ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
בפני כבוד הדיינים:
הרב מיכאל עמוס
הרב שניאור פרדס
הרב אריאל ינאי
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 3680-21-3
תאריך: כ"ט ניסן תשס"ח
04/05/2008
תובע פלוני
נתבעת פלונית
הנדון: גירושין
נושא הדיון: חיוב בגט עקב מאיסות הדדית

פסק דין
לפנינו תביעת גירושין של הבעל מר פלוני כנגד אשתו גב' פלונית.

הצדדים נישאו בשנת 84 ויש להם בת בגירה בת 22. מזה שנים שהצדדים מתדיינים בבית דיננו, בבתי המשפט למשפחה, וביהמ"ש השלום והמחוזי. הוגשו תלונות הדדיות במשטרה, ניתנו צווי הרחקה ע"י המשטרה וביהמ"ש, וגם כיום קיים צו הרחקה הדדי - על שני הצדדים זה מזו, ולהיפך. בפועל הצדדים נמצאים בפירוד כבר מתאריך 10/04 מועד בו עזב הבעל את הבית עקב מריבות מתמשכות.

ראשיתו של הסכסוך: הצדדים מתגוררים בישוב "אלמוני" - משק גדול, שטח אדמה הכולל שני בתי מגורים שהבעל ירש מהוריו ורשום ע"ש בטאבו משנת 64. עקב "הפשרת" הקרקע לבניה התעשר בכך הבעל בהון רב, והאשה החלה לדרוש מן הבעל שיעביר לבעלותה מחצית מהמשק וירשום אותו גם על שמה. הבעל נכנע להפצרותיה ולאחר היסוס נעתר לחתום על יפוי כח בפני עו"ד קצף, לצורך תהליך העברת הבעלות לאשה במתנה. ברם הבעל התנה שחוזה ההעברה יהווה גם חוזה לשלום בית ובו האשה תתחייב לחיות עימו בשלום, ושלא תתבע ממנו תביעות רכושיות נוספות. עקב מריבות והפרת השלום, חזר בו הבעל והקפיא את המשך הליכי העברת הבעלות. לטענתו אם אין שלום - אין הקנאה. הדבר העמיק את הסכסוך והמריבות והביא את הבעל להגיש תביעת גירושין בביה"ד הרבני - תיק גירושין שנפתח ב- 07/04/02. תיק זה נסגר חצי שנה אח"כ בגין אי הופעת הצדדים ואח"כ בגין אי הופעת הבעל (14/12). לאחר מכן הגיש הבעל תובענה לפירוק שיתוף בביהמ"ש למשפחה בכפר-סבא (16/02/03), ובשנת 2003 ותחילת 2004 נעשה מאמץ מסוים לכינונו של שלום-בית שכלל הליכה ליעוץ, הפלגה משותפת באניה וטיולים לחו"ל. אולם כל זה תוך כדי ליווי מתמיד של מריבות וגידופים - בין לבין - כאשר המחלוקת הממונית נדחקת ופורצת לחילופין, ומעכירה את האוירה והשלום. שעת השבר, הקרע, הגיעה בתאריך 10/04. עקב המריבות הבלתי פוסקות עזב הבעל את הבית ועבר לגור במבנה המגורים השני שבאותו משק. מאז פרצה אש המחלוקת במלוא עוזה, כאמור - תלונות הדדיות במשטרה, צווי הרחקה: של הבעל - 20/09/05, ואח"כ צו הרחקה הדדי - לאשה מלהכנס לבית הבעל - 24/01/06 - בביהמ"ש.

שיאה של המריבה, בתאריך 15/09/05. היה זה זמן קצר לאחר שהבעל חוייב בבית המשפט לשלם דמי מזונות אשה בסך 20 אלף ש"ח לחודש, בנוסף ל- 60 אלף בעבור ארבעת חודשי העבר. ובכן, הבעל עבר ונכנס לבית בו מתגוררת האשה, לטענתו לצורך תשלום חלקי של המזונות. הוא הניח, לטענתו, מעטפה עם חלק מדמי המזונות והחל לקחת עימו מסמכים אישיים. התפתחה קטטה, שכללה גידופים וקללות הדדיים (אשר הוקלטו ע"י הבעל, דבר שהגדיל את המריבה לאחר שהאשה הבחינה בכך), ובסופה היכה הבעל וחבל באשה (לטענתו תוך כדי נסיון האשה לחטוף לו את מכשיר ההקלטה). הוגשה תלונה במשטרה ע"י האשה ובעקבותיה הוגש כתב אישום פלילי. נתקיים דיון בביה"ש השלום (04/02/07), ובהכרעת הדין (מתאריך 21/06/07), הורשע הבעל בתקיפה בנסיבות חמורות. לאור העדפת גירסת האשה והבת (שהיתה נוכחת באותו אירוע), על פני זו של הבעל. ושוב מפלס השנאה והכעס נסק לגבהים חדשים.

בין לבין פתח הבעל תיק לתביעת גירושין בביה"ד הרבני כנגד האשה, בנימוקים של פירוד ממושך, העדר חיי אישות, הקנטות ומריבות, אשר מקורם לדעת הבעל בסכסוך הממוני וחמדנותה היתרה של האשה. האשה טענה לשלום-בית ולתקוה שהבעל יחזור אליה גם אחרי שנות פירוד רבות.

ביה"ד קיים שלושה דיונים ארוכים וממצים (09/05/06, 23/11/06, 27/12/07).

עילות הגירושין בנידון זה הן שתיים. הראשונה היא בטענת מאוסה עלי באמתלא מבוררת כדרך חיוב על דרך ברירה במניעת מזונות ומדור כמבואר באחרונים. והשניה, בעילה של עיגון הדדי, כאמור ברבנו ירוחם נכ"ג ח"ח, ובנידון דידן, מאחר ושני הצדדים מואסים זה בזה, וטענתה של האשה לשלום-בית איננה אלא מן השפה ולחוץ.

יצויין כי עילת הגירושין אשר צוינה בכתב התביעה והסיכומים של הבעל כי האשה נחשבת "עוברת על דת" בגין קללותיה וגידופיה של האשה, איננה רלוונטית, לענ"ד. מדובר במטבעות לשון השכיחות בין בני הזוג בשנים האחרונות, עקב הקטטות שביניהם, והרי זה כ"גלגל החוזר" ביניהם, פעם מצידו של הבעל ופעם מצידה של האשה. וראה בשו"ת "לחם רב" (מהר"א די בוטון) [סי' נב], במקללת את בעלה מחמת שמצער אותה הרבה שאיננה נידונית כעוברת על דת, וכן הוא בנידוננו.

ונפתח בראשונה, שיטת הרא"ם בתשובה ל' והובאה בב"ח ריש סי' ע"ז שבעל המואס באשתו אע"פ שאינו יכול לגרשה בעל כרחה לאחר חרם רגמ"ה, מ"מ זכאי הוא למנוע ממנה שאר כסות ועונה ע"י השלשת גיטה וכתובתה. אמנם האחרונים הכריעו להלכה שלא כדעתו ומוציאין מזונות מיד הבעל כנגד דעת הרא"ם: חלקת מחוקק סי' ע"ז סק"ג והב"ש סי' קי"ז ס"ק כ"ה ועי' ב"ש סי' ע"ז סק"ו. בטעמו של דבר כתב 'הבית מאיר', דאם נאמר כהרא"ם היאך יתקיים החרם שלא לגרש בעל כרחה, הלוא אין לך הכרח גדל מזה, "ומאי שנא כפיה במזונות באשה שאין מעשה ידיה מספיקין למזונותיה מכפיה בשוטים וכי נאמר שיהא רשאי לכופה עד שתאמר רוצה אני ויהיה נקרא מדעתה". וכן דעת "המשכנות יעקב" שאין לתת יד להקל בדבר, וכ"כ ה"גט מקושר" ועוד אחרונים, וכן המנהג בבתי הדין הרבניים בארצנו.

למרות זאת הסיק ה"ישועות יעקב" (סי' ע"ז סק"א בביאורו הארוך והקצר) והובאו דבריו ב"פתחי תשובה", "אמנם אם טען מאוסה היא עלי ויש לו טעם מבורר אף שאין הדין נוטה לגרשה בעל כרחה ע"י זה, מ"מ יוכל למנוע ממנה מזונות עד שתקבל גט פיטורין, ומעשה היה באחד שטען על אשתו שעברה על הדת ולא היה לו עדות ברורה בדבר אלא שהיה רגלים לדבר קצת וכתבתי דהבעל יוכל למנוע ממנה שארה וכסותה עד שתקבל גט פיטורין ובזה יש לסמוך על דעת הרא"ם ומהר"א ששון".

גם 'הבית יעקב' בהוספות לקיצורי מורדת שבסוף סימן ע"ז כתב, "ואם טוען מאוסה עלי בטענה ברורה לא גרע מהאשה ואין לו דין מורד וכן מוכח מדברי הח"מ ס"ק ח' וכו'... ואם אינו יכול לברר טענתו לפני בי"ד מ"מ נראה דנאמן בשבועה שיש לו טענה מבוררת לענין שלא יהיה לו דין מורד כמש"כ ה"בית שמואל" לענין מורדת, והכא הבעל מוחזק לענין שאר וכסות ולענין איסור נאמן לומר שאין זה בכלל החרם שגזר רבינו גרשם כי יש לו אמתלא מבוררת". ויש בדבריו חידוש, שגם באמתלא שאינה מבוררת לבי"ד מ"מ יכול לטעון קים לי בנפשאי שהיא מאוסה עלי.

חידוש זה מבואר גם בדברי ה"בני אהובה" על הרמב"ם (פי"ד מהלכות אישות) שכתב שם, "א"כ לענין הוצאות מזונות יש לו לומר אני יודע דהאמת הוא כדברי וא"כ אני יכול גרשך ואת הוא דמעכבת... ואי משום דאין אנו מאמינים לו דהאמת כדבריו מ"מ הממע"ה ואין כח בידינו לכופו למזונות או לכסות וזה ברור לפי הדין, ואפשר שגם הרמ"א מיירי בכה"ג" (בסעיף א' סימן ע"ז). והוסיף וכתב שם ה"בני אהובה" ללמוד זאת מדברי הרמב"ם שסובר שבטענת מאיס עלי של האשה כופין אותו לגרש כדי שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות וא"כ כל שכן באיש שהוא טוען כן שלא יהא כשבוי, (שהאיסור הוא רק חדר"ג ולא גט מעושה כמו במאיס דאשה), "ואע"פ דלא קיימא לן כהרמב"ם, היינו לגבי אשה בספק איסור דאורייתא ושמא זו נתנה עיניה באחר...אבל בענין ממון כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו, זה מה שנראה לי בדעת הרמ"א ולענ"ד נכון וברור הוא", עכ"ל.

וכבר תמהו בדבריהם, לפי דברי הגאונים הללו הרי שנפלה כל תקנת רגמ"ה וכל בעל בידו לבוא ולטעון קים לי בנפשאי שהיא מאוסה עלי ואף ישבע על כך לפי מה שברור אצלו שכך היא האמת!, וראה בפסקי הדין הרבניים כרך א' עמ' 199 בדברי הגרי"ש אלישיב שמחומר הקושיא כתב לצדד שיתכן ובמקרה ששלילת המזונות מצד הבעל לא ישפיע על האשה להכריח אותה לקבל גט, אזי יתכן ואי אפשר להוציא ממון מן הבעל כנגד רבותינו הגאונים הנ"ל.

אמנם הדבר טעון הכרע, ומצאתי שכבר דן בזה בשו"ת עטרת שלמה (ח"א סימן כ"א) בעובדא שהיה בית דין שפטר בעל ממזונות בטענת מאיסה עלי (בהשלשת גט וכתובה), כאשר האשה נמצאת בבית אביה המחזיק אותה ומפרנסה, וכתב שם הגאון המחבר שדבר זה אינו מסתבר, "דמי מדד לנו הגבולות של גדרי הכפיה ולמרות שהאב מסכים לפרנס אותה אולם סוף סוף האשה בעצמה אינה מרגישה בטוב שהיא צריכה להיות זקוקה לחסדי אחרים כדי לפרנס אותה וברור שתהיה זו סיבה שתכריח אותה לקבל גט מבעלה".

ונראה שקיימת כאן שאלה מהותית. הדבר ברור מרוב האחרונים שהגם שרגמ"ה השווה את האשה לאיש שלא תתגרש בעל כרחה כמבואר בתשו' הרא"ש שהובא ב"חלקת מחוקק" ריש סימן ע"ז. מכל מקום, מעיקר דינא דגמרא נפטר הבעל ממזונות ע"י השלשת כתובה וגט (וכפי שביאר זאת הגרי"א "בנחל יצחק" סוף חלק א' דהוי כפרעון כתובה בעל כרחה ואם אין כתובה אין מזונות, ודלא כמשכנות יעקב סי' ט"ז ועי' חזו"א ס"ט ס"ק ט"ז), וא"כ יש לדון האם תקנת רגמ"ה היתה רק כאיסור בעלמא על הבעל שלא לגרש בעל כרחה, וא"כ דין הממון במזונות הוא בנפרד מהאיסור, וזו היא בעצם סברת הרא"ם והבני אהובה (בטענת מאוסה עלי באמתלא שלא מבוררת לגמרי בבי"ד), וכן נראה קצת מדברי הב"ש (ע"ז סק"א) שדימה את איסור החדר"ג לאיסור שלא לגרש את אשתו הראשונה. אולם מאידך גיסא, יש לצדד ולומר שגם ענין הממון נכלל בכלל תקנת רגמ"ה ובמניעת המזונות גופא טמונה כפיה על האשה להתגרש בעל כרחה, ואשר על כן אין לנו לחלק מדעתנו ולומר שבמקרה ויש לאשה להתפרנס ממקום אחר לא תיקן בכך רגמ"ה, דלא חילקו חכמים בתקנותם, ולא פלוג רבנן, וזוהי סברת החולקים.

ולמעשה גם לדעת החולקים, כאשר ישנה אמתלא ברורה לבעל ורגלים לדבר המוכחת לבית דין על מאיסותו באשתו יכול הוא למנוע ממנה מזונות, כמש"כ ה"ישועות יעקב", והדבר נלמד מדין המורדת האומרת מאיס עלי באמתלא מבוררת שדנים בו כדינא דמתיבתא, וכמש"כ המהר"ם מרוטנבורג המובאים בטור (סימן ע"ז), "וכן היה דן מהר"ם מרוטנבורג בדינא דמתיבתא... הלכך לא היה דן דין מאיס עלי אם לא שתתן אמתלא לדבריה למה לא היה מקובל עליה, או שלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו". (ומקורו ברא"ש פרק חמישי בכתובות ושו"ת רא"ש כלל מ"ג), וא"כ טענת האמתלא המבוררת שבאשה מלמדת על טענת האמתלא המבוררת בבעל הטוען מאוסה עלי.

הלכה זו קבועה ועומדת בהרבה מפסקי הדין הרבניים לדורותיהם, ואזכיר חלק מהם: חלק א' עמ' 199, 321, חלק ג' עמו' 225, 231, 233, חלק ה' 292, 297, חלק ו' עמ' 25, חלק ז' 272, 277, חלק ט' 209, חלק י"א עמ' 74, 202 ועוד.

בנידון התביעה שלפנינו, הן משמיעת טענות הצדדים ומקריאת הפרוטוקולים הרבים בערכאות השונות, עולה תמונה קשה של סכסוך עמוק, פירוד ממושך ושנאה יוקדת, שמקורה בתביעות כספיות מצד האשה. בנוסף לכך צווי ההרחקה ההדדיים, וכתב האישום הפלילי, לא מותירים לנו שום ספק בדבר, ולקמן נרחיב עוד בדבר.

ועתה בנוגע לעילת הגירושין השניה, טוענת האשה כי היא חפצה בשלום-בית ומקוה לשובו של בעלה אליה. סבורני, שאין כל שמץ של אמת באמירות הללו. הן אינן כנות. הן מן השפה ולחוץ. רוממות שלום-הבית בלשונה, והמזונות והבית-השלם, חבויים וצפונים בתוך ליבה.

בפרוטוקול ביה"ד מתאריך 23/11/06 הצהירה האשה, כי "היא מאד אוהבת את בעלה וכי היא מאמינה שהסכסוך הזה יגמר" (עמ' 39), הדבר מפליא מאד לאור העובדה שבתאריך 15/09/05 הבעל נכנס לבית וחבל בה ופגע בה, ובתאריך 04/02/07 שהוא מועד הגשת כתב האישום הפלילי כנגד הבעל, דהיינו שלשה חדשים אחרי הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני, טענה האשה, ומציטוט מהפרוטוקול בדיון שהתקיים בפני השופטת ציגלר, אמרה האשה: "אני כאן בפחד לאור האיומים, ויש עדים שהיו נוכחים באירוע הזה, אני לא יודעת מה הוא רוצה לעשות לי". בחקירה הנגדית נשאלה על כך האשה, (עמ' 8 לפרוטוקול): "שאלה, בפרוטוקול של 23/11/06 בעמ' 39 בביה"ד הרבני את אומרת שאת לא רוצה להתגרש, שהוא פינק אותך ושהיו לכם חיים טובים ויפים עד שנכנסו יועצים רעים ושהוא ביוזמתו לא היה עוזב את הבית ושאת מאמינה שהוא יתעשת ויבין כמה שהוא מפסיד את אשתו ואת הבית ואת הבת, ואת אומרת שאת מאד אוהבת אותו, וזה אחרי הפחדים?! ". "תשובה, "אז מה ? זה לא סותר את האירוע שהיה", ע"כ.

גם בהכרעת הדין הפלילי (21/06/07) עמדה כב' השופטת ציגלר על נקודה זו: "יש לציין כי כבר בפתיחת עדותה הודיעה המתלוננת כי היא פוחדת מפני מתן העדות ומפני איומים שהשמיע הנאשם כלפיה, וכשנחקרה על כך בחקירה הנגדית, אישרה כי בבית הדין הרבני הציגה את הדברים באופן שונה והודיעה כי אינה רוצה להתגרש מהנאשם למרות כל מעשיו והתנהגותו כלפיה". כלומר: אהבה, פחד ושנאה, משמשים בעירבוביה...

זאת ועוד, אשה שבאמת חפצה בבעלה היתה עושה כל מה שביכולתה כדי להסיר או להמתיק את כתב האישום הפלילי מבעלה, שהרי היא זו אשר עומדת בשורש התביעה. נקודה זו עלתה בהרחבה בדיון שהתקיים בביה"ד בתאריך כ"א אייר תשס"ז 09/05/07 בעדותו של עו"ד ברק כהן, שבתחילת דבריו אמר כי, "בעבירה פלילית מרגע שהוגשה תלונה המעמד של הקרבן הוא שולי, כי הבעל-דין הופכת להיות המדינה. יתירה מזה בתיק אלימות במשפחה יש אפילו החרפה של אותו עקרון". אולם בהמשך הדיון כשנשאל האם אין שום אפשרות לחזור מכתב התביעה או לרכך אותה, באמצעות שיגור מכתב חרטה של התובעת, השיב הנ"ל, "היא יכולה לקבלת אחריות לקולא ואפילו לסגירת תיק ואפילו ביטול תיק, יש אופציה של "דרך אי הרשעה", "יש מדרג". ע"כ.

יצויין שב"כ האשה טען שהאשה שלחה מכתב שכזה לפרקליטות אולם הדבר לא הוכח ועו"ד ברק כהן שהיה סניגורו של הבעל בדיון הפלילי הכחיש את הדבר וטען שאם היה קיים מכתב שכזה, הוא היה חייב להיות מועבר גם אליו כפי שמחייב הליך הדיון הפלילי.

דבר נוסף המעיד של חוסר כנותה של האשה. מפרוטוקול ביה"ד מתאריך 09/05/06 טענה האשה (עמ' 2 שורה 26), "היה לי דיון ב 24/12/02, הריב התחיל בסוף שנת 2002 בגלל בגידות, הבעל מודה בטיפול פסיכולוגי שהוא 'חולה נשים'".

כלומר, לדבריה הסכסוך והמריבות הקשות שפרצו משנת 2002 (מועד הגשת תביעת הגירושין הראשונה של הבעל), נבעו מחמת בגידתו של הבעל. הדבר אינו עולה בקנה אחד מדברי האשה עצמה בפרוטוקול (23/11/06) עמ' 43 שבו נשאלה האשה ע"י כב' האב"ד הרב שאנן, "הבגידות מתי התחילו" ? התשובה: "כל פעם, היו לי חשדות", הרב שאנן : "כל ה-23 שנים"? תשובה, "כמעט, כן, היו לי המון חשדות... כשאמרתי לו עוד פעם בגידה הוא אומר לי 'חשבתי שלמדת לחיות עם זה', למדתי אבל זה קשה, למדתי לחיות, אבל זה קשה". וכן בפרוטוקול הדיון שם בשורה 7, כלומר האשה ידעה תמיד שהבעל בוגד בה ואף הבעל הודה זאת בפניה, לפיכך ברור הדבר שהאשה ידעה היטב כי תביעת הגירושין נבעה מתוך הסכסוך הכספי, מחמת חמדנותה ורצונה לחלוק עם הבעל את ירושת אבותיו במשק שבמקום אלמוני, זהו שורש הענין ותו לא.

הוכחה נוספת למאיסותה של האשה בבעלה, נמצא בקלטת המדוברת אותה הקליט הבעל בעת שנכנס – פרץ - לביתו בתאריך 15/09/05.

בתחילה יש להקדים ולומר כי קלטת זו מקובלת על ביה"ד כראיה משפטית, למרות שב"כ האשה בסיכומיו ביקש לפוסלה ולא להתיחס לתמליל שנעשה ממנה. ובכן, התמליל נעשה ע"י גורם מקצועי ואמין, טענת ב"כ האשה כי הקלטת לא הועמדה לרשותו לבדיקה, בניגוד להסכמה שהושגה עם הצד השני, מופרכת מיסודה. קלטת זו קיבלה התייחסות מכובדת כבר בדיון הפלילי שהתקיים בפני כב' השופטת ציגלר בתאריך 04/02/07. ציטוט: "החלטה, הסניגור ידאג להעמיד את הקלטת לרשות התביעה עד למועד הדיון על מנת שניתן יהיה לבדוק את הדברים". לאחר מכן בהכרעת הדין מתאריך 21/06/07 עמ' 3, 2 מתרשמת השופטת מתמליל ההקלטה בכדי להרשיע את הבעל. אשר על כן הדבר מתמיה, שכאן בביה"ד הרבני נשמעות טענות סרק שכאלו על אמינות הקלטת והתימלול שבה.

מתוכן הקלטת עולה תמונה קשה, המחזקת את הרושם הברור שלנו בדבר מאיסות האשה בבעלה ושנאתה אליו. כמובן, אין אדם נתפס בצערו, ובודאי שהמריבה הקשה והמאבק הפיזי שניטש אז בין בני הזוג השפיע רבות על צורת הדיבור. אולם כבר לימדונו חכמינו ז"ל שאדם ניכר בכעסו, ודווקא מתוכן הדברים גופא בא ליד ביטוי עומק הבוז שיש לאשה אל בעלה. הכעס שלה הוא גדול, ויתכן אף בצדק, אולם ביטויי הגנאי שלה כנגד ניאופי בעלה, מראה את גודל הגועל והסלידה שיש לה כלפיו, ובתוך כדי דיבור היא גם כורכת וצועקת עליו שישלם לה "כל חודש חמישים אלף ₪, וזה רק ההתחלה" (יצויין כי מפאת הכבוד השמטתי מלהביא בזאת גם את המשפטים הגסים והמבחילים, א"י).

לסיכום, הדבר ברור לנו כי אין פניה של האשה לשלום. היא מואסת בבעלה מיאוס גמור. לא זו בלבד שהיא מעלימה עין ומוחלת לו על בגידותיו במשך כל שנות נישואיהם, אלא שעוד, לשיטתה, עוד מוסיף הוא בזאת "חטא על פשע" במה שאין הוא חולק עימה את רכושו הרב, מתקוטט עימה וסוחב אותה לדיונים משפטיים. טענת האהבה הגדולה שלה אליו, יתכן ונכונה, ברם זוהי אהבה התלויה בדבר, וכבר אמרו חז"ל, "בטל דבר בטלה אהבה". וכאן תחת האהבה פרצה ועלתה השנאה, במלוא עוזה.

סוף דבר, התמונה שעולה בפנינו היא, שגם האשה מואסת בבעלה, וגם לדידה חייהם המשותפים הגיעו לקיצם, ונוח לה בכך. תהום פעורה ביניהם. אין האיש חפץ באשה וכן אין האשה חפצה בבעלה ולא בניהול מערכת נישואין נורמטיבית עימו. מחיצה של ברזל מפסקת ביניהם. האשה מבקשת להיות פרודה באופן מעשי, ומנגד להיות נשואה רשמית משיקולים ממוניים גרידא. כך היה גם בעבר בדרישותיה ומאבקיה להעברת חצי מרכושו אליה, וכך גם בהווה, בהמשך גביית דמי מזונות בשיעור של 20,000 ש"ח חודשיים, עפ"י פסק ביהמ"ש.

ברור לנו שאין כאן רק העדר בעלמא של תקוה וסיכוי לשלום-בית, אלא מאיסות ודחיה הדדית באמתלא מבוררת. על כן חובה גמורה על הצדדים להתגרש לאלתר, ויפה שעה אחת קודם.

אנו פוסקים: חובה על האשה לקבל את גיטה מבעלה, במידה והאשה לא תופיע מאיזו סיבה שהיא לקבלת גיטה, יוכל הבעל להפטר ממזונותיה ע"י השלשת גט ודמי כתובתה.

(-) אריאל ינאי, דיין

אנו מצטרפים לפסק דינו של חברנו הגר"א ינאי שליט"א.

(-) מיכאל עמוס, אב"ד (-) שניאור ז' פרדס, דיין

קובעים מועד לסידור גט ליום שני ז' באייר התשס"ח (12 במאי 2008) בשעה 09:00.

על כל צד להביא עד/ה קרוב/ת משפחה מדרגה ראשונה בלבד + כתובה + תעודת נישואין + תעודת זהות וספח, וכמו"כ, על הצדדים לפתוח תיק לסידור גט במזכירות.
ניתן ביום כ"ט ניסן תשס"ח (04/05/2008)
(-) הרב מיכאל עמוס, אב"ד (-) הרב שניאור פרדס, דיין (-) הרב אריאל ינאי, דיין