הצדדים נישאו ביום 15/3/78 ונולדו להם שני ילדים. כעת הם בגירים.

ביום ט' ניסן תשס"ה (18/4/05) פתחה האשה בביה"ד תיק תביעת גירושין.

בכתב התביעה היא כתבה: "התנהגות אלימה מילולית ולאחרונה גם פיזית, היו תלונות במשטרה בעקבות התנהגותו של הבעל (אלימה) ואיומים מצידו ומצד אחיו ברצח".

בדיון הראשון בביה"ד שהתקיים ביום כ"ז סיון תשס"ה (4/7/05) התברר שהצדדים גרים בפירוד שנתיים. האשה עזבה את הבית.

האשה אמרה: "עזבתי בגלל איומים שלו ושל אחיו, איומים ברצח, זרקו עלי סיגריות, כשהייתי לוקחת אותו לבית לוינשטיין היה מקלל ומרביץ לי אני רוצה להתגרש".

הבעל אמר: "אני לא רוצה להתגרש... היא בגדה בי, צילמו אותה".

"אשה: לא ידעתי שאסור לדבר עם אנשים בקניון".

אח"ז אמר הבעל שמוכן להתגרש אלא שאח"כ יצא את אולם הדיונים וסרב להכנס למרות שהותרה שלש פעמים.

ביה"ד קבע מועד להוכחות האשה לחייב את הבעל בגירושין והבעל הוזמן בצו הבאה.

במועד שנקבע, ג' אב תשס"ה (8/8/05), הופיע הבעל וב"כ עו"ד שדמי. האשה לא הופיעה.

ביה"ד החליט שעל האשה לנמק את אי הופעתה, ולא - יסגור את תיקה.

עוד באותו יום כתבה האשה לביה"ד שטעתה בשעת תחילת הדיון והגיעה בשעה מאוחרת. והוסיפה: "אבקש לקבוע דיון דחוף לגט היות ואני חיה עם גבר אחר מזה תקופה ארוכה".

ב. בדיון שהתקיים ביום י"ג כסלו תשס"ו (14/12/05) הופיעו הצדדים וב"כ הבעל עו"ד שדמי. האשה חזרה ואמרה שעזבה את הבית בגלל איומים, והוסיפה: "אני לא אוהבת אותו ויש לי מישהו אחר... מר אלמוני... אני מכירה אותו כמעט שנתיים... ביה"ד: אתם מקיימים יחסי אישות? אשה, כן. בה"ד, את צריכה להבין שאי אפשר לחייב אותו בגט בגלל שאת לא בסדר.

ב"ד, למה את רוצה לחייב אותו בגט? אשה, איים עלי זרק עלי חפצים, קילל אותי, ארוחת בוקר שלו, זה זונה, ארוחת צהרים בת זונה... בעל, מעכשיו את לא באה אלי בכלל. ב"ד, אז תגרש אותה. בעל, אני רוצה אותה.

ב"כ הבעל אמר שהאשה מנצלת את הנכות של הבעל שלקה באירוע מוחי ורוצה להפריד החבילה והוסיף שבבקשה לביהמ"ש כתבה שהיא גרה בבית ואילו בביה"ד אומרת שהיא לא בבית. לדעתו, אין עילה לחייב הבעל לתת גט לאשתו. בית הדין אמר לב"כ הבעל שבתסקיר נכתב שהבעל נקט בביטויים אלימים ועו"ס דיווחה שאיים על חיי אשתו.

ב"כ הבעל השיב שהדברים נובעים מלחץ נפשי, באים מתוך עידנא דריתחא.

לשאלת ביה"ד את הבעל: "אתה מסכים שתבוא הביתה? "השיב: "כן, שתבוא, מצידי שתעשה מה שרוצה"... ביה"ד, מדוע לא היה יחסי אישות ביניכם כמה שנים? אשה, כי הוא חולה סוכרת ועוד לפני האירוע לא היה יכול... בעל, היה כל הזמן... אבל מהשיתוק לא יכולתי, היום אני יכול השתפר המצב..."

ג. בהחלטת ביה"ד בסוף הדיון נאמר שעל ב"כ הבעל להשיב אם הבעל מוכן לעשות בדיקה רפואית לגבי תיפקוד מיני. ביום 26/1/06, התקבלה בביה"ד בקשה מב"כ האשה, עו"ד נחמיה יעקב: "לחייב את הבעל ליתן גט לאשה, הואיל ועפ"י ההלכה הם אסורים זה לזה, וגם מהסיבה שלא הגיש תשובתו לענין בדיקת התיפקוד המיני". ביה"ד החליט להעביר את הבקשה לתגובת הבעל וב"כ.

ביום 9/2/06, הודיע ב"כ הבעל בשם שולחו כי אין התנגדות לקיים בדיקות.

ביה"ד החליט שעל הבעל לפנות למרפאה מוסמכת המטפלת בתפקוד מיני.

ביום 12/7/06, התקבלה בביה"ד בקשת ב"כ האשה עו"ד נחמיה יעקב, לחייב ולכוף את הבעל ליתן גט לאשתו מהנימוק שלמרות שחלפה למעלה מחצי שנה לא הציג הבעל תוצאות של בדיקתו. וגם מהנימוקים שציין בבקשתו הראשונה.

ד. ביה"ד הזמין את הצדדים ליום כ"ד חשון תשס"ז (15/11/06).

במועד הנ"ל הופיעו בביה"ד הצדדים וב"כ האשה עו"ד נחמיה יעקב.

הבעל אמר שלא עשה בדיקה והוא שוכב עם אשה אחרת. לשאלת ביה"ד למה אתה לא רוצה להתגרש? השיב הבעל: "היא האשימה אותי שאני מכה אותה, גט יהיה במוות".

ב"כ האשה אמר שהבעל לא רוצה לתת גט כי האשה הגישה בביהמ"ש תביעה רכושית, רוב הרכוש רשום על שמו ועל פי החוק, האיזון נעשה עם פקיעת הנישואין, הבעל וב"כ הציעו סכומים מאד נמוכים כהסדר לגירושין, הבעל גר בדירה עם הבנים ולאשה אין דיור, איים עליה להרוג אותה.

יש לציין שתוך כדי הדיון ביזה הבעל את ב"כ האשה במילים כגון: "תשתוק" "תסתום הפה" "נבלה" הוא אף הרים את מקלו ואמר לו: "אני מאיים עליך".

ביה"ד החליט שעל ב"כ האשה להגיש לביה"ד המסמכים אודות אלימות הבעל כנגד האשה. ביום 21/11/06, התקבלו בביה"ד מב"כ האשה מסמכים כנ"ל.

גם בפרוטוקולי ביהמ"ש שהגיש ב"כ האשה ישנם איומים ומילים גסות שהפנה הבעל כלפי האשה ובא כחה.

עד כאן תמצית פרשת התביעה, טענות ומענות של הצדדים וב"כ.

ה. והנה הואיל ובנד"ד טען הבעל בביה"ד: "היא בגדה בי, צילמו אותה".

וגם האשה עצמה הודתה בביה"ד בפה מלא, ללא בושה, שזינתה תחת בעלה, במשך שנתיים, עם גבר זר. א"כ הרי שהדין פשוט שאסור לבעל להמשיך לחיות עם אשתו והוא חייב לגרשה, וכמו שנפסק בשו"ע (אבה"ע סי' קטו ס"ו) וז"ל:

"אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת שזינתה, אין חוששין לדבר זה לאוסרה דשמא עיניה נתנה באחר {ודוקא שאין רגלים לדבר אבל אם יש רגלים לדבר, נאמנת} אבל איבדה כתובתה עיקר ותוספת וכו' ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה, הרי זה חייב להוציאה, אבל אין כופין אותו להוציאה וכו'".

ועוד נפסק שם (ס"ז):

"מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזנתה אשתו וכו' הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה ויתן כתובה ואם הודית לו שזינתה תצא בלא כתובה וכו'".

וע"ע מ"ש הרמ"א (שם סי' קעח ס"ט) ובפתחי תשובה שם (סקי"ז) ע"ש.

ואמנם משום הא שהבעל טען שאשתו בגדה בו והאשה הודתה שזינתה על אף שהוא חייב לגרשה וכאמור, מ"מ אין לכוף בגלל זה את הבעל לגרש את אשתו וכמ"ש בשו"ע הנ"ל וע"ע בפת"ת שם (סקל"ז). וע"ע בדברי הרמ"א (שם סי' קי"ז ס"ב) ובפת"ת שם (סק"ב). ובאוצה"פ סי' יא סק"א. ובפד"ר ח"א עמוד 237, וח"ט עמוד 173. ע"ש.

ו. אולם בנד"ד יש עוד שתי עילות שהאשה העלתה נגד בעלה: א. חוסר כח גברא. ב. אלימות פיזית ונפשית.

האשה טענה שמאז שהבעל חלה במחלת הסכרת הוא לא יכול לקיים יחסי אישות.

גם הבעל הודה שמאז שנפגע באירוע מוחי הוא לא יכול לקיים יחסי אישות אמנם הוא טען שכיום השתפר המצב ויכול לקיים יחסי אישות אולם הבעל לא השיב עד היום לביה"ד, כפי החלטת ביה"ד אם הוא מוכן לעשות בדיקה רפואית לגבי תיפקוד מיני. א"כ יש לראות בכך הודאת הבעל לטענת האשה שאין הוא מסוגל לקיים יחסי אישות ופשוט איפוא שזו עילה לחייבו ואף לכופו לתת גט לאשתו.

כמו שנפסק בשו"ע (אבה"ע סי' קנד ס"ז) וז"ל:

"אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט והוא מכחישה, יש אומרים שהיא נאמנת {ואפילו לא שהתה עשר שנים}, וכופין אותו להוציא מיד ולא יתן לה כתובה וכו' במה דברים אמורים כשאינה תובעת כתובתה, אבל אם תובעת כתובתה אינה נאמנת ואף להוציא אין כופין. הגהה, וי"א דבזמן הזה שיש נשים חצופות אינה נאמנת. ומ"מ במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת נאמנת וכו'".

וע"ש בב"ש (סקי"ט) שכתב:

"ועי' סי' יז שם הביא הפלוגתא כשאומרת גרשתני אם היא נאמנת להוציא הכתובה, וכאן סתם ופסק דלא יתן הכתובה, ובאמת דינים הללו שוים ועי' תוספות סוף נדרים".

גם בביאור הגר"א סי' קנד (סקמ"א) כתב:

"והוא כסברא אחרונה בסי' יז ס"ב, וי"א דאינה נאמנת לענין וכו' אבל כל הפוסקים חולקין בזה כמש"ש וכ"כ הרשב"א והריב"ש סימן קכז בהדיא כאן".

וע"ע שם בפת"ת (סקט"ז) שבספר גבורת אנשים האריך בזה והביא דעת הרבה פוסקים דסבירא להו דנאמנת אף להוציא כתובה, זולת כשתובעת כתובה אינה נאמנת כלל בשום ענין. ע"ש.

ובשם נודע ביהודה כתב שם שפשוט שאם הבעל הודה שאין לו גבורת אנשים, יוציא ויתן כתובה. ע"ש.

ז. וע"ע ברמ"א שם שפסק:

"אם טוענת שבעלה אינו שוכב עמה ואינו בא עליה, דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים". וכתב בפת"ת שם (סקכ"ג) בשם ספר גבורת אנשים שכוונת הרמ"א הנ"ל היא שהאשה טוענת שבעלה אינו שוכב עמה מחמת שאינו יכול או שאינו בקי בדרך ארץ וכמ"ש תוס' סוף נדרים, דאם טוענת שמורד מתשמיש אינה נאמנת כמ"ש בשו"ע (שם סי' עז ס"ד). ע"ש.

וע"ע בשו"ע (אהע"ז סי' עו סי"א):

"אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה וכו' ואם חלה או תשש כחו ואינו יכול לבעול, ימתין ששה חודשים עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו, ואח"כ או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה". א"כ בנ"ד שהבעל לא הודיע לביה"ד עד היום אם הוא מוכן לעשות בדיקה רפואית אם התרפא כדבריו מהפגיעה בתיפקוד המיני כפי שהוא בעצמו הודה שמאז אירוע המוחי הוא נפגע בזה, הרי כאמור, יש לקבל את הודאתו הנ"ל ולכו"ע יש לכופו לגרש את אשתו.

ח. נוסף לכך טענה האשה לאלימות פיזית, מילולית ונפשית מצד בעלה כלפיה ועילה זו אף נכתבה גם בתסקיר שנערך ע"י עו"ס וגם בפרוטוקולי בית המשפט.

וכאמור לעיל גם באולם ביה"ד לעיני הדיינים, התנהג הבעל כלפי אשתו וב"כ באיומים ואלימות מילולית וכבר אמרו חז"ל: " לא תהיה שמיעה גדולה מראייה".

וכבר כתבנו בפסקי דין אחרים חומר האיסור של אלימות פיזית ונפשית של בעל כלפי אשתו. וז"ל הב"י (אהע"ז סוס"י קנד ד"ה מ"כ בשם ספר אגודה):

"מצאתי בתשובת רבינו שמחה, המכה את אשתו, מקובלני שיש יותר להחמיר מהמכה את חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו ואשתו חייב לכבדה יותר מגופו, והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רדוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך ואם הוא רוצה לגרש יוציא ויתן כתובה.

ואח"כ כתב, תטילו שלום ביניהם ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום, שאם יוסיף להכותה ולבזותה, אנו מסכימים להיות מנודה ויעשוהו ע"י עכו"ם לתת גט או עשה מה שישראל אומרין לך וכו' ואפילו קיבלה עליה, יכולה לומר, איני יכולה לקבל, שהן הכאות שאין להן קצבה". והוסיף הב"י שם וכתב: "וכן כתב בהגהות אשירי פרק המניח את הכד בשם א"ז (ב"ק לב:) וז"ל, אסור לאדם להכות את אשתו וגם חייב בנזקיה אם הזיקה הוא ואם רגיל תמיד להכותה ולבזותה ברבים, כופין אותו להוציא וליתן כתובה וכן השיב רבינו שמחה שיעשוהו ע"י עכו"ם, עשה מה שישראל אומרין לך" עכ"ל.

ט) וסיים הב"י:

"ועי' בתשובה להרמב"ן (במיוחסות סי' קב) וכתבתי בסוף סי' עד". וז"ל הרמב"ן שם: "שאלה, בעל המכה אשתו בכל יום ומצטערת עד שהוצרכה לצאת מביתו והלכה לבית אביה, והוא טוען שהיא מקללתו בפניו והיא מכחישתו וכו' אם יכולים ב"ד לחייבו שבועה שלא יכה אשתו ושינהג עמה כראוי? תשובה, אין לבעל להכות ולענות אשתו. דלחיים ניתנה ולא לצער ואדרבא צריך לכבדה יותר מגופו, ואם טוען שהיא מקללתו, ב"ד חוקרין ושואלים לשכנים מי הגורם. ואם הוא מכה ומצער שאל כדין והיא בורחת הדין עמה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, זכר לדבר הגר {ר"ל, מעשה דהגר אשת אברם שברחה ממנו על דבר אשר עינתה שרה. חדושי הגהות בטור שם}. אבל אם מקללתו חנם, הדין עמו, דהא מקללת בעלה בפניו, מן היוצאות שלא בכתובה, ומ"מ אם הדבר מסופק לב"ד מי הוא הגורם, או אפילו הגיעו לדבר ברור שהבעל מכה שלא כדין, איני רואה שיכולים ב"ד להשביעו שלא לעשות כן, אלא גוערים אותו ומייסרין ומודיעין שאם יכה שלא כדין שיהא חייב להוציא וליתן כתובה, שאפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער כגון, שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה או שלא תשאיל להם הוא מוציא ונותן כתובה כל כן במכה ופוצע ומצערה בגופה, וקרוב בעיני הדבר, שאם ידוע שהוא מכה אותה שלא כדרך בנות ישראל ההגונות ר"ל, שמתמיד להכותה, שאין נאמן לטעון שהיא גורמת שהיא מקללתו בפניו, דלאו כל כמיניה לאחזוקה בפרוצה וכענין שאמרו בפרק המדיר (כתובות עא ע"ב), על מנת שלא תלך לבית המשתה, יוציא ויתן כתובה וכו'" עכ"ל. (גם בסי' קטו הביא הב"י תשובה זו).

י) והב"י בסי' עד העיר על דברי הרמב"ן וז"ל:

"ועל מה שכתב שאין בית דין יכולים להשביעו אני תמה, דכיון דעבירה קא עביד, שהרי המכה את אשתו עובר בשני לאוין כשם שעובר המכה את חבירו וכמו שכתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' אות עז), למה לא ינדו אותו שלא יעבור על דברי תורה, ומעשים אצלינו בכל יום, וגערה ונזיפה לא מהניא בהו, ועל פי הנידוי הם נמנעים. וסעד לדבר מצאתי בתשובת רבינו שמחה שכתבתי בסימן קנד. אח"כ מצאתי כדברי בספר מישרים (נכ"ג ח"ה, נח ע"ב) בשם הרמ"ה וכו'" עכ"ל.

יא. ומ"מ כתב הב"י בסי' קנד שם וז"ל:

"ומ"מ נ"ל דאין לסמוך על דבר ספר אגודה ורבינו שמחה וא"ז לכפות להוציא על דברים, כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים ועי' בתא"ו נכ"ג ח"ה" עכ"ל.

אמנם בדרכי משה שם (אות יז) חלק על הב"י וכתב:

"ואיני רואה בזו דבריו כלל, דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם. כ"ש שרמב"ן ומהר"ם הסכימו בתשובותיהן בענין הכאת אשתו והביאו ראיות ברורות לדבריהם, גם הסברא מסכמת עמהן, ומה שלא הוזכרו בדברי הפוסקים, אפשר לומר שהיה דבר פשוט ביניהם, ק"ו הוא מאומר איני זן וכו' וכמו שהורה בתשובה הנ"ל ואף שלא היה בנמצא בימי הפוסקים הראשונים ולכן לא הוזכרו, ולכן אין לדחות דברים ברורים בקש. ומ"מ נראה דטוב שלא לכופו ליתן גט אלא בדרך זה להחרימו או לתופסו בידי עכו"ם או בשוטים, שלא להכותה או שיוציא ויתן גט, ובדרך זה שלא מקרי כפייה על הגט רק לקיים מה שמחוייב לעשות וכו'" עכ"ל.

יב. והנה, מה שכתב הדרכי משה שם להעיר על הב"י, שהרמב"ן ומהר"ם הסכימו בענין הכאת אשתו. לכאורה בדברי הרמב"ן הנ"ל לא מצינו שהתיר לכוף בעל המכה את אשתו, לתת גט. ואפילו להשביעו שלא לעשות כן, לא התיר אלא רק כתב: "גוערים אותו ומייסרין ומודיעין שאם יכה שלא כדין, שיהא חייב להוציא וליתן כתובה" וא"כ אין מדברי הרמב"ן הוכחה נגד דברי הב"י.

והרמ"א בהגהת שו"ע (אבה"ע סי' קנד ס"ג) פסק:

"איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו ואם רגיל הוא בכך, יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד ואם אינו ציית לדברי הב"ד, י"א שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה עכו"ם הוא וכו'".

והנה אף לדעת הב"י הנ"ל נראה לדייק מדבריו שדוקא לענין לכפות הבעל לתת גט בזה הוא לא סמך על דברי האגודה, רבינו שמחה וא"ז. אבל לענין חיוב הבעל בגט גם הב"י מודה שיש לחייב את הבעל בגט וכן נראה מדברי הב"י בסי' עד הנ"ל שהביא להלכה את תשובת הרמב"ן שכתב שמייסרין ומודיעין אותו אם יכה יהיה חייב להוציא וליתן כתובה. ע"ש. וע"ע בשו"ת הרדב"ז ח"ד (סי' קנז). ויביע אומר ח"ב (אה"ע סי' י' אות ב). וכן כתבו בערעור בתיק אחר של בי"ד דנן חברי בית הדין הגדול, בדעת הרוב, הרבנים הגאונים רבי מרדכי אליהו ורבי שלמה בן שמעון.

יג. וגם בענין אלימות נפשית נראה שאלימות נפשית ומילולית אינה פחותה, אם לא יתרה, מאלימות פיזית. וכמו שכתב בענין זה עמיתנו הגר"ש שפירא בפסק דין אחר וז"ל:

"דהנה בבעל המכה את אשתו הביא הב"י דעת רבינו שמחה "שבעל המכה את אשתו יש להחרימו ולנדותו וכו' ואם היא רוצה לצאת יוציא ויתן כתובה וכו', אבל להכותה ולבזותה שעניה זו מסורה בידו ואין בידינו לעשות תקנה לדבר אפילו שמואל מודה (שיוציא ויתן כתובה) וכו'", וכן הביא שם בשם אור זרוע וז"ל: "אסור לאדם להכות אשתו וכו' ואם הוא רגיל תמיד להכותה ולבזותה ברבים כופין אותו להוציא וליתן כתובה וכו'" והביא שם עוד דעת הרמב"ן בתשובות המיוחסות, וכן הביא הדרכי משה בשם המהר"ם מרוטנברג, והב"י כתב דאין לסמוך על דברי רבינו שמחה ואו"ז לכפות ולהוציא על פיהן שלא נזכרו בפוסקים מפורסמים, והדרכי משה חולק עליו וסבירא ליה שאין להסתפק בדבר כלל, שכיוון שהרמב"ן והמהר"ם הסכימו עמם והם בודאי מהפוסקים המפורסמים, ועוד שהביאו ראיה לסברתו ולמדו מדין ק"ו מהאומר איני זן ואיני מפרנס ואין לדחות דברים ברורים בקש, ולכן מסקנתו שבכהאי גוונא כופין הבעל לגרש את אשתו, ויש לעיין האם דברי הראשונים מיירי דוקא במי שמכה את אשתו מכות פיזיות, או שהדברים אמורים אף במתעלל התעללות נפשית, ואף שמצד הסברא לכאורה אין מקום לחלק בין הדברים, שידוע שהרבה פעמים התעללות נפשית חמורה מהתעללות גופנית, יש לעיין מהו הדין בנידון דידן והאם גם במקום התעללות נפשית יש מקום לכפות את הבעל לגרש את אשתו.

יד. ובגוף הך מילתא דצער נפשי הוי מילתא ולא גרע מנזק גופני יש להביא מספר ראיות, דהנה בעלמא אמרינן בסוטה י"ב "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים". וע"ש בתסו' שהוא אחד מהיורדים לגהנם ואינם עולים, ומסקנת התוס' התם דהוי כאחד מג' עבירות חמורות שאין עומדים בפני פיקוח נפש והדין בהם שיהרג ולא יעבור, ע"ש, ומשמע שאף שבהלבנת פנים יש רק פגיעה נפשית אפילו הכי חמיר, ואין לזה היתר משום שלא נעשית פגיעה בלתי הפיכה, והנה דין זה נאמר ביחס של אדם לחבירו אמנם מצאנו במפורש, שפגיעה נפשית מהוה סיבה לחייב את האדם לגרש את אשתו ונביא מספר ראיות להאי מילתא.

טו. דהנה בכתובות ע.א שנינו המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס יתר מכן יוציא, ובגמ' שם בעמוד ב' שנינו "ומאי שנא עד ל' יום, עד ל' יום לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא טפי שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא" ומשמע שאף שלאשה אין הפסד בפועל דהרי מעמיד פרנס אפילו הכי יוציא ויתן כתובה וטעמא דמילתא שכיוון שמתפרסם הדבר ברבים, נוצר זלזול לאשה בפני השומעים, ואשה אינה מחויבת לשאת זלזול זה ושמע מינה שאף שלא היתה פגיעה בפועל כיוון שנפגעה נפשית ע"י מה שזולזלה חל חיוב על הבעל לגרשה. וכן שנינו שם עא.ב שבאשה שנדרה ושתק לה בעלה וקיים הנדר יוציא מיד, דסברא מדאישתיק מיסנא הוא דסני לי, והקשו התסו' בד"ה אבל, אמאי לא תמתין כמו בהדירה הוא, שמא ישאל על הקמתו ותירצו התסו' "אבל הכא סברא מיסנא סני ואינה סבורה שיתפייס עוד לא תקנו שתמתין הואיל וקשה לה", הרי שכיוון שחושבת שהוא שונאה אין מחייבים אותה להמתין שכיוון שנפגעה פגיעה נפשית משנאתו אין מאריכין לו הזמן וחייב להוציא מיד.

טז. וכן שנינו התם במשנה המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה וכו' יוציא ויתן כתובה המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנועל בפניה וכו'", הרי כשמונעה מלילך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה שמונעה מקשרים חברתיים הכרחיים ומינימליים הדין שיוציא ויתן כתובה וטעם הדבר משום שיש בזה פגיעה נפשית שמנתק הקשר בינה לבין משפחתה או שמונעה מלעשות פעולות אלמנטריות בקשרים בין בני אדם שבזה יש פגיעה נפשית ועיין ברמב"ם ה' אישות פי"ג הי"ג שביאר "שזה כמו שאסרה בבית הסוהר ונעל בפניה", ועיין בגמ' שם עב.א "בשלמא לבית המשתה איכא נועל בפניה" וברש"י שם "דלת של שמחה ופיקוח של צער", וע"ש עוד בגמ'. הרי שחזינן שפגיעה נפשית הוי פגיעה והוי סיבה לחייבו לגרשה, וע"ש עוד בגמ' שביארו הא דאיתא במשנה שתהא ממלאה ומערה לאשפה, במתניתא תנא שתמלא עשרה כדי מים ותערה לאשפה וכו' מפני שנראית כשוטה" וכן איתא התם המדיר אשתו שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה וריחים ותנור יוציא ויתן כתובה שמשיאה שם רע בשכנותיה, הרי שכל שמכריחה לעשות דברים שנראית כשוטה או גורם לנתק הקשר החברתי שלה עם קרובים או שכנים, שבכל אלו יש פגיעה נפשית הדין שיוציא ויתן כתובה ועיין בתוספתא כתובות פ"ז ה"ג - ה"ה וברמב"ם ה' אישות פי"ג ה"ט - הט"ו. חזינן מכל הנך דיני שגם התעללות נפשית ופגיעה נפשית מהוה סיבה לחייב את האדם לגרש את אשתו.

ועוד שנינו בכתובות סא.א "ר"א אמר מהכא כי היא אם כל חי לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה" הרי שהגידרה הגמ' שמהות חיי הנישואין היא שניתנו לחיים ולא לצער ומעתה היכא שנפגעת מהות ותכלית חיי הנישואין ששני הצדדים יחיו ונוצר מצב שעצם חיי הנישואין גורמים לצער יש לומר שזה עצמו מהוה סיבה לחיוב בגט.

יז. והנה אף שכל הראיות שהבאנו הינם ראיות לחייב הבעל לתת גט לאשתו ולא מצאתי ראיה מפורשת שכופין הבעל לגרש את אשתו כשישנה מצדו התעללות נפשית חמורה, יש ללמוד דין זה מסברא וכמוש"כ לעיל, דחזינן מהאמור במשניות בכתובות עז.א שחילקו בין מומין קטנים למומין גדולים וכן חילקו בין מומין לבעל פוליפוס מקמץ ומצרף נחושת, ויסוד החילוק הוא גודל הצער ואי אפשרות האשה להשלים עם מצב זה. ואף אנו נאמר שכל היכא שיש התעללות נפשית חמורה שבי"ד משער שאין שום אפשרות לאשה לחיות בצער כזה, ואנו רואים מעשים בכל יום בבית הדין שהעינויים הנפשיים שעוברים על האשה גורמים לה לקוץ בחיים יש לומר שבכה"ג נכפה את הבעל לגרש, והלא בכתובות עז.א שם שנינו גבי מחלוקת רב ושמואל באומר איני זן ואיני מפרנס אם כופין אותו להוציא או כופין אותו לפרנס, ואומרת הגמ' דטעמא דמאן דסבר שכופין אותו להוציא מפני שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, ואף אנו נאמר שבמקרה של התעללות נפשית חמורה לא גרע מהתעללות גופנית והוי ק"ו מחיי נפש ונימא שיוציא ואם אינו רוצה להוציא חובה עלינו לכפותו להוציאה.

יח. ויש להביא ראיה לספק שהסתפקנו מתשובת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן ק"ב (עליה רמז הב"י בסי' קנ"ד, והביאה הדרכי משה שם) ותשובה זו הובאה גם בשו"ת הרשב"א ח"ז סי' תע"ז, ואמנם יש שינוי בין סוף התשובה בח"ז לסוף התשובה בתשובות המיוחסות לרמב"ן אך ברור שחדא תשובה היא. דהנה הרשב"א נשאל "בעל המכה את אשתו בכל יום עד שהצריכה לצאת מביתו וכו' הודיעני מה דינו, תשובה, אין לבעל להכות את אשתו דלחיים נתנה לא לצער וכו' ואם הוא מכה אותה ומצערה שלא בדין והיא בורחת הדין עמה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, זכר לדבר הגר, וכו' ומודיעין אותו שאם יכה שלא כדין שהוא חייב להוציא וליתן כתובה שאפילו על שאר הדברים שאין לה צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל ולבית המשתה או אפילו שלא תשאיל נפה וכברה לחברותיה או שלא תשאל מהם הוא מוציא ויתן כתובה כל שכן במכה ופוצע ומצער בגופה וכו'", ומבואר מדבריו דאת עצם הדין שמחייבים את הבעל לגרש את אשתו במכה אותה פיזית למד הרשב"א מק"ו מבעל המתעלל התעללות נפשית באשתו, וכתב על זה הרשב"א שאפילו באותם הדברים שאין לה כל כך צער, והיינו שכל ההתעללויות הנפשיות שנקטה הגמ' והביא הרשב"א, אין הצער גדול כל כך ואפ"ה מחייבים להוציא ובודאי בצער גדול היינו צער גופני ולפי"ז הוא הדין בהתעללות נפשית חמורה ילפינן בק"ו מדינים אלו ומחייבים להוציא, וע"ש עוד בתשובה בח"ז שהביא בשם ר' יוסף אביתורי שאין כופין הבעל ליתן גט ולהגבותה כתובתה רק אחרי שיתרו בו ויאמרו לו "הוי יודע שמקויים עליך בשטר כתובה שתכבדנה ותזונה כדכתיב בכתובה ואני אפלח ואוקיר וכו' וכשמקבל עליו התראה ומשכין אותם על ידי נאמן אם יעיד אותו נאמן ששנה באולתו מגבין לה כתובה", הרי שביאר שצריך להתרות ולהשרות על ידי נאמן שיבאר הדברים היטב היכא שאין ידוע לנו מי הגורם, וטעם חיובו לגרש מפני שהתחייב בכתובתה לכבדה וכשעובר על התחייבותו חייב וכופין אותו לגרש וליתן כתובה, ולפי"ז נראה שגם בהתעללות נפשית חמורה שעובר על התחייבותו והדבר ברור לבי"ד יכפוהו לגרש.

יט. ובשו"ת בנימין זאב סימן פ"ח האריך בהאי דינא דבעל המכה את אשתו והביא תשובות הראשונים בדין זה, וננסה לפשוט ספקנו מתוך דבריו, ובתחילה הביא תשובת רבינו שמחה וכתב וז"ל:

"כתב לפנינו ר' ירמיה על חתנו שמכה בתו בתמידות ומבזה אותה בפריעת האשה שלא כדת היהודים והאשה לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה וכו' דבכל הכאה עובר משום פן יוסיף ועונשו גדול ממכה חבירו כי היא יושבת לבטח עמו ודמעתה מצויה וכו' אפילו לשמואל דאמר וכו' יכפוהו לזון ה"מ במזונות וכו' אבל להכותה ולבזותה שעניה זו מסורה לידו ואין בידינו לעשות תקנה אפילו שמואל מודה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה וכו' הא קמן דגדול עוונו מנשוא המכה את אשתו וכו' ע"י שהוא עובר בלאו דלא יוסיף וכו' עד שבסוף כתב אם אין שם תקנה אחרת כופין אותו לגרש".

וחזינן מתוך דבריו דנשאל בתרתי על בעל המכה את אשתו ומבזה אותה, והנה אף שעיקר תשובתו היא לענין ההכאה דמשמע דזה היה הקוץ המכאיב ביותר וכתב שבהכאה עובר על לאו דלא יוסיף וזה לא שייך בהתעללות נפשית, מכל מקום שאר דבריו שכתב שהיא יושבת לבטח עמו ודמעתה מצויה וכן מש"כ לחיים ניתנה ולא לצער ועוד שחמור מאומר איני זן כיוון שגרה עמו ומסורה בידיו להכותה ולבזותה וטעם זה שייך בין באלימות גופנית ובין באלימות מילולית ונפשית, ונראה לומר שכמו שלענין הכאה כופין אותו לגרשה לדעת רבינו שמחה הוא הדין לענין ההתעללות הנפשית דאם לא כן, כיון שנשאל בתרתי היה לו לומר דדין זה אינו נוהג אלא בהכאה גרידא אבל במבזה אשתו הדין שונה ומדלא כתב כן ש"מ שתרוויהו חד דינא להו.

כ. ובהמשך דבריו שם בתשובת בנימין זאב כתב לחלק בין המקרים האמורים בתלמוד שהבעל לא פשע כנגד האשה שבהם לא יכפוהו להוציא אלא שחייב להוציא, לבין מקרים שפשע נגדה כגון במכה אותה שבזה אף כופין להוציא, והביא שם עוד שכל העובר על תקנת חכמים מעשין וכופין לגרש כאשר מעשין לפסולות ועוד שיש לנהוג בו בהרחקה דר"ת וכתב שם וז"ל: "ופשיטא הוא לפי מה שנראה לענ"ד דאין לך עובר על תקנת חז"ל גדול מזה שמכה אותה תמיד ומבזה דתקנת חז"ל הוא שלא יכה את אשתו ויהיה זהיר בכבודה כדאמרינן בב"מ פ' הזהב א"ר חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו וכו' ועוד שם אמר רב לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה וכו' וכתב הרמב"ם הלכות אישות פט"ו וז"ל וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו וכו', (וע"ש שמביא כמה ראיות מתנאים ואמרואים שכיבדו נשותיהן) ולאו דוקא לאשתו אלא אפילו למי שנצרך ממנו פעם אחד יכבדהו כדאיתא בפ' החובל וכו' בירא דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה קלא וכו' ואם על מי שנצרך פעם אחת לא יבזהו כ"ש באשתו שהיא כגופו דנצרך אליה בכל עת שלא לבזותה ולא להכותה אל אדרבה ראוי לכבדה כדאיתא ביבמות פ' הבע"י ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו'" וע"ש שהאריך שמחרימין למי שנוהג עם אשתו שלא כדין, והנה כל הנך טעמים שחייב בכבוד אשתו ואסור לו לבזותה שייכים בין בנוהג באלימות פיזית ובין בנוהג באלימות נפשית ומתעלל בה וש"מ שגם בכהאי גוונא נוהג הך דינא דמחרימין אותו.

ועיין שם שהוסיף "הא קמן דאפילו דלא נחרים אותו האיש המכה את אשתו וכו' הרי הוא מוחרם מגזירה דלעיל (גזירת רבינו פרץ), ואם על דמאיס עלי כתבו האלפסי והרמב"ם פי"ד מה' אישות דאם אמרה מאיס עלי ואינה יכולה להבעל לו מדעתה כופין אותו לשעתו לגרשה שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה כלומר בתוך סל אחד שכשלא ישמר ישכנו כ"ש היכא דמתמיד להכותה ברשע ובזדון דפשיטא דכופין אותו לגרשה" והך ק"ו דנקט הבנימין זאב שייך גם כן היכא שהבעל מתעלל התעללות נפשית כנגד האשה.

כא. ולכאורה יש להביא כדמות ראיה למש"כ שהתעללות נפשית מהוה סיבה לכפות את הבעל לתת גט לאשתו, ממה ששנינו בס' קנ"ד ס"א מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו י"א שכופין אותו להוציא, ובאחרונים הזכרו ב' טעמים להאי דינא, א. משום רועה זונות יאבד הון וסופו שלא יהיה לו במה לפרנסה ב. משום שנמאס על האשה ואינה יכולה לחיות עמו ולמחול לו, ופוק חזי מאי עמא דבר מעשים בכל יום בבית הדין, והסברא השניה כל יסודה הוא משום הפגיעה הנפשית שנפגעת האשה, ואפ"ה כופין אותו להוציא, ולהך סברא לא בעינן נמי התראה, וש"מ שהפוגע באשתו פגיעה נפשית י"א שכופין אותו להוציא ואף בנידון דידן נימא הכי.

כב. ומצאנו עוד בשו"ת התשב"ץ ח"ב סימן ח', עוד שאלת אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וכו' תשובה, קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקיי"ל לחיים ניתנה ולא לצער דנפקא לן מקרא דכתיב היא היתה אם כל חי בפ' אעפ"י, ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן יוציא ויתן כתובה כדאיתא בהמדיר וכו' דוק ותשכח כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה וכו' אבל הכא מעוות לא יוכל לתקון הוא ומקרא מלא דבר הכתוב טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב ועוד כתוב טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום, ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מק"ו דבעל פוליפוס דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר ממות לא כ"ש וכו', "ואע"פ שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל אנן לאו קטלי קני באגמא אנן ומילתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואפשר שלא אמרו כן על כיוצא בזה הצער הגדול וכו'". והנה דברי התשב"ץ הם באשה שבעלה מצערה ולא הזכיר כלל שהוא מכה אותה וש"מ שמצערה בדברים אחרים ולא בהכאות וש"מ שמיירי בהתעללות נפשית הנובעת מיחסו של הבעל לאשתו ומסקנתו היא שיש לומר שכופין את הבעל לגרשה. {הנה ממה שכתב התשב"ץ: "ואעפ"י שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל" מזה מוכח שהתשב"ץ מיירי בבעל המכה את אשתו כי בזה מצאנו מחלוקת האחרונים אם כופין לגרש כמ"ש בב"י סי' קנ"ד וכנ"ל. אבל אם מיירי בבעל המצער את אשתו בצער נפשי. היכן מצאנו מחלוקת האחרונים אם כופין בזה. י.ז}.

כג. ועיין עוד בתשובה לנכדו של התשב"ץ בשו"ת יכין ובועז ח"ב סי' מ"ד בדבר אשה שעזבה בית בעלה ורצו לפייסה שתחזור לביתו ויפרנסנה והיא שלחה לגדולי הקהל "שיסירו מעליה נזק בעלה ונתנה להם אמתלא שהשנאה ששנאתו היא מחמת הצער הגדול שציערה בעודה בריאה וגם תוך חליה זה הרבה צער ציערה והיתה מקבלת הכל אבל עכשיו שהיא נוטה למות ושלחה מביתו אינה יכולה עוד לסבול וכו'", וע"ש שהפצירו בה שתחזור לבעלה ומיאנה לחזור ע"ש האריכות בלשון השאלה וע"ש בתשובה שכתב "מאחר שהאיש הוא רע מעללים כאשר נודע טבעו וקושי רוחו והיה מקניט אותה ומצערה קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער נתנה וכו' ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וכו'" ע"ש שהביא ככל לשון זקנו התשב"ץ וסיים "ואעפ"י שיש בתשובות האחרונים שאין כופין בזה אפשר שלא אמרו על כיוצא בזה הצער הגדול, ואילו הות דידהו לא הוו אמרו הכי ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות וכי כך עונין את המעוקות וכו'" והנה גם בעובדא זו שהובאה בשו"ת יכין ובועז לא הוזכר כלל שהבעל היה מכה את אשתו, אלא שהיה מצערה, וש"מ שאף היכא שמצער את אשתו וגורם לה התעללות נפשית חייב לגרשה והיכא שהצער מרובה יש לומר שאף יכפו את הבעל לגרשה כמבואר בדברי התשב"ץ ובדברי נכדו בשו"ת יכין ובועז. עכ"ל הפס"ד של הגר"ש שפירא. {גם הראיה מיכין ובועז יש לדחות כמו שכתבתי לדחות לעיל את הראיה מהתשב"ץ. י.ז}.

לאור כל האמור לעיל ביה"ד פוסק:

א. הבעל חייב לתת גט לאשתו.

ב. האשה הפסידה כתובתה.

ג. קובעים מועד לסידור גט ליום כח אדר תשס"ז (18/3/07) שעה 9:00 להביא כתובה ועד קרוב משפחה מכל צד.

ד. אם יסרב הבעל לתת גט לאשתו יחליט ביה"ד בהטלת צווי הגבלה הקבועים בחוק, נגד הבעל וביה"ד יחליט בנושא כפיית הבעל בגט.

(-)יעקב זמיר, אב"ד

מצטרף למסקנות מצטרף למסקנות
(-) שלמה שפירא, דיין (-) אברהם שינדלר, דיין
ניתן ביום כ"ו שבט תשס"ז (14/02/2007)
(-) הרב יעקב זמיר, אב"ד (-) הרב שלמה שפירא, דיין (-) הרב אברהם שינדלר, דיין