ה ח ל ט ה

הצדדים נשואים זל"ז כ-29 שנים.

בתאריך י"ג אייר תשס"ו (11.5.06) הגיש הבעל לבית הדין תביעת גירושין. בתביעת הגירושין כרך הבעל את נושא רכוש הצדדים, משמורת הילדים והסדרי ראיה וכן מזונות.

בסעיף א' להחלטת בית הדין מיום ח' תמוז תשס"ו (4.7.2006) חייב בית הדין את הבעל במזונות זמניים עבור 2 הילדים הקטינים בסך אלף וחמש מאות (-1,500) ש"ח לחודש.

בתאריך כ"ד טבת תשס"ז (14.6.2007) ניתנה החלטה ע"י בית הדין שבה מופיע שהאשה דרשה שבית הדין יפסוק בנושא רכוש הצדדים, אך ורק ע"פ דין תורה [הצדדים זוג חרדי], והבעל דרש שבית הדין יפסוק אך ורק ע"פ החוק האזרחי, ומופיע בהחלטה הנ"ל כדלהלן:

"המשמעות היא שבמצב שנוצר לפנינו איננו יכולים להפעיל את סמכותנו השיפוטית על פי דין תורה. לאור האמור, בית הדין מפסיק את הדיון בתביעה הרכושית. כתוצאה מהנ"ל, היות והאשה הודיעה לבית הדין שמסכימה להתגרש, אלא שמבקשת לקבל את זכויותיה המגיעות לה על פי דין תורה והבעל מתנגד לכך, אין לראותה כמעכבת את הגירושין ועל כן אין לחייבה בגט. לאור הנ"ל מחליט בית הדין כדלהלן: מעכבים בזה... והחל מהיום לא מוטל על האשה חיוב גט".

ביום 3.9.2007 הוגשה בקשה ע"י ב"כ האשה שבית הדין יקבע מועד לדון בנושא רכוש הצדדים, ובבקשה כותב ב"כ האשה, כי כתוצאה מההחלטה הנ"ל, פנה הבעל בתביעה רכושית לבית המשפט, ועל כן, מבקש מבית הדין שבהעדר הסכמה בין הצדדים, באשר לדין המהותי (ההלכה היהודית מול החוק), אזי שומה עליו "לקבל עליו את הדין", ולדון בהתאם לחוק.

בהחלטת בית הדין מיום ה' חשון תשס"ח (17.10.2007) מבהיר בית הדין, כי אין בהחלטה הנ"ל מיום כ"ח סיון תשס"ז (14.6.2007) משמעות למחיקת התביעה בענין הרכוש. בית הדין קבע מועד לדיון בענין הרכוש וכן לענין מזונות הילדים ליום ד' כסלו תשס"ח (14.11.2007).

בדיון שהתקיים לפני בית הדין בנוכחות הצדדים ובאי כחם טען ב"כ הבעל, כי ישנה החלטה שיפוטית שניתנה ע"י בית המשפט לעניני משפחה מיום 2.10.2007 שבו קבע [לאור החלטת בית הדין הנ"ל מיום כ"ח סיון תשס"ז (14.6.2007)] שהסמכות בנושא רכוש הצדדים נתונה לבית המשפט לעניני משפחה.

כן העלה תרעומת וחוסר הבנה על החלטת בית הדין הנ"ל שבה הוחלט [בשונה מההחלטה מיום כ"ד טבת תשס"ז (14.1.2007)] שאין האשה חייבת לקבל גט.
כמו"כ העלו הצדדים את טענותיהם לנושא מזונות הילדים.

בית הדין מבהיר בזה כדלהלן:

לנושא הסמכות לענין רכוש הצדדים:

בעת נתינת ההחלטה הנ"ל מיום ה' חשון תשס"ח (17.10.2007) לא היה מודע בית הדין, כי ניתנה כבר החלטה מפורשת של בית המשפט לעניני משפחה בענין הסמכות.

אי לכך ובהתאם לעקרון הכיבוד ההדדי של ערכאות השיפוט, כמבואר בבג"ץ "פלמן", אין מנוס מביטול ההחלטה הנ"ל.

לנושא החלטת בית הדין שהחל מיום כ"ח סיון תשס"ז (14.6.2007) לא מוטל על האשה חיוב גט:

היות וב"כ הבעל העלה תרעומת וטען לפני בית הדין שאין הוא מבין את הסיבה שבית הדין חזר בו מהחלטתו מיום כ"ד טבת תשס"ז (14.1.2007), נחזור, נבהיר וננמק את הדברים שכבר כתבנו בפסקי-דין אחרים.

במקרה שלפנינו חייב בית הדין את האשה בגט מהטעם שהן הבעל לא חפץ באשה והן האשה לא חפצה בבעל, וע"פ המבואר ברבנו ירוחם ספר מישרים חלק שמיני נתיב כ"ג, כמופיע בהחלטת בית הדין הנ"ל מיום כ"ד טבת תשס"ז
(14.1.2007).

והנה ע"פ דברי רבנו ירוחם במקום שהאשה איננה חפצה בבעל, וכן הבעל אינו חפץ באשה, יש לחייב ואף לכפות בגט את מונע הגירושין.

ואלו דברי רבנו ירוחם בספר מישרים חלק שמיני נתיב שלשה ועשרים:

"וכתב מורי הר' אברהם בן אשמעאל כי נראה לי שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהין לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה".

והנה מדברי רבנו ירוחם אלו חזינן שטענת עיגון עצמה, היא טענה מספיקה מצד עצמה לחייב בגט וכפי שנבאר:

זה ברור שאשה שאיננה מעוניינת בבעלה, ומאידך הבעל מעונין בה, אין היא יכולה לטעון שהיא עגונה ושהבעל מעגן אותה ויש לחייבו בגט, שהרי אין אותה אשה עגונה, הרי יש לה בעל אלא שהיא - האשה - לא מעוניינת בו, ולכן אדרבא נחשבת האשה כמעגנת את עצמה ואין להחשיבה כמעוגנת וממילא אין לחייב את הבעל בגט.

אבל במקום שהן הבעל לא חפץ באשה והן האשה לא חפצה בבעל, מציאות זו היא מציאות עיגון, שהרי אף אם האשה היתה מעוניינת בבעל, לא היתה לה כל אפשרות לעשות עמו שלום בית, שהרי אין הוא חפץ בה, ולכן המציאות של האשה היא מציאות של עיגון, ועל כן, אף שגם האשה לא מעוניינת בבעל וכתוצאה מכך, אין לבעל חיובים כלפיה, אולם, המציאות של האשה היא מציאות של עיגון, ולכן כופין את הבעל בגט, כדי שהאשה לא תהיה מעוגנת [יעויין בפסק"ד רבניים כרך י"ג עמוד 267-271 שמוכיחים כמו"כ שדעת רוב הפוסקים שבטענת עיגון גרידא כופין בגט, וכן יעויין ברשב"א יבמות דף ק"ו].

וכעת נשאלת השאלה, במקרה הנ"ל, שאין הבעל חפץ באשה ואין האשה חפצה בבעל, וכפי שכתבנו, הדין הוא שהבעל חייב בגט, וטוען אני מוכן לתת גט, אלא שתובע תביעה צודקת מהאשה, כגון חפצים שלו הנמצאים בידי האשה, או שמבקש שהאשה תסכים להתדיין בבית הדין ולא בבית המשפט [דהיינו, שהאשה תסכים להעביר את הסמכויות מבית המשפט לבית הדין], והאשה מסרבת ומבקשת לחייבו בגט, האם נאמר שאין קשר בין הדברים, וחיוב הבעל בגט נשאר חיוב, ומאידך חיוב האשה להחזרת חפצים או להעברת סמכויות לבית הדין כמו"כ נשארת, או שנאמר מכיון שכל סיבת חיובו של הבעל בגט נובעת מצד עיגון האשה, ולכן במקרה שכזה שהאשה מסרבת לעשות את המוטל עליה, לא נחשבת האשה כלל כמעוגנת אלא נחשבת היא כמעגנת את עצמה, שהרי אין חולק, שעל פי דין תורה, מוטל על האשה להחזיר את חפצי הבעל, וכן אין חולק שעפ"י דין תורה, מוטל על האשה שבית הדין הוא זה שידון בכל מכלול התביעות ההדדיות שבין הצדדים. לכן, אם האשה מסרבת לעשות את המוטל עליה, אין לראותה כאשה עגונה אלא אדרבא היא זאת שמעגנת עת עצמה, שהרי אם תעשה את המוטל עליה תקבל גט מיידי מבעלה, וממילא נפלה כל סיבת חיובו של הבעל בגט, אי לזאת יש לעכב את חיובו של הבעל בגט.

ונביא ראיות מפורשות, שבמקום שחיובו של הבעל בגט נובע מעיגון האשה, ויש לו תביעה ממונית כנגד האשה והאשה מסרבת, זה מעכב את חיובו בגט, ולדברינו, הבנת הדברים, היות ואין האשה נחשבת למעוגנת, אלא כמעגנת את עצמה, ולכן סיבת חיוב הגט נופלת.

במהרי"ק שורש ק"ב לענין כפיית יבם בחליצה [במקום שסוברים שמצות חליצה קודמת ולא מאפשרים ליבם ליבם], כתב כדלהלן:

"והדין נותן דמאחר דמצות חליצה קודמת ואי אפשר לו ליבם האידנא, משום דלא שבקינן ליה מאחר שאין מתכוונין לשם מצווה, בדין הוא שיחלוץ ויתירנה לשוק דלמה יעגנה מאחר שאינו יכול לכונסה וכו' וכן מצינו בכל מקום שמתעגנות האשה שכופין הבעל לגרש לדברי כל הפוסקים וכו' כל שכן וכ"ש הוא דכולהו איתנהי בה שאין יכולה להבעל לו כלל ואין לך עיגון גדול מזה, דודאי יש לכופו לחלוץ כדי להתירה, היכא שאין היבם בא מחמת טענת ממון, אבל היכא שהיא עשירה והיבם טוען שהנכסים בחזקתו מכח ירושת אחיו אין בידנו לסלקו מירושת אחיו וכו', ומאחר שמן הדין כופין לחליצה ואין לו לעגנה כדפי' אלא שהוא בא מחמת טענת ממון וכדפי' אם כן כי נסתלקה טענת הממון תבנא לדיניה וכופין אותו לחלוץ וכו' שיש לכוף ליבם לחלוץ על פי מנהג המקום בענין הממון, מאחר שאין מעכב הכפיה כי אם הממון".

חזינן להדיא מדברי המהרי"ק הנ"ל, שאע"פ שחל על היבם חיוב לחלוץ ליבמתו כדי שלא יעגנה [ואין כל חיובים הדדיים אלא אך ורק עיגון], אעפ"כ במקום שיש לו תביעת ממון, תביעה זו מעכבת את החיוב.

ובשו"ת שיבת ציון שאלה צ"ו כתב כדלהלן:

"אבל כיון שחליצה מעושית דינה כגט מעושה וכו' ולא עוד אלא אפי' מן הדין אינו חייב לחלוץ וכו', מ"מ כיון שהיבם צועק ככרוכיא ורוצה לציית דין תורה ולקבל על עצמו כל מה שיושת עליו ע"פ פסק דייני ישראל, והיא מסרבת לציית ד"ת, איך יעלה על הדעת לומר שהוא מחוייב לחלוץ כ"ז שהיבמה מסרבת לציית דין תורה עמו וכו' בזה לכו"ע צריכה היא לעמוד עמו לפני בי"ד לציית עמו דין, ופן יהיה הדין שיכול לעכב החליצה, הדבר פשוט שהאי כפיה ע"י שר העיר הוי כפיה שלא ע"פ ד"ת, ויהיה החליצה בטלה כדין חליצה מעושית ע"י שר העיר שאינה חליצה כלל".

חזינן מדבריו כמו"כ להדיא, שאע"פ שהבעל מחוייב לחלוץ כדי שהאשה לא תהיה מעוגנת, אולם אם תובע הבעל לדון בכל התביעות ההדדיות ע"פ דין תורה, והאשה לא מצייתת, אם יכפוהו לחלוץ תחשב החליצה כחליצה מעושה ותהיה בטלה.

כמו"כ מובא בשו"ת מהרש"ם חלק ה' סימן ס' כדלהלן:

"עוד העיר מעכת"ה דלפמ"ש כתשובות הרא"ש הובא בטור שו"ע סימן קנ"ד דמי שהוא מוכתב למלכות כופין אותו לגרש, וא"כ בנידו דידן כיון דכופין אותו לגרש, א"כ אף שלא נתרצה רק באופן שתחזיר החפצים, מ"מ הוי גט. אמנם לדעתי אף דכופין אותו, היינו אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל בנ"ד שרצה לגרשה רק בתנאי שתחזיר לו החפצים שלו והדין עמו, בזה בודאי אין בידינו לכופו".

ובשו"ת אגרות משה אה"ע סימן קי"א כתב כדלהלן:

"אבל בעובדא דידן הלא האחים רוצים לחלוץ לה כשתרצה היבמה לענות כדין התורה בענייני הממון, וא"כ הוי העכוב מצידה, ולכן ברור שאין לה מזונות אלא ג"ח הראשונים בלבד".

חזינן להדיא מכל הנ"ל, שאף במקום שחל דין כפייה על הבעל או על היבם וזאת ע"מ למנוע את עיגונה של האשה, אולם באם תובע הבעל או היבם תביעה ממונית ומבקש לדון עליה לפי דין תורה והאשה מסרבת, זה מעכב את חיובו של הבעל בגט או את היבם בחליצה, וכפי שביארנו שאין לראות את האשה כמעוגנת, אלא אדרבא היא זאת שמעגנת את עצמה וכלשון האג"מ: "וא"כ הוי העיכוב מצידה".

ועיין עוד במה שכתבנו באריכות בנימוקים לפס"ד ב'-ש' תיק מס' 043255082-27-1 וכן עיין מה שכתבנו שם על מה שמובא בשו"ת מהרשד"ם סימן מ"א שכתב שם שאפי' אותם שאמרו חכמים במשנה בפ' המדיר ואלו שכופין מוכה שחין וכו' אם ירצה הבעל לגרש אלא שמבקש להטיל תנאי שנקל לקיים אין לכופם לגרש.

ולכן ה"ה במקרה שלפנינו, האשה טוענת שמוכנה להתגרש, אלא שמבקשת לקבל את המגיע לה ע"פ דין תורה, והבעל מסרב לציית לדין תורה. אין האשה נחשבת למעגנת את הבעל, אלא אדרבא נחשב הוא כמעגן את עצמו, ועל כן, אין לחייב את האשה בגט.

לנושא מזונות הילדים:

נראה לנו, שיש להמשיך ולחייב את הבעל במזונות כפי המופיע בסעיף א' להחלטת בית הדין מיום ח' תמוז תשס"ו (4.7.2006) וזאת, כל עוד ולא יוכח שהבעל עובד ומשתכר.

לאור הנ"ל מחליט בית הדין כדלהלן:

א. החלטת בית הדין מיום ה' חשון תשס"ח (17.10.2007) בטלה.

ב. חוזרים על ההחלטה הנ"ל מיום כ"ח סיון תשס"ז (14.6.2007), שלא מוטל על האשה חיוב גט.

ג. סעיף א' להחלטת בית הדין מיום ח' תמוז תשס"ו (4.7.2006) שבה הוחלט שהבעל חייב לשלם לאשה עבור מזונות 2 הילדים הקטינים סך אלף וחמש מאות (1,500) ש"ח בחודש, ישאר בתוקפו עד להוראה אחרת של בית הדין.

ניתן ביום ח' כסלו תשס"ח (18/11/2007)

(-) הרב נחום פרובר, אב"ד (-) הרב שלום ביבי, דיין (-) הרב בנימין אטיאס, דיין