הצדדים נתגרשו כדמו"י, וחל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג (1973) הקובע בפרק השני את הסדר איזון משאבים. הצדדים אף נתנו את הסכמתם לחלוקה ע"פ חוק זה.

הצדדים חלוקים על זכויות סוציאליות שנצברו או זכויות עתידיות כגון פנסיה קרנות השתלמות וכו'. ב"כ הבעל מבקש לממש זכויות אלו, ולפחות לקבל את חלקו בזכויות אלו אף טרם שהגיע זמן פרעונם, וזאת ע"י מינוי אקטואר שיעשה היוון של כל הזכויות ולחלקם. ומנגד ב"כ האשה טוען כי זכויות אלו יש לממשם רק בעת שיגיע זמן פרעונם.

על כן, השאלה המשפטית העומדת בפנינו היא מהו הדין, ההלכה והנוהג. האם ניתן לחלק זכויות עתידיות קודם זמן פרעונם כאשר צד אחד מתנגד לכך.

נצטט תחילה מחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג 1973 את הסעיפים הרלוונטים לשאלתנו.

בפרק שני העוסק בהסדר איזון המשאבים בסעיף 3(א) נכתב :

"לא עשו בני זוג הסדר ממון, ואם עשו במידה שההסכם אינו קובע אחרת יראום מסכימים להסדר איזון משאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו הוראות סעיף 2".

בסעיף 5 (א) נכתב:

"עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג [בחוק זה – פקיעת הנישואין], זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג למעט – ...".

ובסעיף 6 נכתב:

(ב) היה שווים של נכסי בן הזוג האחד, עולה על שווים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש אם בעין ואם בכסף או בשווה כסף.
(ג) באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני, או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הוא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו. לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשעורים.
(ד) בהחלטתו לפי סעיף קטן (ג) יתחשב בית המשפט או בית הדין בכל הנסיבות הקשורות במצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג ובטובת ילדיהם הקטינים, ובאופן שימנע ככל האפשר:
(1) גרימת אובדן מקור פרנסה סבירה לאחד מבני הזוג.
(2) הפסקת קיומו או פגיעה בהמשך תפקודו התקין של תאגיד או של מקום עבודה אחר.
(3) פגיעה בצבירת הזכויות הסוציאליות של אחד מבני הזוג.
(4) פגיעה ברווחת ילדי בני הזוג".

ובסעיפים 8 ו-10 נכתב:

8. ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא לבקשת אחד מבני הזוג אם לא נפסק בדבר יחסי ממון בפסק דין להתרת נישואין לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים.
(3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים כולם או מקצתם לא יהיה לפי שווים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שווים במועד מוקדם יותר שיקבע.
10. זכות של בן זוג לאיזון המשאבים אינה ניתנת להעברה, לשעבוד או לעיקול, כל עוד אינו זכאי לממשה".

על השאלה העומדת בפנינו כפי שכתבנו לעיל, ובה חלוקים הצדדים, לא נתן המחוקק דעתו ואף לא נתן הוראות כיצד לפותרה.

חדא - תחילה יש לבאר כי זכויות אלו, אין האחד זוכה בשל חברו בעת הנישואין מיידית, אלא בזמן פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג (למעט כמבואר בסעיף 5 (א) (ב)).

שנית - המחוקק קבע כי ביה"ד או ביהמ"ש רשאי לקבוע לא רק את הזכויות שיש לאזן כמבואר בסעיף 5 סק"ג ומועד חישוב הנכסים והאיזון כמבואר בסעיף 5(א), ובסעיפים קטנים 1,2, אלא קבע גם שיש אפשרות לבצע ולהוציא לפועל חלוקה של הזכויות שהוחלט שיש לאזנם בין שני בני הזוג ובלבד שהגיע זמן פרעונם שהרי כתב:

"באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזה דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות ורשאי לקבוע מועדי ביצוע החלטתו ושאר תנאיו לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשעורים".

מ"ש ב"כ הבעל לפרש את סעיף 8(3) לחוק יחסי ממון, כי החוק מסמיך את ביה"ד או בימ"ש לקבוע את שווי הנכסים מוקדם ממועד האיזון, ולכן, רשאי גם לקבוע כי חלה חובת היוון גם טרם הגיע זמן פרעונם, מסעיף זה אין ראיה.

בתת סעיף 3, מדובר על נכסים שכבר חלה בפועל הזכות לקבלת ממון - דהיינו אותן זכויות ממוניות שכבר גמלו, וניתן הלכה למעשה לקבל אותן כמטבע קשה. במצב שכזה קבע המחוקק, שבסמכות מיוחדת, ובנסיבות מסוימות, ניתן להזיז אחורה את מועד הזמן של הערכת השווי ושומת הרכוש או הזכות הממונית - עוד קודם למועד הקרע. ברם, אין לבוא וללמוד מכך על זכויות שטרם גמלו ולא חלה בהן הזכות בפועל לקבל אותן כמטבע קשה. על מקרה שכזה, ובצדק, אין כל הוראה בחוק, (גם לא במסגרת הסעיף המיוחד הזה - סעיף 8 - שעוסק בסמכויות מיוחדות). אשר מאפשרות, גם לא בנסיבות מיוחדות, לקבל זכות ממונית כלשהיא בטרם גמילתה.

סוף דבר, החוק לא הסמיך במפורש את בית הדין הרבני או בימ"ש לקבוע ולחלק בפועל את שווי הנכסים מוקדם ממועד פדיונם.

הטעמים העיקרים התומכים בשיטת התשלום העיתי
אע"פ שהחוק לא הסמיך במפורש את ביה"ד או בימ"ש לקבוע ולחלק בפועל את הנכסים מוקדם ממועד פדיונם מ"מ בפסיקה האזרחית יש התייחסות למעלות ולחסרונות בפדיון זכויות קודם שגמלו בתשלום חד פעמי או לחכות עד שיגיע זמן פרעונם ואז ישולמו בתשלום חד פעמי אם גמלו כל הזכויות וניתן לממש את כל הקרן בבת אחת, או בתשלומים עיתיים כגון פנסיה.
כפי שהובאו בפסקי דין של בית המשפט המחוזי והעליון :
א) האפשרות להתאים את התשלום לשינויים בחייו המקצועיים של בן הזוג החיצוני אם חפץ הוא לחדול מעבודה או להסב את מקצועו, ניתן יהיה ליתן לכך ביטוי בתשלומים עיתיים.
ב )שיטה זו מקלה על בן הזוג המשלם את כל התשלום, שכן אינו כופה עליו תשלום אחד משמעותי, אלא פורס את התשלומים לאורך זמן.
ג) בפס"ד לידאי נגד לידאי כתבה והסבירה השופטת נתניהו את הרציונל העומד מאחורי השיטה של תשלומים עיתיים:

"הוראה ... זו בדבר מועד המימוש היא הוראה ראויה וטובה והיא נותנת פתרון מניח את הדעת לבעיות של הזכויות הסוציאליות שטרם "הבשילו". שאלת הציפייה לעומת הזכות המגובשת ולשאלת ההכרעה של שווי הזכויות דחית המימוש עד לגמילתה של הזכות רק מביאה לאותה תוצאה שהיתה מתרחשת לולי חל הפירוד בין בני הזוג ועמו חלוקת הרכוש המשותף שגם אז לא היתה האשה נהנית מהזכויות הסוציאלית עד שיבשילו".

הטעמים והטענות העיקריות התומכות בתשלום חד פעמי.
השופט א. ריבלין כותב שטעם חסרונה של שיטת התשלומים העיתיים כי בנסיבות של גירושין קיימת חשיבות רבה להפרדה הסופית של בני הזוג. התשלום החד פעמי מֵקל על הפירוד.
חסרון נוסף של שיטת התשלומים העיתיים, הוא הצורך במערך הארגוני שיעסוק בביצוע תשלומים או הצורך בהתדיינות חוזרות ונשנות.
השופט מרכוס הציע את השיטה הנהוגה באנגליה CLEAN BREAK, קרי התנתקות מוחלטת. וכך כתב בשיטת CLEAN BREAK :

"המגמה היא לאפשר לצדדים להתנתק אחד מהשני ולא להיות תלוים אחד בשני, ולמנוע את הצורך בעת היציאה לגמלאות לעשות חישובים כל חודש איזה חלק מהפנסיה של האיש מגיע לאשה, והדרך של היוון מאפשרת את הכריתות המוחלטת של היחסים הכלכליים בין הצדדים. נוסף לכך השיטה של חלוקת דמי פנסיה של הצדדים כשיגמלו יכולה להביא לידי עיוות דרך בכך שהראשון שייצא לפנסיה מוצא את עצמו משלם כספים לשני, ורק לאחר זמן מקבל מהשני תשלומים על חשבון הפנסיה של השני. הבדלי גיל של הצדדים והבדלי גיל בפרישה בין האיש לאשה עלולים להעצים את הבעיתיות בענין זה". ע"כ.

כאן ראוי להביא את דבריו של כב' השופט א' ריבלין שהם מעין פשרה בין שתי השיטות (תיק בע"מ - 4623/04 פלוני נגד פלוני):

"על דרך הכלל, וככל שהדבר אפשרי ומועיל, עדיפה שיטת התשלום החד פעמי על פני שיטת התשלומים העיתיים, אולם אין לקבוע מסמרות וראוי לה להלכה שתתפתח ממקרה למקרה, ויהיו בוודאי נסיבות שבהן יתאימו יותר תשלומים עיתיים, הערכאה המבררת היא זו שתתאים את הסדר התשלומים הראוי לפי מידותיהם של בני הזוג שבפניה. במקום שבו נקבע תשלום חד פעמי, ניתן לרכך את החשש מפני הטלת נטל כבד מידי על המשלם, בדרך של חלוקת הסכום למספר תשלומים שישולמו במועדים ובסכומים קבועים מראש".

סוף דבר, על פי הפסיקה האזרחית יש לדון כל מקרה לגופו, בהתחשב בנזקים שיגרמו עקב הטלת תשלום חד פעמי.
הדיון ההלכתי
הדין והמקור על פי ההלכה לקשרים כלכלים אחר הגירושין
נאמר בתורתנו הקדושה (דברים כד, א): "וכתב לה ספר כריתות", ופרשו בגמ' גיטין ספר כריתות דהיינו דבר הכורת בינו לבינה.

וא"כ הגט הוא מפריד לגמרי בן בני הזוג ואף כורת ביניהם כעץ שכורתים אותו.

אולם כריתות זו היא בחלק של אישות בין הצדדים. ולכן גזרו חכמים שלא תדור עמו באותו חצר אף בבתים נפרדים. כמ"ש מר"ן (ש"ע סימן קיט):

"מי שגירש אשתו מן הנישואין לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות, ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי ...".

אבל קשרים אחרים שיש בין בני הזוג, קרי הלוואות או עסק משותף ודאי שהגט אינו מפסיק קשר זה.
אמנם נכון הדבר שצריך להשתדל במסגרת פירוק הנישואין, שלא יהיה שום קשר בין הצדדים, גם לא קשר כלכלי. אולם, זה לא יעשה בכל מחיר. שהרי מצאנו בהלכה על קשר כלכלי זה או אחר בין הצדדים שנמשך גם אחר שהצדדים נתגרשו. ולא רק תשלום בעבור מזונות ילדים, שאותו לא ניתן להפסיק.

הנה לך כמה דוגמאות לכך:
א. אין מעכבים את הגירושין אם אין לבעל לשלם כתובה, אלא מגרשים ואח"כ ישלם כתובתה. ובב"י (סימן קיט) כתב משם תשובת הרשב"א (סו"ס אלף רנד):

"שמעתי בשם גאון שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה".

כן מצאתי לרב אלפס בתשובה והביא ראיה מהגמרא (כתובות נא):

"לקתה, חייב לרפואתה, ואם אמר הרי גיטה וכתובתה ותרפא את עצמה, רשאי. אבל שלא בכתובה אינו רשאי. ואם לא קיבל עליו את הדין מנדין אותו". עכ"ל.

וכתב על זה ב"בדק הבית":

"ואינם נראים דברי סמכא דלא לישתמיט חד מהפוסקים המפורסמים לכתוב כן אפילו ברמז..."

וכן כתב הריב"ש (בתשובת סימן צא) וז"ל:

"וכן הדין היכא דלא איפשר למיקם בסיפוקן והוא רוצה לגרשה, כדי שישא אחרת, והיא אינה רוצה להתגרש, אינה יכולה לתבוע נדוניה וכתובה ולא מטלטלין לאחריותן, אלא תקבל גיטה ואח"כ תתבע כתובתה".

אולם, בחידושי החתם סופר (סוף מסכת גיטין) ד"ה "רבי עקיבא" כתב:

"ואף על גב דהבית יוסף מדחיא לה בגילא דחיטתא, כבר הסכימו כל האחרונים דליכא דפליג, דהיכא דמגרש מרצונו אין לו לגרש מבלי כתובתה".

ובח"מ (סק"ה) כתב בשם תשובת הרא"ש (כלל מ"ב) דכיון דמין הדין היא חייבת לקבל גט, נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב כאשר תשיג ידו. ועיין ב"ש (סק"ו) שכתב שכ"כ בשו"ת "משיבת נפש" (ח"ב אבה"ע סו"ס יא).
ורמ"א בסעיף ו' פסק כדעת הריב"ש והרא"ש. וז"ל:

"ואפילו אין לו לשלם לה כתובתה ונדוניתא, אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין, אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה".

ועיין ב"ש (סק"ו) שהם לישב דהרמ"א איירי בשיכול לגרשה ע"פ הדין.
הנה לך דיש פוסקים דס"ל ואף ההלכה כן, שצריך להתגרש ופרעון כתובה יהיה אחר גירושין.
ב. ובסימן ק"א סעיף ד' כתב מר"ן ע"פ הגמ' בכתובות דף (קד.) ע"פ מימרא דרבי אלעא, ופירוש רש"י (שם):

"גרושה לעולם אינה מוחלת אפילו היתה כמה שנים. לאפוקי אלמנה שאינה גובה כתובתה אלא עד סוף כ"ה שנים". מבואר דמתדיינים גם אחרי הגירושין.

ג. לא רק בכתובה מתדיינים, אלא גם במינקת, שהרי כתב מר"ן בש"ע אבה"ע (סי' פב סע' ה) כתב ע"פ הגמ' כתובות (נט.י) :

"האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק את בנה, אלא אם רצתה, נותן לה שכר ומניקתו".

הנה לך, לא רק כתובה, אלא אף שוכר אותה להניק את בנו ונותן לה שכר חודש בחודשו.
ומכל מקום אחר העיון נראה, שאכן חכמים הקפידו שלא יהיה כל קשר בין בני הזוג גם לא קשר כלכלי. וראיה לזה בסי' קיט סע' ג, כתב מר"ן ע"פ מימרא דרב פפא בגמ' כתובות (כה) :

"גרושה שבאה עם המגרש לדין, מנדין אותם, או מכין אותם מכת מרדות".

ובב"ש (סקי"ז) כתב דדין זה הוא אף לגרושת ישראל.
אולם, בב"י כתב, דלשיטת הרא"ש והטור לא אמרו דין זה אלא בגרושת כהן או גרושת ישראל שנשאת, אבל גרושת ישראל שלא נשאת אין מנדין אותם.

ומ"מ קשר על רקע כלכלי ע"י צד שלישי מצאנו שאכן חכמים הקלו בזה, שהרי מר"ן כתב בסימן קי"ט סעיף ח' ע"פ הגמ' כתובות דף (כח): "היה לה מלוה אצלו, עושה שליח לתובעו".

וכתב הח"מ לאו דוקא מלוה, אלא הוא הדין שאר תביעות, והוא הדין להפך כשיש לו תביעה עליה, ומכל שכן אסור לה לדבר עמו בשוק.

ועוד כתב הרמ"א בשם "הגהות מימוניות" (אות ע), דמותר לאדם לזון גרושתו ומצוה היא יותר מבשאר אדם. וכן הוא בירושלמי כתובות (פי"א ה"ג) :

"רבי יעקב בר אחא בשם כי יוחנן רב אביא בשם רבי אליעזר, כשם שאדם חס על כבוד אלמנתו, חס הוא על כבוד גרושתו, דאמר רבי יעקב בר אביא אליעזר מ"בשרך לא תתעלם", זו גרושתו. וכן מעשה ברבי יוסי הגלילי זן אשתו אחר שגירשה מטעם "מבשרך לא תתעלם". עכ"ל.

וכן בח"מ (סקכ"ה) כתב שאיתא במדרש בראשית רבא פיסקא ג'.
וכן בויקרא רבה (פיסקא יד) מביא מעשה שנתן מעות לגרושתו מדין צדקה, ועל ידי זה ירדו גשמים לעולם. ומשמע דלא איסורא עביד.
וכ"כ רמ"א : "ומצוה לאדם לזון גרושתו ובלבד שלא יהיה לו עסק עמה". עכ"ל.
והוסיף רמ"א וכתב בשם ה"אור זרוע" (ח"א סוף אות תריח) :

"רק יזונה ע"י שליח".

היוצא דקשרים כלכליים בין גרוש לגרושתו, התירו חכמים ע"י צד שלישי, קרי ע"י שליח, או מורשה, ולכן צריך לומר דמה שכתבנו לעיל שתובעת כתובה אחרי גירושין ושכר הנקה, היינו ע"י שליח, ולא ישירות, כמו שכתבנו בתובעת חוב שיש לה עליו, או לו עליה, שרי רק ע"י שליח.

ולכן בנד"ד כאשר צד אחד מבקש שיפרעו חוב או זכויות עתידיות קודם זמנם, בגלל מה שדרשו חז"ל "וכתב לה ספר כריתות", דינה להידחות, מטעם דזה נאמר על קשרי אישות. אולם, קשרים כלכליים ניתן לתבוע על ידי צד שלישי.

כיצד מחשבים זכויות עתידיות על פי ההלכה
הנה דין זה של פדיון של זכויות עתידיות וכיצד מחשבים אותן, כבר הוזכר בגמ' ונבאר הסוגיא בקצירת האומר במשנה במכות (ג'.) :

"מעידים אנו באיש פלוני שהוא חייב אלף זוז על מנת ליתן לו מכאן ועד שלשים יום, והוא אומר מכאן ועד עשר שנים, אומדים כמה האדם רוצה ליתן ויהיו בידיו אלף זוז, בין נותנן מכאן ועד שלושים יום, ובין נותנן מכאן ועד עשר שנים".

פירוש דברי המשנה, שאין מחלוקת שהלווה חייב למלווה אלף זוז, אלא שהעדים הזוממים מעידים שצריך לפרוע בעוד שלשים יום ולאחר שהוזמו, נתברר שזמן הפרעון הוא בעוד עשר שנים.

ופירש הר"ן (בדף א' עמוד ב' בדפי הרי"ף) מה שכתוב במשנה "אומדין" דהיינו אומדין ההפסד שיש ללווה בהקדמה זו וכך ישלמו (העדים הזוממים על מי שהעידו). כלומר כמה מפסיד הלווה בכך שיצטרך להוציא היום את סכום החוב ולא בעוד עשר שנים, וסכום זה יתחייבו העדים הזוממים לשלם לזה שהעידו עליו.

ולפי"ז בנידון דידן אם נחייב את המחזיק בזכויות לפרוע אותם עתה קודם זמנם, יצטרכו לחשב כמה מפסיד מחזיק הזכויות כשיצטרך לשלם את מחצית הזכויות המגיעות לצד שכנגד קודם הגיע זמנן לפדותן, וסכום זה ישלם מבקש הזכויות לפדותן קודם זמנם לצד שכנגד.

אולם ברמב"ם (פרק כ"א מהלכות עדות ה"ב) כתב:

"העידו על זה שחייב לפלוני אלף זוז על מנת ליתן מכאן ועד שלושים יום, והלווה אומר עד חמש שנים, אחר השלשים יום (עיין רדב"ז שכתב רבנו הרמב"ם שינה וכתב חמש שנים לא עשר שנים, משום דקשיא ליה והא איכא שמיטה דמשמט המלוה ודחקו לתרץ בגמ' במלוה על המשכון ומוסר שטרותיו לביה"ד).ונמצא זוממין אומדין כמה רוצה אדם ליתן ויהיו אלף זוז חמש שנים [בידו], ומשלמין כן ללווה וכן כל כיוצא בזה".

יוצא דדעת הרמב"ם היא שאומדין כמה אדם מוכן לשלם ויהיה האלף זוז בידו חמש שנים.
בנד"ד יצטרכו לחשב כמה מחזיק הזכויות יהיה מוכן לשלם כדי שישאירו אצלו זכויות אלו, וסכום זה יצטרך מבקש הזכויות קודם פרעונן לשלם אותם לצד שמחזיק את הזכויות הללו.

היוצא דדעת הר"ן ששמין כמה אדם מפסיד כשצריך לשלם עתה, ולא בעוד עשר שנים. ודעת הרמב"ם ששמין כמה אדם מוכן לשלם וישארו בידו אלף זוז עוד עשר שנים. ולמעשה תהא נפק"מ שהרי הלוקח הלואה משלם ריבית גבוהה יותר מאדם המפקיד.

שיטת הרמב"ן
הרמב"ן ז"ל מקשה כיון שהלוה מודה שאכן הוא חייב אלף זוז, א"כ מה הזיקו העדים בזה שהעידו שצריך לפרוע בעוד שלשים יום, ולא בעוד עשר שנים, הרי בעדותם שהפסידו לו רק את הרוחים שיכל לעשות באלף זוז בזמן שבין חודש עד עשר שנים.

וא"כ מדוע צריך לשלם נזק זה, הרי זה לא גרע מגזלן שגזל, שמשלם כשעת הגזילה וכדאמרינן בירושלמי (פרק איזהו נשך) המבטל כיסו של חברו, פטור.

ומתרץ הרמב"ן שאכן יש הבדל בנד"ד כיון שעכשיו הוא לא חייב לשלם, רק בעוד עשר שנים חל החיוב. נמצא שעכשיו חייבו אותו דבר חדש שלא היה חייב, שהרי חיובו חל עליו רק בעוד עשר שנים, ועתה שהעידו שחייב לשלם תוך שלשים יום, הטילו עליו חיוב חדש, ולכן צריכים העדים לפרוע את השעבוד הזה שרצו להטיל עליו, דהיינו שעבוד של אלף זוז שיחול עליו מכאן ועד חודש ימים, ולא כמו השעבוד שיש עליו שיחול רק בעוד עשר שנים.

וכלשון הרמב"ן דהכא כיון דהשתא לא מחייב כלום כמאן דמפסיד מינה אלפא זוז מאי דמהני ליה דפרעה ההיא שעבודא דאיכא עליה אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין ליתנן מכאן ועד שלשים יום, או ליתנן מכאן ועד עשר שנים.

מבואר מדברי הרמב"ן דכיון שזמן הפרעון דהוא עוד עשר שנים, הרי שעתה אין עליו שום חיוב מכאן ועד עשר שנים, ושום שיעבוד, וחיובו ושעבודו יחולו עליו רק בעוד עשר שנים!

ועוד מבואר בדבריו שדרך החישוב שאומדין כמה אדם מוכן לשלם, אם ישאירו את האלף זוז בידו, ישלם אותם מכאן ועד שלשים יום. לבין מכאן ועד עשר שנים וזה משלמים העדים הזוממים.

וזה כדעת הרמב"ם וכן היא דעת ה"משנה למלך" בהלכות מלוה ולוה (פרק ז' הלכה י"א) וזה לשונו:

"אלמא דמה שמשלמים העדים הוא מה שהיה נותן המלוה ללוה אם היתה ההלואה לעשר שנים, כדי שיפרע לו לשלושים יום, וזה מותר גמור. וכדתנן בתוספתא לוקח אדם שטרותיו של חבירו בפחות ואין בו משום ריבית וכמו שיכול למוכרו לאחר בפחות, כן יכול למוכרו ללוה עצמו. וכמ"ש הריב"ה בסימן קע"ג". עכ"ל.

ולנדון דידן משערים הזכויות כמה אדם מוכן לשלם בעבור שישאירו זכויות אלו בידו עד זמן פרעונן, ובין אם יצטרך לשלם אותם עתה.

שיטת הריטב"א
וזה לשונו:

"אין לפרש שישלמו לו מה שאומדין שהיה זה יכול להרויח באלף זוז עד עשר שנים.

חדא - שאין זה משמעות לשון זה, ועוד דהא מידי דלא קיץ הוא, שאין בו הזמה. ועוד שזה גרמא בנזקין בעלמא דפטור. ועוד דמה גרעו עדים אלו ממבטל כיסו של חבירו, דפטור מלשלם. ועוד דאפילו גזלן גמור אינו משלם אלא בשעת הגזילה. ומפרש מ"ש אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז מכאן ועד עשר שנים.

פירושו שישימו מה היה נותן הלוה למלוה, עתה מחוב זה אם יפרענו עתה , ומה היה מניח לו המלוה מזה ומנקין שומא זו והשאר ישלמו לו".

היוצא דשיטת הריטב"א היא שביה"ד אומד גם לפי הלוה כמה מוכן לשלם כדי שלא יפרע עכשיו, וגם לפי המלוה כמה מוכן לוותר ללוה מהקרן אם יפרע לו עד עכשיו, ולפי נתונים אלו אומדין ביה"ד.

וא"כ בנדון דידן אומדים כמה מוכן מחזיק הזכויות לשלם כדי שלא יתן עכשיו מחצית הזכויות, וכמה מקבל הזכויות מוכן להפחית מזכויותיו כדי לקבלם עכשיו.

הקדמת זמן פרעון שווה ממון
עיין ב"קצות החשן" (סימן ע"ג ס"ק ב') שכתב בשם שו"ת מהרי"ט שכתב כי הקדמת זמן פרעון שווה ממון וז"ל:

"ולי הדבר ברור מאותה ששנינו בפרק קמא דמכות (דף ג' עמ' א) מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז וכו' ... "אומדים כמה אדם רוצה, נותנים ויהיה בידו אלף זוז בין נותנם מכאן ועד שלשים יום, ובין נותנם מכאן ועד עשר שנים אלמא דבר שבממון חשיב דמחייבו עדים זוממין בהכי...". עכ"ל.

האם ניתן לתבוע חוב או זכויות עתידיות קודם זמנן?
לשאלה העקרונית האם ניתן לתבוע אדם חוב קודם שהגיע זמן פרעונו, או זכויות המגיעים לו קודם שהגיע זמן מימושן מיד, זכויות אלו נקראות "זכויות אובליגטוריות".

הלכה פשוטה שסתם הלואה היא לשלשים יום, ולמאי נפקא מינה הלואה ל-30 יום כמבואר בש"ע (חו"מ סימן ע"ג סע' א') שאינו יכול לתובעו תוך שלשים יום. כמ"ש מרן ז"ל שם:

"המלוה את חבירו סתם ולא קבע לו זמן, במקום שאין להם מנהג, יש לו זמן שלשים יום שאינו יכול לתובעו קודם לכן. בין במלוה בשטר בין במלוה בעל-פה, בין במשכון בין שלא במשכון. ואם התנה עמו שיתבע כל זמן שירצה, יש לו לתובעו אפילו ביומו האחד".

וקל וחומר אם קבע לו זמן, שאינו יכול לתובעו קודם זמנו. כמ"ש הרמב"ם ז"ל עפ"י הגמ' במכות (ג.) הלכות מלוה ולוה (פי"ג ה"ה) ע"כ הגמרא במסכת דף ג'.

וז"ל הרמב"ם:

"המלוה את חבירו, וקבע לו זמן לפרעו, אף על פי שלא קנה מידו, אינו יכול לתובעו עד סוף הזמן, בין במלוה בשטר בין במלוה בע"פ, בין שהלוה על המשכון בין שהלוה לא במשכון, בין שמת לוה בין שמת מלוה. וסתם מלוה שלשים יום, בין בשטר בין על פה, בין על המשכון, ואם התנה שיתבע בכל זמן שירצה, יש לו לתובעו ביומו שתנאי ממון קיים". עכ"ל הרמב"ם.

מבואר שלא ניתן לתבוע תוך זמן ולא חילקו בין אם יש ממון לנתבע לפרוע גם קודם זמנו, או אין לו. גם מבואר דלא חששו חכמים לכך שמא התובע ימות קודם זמנו ולא יוכל ליהנות מן ההלוואה שנתן. גם לא חששו חכמים שמא הנתבע ימות ויצטרך לרדת לדין עם יורשי הנתבע.

זכויות עתידיות גרע טפי מהלואה שעדיין לא הגיע זמן פרעונה
חדא - בהלואה אדם הוציא ממון שלו ומצפה לקבלו בחזרה. מה שאין כן בזכויות עתידיות, התובע לא הוציא ממון מכיסו כדי לקבלו, אלא מכח השותפות בחיי הנישואין, הסכמות הצדדים לחלק רכושם על פי חוק יחסי ממון.

שנית - בהלואה הרי הנתבע נהנה מכספים אלו ואפשר שיש בידו כספים אחרים המזומנים בידו שיכול לפרוע בהם חובו. ובכל זאת לא חייבו אותו לפרוע קודם זמנו. זכויות עתידיות הם זכויות שאף הנתבע אין בידו, וגם הוא לא יהנה מהם רק לאחר שיגיע זמן פרעונם.

שלישית - זכויות אלו כאשר מחכים עד אשר יגיע זמן פרעונם - אין אף אחד מפסיד מזה. שהרי כל זכויות אלו נעשו כדי להנות מהם בעתיד, כך שאף אם הצדדים היו נשארים נשואים ולא מתגרשים, גם אז היו מממשים זכויות אלו רק בהגיע זמנם. כך שכאשר מתגרשים ומשאירים זכויות עד הגיע זמן פרעונם, הצדדים נהנים מהם כמו שהם נהנים גם לולי היו מתגרשים.

רביעית - כפי שביארנו בדעת הרמב"ן דכל זמן שלא הגיע זמן פרעון ההלואה, עדיין אין שום חיוב על הלוה, והחיוב עליו יחול רק כשיגיע זמן הפרעון. ואם כן, גם בזכויות עתידיות, עתה אין למחזיק בזכויות עתידיות שום חיוב כלפי מי שיזכה בהם בעת שיגיע זמן פרעונם, וקל וחומר שגם המחזיק בהם, עתה אין לו שום זכויות בהם שיכול לממשם קודם שיגיע זמנם מבלי שיפסיד בהם.

סוף דבר, גם על פי ההלכה לא ניתן לחייב לעשות היוון, קרי הקדמת פרעון חוב או זכויות קודם שהגיע זמנם למימוש.

ולנדון דידן
א. טענת הבעל כי יצטרך לחכות שנות דור, עשרים וחמש שנים עד אשר יוכל להנות מכספים אלו, על פניה נראית טענה מוצדקת, אולם, מה לו לעשות, אלו הם הזכויות שלהם הוא זכאי כמו שהזכויות שוות סכום מסוים ולא ניתן לשנות את שוויין, כן מועד קבלת הזכויות הוא זמן מסוים, שלא ניתן לשינוי.

ב. גם הטענה כי יעבור זמן מרובה ומיתה שכיחה, הרי על זה כתב הרמב"ם: "בין שמת לוה בין שמת מלוה", משמע החשש שמא ימות, אינה סיבה להקדמת פרעון קודם זמנם.

ג. בנידון דידן מדובר בזכויות פנסיוניות, שפדיונם קודם זמנן מהווה נזק כלכלי והפסד לא רק למבקש לפדותם עתה, אלא גם לצד שכנגד שרוצה להשאירם במשמורתם, גם לו יגרם נזק כלכלי.

ד. גם מ"ש ב"כ הבעל, כי לקתה מדת הדין בזה כי כספי הבעל היו נזילים וחולקו, בעוד שכספי האשה שאינם נזילים נשארים אצלה ואינם מתחלקים, טענה זו אינה נכונה, מאחר וחל כאן חוק יחסי ממון בנכסיהם וזכויותיהם המשותפות של הצדדים, נמצא אפוא שמדובר בקופה אחת גדולה ששייכת לשני הצדדים - אם כי בכוח ולא בפועל. ואם כן כאשר האשה נוטלת את חלקה בכספי הבעל, היא בעצם נוטלת לפי החוק חצי מהשיתוף, כלומר חצי מהממון שלה בממון המשותף. ומנגד כך גם בזכויותיה של האשה. זהו שיתוף אובליגטורי שבעצם הבעל לא נוטל אלא את המחצית ששייכת לו מכלל השיתוף הזה, בגלל חוק האיזון.

ה. מה שכתב ב"כ הבעל כי עשו היוון בפס"ד שניתן ע"י ביהמ"ש על זכויות מוניטין - אינה ראיה בנידון דידן. זכויות מוניטין אכן מעת לעת יצטרכו לשבת ולדון ולהעריך מחדש את שווים של זכויות מוניטין אלו, לכן נטה שם ביהמ"ש להכריע ע"פ השיטה החד פעמית.

משא"כ בנדון דידן ניתן מיד לקבוע כי מחצית מזכויות אלו מגיעים לבעל, וא"צ לחשבונאות ולהערכות מחדש.

בשולי פסק הדין
בית הדין פונה לאשה בהצעה כי מאחר ועתה פניה לבנית בית חדש ומשפחה חדשה, והזכויות אשר מגיעות לבעל, יתחיל מימושן רק בעוד כעשרים וחמש שנה שנות דור, אם כן מדוע לה לסחוב על גבה את ה'גיבנת' הזו למשך עשרים וחמש שנה, וכן בעוד עשרים וחמש שנה תתחיל להעביר מחצית מזכויותה ואולי התהליך ימשך עוד עשרים וחמש שנה.

ביה"ד מציע לאשה ולב"כ לנהל מו"מ עם הבעל וב"כ כמה נזק כלכלי יכול להיגרם לאשה באם הבעל יקבל זכויותיו עכשיו, והבעל ישא בתשלום זה והכל ע"פ חישוב של אקטואר שיעריך את שווי הזכויות עתה ואת הנזק שיגרם בפדיונם עתה, וסכום זה ישלם הבעל לאשה.

סוף דבר. תביעת הבעל לביצוע היוון על זכויותיה של האשה בטרם גמילתן, נדחית. הצעתנו האחרונה ניתנת כהצעה בלבד לשיקול דעתם של הצדדים.

הנלע"ד כתבתי, וצור יצילנו משגיאות אמן.
(-) מיכאל עמוס, אב"ד
אנו מצטרפים לפס"ד המנומק של כב' האב"ד הגר"מ עמוס שליט"א.
(-) שניאור פרדס, דיין (-) אריאל ינאי, דיין
אנו פוסקים כאמור לעיל.

ניתן ביום י"ז שבט תש"ע (01/02/2010)
(-) הרב מיכאל עמוס,אב"ד (-) הרב שניאור פרדס, דיין (-) הרב אריאל ינאי, דיין