ה ח ל ט ה

בפנינו תביעת הבעל לגירושין להפסיד את האשה מכתובתה ולחייבה בהחזר מתנות.

הבעל מיוצג באמצעות ב"כ עוה"ד ד. הלפגוט, והאשה מיוצגת כיום ע"י טו"ר ש. עמיר.

מנגד, עומדת בפנינו לדיון תביעת האשה לכתובה ופיצוי. בכתובה נרשם סך מאה אלף דולר.

נכון להיום, הבעל מוכן לתת גט בהתאם להחלטת ביה"ד ולהמלצתו, האשה מסרבת, ודורשת את כתובתה ופיצוי נוסף בטרם סידור הגט.

בתאריך כ"ו אייר תשס"ט 20.05.09 הוציא ביה"ד החלטה לפיה, הצדדים חייבים להתגרש, נימוקים מפורטים יצורפו במועד מאוחר יותר.

באשר לתביעת האשה לכתובה ופיצוי, ביה"ד המליץ לאשה וב"כ לשקול בשנית הצעת ביה"ד לפשרה כאמור בהחלטתו מיום כ' חשון תשס"ט 2.11.08 והוטל עליה להמציא לביה"ד תשובה להצעה זו בתוך 14 יום.

להלן נימוקי החלטת ביה"ד.

נקדים לכך תקציר עובדתי הרלוונטי למתן הנימוקים.
בתאריך ו' אב תשס"ב 15.07.02 פתח הבעל לראשונה תיק תביעה לגירושין. בכתב תביעה מפורט מציין כי אלו הם נישואין שניים לשניהם ומגולל טענות קשות כנגד האשה שעיקרן:
א. מורדת מחיי אישות
ב.עסוקה בעצמה בכל מיני עיסוקים שאין הדעת סובלת אותם כמו תורת הנסתר, קבלה, קלפים, טארות.
ג. האשה עצמה מסכימה להתגרש אלא שמעוניינת לנשל אותו מכספו וזכויותיו.

האשה וב"כ דאז, עוה"ד ע.ח. המציאו כתב הגנה מיום 4.09.02.
עיקרי דבריה:
א. מכחישה את טענות הבעל.
ב. מעוניינת בשלום בית.
ג. מודה היא בלימוד קבלה והעיסוק בה, לדבריה, הדבר נותן לה תעצומות נפש, ומאפשר לה להתקיים "בכפיפה עם נחש".

האשה אף פתחה תיק תביעה לשלום בית ובו טיעונים קשים כנגד הבעל המתאימים יותר לתביעת גירושין, בסיומו, מבקשת היא חלוקת הרכוש המשותף.

במקביל, פתחה האשה וב"כ תיק תביעה לפירוק שיתוף מיום 23.07.02 ובו טענות קשות כנגד הבעל.

בסעיף ה' לכתב התביעה נאמר "נישואי הצדדים נערכו ב - 4.12.89 ברוב שמחה והדר ואהבה, אך כמה רבה היתה אכזבתה ופגיעתה לאחר החתונה עת נתגלה הנתבע בפרצוף השטן האמיתי אותו הצליח להסתיר בהצלחה וכשרון רב עובר לנישואיהם".

אמירה קשה זו של האשה עלתה בדיון בפני ביה"ד מיום י"ד כסלו תשס"ג 19.11.02 ע"י ב"כ הבעל, כנגד טענת האשה כי היא מעוניינת בשלום בית.

האשה בתגובתה אמרה, כי היינו בייעוץ בשירותי הרווחה והפקידה הגיעה למסקנא ששנינו שונים לחלוטין והיא הציעה להתגרש. (ראה פרוטוקול)

תשובה שאינה מספקת לאמירה כה קשה כנגד הבעל.

ביהמ"ש דחה את עמדת האשה לפיה תביעת הגירושין אינה כנה וממילא תביעתה לפירוק שיתוף בסמכות ביהמ"ש, וקבע כי תביעת הגירושין של הבעל כנה וכריכתו בתביעה הרכושית הינה בסמכות בית הדין.

בתאריך י"ז כסלו תשס"ג 19.11.02 החליט ביה"ד בהרכב קמא:

"בנדון גירושין: הואיל והצדדים מסכימים להתגרש לכן יש לפתוח תיק לסידור גט.
בנדון שלום בית: הואיל והאשה מסכימה להתגרש לאור כך התיק סגור.
בנדון רכוש: ביה"ד יקבע מועד לדיון בענין הרכוש לאחר סידור הגט".

בתסקיר שירותי הרווחה מיום 20.01.03 נאמר כי המדובר בבני זוג הנמצאים בסכסוך ארוך ומורכב סביב שונות בתפיסת עולמם לגבי חיי משפחה.

במסקנתו הומלץ על כך שהבן המשותף א' יהיה בחזקת אביו, וביה"ד הוציא החלטה על כך בהתאם.

במועד שנקבע לסידור גט סירבה האשה להתגרש כל עוד לא נסתיימו ההליכים ובעיקר מזונותיה.

התקיים דיון נוסף ובתאריך ט"ז אדר א' תשס"ג 18.02.03 הוציא ביה"ד בהרכב קמא פסק דין מנומק ומפורט ובו הוא חוזר על החלטתו כי על הצדדים להתגרש.

בתאריך 18.05.03 הגיש הבעל וב"כ בקשה לחייב את האשה בגט.

בסעיף 7 נאמר כי האשה הודתה כי היתה עם גבר זר בשעה 12.00 בלילה.

בתאריך ב' חשון תשס"ד הוציא ביה"ד פסק דין מנומק ובמסקנתו נאמר:

"כי האשה אינה זכאית למזונות מאחר ואינה רוצה את בעלה".

בתאריך י"ז טבת תשס"ד 11.01.04 הוציא ביה"ד פסק דין נוסף ובו התייחסות לכלל התביעות הרכושיות החובות המשותפים ושוב חזר על החלטתו כי על הצדדים להתגרש. ובנושא הכתובה נאמר כי על הבעל לשלם לאשה סכום הכתובה.

הצדדים לא התגרשו. התקיימו דיונים נוספים, הוגשו סיכומים של הצדדים וב"כ בנושא חלוקת הרכוש ומזונות אשה.

הבעל וב"כ הגישו ערעור על החלטה זו וביה"ד הגדול מיום י"ג אייר תשס"ה 22.05.05 דחה את הערעור.

הבעל וב"כ בקשו מביה"ד הבהרה בנושא הכתובה. התקבלה תגובת האשה וב"כ ובתאריך ב' אב תשס"ה 9.08.05 החליט ביה"ד:

"כי על הצדדים להגיע להסכמה בענין תשלום הכתובה".

סמוך להחלטה זו בתאריך י"ח אלול תשס"ה 22.09.05 פתחה האשה תיק תביעה לגירושין.

בכתב תביעה מפורט טוענת כי כבר מתאריך 15.07.02 אינם מתגוררים יחד, הבעל חי ומתגורר עם אשה אחרת, היא מוכנה לקבל גט לאלתר, ובקשתה "לכפות על הבעל גט מוקדם ככל האפשר על מנת למנוע עינוי דין נוסף מהאשה".

התקיימו דיונים נוספים בתביעה זו ובתאריך י"א כסלו תשס"ו 22.12.05 הוציא ביה"ד פסק דין נוסף מנומק ומפורט ובמסקנתו נאמר כי הבעל חייב לתת גט לאשתו.

הבעל ערער על החלטה זו. ובתאריך י"ב סיון תשס"ו 8.06.06 החליט ביה"ד הגדול ברוב דעות להחזיר את התיק לביה"ד לדון בטענות האשה וב"כ לפיה הבעל מתגורר עם אשה אחרת.

בתאריך ו' כסלו תשס"ו 7.12.05 פתחה האשה תיק תביעה להטלת צווי הגבלה בהתאם לחוק כנגד הבעל.
בסעיף 5 לבקשתה נאמר:

"כי הבעל והאשה מאסו זה בזה ועל הצדדים להתגרש".

עוד נאמר כי קיימות מספר החלטות ביה"ד למתן גט שהבעל מסרב לכבדם ויש צורך לנקוט כנגדו בסנקציות כדי להתיר את האשה מעגינותה.

בתאריך ח' תשרי תשס"ח 20.09.07 פתח הבעל וב"כ תיק תביעה להפסיד את האשה כתובתה, ולחייב בהחזר מתנות. עילות הבקשה מתבססות בעיקר על שלושה דברים:
א. מתרועעת עם גבר זר וכי יש בידו ראיות למעשה כיעור (חוקר פרטי) לפיה האשה מפסידה כתובה.
ב. האשה מורדת בכך שאינה מעוניינת בבעל וחל עליה דברי רבינו ירוחם בספרו (מישרים נתיב כ"ג) שהאשה מפסידה כתובתה.

נקבע מועד להוכחות האשה לא הופיעה ובעקבות כך חייב ביה"ד את האשה לשלם לבעל סך 750 ש"ח הוצאות, נקבע מועד נוסף להוכחות.

בתאריך ח' טבת תשס"ח 17.12.07 התקיים דיון להוכחות גירסת הבעל וב"כ בפני ביה"ד בהרכב דנן.

האשה בקשה דחייה מאחר ואין לה ייצוג. הבעל וב"כ התנגדו בטענה כי האשה הגישה בקשה לביה"ד ובה טענה כי תייצג את עצמה וכי הזמינו עדים הממתינים מחוץ לאולם, ביה"ד התחשב בבקשתה ונקבע מועד נוסף.

יצויין כי בהודעת ב"כ האשה דאז עוה"ד ט.א. על שחרור יצוג מיום 16.12.07 נאמר "כי אינה מייצגת עוד את הגב' בהליכים המתנהלים בפני כבוד ביה"ד הרבני וזאת עקב מחלוקות מהותיות עם הלקוחה".

האשה שכרה את שירותיו של עוה"ד א. נאמן (רביעי במספר).
ב"כ האשה הגיש בקשה לדחיית מועד הדיון, ביה"ד נעתר לבקשה.
בשלב זה התחלף הרכב ביה"ד וביה"ד בהרכבו הנוכחי דן בתביעות.

התקיים דיון ענייני בהוכחות גירסת הבעל אליו הוזמן עד מטעם הבעל. יצויין כי העד שהוזמן הופיע בביה"ד הרבני נתניה בתביעת גירושין שפתחה נגדו אשתו בטענות בגידה ובדיון שהתקיים לפני כשנה הודה האיש (בפני ביה"ד בנתניה) כי בגד באשתו עם האשה.

בחקירתו בביה"ד דנן לאחר שהוזהר לומר את האמת העיד כי קשריו עם האשה אותה זיהה באולם הדיונים החלו עוד מימי הנערות, הקשר נותק, ולפני מספר שנים פגש אותה באקראי בנתניה ומאז חודש הקשר.

בעדותו הצהיר כי היה נתון במשבר קשה ונזקק לטיפול נפשי, האשה הציעה לו טיפול במסגרתו ביקר בדירתה השכורה בקיבוץ ג'. מתאר את דירתה השכורה, בעדותו העיד, כי לא ישן שם, אלא מידי פעם שהה שם עד שעות הבוקר, הודה כי היו חיבוקים ונישוקים ביניהם ואף שכבו יחד עם בגדים מינימליים. אולם לא הגיעו לכלל יחסי מין.

לשאלת ביה"ד מדוע? השיב "כי יש מחסומים".

עוד הודה כי במסגרת עבודתו כנהג משאית כאשר הגיעה אליו ישבה חלקית עליו בתא הנהג אולם לא הגיעו לכלל יחסי מין. הוצגו תמונות שצולמו ע"י חוק פרטי. והעד זיהה בתמונות את עצמו.

העד לא נתן הסבר המניח את דעת ביה"ד לשאלה למה התכון כשהודה בביה"ד בנתניה שבגד באשתו וכי יש לו ילדה מחוץ לנישואין מאשה אחרת.

האשה הודתה בביה"ד שהכירה את העד טוענת שלא נתנה לו להכנס לביתה ולא שכבה עמו, הודתה שהייתה מנשקת ומחבקת אנשים הזקוקים לסיוע נפשי וזאת במסגרת הטיפול המקצועי שהתמחה בו אולם לא קיימה יחסים, באשר לתמונות שהוצגו בפניה ובו נראים האשה והעד בתנוחות לא רגילות למטופלים התחמקה היא מלהשיב עניינית באמירה מי אמר שזה אני.

בהחלטת ביה"ד מאותו יום נקבע כי על הצדדים וב"כ להמציא לביה"ד סיכומיהם מגובים באסמכתאות הלכתיות ונקבע מועד נוסף להמשך הוכחות.

בדיון נוסף שהתקיים, הופיעה פקידת הסעד שטיפולה בצדדים עוד בטרם פתח הבעל תביעתו לגירושין. מדבריה עולה כי הבעל בקש את עזרתה להשפיע על האשה שתפסיק את העיסוק בטיפולים האלטרנטיביים אולם האשה לא הסכימה.

האשה עצמה הסבירה לביה"ד את מהות הטיפולים שהיא עוסקת בהם והציגה תעודות מקצועיות. מצהירה כי במסגרת הטיפולים היא נפגשת עם אנשים על חוף הים לאחר מכן תיקנה דבריה שכוונתה לנשים או לאנשים עם נשותיהם ובשום פנים לא גברים לבד.

גירסא זו מנוגדת להודאתה בדיון קודם כי היתה עם העד שהופיע בביה"ד לחוד, וכי היתה מנשקת ומחבקת מי שהיה זקוק לכך.

הצדדים המציאו לביה"ד הצעותיהם להסכם פשרה. אולם הפער ביניהם היה גדול.
נקבע מועד נוסף להמשך הוכחות לבקשת הבעל וב"כ.

במהלך הדיון הציע ביה"ד הצעת פשרה לסיום ההליך שעיקרו:
א. הדירה תחולק שווה בשווה.
ב. תכולת הדירה תחולק שווה שווה.
ג. הבעל מוותר על תביעתו לדמי שימוש.
ד. הבעל ישלם לאשה סך שלושים וששה אלף ש"ח בשלושים וששה תשלומים שווים.

הבעל וב"כ הסכימו, האשה התנגדה, בא כחה נטה להסכים וביקש פרק זמן להשיב לביה"ד.
בשלב זה החליפה האשה את בא כחה לטו"ר ע. שלמה (חמישי במספר).

במכתב שכתב לאשה בא כחה עוה"ד א. נאמן מיום 20.05.09 נאמר "לבקשתך הריני לאשר לך כי מעולם לא הסכמתי בשמך להצעת הפשרה שהוצעה ע"י ביה"ד".

יצויין כי ביפוי כח שנתנה האשה לבא כחה הנוכחי נוסף בכתב יד בסעיף 6 "להתפשר רק בהסכמתי המלאה ולשביעות רצוני".

התקיים דיון נוסף לבקשת הבעל וב"כ להוכיח כי האשה עוסקת בזנות ועושה מסאז'ים לגברים.

האשה תוחקרה ע"י בא כח הבעל וע"י ביה"ד, והכחישה זאת בכל תוקף. הבעל ובא כוחו בקשו להוכיח ע"פ חשבוניות שהוציאה האשה ללקוחותיה שהיא עסקה במסאז'ים גם לגברים ובקשו חשבוניות מקוריות עם שמות הלקוחות, האשה וב"כ התנגדו בכל תוקף.

בהחלטתו הכריע ביה"ד כי על האשה וב"כ להמציא לביה"ד חשבוניות מקוריות עם שמות הלקוחות שיופקדו בתיק חסויים. וכי בשלב זה ימסרו לבעל וב"כ חשבוניות ללא שמות כדי לשמור על צנעת הפרט ומניעת פגיעה בפרנסת האשה.

ושוב חזר ביה"ד על המלצתו לצדדים להתגרש לאלתר כאשר נושא הכתובה ידון לאחר סידור הגט.
נקבע מועד נוסף בו הוזמנה אשת העד שהופיע.

בתאריך כ"ו אייר תשס"ט 20.05.09 התקיים דיון במהלכו העידה גב' י.ח. (אשת העד שהופיע) ולאחר שהוזהרה לומר את האמת העידה כי היא מכירה את האשה הנוכחת באולם באמצעות תפריט שיחות טלפון של בעלה עמה, כמו כן בנה ראה אותה, והיא אף שוחחה עמה באמצעות ידידה. בהצהרתה העידה כי ברור לה שבעלה בגד בה עם אותה אשה ואף קיימו יחסי מין וזו גם כוונתו בדבריו בבית הדין בנתניה.

עוד העידה כי חזרה לנסיון שלום בית עם בעלה בעקבות התערבות רב ולאחר שבעלה התחייב בפני הרב וחתם על הסכם מפורש שלא יבגוד יותר וברור לכולם שכוונת בעלה באמירתו בגידה היא על כל המשתמע מכך שכן היה חוזר בלילות בשעות מאוחרות מאוד.

ב"כ האשה חקר את העדה על כך שהיא לא טענה על בגידת בעלה בביה"ד אולם העדה השיבה כי זו היתה טענתה המרכזית ואכן מהעיון בחומר שבתיק שהוצג ע"י ביה"ד בפני ב"כ האשה עולה בבירור כי זו היתה עילת התביעה המרכזית של האשה בגין בגידה וכי היא לא חזרה בה.

בשלב זה ביה"ד חזר על הצעתו לצדדים להתגרש כאשר נושא הכתובה ידון לאחר סידור הגט.

הבעל וב"כ הסכימו, האשה סירבה, וביה"ד הוציא החלטה שהיא נשוא הנימוקים המחייבת את הצדדים להתגרש.

ב"כ האשה המציא לביה"ד חוות דעת של מכון פוליגרף ובו נשאלה האשה על קיום יחסי מין עם העד שהופיע בביה"ד והיא השיבה בשלילה.

בממצאים נאמר שלא אובחנו תגובות פיסיולוגיות המעידות על אמירת שקר.

יצויין כי הבדיקה לא נדרשה ע"י ביה"ד ולא ע"י הבעל וב"כ. האשה עשתה זאת על דעת עצמה ובחרה לעצמה את השאלות הממוקדות בענין חיי אישות גרידא.

והדבר אומר דרשני.
ע"כ תקציר השתלשלות העניינים עד כה.
לסיכום, החלק העובדתי הנחוץ לנימוקי פסק הדין הוא כדלהלן:
א. הצדדים מעוניינים להתגרש זה מזה ומואסים זה בזה.
ב. בין הצדדים קיים פירוד פיזי ורגשי מזה למעלה משבע שנים.
ג. בין הצדדים קיימת עוינות ואיבה בלתי רגילה הבאה לידי ביטוי התמשכות דיונית מיותרת עקב היעדר עמדה עקבית שלהם וחשדנות הדדית.
ד. הצדדים מטיחים זה בזה האשמות קשות הכוללות בגידה וסחטנות.
ה. קיימות חמש החלטות ביה"ד המחייבות את הצדדים להתגרש לאלתר. והחלטה אחת הפוטרת את הבעל ממזונות אשתו.
ו. נכון להיום, הבעל וב"כ מוכנים להתגרש בהתאם להצעת ביה"ד לפשרה, האשה וב"כ מתנגדים.

יצאנו מגדרנו בהרחבת התקציר העובדתי מעבר למקובל, ולא בכדי. למקרא השתלשלות העניינים והחומר שבכתבי התביעה של הצדדים כבר בראשית גלגולו של תיק זה יראה הרואה נכוחה, כי הצדדים היו מעוניינים להתגרש זה מזה מיד עם פתיחת הבעל את תביעתו לגירושין לפני כשבע וחצי שנים.

התרגיל אותו עשתה האשה בפתיחת תיק לשלום בית בביה"ד הרבני כאשר במקביל פתחה תיק תביעה לפירוק שיתוף בביהמ"ש התגלה כיעורו בעודו באיבו, וקלונו בימים הללו.

שכן הקורא את תביעתה "לשלום בית" ישתאה, הכיצד אשה המטיחה בבעלה שיקוצים שכאלה עד כדי כך לכונותו "נחש" "שטן" מעיזה היא לבקש בסופו חלוקת הרכוש בביה"ד, ופירוק שיתוף בבימ"ש, כאשר כותרת התביעה "לשלום בית"?

נוסח וצורה שכזו מתאימים יותר לכתב תביעה לגירושין בעילות חמורות, וברי לנו שכבר אז, לא זו היתה כוונת האשה לשלום בית שכן כבר אמרו חז"ל ברוח קדשם "אין אדם רוקק בכוס ואחר כך שותהו" (ראה נמוקי יוסף ריש מס' יבמות).

יתירה מכך, במבט לאחור, לאחר כל הגלגולים בין הצדדים במשך כשמונה שנים בערכאות השונות אנו יכולים לומר בוודאות גמורה כי בכוונה נוסחו הדברים בצורה כה בוטה ופוגעת בבעל. ופרט לכרוז המתנוסס בראש התביעה "תביעה לשלום בית" אין בה מאומה מן הכוון של שלום בית, וכאילו על תביעה שכזו נשא דברו המשורר הגדול ר' יהודה חריזי בספרו תחכמוני (שער ב') "היופי על פניהם והדופי תחת בגדיהם", צדקו דברי הבעל וב"כ בכתב התביעה הראשונית "האשה מסכימה להתגרש, אלא שהיא מעוניינת לנשל את הבעל מרכושו".

ואכן במהלך הדיון ביה"ד בהרכב קמא הבין ביה"ד נכונה, שפני הצדדים להתגרש, והוציא החלטה בהתאם.

מני אז חלפו שנים רבות האשה וב"כ דאז ש.ש. פתחו אף הם תיק תביעה לגירושין ותביעה להטלת צווי הגבלה ובה נאמר "כי הבעל רוצה להחזיק באשה כבת ערובה במטרה לרוקן מכל תוכן את פסק דינו של כבוד בית הדין".

יתירה מכך בסעיף 7 לתביעת הגירושין כותבת האשה בכבודה ובעצמה "כיצד יתכן שבת ישראל תישאר עגונה בנסיבות אלה? האם חירותה חייה ועתידה יהיו הפקר ביד בעלה ואין מושיע?".

למקרא המשפטים הללו, תמה ביה"ד כיצד יתכן שהאשה מחזיקה כיום את הבעל כבן ערובה ואינה מוכנה להתגרש בהתאם להצעת ביה"ד. האם חירותו ועתידו של הבעל פחותים בערכם מחייה ועתידה שלה עליהם היא זועקת ומשוועת לביה"ד שיסייע בידה לאכוף את הבעל את פסק דינו. ומי מונע בעדה מלחלץ את עצמה מעגינותה כאשר נוספו עוד כארבע שנים מהיום בו נכתבו על ידה המשפטים הללו???

אמנם כן, האשה וב"כ טענו במסגרת תביעה זו כי הבעל חי עם אשה זרה, אולם במהלך הדיונים שקדמו לתביעתם לא עלתה טענה זו, ומתסקיר שירותי הרווחה עולה בבירור כי השוני באופי הצדדים הוא זה שעמד בעוכריהם והביאם למשבר שפרץ במלוא חריפותו, ולא מעבר לכך.

תביעתה לפירוק שיתוף בבית המשפט במקביל לתביעתה לשלום בית ודבריה החמורים כלפי בעלה בתביעה זו, מעידים כאלף עדים על כך שתביעתה לשלום בית הינה מן השפה ולחוץ, אינה כנה, וכי הייתה מעוניינת בגירושין מבעלה כבר בתקופה ההיא במידה לא פחותה ממנו.

שכן לאיזה שלום בית מייחלת אשה עם הליך פירוק שיתוף ובו היא מבקשת לפרק את הבסיס של ביתם המשותף. ביה"ד בהרכב קמא הבחין בזאת ובהתאם לכך החליט כי לאשה לא מגיע מזונות.

בנסיבות הללו שייכים היטב דברי רבינו ירוחם המפורסמים בספרו (מישרים, נתיב כ"ג ח"ח) וז"ל:

"וכתב מורי הראב"א כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה. והוא אומר אנא נמי לא בעינא לה, אבל איני רוצה ליתן לה גט.

מסתברא, דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, ומיהו משהינן ליה תריסר ירחי אגיטא, דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב ליה מדיליה, דאדעתא למישקל ומיפק לא יהיב לה".

ומכאן לנדוננו הצדדים מרדו זה בזה או כלשון האשה "מאסו זה בזה" ומעוניינים להתגרש במדה שווה מזה למעלה משבע שנים.

סלע המחלוקת היחיד שנותר הוא תשלום הכתובה והתוספת, אותה דורשת האשה לאלתר ומתנגדת להצעת הפשרה של ביה"ד, בנסיבות הללו, יש להחיל עליהם דינו של רבינו ירוחם, לכל הפחות במה שנוגע לחיובם בגט.

ולא נעלם מעיני ביה"ד שכבר דשו רבים בדברי רבינו ירוחם ונאמר בהם פירושים שונים ראה:
פד"ר כרך ח' (לרה"ג אלישיב ז'ולטי ואליהו, עמודים 321-325).
פד"ר כרך י"א (לרה"ג צימבליסט, אזולאי ודיכובסקי, עמודים 253-259)
פד"ר כרך ט"ז (לרה"ג צימבליסט, אזולאי ודיכובסקי, עמודים 156-159)
פד"ר כרך י"ט (לרה"ג רוזנטל, פרבשטיין וזמיר, עמודים 57-71)
שורת הדין כרך ז' (מאמרו של הרה"ג גמזו עמודים ר"פ-רצ"ג)

ואחרון הגדיל נשיא ביה"ד הגדול והרה"ר לישראל הרה"ג ש.מ.עמאר שליט"א בפד"ר כרך כ' (עמודים 71-78-86) שהרחיב בנושא זה וביאר דברי רבינו ירוחם כשיטת הרשב"א לפי הבנת הב"י, ולדבריו דינו של רבינו ירוחם אינו מוסכם וכמו שציינו זאת בפד"ר כרך י"ט.

אולם המעיין בדבריהם יראה שכמעט כל הפירושים נתקיימו במקרה דנן שכן הצדדים מאסו זה בזה כדברי האשה, הבעל כבר חוייב בגט ע"י ביה"ד בתביעתה לגירושין, ולא שייכים כלל דברי הגר"א שרמן שליט"א בפד"ר כרך כ' (עמודים 126-129) שם מדובר בהסכמה להתגרש, ואילו במקרה דנן שניהם תבעו ותובעים זה את זה להתגרש.

לסיכום: מן התשתית העובדתית עולה כי יש לחייב את הצדדים להתגרש בהתאם לדברי רבינו ירוחם.

נימוק נוסף לחייב בגירושין יש לראות את תביעתו להתגרש בטענה של מאוס עלי באמתלאה מבוררת שכן הבעל ציין בכתב תביעתו הראשוני להתגרש את מאיסותו מהתנהגות האשה העוסקת בניגוד לרצונו בעיסוקים מיסטיים המפריעים לשלום בית.

גם האשה ציינה זאת בכתב תביעתה ואכן ביה"ד מתרשם מתמונת המצב הכוללת מערכת יחסים כה עכורה רגליים לדבר שהעילות שהזכירו בתביעתם הן מוצדקות ואשר על כן יש לראות בהן בסיס לטענת מאיס עלי באמתלא המבוררת לביה"ד שהרי לא ייתכן לנהל חיים משותפים באווירה שכזו בה האשה מכנה את הבעל "שטן" "נחש" ועל כגון דא אמרו חז"ל "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת" (ראה תשב"ץ ח"ב) וידוע שגם הפוסקים הסוברים שאין כופין בטענת מאיס עלי כדעת הרמב"ם וסייעתו, מ"מ כאשר יש אמתלאה מבוררת לכל הפחות מחייבים.

אמנם כן, אין לביה"ד את הכלים לבדוק ולקבוע מי הנחש האמיתי ומי המדומה, אולם ברור שהגיעו מים עד נפש, וביה"ד משוכנע כי לא ניתן לאחות את הקרעים במתיחות השוררת ביניהם לאור ההקצנה ביחסים עקב ההתדיינות הממושכת.

לסיכום: יש לחייב את הצדדים מן הנימוק שיש בסיס לטענת מאיס עלי באמתלאה המבוררת לביה"ד.

נימוק נוסף לחייב בגירושין הוא מכך שיש רגלים לדבר כי האשה מסרכת דרכיה עם גברים זרים כפי שעולה מהחומר הרב שהצטבר בתיקים הכולל עדויות, הודאות האשה במקצת, והסתירות שבדבריה.

למרות, שביה"ד נוקט במשנה זהירות ומקבל את עדות החוקר הפרטי, העד, ואשתו שהופיעו, בזהירות הראויה הרי מכלל דבריה של האשה עצמה עולה כי היא נוהגת לחבק ולנשק אנשים הזקוקים לסיוע טיפולי מקצועי דבר שאינו מוכר בשום מסגרת טיפולית תהא אשר תהא וגם אם כנים דבריה הרי הבעל התנגד כבר בראשית הדרך לעיסוקים הללו וראה בהם כמפריע בחיי השלום בית, וכפי שציינה זאת מתסקיר שירותי הרווחה מאז. העו"ס בעדותה בביה"ד וכפי שעולה

שיחותיה של האשה עם אנשים על חוף הים בשקיעה לצורך טיפול לדבריה, מעלים חשד סביר שהעד שהודה בביה"ד בנתניה שבגד עם האשה והעיד בבית דיננו כי שכב עמה בבגדים מינימליים ואף היה מצוי בביתה בשעות הלילה המאוחרות, דבריו כנים, ועם כל ההסתייגות ההלכתית שיש לתת לדבריו שיש כאן רק עד אחד בכיעור כמבואר בדברי הרמ"א (אה"ע סימן י"א סוף סעיף א' ובנו"כ שם) מ"מ, בבואנו לעמת את דברי האשה עם דבריו של העד במהלך הדיון וכן דבריה שנאמרו בדיונים קודמים, הכוללים סתירות בדבריה, התחמקויות משאלות ישירות שהפנה אליה ביה"ד וב"כ הבעל, לכל הפחות יש לתת לזה משקל הלכתי של עוברת על דת ואשה רעה בדיעותיה, ובפרט לאור עיסוקיה במעשים המנוגדים בתכלית לרצון הבעל. וכפי שנאמר כבר בתמצית הסיכום העובדתי.

וראה עוד בתשובת הרא"ש כלל ק"ז בנוגע לבעל דין המוסר תשובות גנובות לביה"ד ומתחמק מלהשיב עניינית. ודוק מיניה לאתרין.

עמדת ביה"ד שיש לראות בטיפולה של האשה עם גברים הכוללים חיבוקים ונישוקים כשהמטופל זקוק לכך, התנהגות של אשה העוברת על דת יהודית כמבואר בטושו"ע אה"ע (סימן קט"ו ס"ד) ודינה נפסק שיוצאת שלא בכתובה ובנו"כ הובאו דברי הפוסקים להלכה כי להפסידה בכתובתה יש צורך בהתראה, אולם לחייבה בגט אין צורך בהתראה, וכמבואר בדברי הרמ"א על מ"ש המחבר מצוה לגרשה:

"ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשה, ויכול לגרשה בעל כרחה ואין בזה משום חרם רבינו גרשום".

ולהגדרת עוע"ד הביא השו"ע:

"או שהיתה משחקת עם הבחורים".

ובח"מ ובב"ש (סקי"ב) כתבו:

"דלאו דווקא משחקת אלא כל שיחה יתירה המביאה לידי שחוק ועבירה, וכן לאו דווקא עם הבחורים ולאורחא דמילתא נקט".

ובט"ז (סק"ז) כתב:

"דהך משחקת עם הבחורים הוא פירוש על מ"ש במשנה ומדברת דהיינו שהיא אומרת דברי שחוק וכ"ש אם משחקת ממש’.

כלומר ישנם במשחקת שני דברים המוגדרים עבירה על דת.
א.דיבור של שחוק.
ב.משחקת ממש.
וכדברי הט"ז נמצא בחידושי הריטב"א (כתובות ע"ב ע"ב) וז"ל:

"... במשחקת עם הבחורים, משמע דתרוויהו בעינן והא דאמרינן בסמוך מדברת עם כל אדם, ואע"ג דהתם לא שחקה, לא משחקת ממש אלא מטיילת ומדברת דברי בטלה".

וכ"כ בשיטמ"ק בשם תר"י:

"דלאו דווקא משחקת אלא מדברת בשחוק או שמאריכה בדברים".

נמצינו למדים שיש שני סוגי נשים העוברות על דת, האחת, המדברת דבר שחוק, והשנייה משחקת ממש.

ולא נעלם מעיני ביה"ד שבמושגי המתירנות של זמננו קשה להגדיר התנהגות שכזו כעוברת על דת, בצבור שאינו שומר תורה ומצוות, ושומה על ביה"ד לתת את הדעת על כך ולתחם זאת גם בחברה זו.

והנה, המעיין היטב בטעם שחז"ל ביארו מדוע עוע"ד מפסידה כתובה ואף כופין לגרשה כמבואר ברמ"א (סעיף ד') יראה שחז"ל כיוונו ברוח קדשם לשלימות הבית היהודי.

וכמו שמצינו ברא"ש בכתובות (אות ט'):

"האי דעוע"ד משה ויהודית אין לה כתובה, היינו בדבר שהיא מכשלתו כי הנך דמתניתין וכיוצא בהם, כגון שהאכלתו חלב או דם, וכן נודרת ואינה מקיימת בשביל בניו. אבל אם היתה עוברת בשאר עבירות כגון שהיא עצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה, ודת יהודית משום חציפותא ומשום חשד זנות הוא דמפסדא" וכ"כ בתשובה (כלל ל"ב סימן ח) וראה עוד במאירי כתובות שכן ביאר.

ומכאן למדו הרה"ג הדס אלישיב וזולטי בשבתם בביה"ד הגדול (ראה פד"ר כרך א' עמודים 334-338) דעיקר הטעם של עוברת על דת הוא לא משום מעשה העבירה, אלא משום דבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקלקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה, וכמו במקרה דנן.

וראה עוד בספר בית מאיר (סימן קט"ו ס"ב בהגה) שהביא מחלוקת המל"מ (פ"ב מהלכות סוטה ה"א) והב"ש (סק"א) בנוגע לדברי הרא"ש הללו. וכן בנוב"י קמא אה"ע סימן א'.

ויש לכך השלכות גם במושגי זמננו שגם בחברה מתירנית שום אדם בר דעת לא יסכים לחיות עם אשה שיש לה קשר כה עמוק עם גבר זר המוצא את ביטויו בבילויים שכאלו עמו, משום שע"י כך מערערת את יסודות הבית עליהן מושתת הקן המשפחתי.

וראה עוד בזה בספרו של הגרע"י שליט"א יבי"א (ח"ג סימן כ"א) מו"מ ארוך בגדרי עוברת על דת במושגי זמננו, ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ז' סימן מ"ח, שו"ת דובר מישרים ח"א סימן קכ"ד, שו"ת חלקת יעקב אה"ע סימן ו' ותרוה צמאונך.

ומכאן שיש לראות בהתנהגותה של האשה כמעשה פריצות ויש להכלילה בקטגוריא של עוברת על דת, ולחייבה בגט כמבואר ברמ"א שהבאנו לעיל.

וראה שם בתשובת רעק"א סימן קי"ד הוב"ד בקיצור בפ"ת שם (סקי"ד) דלענין גירושין א"צ בהתראה.

זאת ועוד, יש להחיל על אשה זו דין "אשה רעה בדעותיה" שדינה מבואר ברמב"ם (פ"י מהלכות גירושין הכ"ב) והשו"ע אה"ע (סימן קי"ט ס"ד):

"אשה רעה בדיעותיה, ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות מצוה לגרשה שנאמר גרש לץ ויצא מדון" וכמבואר בגמ' (סוף גיטין)

וז"ל:

"מי שרואה אשתו יוצאת וראשה פרוע, וטווה בשוק ופרומה משני צידיה, ורוחצת במקום שבני אדם רוחצים, זו, מצוה מן התורה לגרשה שנאמר כי מצא בה ערות דבר"

והרמב"ם הביא את שני הדינים, של אשה רעה בדיעותיה המבואר דינה במסכת יבמות, (ס"ג ע"ב) ואשה שאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות המבואר דינה במסכת גיטין.

והב"ח פירש דבריו שישנם שני סוגי נשים עליהם מדבר הרמב"ם.
וז"ל (ריש סימן קי"ט):

"ועוד יראה לי דרבינו (הטור) סובר דההיא דמקשטא ליה תכא וכו' היינו פריצותא, והיא ג"כ בכלל גרש לץ ואפילו בזיווג ראשון וזה יותר נכון שהרי רבא גופיה שאמר אשה רעה מצוה לגרשה, הוא שאמר שם ה"ד אשה רעה מקשטא ליה תכא וכו' היינו רעה בדיעותיה (מושג שהטביע הרמב"ם) שמכוונת לצערו שלא לאכול עמו או לקלל ולגדף כ"ז סעודה כדי לצערו שכל אלה "דיעות רעות" ואינה צנועה כבנות ישראל הכשרות" ועל דרך זה הם ג"כ דברי הרמב"ם.

נמצינו למדים מדברי הב"ח שני מושגים לאשה רעה.
א. בדיעותיה וזה כולל קללות וגידופים או שלא לאכול עמו.
ב. שאינה צנועה כבנות ישראל וזה כולל שמתנהגת בפריצות,
ולענין מדוע לא הביא הרמב"ם את הפסוק "כי מצא בה ערות דבר", דנו בכך הרבה מהפוסקים ראה ב"י שם, חת"ס סוף מסכת גיטין ועוד.

וכפי שהבין הב"ח בדעת הרמב"ם כן פירשו הח"מ והב"ש דברי השו"ע שהעתיק לשון הרמב"ם (סימן קי"ט ס"ד) ומעין זה פירש הגט פשוט (סימן קי"ט סקט"ו) ואמנם מצאנו למהר"י הלוי בתשובה (סימן ל"ט) שהבין בדברי הרי"ף הרא"ש והרמב"ם באשה רעה שמדובר באשה פרוצה, וביאר כן דברי הגמ' והפוסקים עיי"ש היטיב. מ"מ אין נפק"מ במחלוקת זו לנדוננו מאחר והאשה עשתה מעשה פריצות וראה עוד בביאור מחלוקת זו באורך בספר שמחת כהן (לרבי כלפון משה ח"ז סימן ט"ו) מה שהביא דברי הרשב"ש (סימן תי"א) וחוט המשולש (סימן נ"ד). ביאור נוסף להגדרת אשה רעה בדיעותיה ועוע"ד ראה בשו"ת היכל יצחק (אה"ע א' סימן ט) לגראי"ה הרצוג זצ"ל ותרוה צמאונך.

ברם, לכל הפירושים במקרה דנן יש לראות במעשיה של אשה זו, כאשה רעה שאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות שדינה מבואר בפוסקים שמצוה לגרשה.

ואמנם בדורנו שבו המתירנות הפכה לצערנו נורמה חברתית היה מקום לפקפק ולומר שאין לכלל הלכתי זה בסיס במציאות העגומה של ימינו.

למרות זאת, גם בדורנו, מן הראוי לתחום גבולות בנושא כה חשוב זה שהוא יסוד מוסד לביסוס הקן המשפחתי, מאחר ומעשים נלוזים כאלו עברו מזמן את גבולות הטעם הטוב ששום בעל לא יסבול זאת, וכמו שכתב תוס' מסכת גיטין (צ ע"ב) ד"ה "עם בני אדם":

"ועוד יש לפרש, רוחצת עם בני אדם סלקא דעתך, אפילו אדם רע אינו סובל זה מאשתו, או אפילו קלה שבקלות אינה עושה כן" ע"כ,

נמצינו למדים מדברי התוס' שישנם דברי פריצות שאין שום בר דעת סובלתן ואם כן גם בימינו כל אדם תהיינה דעותיו אשר תהיינה, אינו סובל אשה שנוהגת בדרך הנלוזה הנ"ל.

ובזמננו ניתן לומר שכל מעשה החורג מהנורמה המקובלת אצלם הינה בגדר בגידה ופריצת המסגרת המשפחתית וכל מקרה יש לדון לגופו.

ראה אוסף פסקי דין (ורהפטיג ח"א עמודים קכ"ב - קכ"ח לרה"ר לישראל והרב קלמס).

הנושא שנידון שם הוא ביחסי ידידות הכוללים בילויים משותפים ביקורים תכופים של גבר בבית האשה הליכה ברחוב שלובי זרוע לדעת המיעוט יש לראות זאת כמעשה כיעור של זנות ולחייב את האשה בגט.

ולדעת הרוב אין לראות זאת כמעשה כיעור.
הנימוק המרכזי בדבריהם הוא שהבילויים היו יחד עם אחרים ואינם חורגים ממנהגי החברה שלהם.
וראה עוד התייחסות לנושא זה להרה"ג שאול ישראלי זצ"ל בספרו משפטי שאול סימן ה':

"אולם בכגון דא ודאי יש מקום להבחין גם בדרגות הקלקול והשחיתות, ואף שאנו רואים בבעל שאינו מקפיד בלבושה וכל כיוצ"ב בדברים שדשו בהם רבים והפך להם להיתר, מ"מ אין לנו יסוד לומר שלא איכפת לו גם בדברים שקרבתם למעשה זנות הוא גדול ביותר, ולסוג זה שייכים הריקודים הסלוניים הללו.... וכהאי גוונא בגמ' סוף גיטין שאמרו שם רוחצת שם כל האדם ס"ד? ופירשו תוספות, אפילו אדם רע אינו סובל זה מאשתו".

דבריו המאלפים מגדירים היטיב את המצב בימינו שיש לבחון בכל מקרה לגופו את החריגה מכללי הנורמה.

מדבריו נלמד שגם בחברה החילונית יש לבדוק האם המעשים הללו גובלים בפירוק התא המשפחתי או הזוגי הרי שיש לראות בכך עוברת על דת ויש מקרים שהדבר גובל במעשה כיעור.

בנדוננו יש לראות את דברי הבעל בדיונים ובכתב התביעה כהתראה לאשה על מעשיה הנלוזים עם אותו גבר שמפריעים למערכת הזוגית ביניהם וגורמים לפירוק התא המשפחתי, אמנם גם הבעל החל לרעות בשדות זרים, אולם אין זה מקהה מהגדרת האשה כעוע"ד, לענין זה ראה תשובת הרמב"ם סימן קי"ט הובאו דבריו בסגנון שונה בשו"ת הרדב"ז ח"א סימן צ'.

וראה עוד בביאור דין זה בהערה למהדיר שו"ת הרמב"ם הגר"ד יוסף שליט"א ואכמ"ל.
נצינו למדים כי ישנם שלשה מצבים עליהם לא אמרו חז"ל שיש להמנע מלגרש ורמת החיוב לגרש שונה ביניהם והן:
א. אשה רעה בדיעותיה, מצוה לגרשה.
ב. עוברת על דת, מצוה לגרשה וכאשר אינה מסכימה ניתן לחייבה בגט. ולענין להפסידה כתובה יש צורך בהתראה.
ג. מעשה כיעור, חייבים להתגרש ומפסידה כתובה ותוספת.

כאמור בנדוננו ביה"ד מתרשם שיש לראות במעשה האשה דין עוברת על דת, ואף מעבר לכך.

לנימוקים הללו יש להוסיף דברי הגר"ח פלאג'י המפורסמים בספרו החיים והשלום שהובאו ברבים מהפדרי"ם כי לאחר י"ח חודש של פירוד על ביה"ד לדאוג להפרידם, ק"ו בנדוננו שעברו כמה וכמה פעמים י"ח חודש ולא נותר שום זיק בין בני הזוג שיהיה ניתן להסתמך עליו שחייבים הם להתגרש לאלתר. מה גם שכבר קיימים מספר החלטות ביה"ד בהרכב קמא המחייבות את הצדדים להתגרש.

מכל הלין טעמי החליט ביה"ד כי הצדדים חייבים להתגרש.

באשר לנושא הכתובה ותוספתה, דעתו של ביה"ד שבנסיבות האמורות יש מקום לפשרה וכפי שהציע ביה"ד והבעל וב"כ הסכימו, אולם, באם תסרב האשה לקבל את הגט במועד שיקבע כפי החלטות ביה"ד יראה בה ביה"ד כסרבנית דין וישקול דעתו בשנית.

יצויין כי לבעל וב"כ דרישה שביה"ד יפסיד את האשה מכתובתה, וזאת לאור החומר שהצטבר בתיק וכוונתם להמציא חומר נוסף ע"מ להוכיח גירסתם, והצעת ביה"ד באה לסיים את ההליכים.

ביה"ד מוצא לנכון להעיר שתיק זה על גלגוליו רב השנים חייב להסתיים בהליך גירושין מסודר כהצעת הפשרה של ביה"ד. די להמשך ההתדיינות המיותרת והמזיקה, זו המסקנא המתבקשת למקרא החומר הרב שהצטבר בתיקים וביה"ד לא יתן למי מהצדדים להפריע לסיים הליך זה כראוי.

עם סיום כתיבת הנימוקים התקבלה בביה"ד תביעתו של הבעל וב"כ לחייב את האשה בדמי שימוש בגין חלקו בדירה.

ביה"ד מצפה שהאשה וב"כ יתעשתו, יקבלו בחיוב את הצעת ביה"ד הכוללת ויתור הבעל על תביעה זו, ובכך תבוא פרשה עגומה זו לסיומה על כל ספיחיה.

ניתן ביום י' סיון תשס"ט (02/06/2009)
(-) הרב מימון נהרי, אב"ד (-) הרב יוסף יגודה, דיין (-) הרב אברהם מייזלס, דיין