לטענת האשה היה ברור לכל שהדירה שלה. לשאלת ביה"ד בדיון זה "הכסף לדירה ומס רכישה, ושכ"ט של עו"ד היה מכסף של הסבא?" ענה הבעל "לא יודע סמכתי עליה". אין בעובדה שחוזה הגז החשמל ושאר השירותים לדירה רשומים על שם הצדדים בכדי להורות על הבעלות בדירה. חיוב הוצאות אלו הינן חלק מחיובי הבעל במזונות ובמדור אשתו ואין בעובדא שהנ"ל משלם תשלומים אלו או שהחובות על תשלומים אלו רשומים על שמו בכדי לקבוע או להוכיח בעלות.
התובע הציג מכתב שלדבריו נכתב על ידי האשה לסבה וסבתה וממנו משתמע שהפניה לקניית דירה ולבקשת הכסף היא לצורך שני בני הזוג. האשה טענה שמעולם לא כתבה מכתב כזה, וברור שהוא נכתב על ידי מי שהשפה האנגלית אינה שפת האם שלו. אין מקום שביה"ד ידון אם אכן המכתב הזה נכתב על ידי האשה, אבל גם אם אכן המכתב נכתב על ידי האשה, אין זה אומר דבר לגבי מהות המתנה שניתנה על ידי סבה של האשה, ברור שאשה צעירה בתחילת נישואיה תכתוב בלשון זה ששני הצדדים מעונינים ברכישת הדירה, אבל המתנה שנותנים אב או סב היא בדרך כלל לבנו או לנכדו. גם טענתו של התובע שהסב אהב אותו מאוד ולכן נתן לו מתנה לא הוכחה. אין בתמונה של בני משפחה כששניהם מחייכים בכדי להורות על יחסו, ואף אם אכן הסב אהב את התובע, האהבה היתה בגלל שהוא בעל נכדתו. ואין בעובדה זו בכדי לקבוע שמרוב אהבה נתן מתנה בשווי של עשרות אלפי דולר. עצם חתימת הסכם הממון לפני הנישואין (אף אם נאמר שאין לו תוקף חוקי), מורה שמשפחת האשה שהיא היתה הגורם שדחף לעריכת ההסכם, הבינה שלמרות קשירת קשר הנישואין בין הצדדים, אין מקום שהמשפחה תיתן מכספיה מתנות לבעל באופן שישארו לו גם במקרה של פירוד. ומשכך יש להניח שמתנה שניתנה אחר כך ניתנה על דעת זו ולאשה בלבד שהיא בת משפחתם.
ט. גם העובדה שהצדדים מימנו מכספיהם סורגי הדירה, ארונות, ריהוט וכו', אין בה בכדי להקנות לתובע בעלות בדירה. כפי שכתבנו לעיל חובת הבעל לדאוג למזונות אשתו ובכללם כלול מדור וכלי תשמיש הבית, ואין בעובדה שהבעל ממלא חובתו בהספקת כלי תשמיש הבית בכדי להקנות לו בעלות בדירה עצמה. לבעל אמנם יש זכות מגורים בדירה השייכת לאשה מדין פירות נכסי מלוג, אך אין בעובדה זו בכדי להקנות לו בעלות במה שלא שייך לו. אם נקבל את טענת הבעל שהוא הוציא הוצאות להשבחת הדירה, הרי דירה זו היא נכסי מלוג והבעל אכל פירות הנכסי מלוג במגוריו בדירה, ודינו מבואר בכתובות עט,ב ונפסק באהע"ז סימן פ"ח ס"ז "המוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". אין בכל הפעולות שנעשו כדי להשביח המגורים בדירה, בכדי להשביח שווי הדירה, ומשכך אין מקום לקבוע שלבעל זכויות כספיות באחוזים כלשהם בדירה.
סוף דבר, העולה מכל האמור לעיל: אין ספק שהכספים לרכישת הדירה ניתנו על ידי סב האשה. אין ספק שהכספים הועברו לחשבון הרשום על שם האשה. לא הובאה בפני ביה"ד אפילו בדל ראיה ולפיה הסב רצה לתת מתנה גם לבעל, ולפיכך דינם של כספים אלו כמתנה שניתנה לאשה. משכך, יש לקבוע שהרישום של הדירה מורה על הבעלות, ודבר זה נכון בין על פי דין תורה ובין על פי חוק יחסי ממון, שהכספים ניתנו במתנה לאשה ובכספים אלו נקנתה הדירה, ועל כן אין להביא בחשבון איזון המשאבים את הדירה, ויש לקבוע שהדירה שייכת לאשה בלבד, ולבעל אין זכויות כלל בדירה זו.
י. ועתה נבוא לבאר התנהלות הצדדים במשך השנים, והאם במעשיהם ביטלו בפועל את ההסכם. כדי לבדוק מידת השיתוף בין הצדדים, חובה עלינו לבדוק התנהלותם במשך שנות הנישואין. ננסה לבאר העובדות לאור המסמכים שהוצגו בפנינו והטענות שטענו הצדדים בביה"ד ובסיכומים.
לבעל התובע היה חשבון הרשום על שמו עוד לפני הנישואין, החשבון נפתח בשנת 81, החשבון נפתח בבנק הפועלים בחיפה, מס' חשבון 000000 חשבון זה נשאר רשום ע"ש הבעל גם אחרי הנישואין ונערכה בו פעילות גם אחרי הנישואין. לבעל היה חשבון בנק נוסף בבנק דיסקונט בחיפה מ"ח 111111. החשבון נפתח על שמו עוד לפני הנישואין, הבעל צירף את האשה כשותפה בחשבון זה עוד לפני נישואיהם. אין חולק שחשבון זה שימש לניהול משק הבית המשותף אחרי הנישואין, כל עוד גרו הצדדים בקיבוץ נ' י'.
לאשה היה חשבון מטבע חוץ עוד לפני הנישואין בבנק דיסקונט סניף הר הצופים בירושלים, לחשבון זה נכנסו כספים שהועברו ע"י בני משפחתה בדרום אפריקה. בשלב מאוחר עוד לפני הנישואין פתחה האשה חשבון מטבע חוץ בבנק דיסקונט חיפה, הכספים שהיו בחשבון הבנק שבהר הצופים הועברו לחשבון הבנק שנפתח בבנק דיסקונט בחיפה.
בדיון שנערך בכ"ט ניסן תשס"ו 27/4/06 טען הגרוש כדלהלן:
"פתחה חשבון פקדון של מטבע חוץ על שם האשה בלבד כיוון שלאשה היו זכויות אלו אז כתושבת חוץ, אבל בחשבון זה הכניס את כל הכספים שלו וחשבון זה שימש את המשפחה עד פרוץ המשבר, עובר לחתונה הכניס לחשבון זה שעל שמה 7000$ בנוסף, את ה 40,000 ש"ח (כספי פיצויים ש"ש) חלק הכניס לחשבון משותף וחלק לשלה...".
גם בסעיף 8 לסיכומיו כותב הגרוש,
"היו לתובע בשנת 1986 וכו' חשבונות בבנק דיסקונט וכו' היו לו שם כסף והיו לו בנוסף דולרים ושטרלינג שחסך בשנת שבתון מהקיבוץ, כאשר הנתבעת פתחה את החשבון על שמה בבנק דיסקונט הוא העביר את כל הכסף שהיה לו ובעיקר את כל המטבע הזר שהיה לו לחשבון שלה, המדובר בודאי באלפי דולרים לדבריו זה היה למעלה מ 7000$".
התובע לא צירף מסמכים כלשהם המורים על נכונות טענה זו, התובע צירף תיעוד על כספי הפיצויים שקיבל והוכנסו לחשבון המשותף. אך לכספים אלו שלטענתו הועברו מחשבונו לחשבון הרשום ע"ש האשה לא צורף שום תיעוד. ביה"ד תמה שאם אכן נכונה טענתו מדוע לא הציג מסמכים המגבים את טענתו (יש לציין שמהמסמכים שהוצגו בפנינו סכום הפיצויים נכנס כולו לחשבון המשותף ולא כדבריו בביה"ד שחלק נכנס לחשבון מטבע חוץ של האשה). הנתבעת מכחישה טענות אלו על העברת מטבע זר השייך לבעל לחשבון הרשום על שמה, ומשכך אין ספק שחובת ההוכחה היא על התובע, מכיוון שלא הוצגה בפנינו ראיה לדבריו יש לדחות טענתו זו.
יא. שני הצדדים מודים שעם המעבר לכפר סבא פתחו חשבון עו"ש משותף שמספרו 22222, לחשבון זה הועברו הכספים שהיו בחשבון המשותף בחיפה (מ"ח 111111), מחשבון זה התנהל משק הבית המשותף של הצדדים במשך שנות נישואיהם, לחשבון זה הכניסו שני הצדדים כספים, מחשבון זה שולמו הוצאות הצדדים, ואין ספק שהצדדים נהגו בשיתוף גמור בכספים הנמצאים בחשבון זה. חשבון זה גם נרשם על שם שני הצדדים, ולפיכך מן הסתם יש לראות בכספים הנמצאים בחשבון זה כספים השייכים שוה בשוה לשני הצדדים.
ב-23/12/87 קיבל התובע סך של 29,227 ש"ח בגין פיצויים על התאונה שעבר. כספים אלו הופקדו בחשבונם המשותף של הצדדים. בסכום זה קנו הצדדים באותו יום פח"ק בסך 40,000 ש"ח (שער הדולר באותה תקופה היה 1.5515 ולפיכך סכום זה היה בערך של למעלה מ 25,000$) מדפי החשבון שהוצגו לביה"ד ע"י התובע וע"י הנתבע (דפים עוקבים) עולה שהצדדים קנו ומכרו פחקי"ם שונים באותה תקופה. גם מדפי החשבון נוספים שהוגשו על ידי האשה, עולה שהצדדים קנו ומכרו פק"מ מהכספים שבחשבון זה. אין מקום לעקוב באופן פרטני, האם בחלק מכספים אלו קנה הבעל מכונית לאשה כטענתו, או שנקנתה מכונית למשפחה ונרשמה ע"ש האשה מפני שהיו לה זכויות של עולה (וכך מסתבר). והאם רק 10,000 ש"ח שימשו לפתיחת פקדון שהתחדש מפעם לפעם או שסכומים גדולים יותר נחסכו. בין כך ובין כך אין ספק שכספי הפיצויים נכנסו לחשבון המשותף ששימש לצרכי הבית ונטמעו בו. ומשכך יש לראות בעצם הפקדת הסכום לחשבון זה כהפקדה לחשבון המשותף לצורך ניהול משק הבית, אין ספק שכספים אלו שימשו בין השאר למזונות ושאר צרכים שהבעל מחויב לאשתו, וגם אם נקבל לגירסתו של הבעל שהכסף שימש לשיפוץ הדירה וריהוט הבית כבר כתבנו שזה בכלל חיוביו במדור לאשתו. ולפיכך אין מקום שהבעל ידרוש החזרת הכספים שניתנו על ידו במסגרת חובותיו לאשתו ולבני ביתו ובמסגרת ניהול משק הבית המשותף. מלבד סכום זה קיבל הבעל פיצויים מקיבוץ נ' י', אין ספק שסכומים אלו שייכים על פי חוק לבעל בלבד ואם היה מפקידם בחשבון נפרד או בנכס נפרד, לא היו סכומים אלו נכללים בכלל איזון המשאבים. לבעל נפסק סכום של למעלה מ 86,000 ש"ח שישולם ב 29 תשלומים כשהתשלום הראשון יהיה בסך 3000 ש"ח, (שער הדולר ביולי 93 היה בסביבות 2.8 ש"ח לדולר והשכר הממוצע במשק בתקופה זו היה 3412 ש"ח), תשלומים אלו נכנסו לחשבונם המשותף של הצדדים ושימשו לניהול משק הבית המשותף. כפי העולה מסיכומי האשה ומדפי חשבון הבנק שהוצגו בפנינו, באותה תקופה האשה לא עבדה, הבעל הכניס משכורת לחשבון המשותף בסכומים השוים לסכומים שהתקבלו כפיצוים. טענות אלו לא הוכחשו ע"י הבעל. אין ספק שהבעל חייב לפרנס את משפחתו ואין זה מעלה או מוריד אם מקור הכספים הינו מעבודה או מכספים אחרים השייכים לו שהרי חובתו היא חובה קטגורית. ביה"ד קובע שאין להוכיח מדיווחי הבעל למס הכנסה בשנים מאוחרות יותר על הכנסות גבוהות, על הכנסותיו באותם שנים. שהרי אם גם בשנים 93, 94 ו 95 היו הכנסותיו גבוהות מדוע לא הציג בפני ביה"ד הדוחות לשנים אלו. ובפרט שדפי חשבון הבנק אינה מורים על הכנסות גבוהות כפי שטען הבעל שהרויח. ולפיכך הבעל אינו יכול לטעון להחזרת כספים שקיבל כפיצויים שהרי השתמש בהם לפרנסת הבית.
מלבד כל האמור לעיל, מהמסמכים שהציגה האשה בפנינו עולה שהאשה הפקידה במשך השנים כספים שקיבלה ממשפחתה לחשבונם המשותף של הצדדים (כספים שעל פי חוק, כיוון שניתנו במתנה אינם ברי איזון) ואם כן אין ספק שהצדדים העבירו לחשבון המשותף מעת לעת סכומי כסף ששימשו לרווחת הצדדים.
לאור כל האמור לעיל יש לקבוע, שכל הכספים שהופקדו על ידי הצדדים בחשבון הבנק המשותף בבנק דיסקונט בכפר סבא הינם כסף משותף לשני הצדדים ודינם להתחלק ביניהם שוה בשוה, ואף אם נאמר שלהסכם הממון שנחתם בין הצדדים יש תוקף משפטי התנהגות הצדדים מורה שהתנהלותה בחיי היום יום בהכנסת משכורות וכספים שהגיעו אליהם ממקורות שונים לחשבון אחד משותף שממנו ניהלו את חייהם מורה על הרצון לשיתוף בכספים אלו. משכך אין משמעות להסכם הממון שדיבר על נכסים שנרשמים על שם אחד מיחידי הצדדים.
יב. נחזור ונאמר אף שחוק יחסי ממון קובע שיש נכסים שאין מקום שיאוזנו, כוונת החוק הינה על נכסים (או חילופיהם) שנמצאים בעין בעת הפרוד. אין כוונת החוק על נכסים שהצדדים השתמשו בהם במשך חיי נישואיהם, ואין מקום שתשמע הטענה אלו הייתי יודע שאחרי מספר שנים נתגרש הייתי צובר לעצמי כספים אלו. ודוגמה לדבר מה ששנינו בכתובות ע"ט המוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. ואף אם מוציא ולא הספיק לאכול לא תשמע טענתו אילו הייתי יודע שלא אוכל לא הייתי מוציא והחזירו לי הוצאותי. ואף בנידון דידן אין מקום לטענת התובע אילו הייתי יודע שלא יהיו לי זכויות בנכסים הרשומים רק על שם האשה, לא הייתי מכניס כספים אלו לחשבון המשותף. דדרך הוא שבני הזוג מכניסים הכנסות שיש להם ממקורות כל שהן בעת שמערכת הנישואין תקינה וכל אחד מרגיש מחויבות לקיום הקשר הזוגי, ואין במשבר שקורה לאחר זמן בכדי לבטל המתנות שנתנו אחד לשני. וכמו שכתב הריב"ש בתשובתו סימן ש"א שהנותן מתנה לאוהבו ונעשה שונאו אינו יכול לבטל המתנה, דכיוון שניתנה באופן מוחלט, שוב אינה מתבטלת אף אם נשתנתה המציאות ע"ש, ואכמ"ל.
יג. בחשבון הבנק המשותף לצדדים התנהלו גם חסכונותיהם מעיון בדפי החשבון שחלקם הוצגו בפני ביה"ד עולה, שהצדדים הרבו לקנות ולפרוע פח"ק ופק"מ, הכספים באו מתוך החשבון המשותף ונכנסו אליו. לטענת התובע כל תוכניות החסכון שייכות שוה בשוה לשני הצדדים לטענת הנתבעת יש לילך אחרי הרישום, וז"ל בסעיף 46.5 לסיכומיה "בשנת 1996 החליטו בני הזוג לעשות סדר בכספים ולהפריד את הכספים שנצברו על שמם ביחד, באופן שמה ששייך לאשה ירשם ע"ש האשה וכו'". התובע מכחיש דברים אלו. לביה"ד, לא הוצגה ראיה האם אכן בני הזוג החליטו על רישום נפרד. או שהנתבעת היא זו שהחליטה על רישום כרצונה. ולפיכך יש לקבוע מכיוון שהכספים הופקדו בחשבון משותף, בתחילה ודאי היה רישום משותף על שם שני בני הזוג, קיימא לן שכל המשנה ידו על התחתונה ולפיכך על הנתבעת להוכיח שאכן החלוקה והרישום על שם כל אחד מיחידי הצדדים נעשתה בהסכמת הבעל ומתוך החלטה משותפת לרשום כל אחד מהחסכונות על שם בעליו. כל עוד לא הובאה ראיה כזו דינם של כספים אלו הוא כשל כספים משותפים. והרישום אינו ראיה וכמוש"כ הרשב"א בתשובתו.
שני הצדדים מעלים בסיכומיהם גירסאות שונות לגבי התגלגלות כספי הפיצויים, וטענות סותרות לגבי מקור הכספים שבחסכונות, טענות אלו לא הוכחו קטגורית. ולפיכך יש לקבוע כמו שכתבנו לעיל שהכספים שהיו בפקדונות בחשבון המשותף יתחלקו שוה בשוה בין הצדדים והרישום לא יהיה ראיה על הבעלות ולפיכך חובה על האשה להחזיר לבעל מחצית מהפקדונות שמשכה ולא חולק בין הצדדים.
יד. בבנק דיסקונט בכפר סבא התנהל חשבון דולרי שמספרו 33333 החשבון רשום על שמה של האשה ונפתח בשנת 88. בהתאם לבקשת הבעל הטיל ביה"ד עיקול על חשבון זה. לטענת הבעל הכספים בחשבון שייכים גם לו, לדברי ב"כ הבעל ביום פרוץ המשבר היו בחשבון זה 45,000$. בסיכומיו כותב התובע שלחשבון זה נכנסו כספי הפיצויים שקיבל, עוד טען שבחשבון זה הופקדו חלק מהכנסותיו, התובע אמנם מודה שנכנסו סכומים גדולים לחשבון זה ממשפחת האשה, אך לדבריו כספים אלו ניתנו במתנה לו ולאשתו. בסיכומיו מעלה התובע טענה נוספת שלפיה משפחת האשה נתנה לבני הזוג במתנה סכום של 50,000$, מכיוון שבאותה תקופה קיבל אחיה את העסק המשפחתי. יש לציין שהתובע לא הביא שום מסמך או הוכחה אחרת המחזקת את דבריו. כפי שכתבנו לעיל מתוך המסמכים שהוצגו בפנינו עולה שכל כספי הפיצויים נכנסו לחשבון המשותף ולא כפי שטען בדיון הראשון ובסיכומיו.
גם הטיעון שמשפחת האשה נתנה את הכספים במתנה לשני בני הזוג לא הוכחה ובפרט הטענה שהועלתה לראשונה בסיכומיו שסכום של 50,000$ ניתן ע"י משפחת האשה במקביל למתנה שניתנה לאחיה, לא ברור מדוע אם ניתנה מתנה לאח, צריך בעלה של האשה גם הוא לקבל מתנה, וברור שאף אם נאמר שניתנה מתנה המתנה הינה לבת כנגד מתנה שניתנה לאח. לעומתו טענה האשה שהכספים בחשבון זה הרשום ע"ש האשה הם כספים של אם האשה והאשה פעלה בו בנאמנות, כל הכספים שהופקדו בחשבון זה היו על ידי משפחת האשה והעברת הכספים מחשבון זה לחשבון המשותף לצדדים נעשה בהסכמת אם האשה, האשה הציגה מסמכים המחזקים טענותיה. האשה הסבירה בביה"ד ובסיכומיה הסיבה להעברת הסכום החד פעמי של 50,000$ ואכמ"ל, ולפיכך לדבריה אין לבעל כל חלק וכל זכות בחשבון זה האשה הכחישה העברת כספים כלשהם מכספי בני הזוג לחשבון זה.
אחרי העיון בטענות הצדדים ובמסמכים שהוצגו בפנינו, אין אנו יכולים לקבוע בודאות האם חשבון זה היה חשבונה של אם האשה, והאשה פעלה בו בנאמנות, או שחשבון זה אכן היה שייך לאשה. אמנם כיוון שהוכח לביה"ד שלחשבון זה נכנסו סכומים גבוהים ממשפחת האשה ולא הוכח שנכנס סכום כלשהו מכספי בני הזוג, הרי שאף אם נאמר שחשבון זה הוא חשבון השייך לאשה ואף אם נאמר שלהסכם הממון שנחתם בין הצדדים אין תוקף חוקי. הלא אין ספק שהסכומים שהועברו לחשבון זה הועברו על ידי משפחת האשה, לחשבון הרשום על שמה. אין ספק שמשפחת האשה חשבה שהסכם הממון תקף. ואם כן העברת הכספים לחשבון זה ניתנה לכתחילה במתנה לאשה עצמה, וכפי העולה מהסכם הממון שבין הצדדים. יש להוסיף עוד שעצם העובדה שהחשבון הדולרי נפתח כחשבון נפרד ולא בחשבון המשותף לצדדים שהתנהל באותו בנק, מורה שהאמת היא או כטענת האשה שחשבון זה היה חשבון של אם האשה, או שאף אם לא נקבל טענתה כוונת משפחתה בהעברת סכומי הכסף לחשבון זה היתה לתת הכספים במתנה לבתם בלבד, ושתנהג בהם על פי רצונה. ולפיכך כספים שהועברו לחשבון המשותף הרי שיש לאזנם באיזון המשאבים, אמנם שאר הכספים שניתנו במתנה אין להביאם בחשבון האיזון, ולפיכך הכספים שייכים לאשה בלבד, ולבעל אין חלק בהם.
לאור האמור לעיל יש לקבוע כתביעת האשה, שעל הבעל להשיב לאשה סך 10,000$ שניתנו לו מחשבון זה בהתאם להחלטת ביהמ"ש בכפר סבא מיום 10/11/04. ויש לבטל מידית העיקול שהוטל על חשבון זה.
טו. ועתה נבוא לבאר הזכויות ברכב מסוג קאיה הרשום ע"ש האשה. לדברי הבעל במשך השנים היו לצדדים מספר מכוניות בתחילה נרשמו על שם האשה משום שלאשה בלבד היתה זכות של עולה חדשה, אח"כ נרשמו ע"ש שני הצדדים, וכפי שהוכח מרשיון הרכב של הצדדים שנקנה בשנת 95. לדבריו בשלב מאוחר החלו לרשום כל רכב ע"ש המשתמש בו, דהיינו רכב הקאיה ע"ש האשה והמונית ע"ש הבעל.
לדברי האשה בהתקיים הסכם הממון הרישום נעשה לא מתוך שיקולי נוחות, אלא מתוך עקרון של ההפרדה הרכושית. לדבריה מכונית הקאיה נרכשה ברובה מכספים שניתנו לאשה ע"י בני משפחתה. ורק סכום קטן מערך הרכב מומן מהלואה שלקחו שני הצדדים, ולכן לבעל זכויות רק ב-10% מערך הרכב.
כפי שכתבנו לעיל, המכונית הראשונה שנקנתה ע"י הצדדים נרשמה על שם האשה, לטענתה המכונית נקנתה מכספים שקיבל הבעל כפיצויים וניתנה לה כמתנה. לדברי הבעל המכונית נרשמה ע"ש האשה אף ששימשה את שניהם מפני שלאשה היו זכויות עולה, כבר כתבנו לעיל שכן מסתבר, ובכהאי גוונא יודו גם הרשב"א וגם הרא"ש שהרישום אינו מהוה ראיה ואכמ"ל. וכן מוכח לכאורה שאחרי זמן נרשם רכב המיציבושי שקנו הצדדים על שם שניהם. ועכ"פ בין כך ובין כך מכיוון שאחרי זמן הרכב נרשם ע"ש שניהם, שוב הרכב המשותף שייך לשניהם. לפיכך מסתבר גם, שכל רכב שנקנה בהמשך והיה חליפי הרכבים הקודמים, אף שודאי בדרך כלל רכב חדש יקר יותר ומצריך הוספת כספים נוספת, ואין מקום לדון במקור הכספים מכיוון שלא נטענו טענות בענין זה בפנינו ולא הוצגו ראיות כלשהן.
ומעתה מסתבר לומר שגם רכב הקאיה שנקנה במקום הרכבים הקודמים מהוה חליפי הרכבים הקודמים ולפיכך יש לומר שהרכב שייך לשני הצדדים שוה בשוה, כפי שנתברר לעיל להסכם הממון שחתמו הצדדים אין תוקף חוקי ולפיכך הרישום לא מהוה ראיה במקרה זה, ואף אם נאמר שלהסכם יש תוקף חוקי, יש לומר שכיוון שראינו שמקור הכספים לקנית הרכב של הצדדים היה מכספים שהיו שייכים לבעל, בשלב מסוים נרשם לפחות רכב אחד של הצדדים ע"ש הבעל ולפיכך יש לומר שהצדדים ראו ברכב ששימש את משק הבית כרכוש משותף.
האשה בסיכומיה כתבה שבחודש אפריל התקבלו בחשבון בני הזוג 2 סכומים, ב 3/4/97 התקבל סכום של 22,285 ש"ח וב 9/4/07 סכום של 20,356 ש"ח שהועבר מחשבון האם, מלבד זאת נלקחה הלואה של 20,000 ש"ח, לטענת האשה רק מחצית שימשה למימון הרכב. יש לציין שלגבי הסכום הראשון לא נתנה האשה הסבר מהיכן התקבל סכום זה, ועכ"פ לא נטען שהוא ניתן רק לאשה.
בין אם סכום זה הוא תמורת הרכב הקודם ובין אם הוא ממקור אחר, סכום זה שייך לשני הצדדים. ועכ"פ אין ספק שהעולה מדברי האשה שרוב הכסף ששימש לקנית הרכב היה מכספים של שני הצדדים ורק מיעוטו מכספים שניתנו לה במתנה מאמה. בנידון דידן יש לומר שעצם ההעברה מחשבון האם לחשבון המשותף לצורך קנית רכב לצדדים מוכיחה שהיתה היא לשניהם (אך יש לפקפק בקביעה זו ולומר שההעברה היתה העברה טכנית בלבד). ועכ"פ מכל האמור לעיל נראה שהרכב הרשום ע"ש האשה שימש בפועל למשק הבית המשותף, שייך לשני הצדדים, ותמורתו תתחלק שוה בשוה בין הצדדים.
טז. ולמה שכתבנו לעיל דלהסכם הממון אין תוקף חוקי, ולהכי הרישום אינו מעלה ואינו מוריד על פי חוק וגם נכסים הרשומים ע"ש אחד מבני הזוג הינם בני איזון. הוא הדין הרישום של המונית לא מעלה ולא מוריד. ובפרט שאין ספק שהמונית נקנתה מכספים שניתנו על ידי אם האשה ומהלואה שקיבלו הצדדים מחברת הליסינג. אמנם האשה בסיכומיה טוענת שהכספים ניתנו כהלואה על ידי אם האשה. אך בפנינו לא הוצגה ראיה כלשהי שהכספים ניתנו כהלואה על מנת להחזיר, ומסתבר שהכספים ניתנו במתנה לבני הזוג וכדי שהבעל יוכל לרכוש מונית ולהתפרנס, ומשכך יש לקבוע ששווי המונית יתחלק שוה בשוה בין הצדדים.
טענות הבעל שהזכות הציבורית למונית שייכת לו, כיוון שהזכות רשומה על שמו, וכמוה כתעודת מקצוע הינה טענה שאין לה כל שחר. הזכות הציבורית הינה זכיון ונכס כלכלי הנמכר ע"י משרד התחבורה למי שעומד בקריטריונים שנקבעו. זכות זו ניתנת למכירה ועוברת בירושה, ולפיכך דינה ככל נכס כלכלי. הזכות הציבורית נקנתה בהלואה שלקחו בני הזוג, הלואה שהובטחה במשכנתא שנרשמה על שם הצדדים וכן מכספים שניתנו על ידי סבתה של האשה ואמה.
אין ספק שכספים אלו ניתנו מלכתחילה על מנת לקנות זכות ציבורית שתהיה רשומה ע"ש הבעל וכדי שתתאפשר פרנסה לצדדים, לפיכך יש לראות בכספים אלו כמתנה לשניהם. גם בנידון דידן לא הוכח לביה"ד שהכספים ניתנו לבני הזוג כהלואה ועל מנת שיחזירום לאחר זמן ולפיכך אחרי שניתנו כספים אלו הם שייכים לשני הצדדים. ומשכך יש לקבוע שהזכות הציבורית למונית שייכת לשני הצדדים שוה בשוה, ועל שניהם לפרוע שוה בשוה המשכנתא שהתקבלה לצורך קניית זכות זו ולפיכך על האשה להחזיר לבעל מחצית התשלומים ששילם לבדו, ועל שניהם לפרוע המשכנתא שוה בשוה.
והנה מכיוון שקבענו שלהסכם הממון אין תוקף חוקי, זכותו של הבעל לקבל מחצית מהכספים שנצברו בקופת הגמל של האשה וכן יש זכות לאשה לקבל כספים בקופות גמל של הבעל אם אכן היו כספים כאלו ונצברו, ולפיכך גם כספים אלו יתחלקו שוה בשוה. באם יתבקש יוציא ביה"ד צוים לגילוי מסמכים ולבירור הכספים שנחסכו ע"י הצדדים בקופות גמל.
יז. בסיום דברינו חובה עלינו להתיחס לאמור בסיכומיהם של הצדדים, שחוש הצדק מחייב לפסוק כפי טענותיו ותביעותיו של כל אחד מהצדדים. נקדים ונאמר שתביעות הגרוש לשותפות בנכסים הרשומים על שם האשה וניתנו לה על ידי בני משפחתה הינה משוללת הגיון, וגם אם כספים שונים שהכניס הבעל לחשבון המשותף במשך שנות הנישואין לא נחסכו על ידו, אין מקום כלל לתבוע החזרת כספים אלו ששימשו לניהול משק הבית המשותף, שהרי מתוך מה שהועלה והוצג בפנינו עולה, שהכספים שקיבלו בני הזוג לצורך ניהול חייהם המשותפים ממשפחה האשה היו מעל ומעבר לסכומים שהכניס הבעל. אין ספק שגם הרכוש שנשאר בידי הגרוש אחרי הגירושין, הינו בחלקו הגדול מכספים שניתנו לבני הזוג על ידי משפחת האשה, ואף שקבענו שכספים אלו ניתנו במתנה לשניהם לצורך ניהול משק הבית וכדי לאפשר לבעל להתפרנס, ודינה של מחציתו להישאר בידי הגרוש, אין מקום שהגרוש יתבע נכסים שניתנו במתנה לאשה בלבד ולא לו. ודיו שנתמך רבות על ידי משפחת האשה במשך שנות נישואיהם ואין הגיון שיהיה לו זכות בכספים אלו גם אחרי הגירושין.
גם טענת האשה שהכספים שניתנו על ידי משפחתה לצרכי החיים המשותפים ניתנו כהלואה אין לה על מה שתסמוך. הן אמת שהסכם הממון שנחתם בין הצדדים, כנראה בהשראת משפחת האשה, קובע שמערכת היחסים ביניהם תהיה שלי שלי ושלך שלך, אך בפועל בני הזוג לא השתיתו את חייהם על הפרדה כזו, וניהלו משק בית משותף כפי שאכן ראוי לעשות, ולא בכדי אמרו חז"ל במסכת אבות פ"ה מי"א האומר שלי שלי ושלך שלך הרי זה מידה בינונית ויש אומרים זו מידת סדום, וברור שעל פי התנהלות כזו אי אפשר לקיים חיי נישואין נורמליים ומשק בית משותף, ונכון נהגו הצדדים שבעניני היום יום אכן ניהלו משק בית משותף כשכל אחר תורם כפי יכולתו, ואינם מקפידים ובודקים מה מכניס כל אחד. והנה מלבד שלהסכם הממון אין תוקף חוקי, אין ספק שבהתנהגותם ביטלו את ההסכם לפחות בחלקו. ואם כן, אף שבפועל כיום נשארים בידי הגרוש נכסים שבחלקם הגיעו מכספים שניתנו על ידי משפחת האשה אין מקום לתבוע החזרת כספים אלו וכפי שהבאנו לעיל מדברי הריב"ש בנותן מתנה לאוהבו ונעשה שונאו ואין הוא יכול לדרוש השבת המתנה, ולפיכך הצדק והיושר מחייב לחלק הרכוש כפי שביארנו והארכנו לעיל.
יח. המסקנות העולות מכל האמור לעיל הינם כדלהלן:
א. הדירה הרשומה על שם האשה שייכת לאשה ולבעל אין זכויות כלל בדירה זו.
ב. כל הכספים הנמצאים בחשבון הבנק של הצדדים בבנק דיסקונט שייכים לצדדים שוה בשוה, ואם היתה יתרת חובה בחשבון זה בעת הפירוד, על שניהם לשלם חוב זה שוה בשוה.
ג. גם הפקדונות בחשבון הבנק הרשום ע"ש הצדדים שייכים לשניהם שוה בשוה ועל הגרושה להחזיר לגרוש מחצית מהפקדונות שמשכה ולא חולק בין הצדדים.
ד. חשבון הבנק הדולרי שמספרו 333333, חשבון המתנהל בבנק דיסקונט בכפר סבא ורשום ע"ש האשה שייך לאשה.
ה. על הגרוש להחזיר לגרושה סך 10,000$ שניתנו לו מחשבון זה בהתאם להחלטת ביהמ"ש בכפר סבא.
ו. ביה"ד יבטל העיקול שהוטל על חשבון זה.
ז. הזכויות ברכב מסוג קאיה הרשום ע"ש האשה שייכים שוה בשוה לשני הצדדים, ולפיכך על הגרושה לשלם לגרוש מחצית משווי הרכב.
ח. הבעלות על המונית מסוג סקודה הרשומה ע"ש הבעל שייכת לשני הצדדים שוה בשוה ועל הגרוש לשלם לגרושה מחצית שויו של רכב זה.
ט. הזכות הציבורית למונית שייכת לשני הצדדים שוה בשוה.
י. על שני הצדדים לשלם שוה בשוה תשלומי המשכנתא שנלקחה לצורך קניית המונית ועל הגרושה לשלם לגרוש מחצית התשלומים ששילם לבדו.
יא. קופות הגמל שנחסכו ע"י כל אחד מיחידי הצדדים במקום עבודתו שייכים לצדדים שוה בשוה.
(-) שלמה שפירא, דיין
מצטרף למסקנות
(-)יעקב זמיר, אב"ד
מסכים ומצטרף לפסה"ד הנ"ל
(-)אברהם שינדלר ,דיין
ניתן היום ט' בטבת תשס"ח (18.12.2007 )
(-) יעקב זמיר, אב"ד (-)שלמה שפירא, דיין (-) אברהם שינדלר , דיין