הצדדים נשואים משנת 1983 ולהם ששה ילדים משותפים, שלושה מהם קטינים. מתדיינים בתביעת האשה לגירושין ובתביעת הבעל לשלו"ב.

לאחר שמיעת הצדדים וב"כ ולאחר העיון בכל החומר שבתיק פסקנו:
א. דוחים את תביעת האשה לחייב את הבעל בגירושין. ממליצים לצדדים לנהל מו"מ על עתיד נישואיהם. אם יחליטו להתגרש עליהם לנהל מו"מ על תנאי הגירושין ולחלק את הרכוש באופן הוגן ומוסכם.
ב. פסה"ד ניתן ברוב דעות. לדעת המיעוט חייב הבעל לתת לאשה גט, ואם יסרב יש להחיל עליו הרחקות דר"ת. והלכה כדעת הרוב.
ג. אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.
ד. נימוקים מצורפים לפסה"ד.
ניתן ביום כ"ט ניסן תשס"ז (17/04/2007)
(-) הרב ישראל יפרח, אב"ד (-) הרב אברהם כלאב, דיין (-) הרב אברהם שיינפלד, דיין

נימוקי דעת הרוב א':
לאחר העיון בחומר שבתיק, ביה"ד ממליץ לצדדים להתגרש מאחר והשלום נראה כי לא ישרור בין בני הזוג. אך לחייב את הבעל בגט לדעתי אין לחייבו, מאחר ולא הוכח בבי"ד גם לאחר עדותו של מר ס. שהוא קרוב של האשה.

ומאחר והבעל מסכים עקרונית להתגרש וכל דרישתו היא חלקו בדירה, והגיש תביעה לערכאות בגין כך, והוא רוצה להתגרש רק לאחר שהערכאה תיתן את פסקה, מן הראוי שהאשה תפצה את הבעל על חלקו בדירה, ובזה תבוא הפרשה על סיומה.

נימוקי דעת הרוב ב':
לאחר העיון בדברי חברי ובכל החומר שבתיק אני מסכים עם עמיתי שאין לחייב את הבעל בגירושין, ואפרש את דברי:
א. ב"כ האשה טוענת בכתב התביעה על אירועי אלימות פיזית רבים של הבעל כנגד האשה, אולם הדברים אינם עולים בקנה אחד עם מה שהאשה עצמה אמרה וכתבה לפני שהיתה מיוצגת על ידי עו"ד.

בבקשה לצו הגנה שהגישה בעצמה לביהמ"ש ביום 9.3.04 סעיף 4, בו היא אמורה לפרט את אלימות המשיב כלפיה היא כותבת: "נקט כלפיה באלימות מילולית ונפשית אתמול בבוקר ושלשום בלילה".

ובהמשך, במקום בו יש לפרט את הסכנה הגופנית שמהווה המשיב היא כותבת: "אין הוכחה לכך אך המבקשת חוששת מפני מעשים כאלו". [הדגשות לא במקור]

בסעיף 10 היא מפרטת את נסיבות הקשר עם שירותי הרווחה, וכותבת: "לפני שנה עלה שוב עניין התבטאויותיו הקשות בענין התאבדות, המבקשת לא ידעה איך להתמודד עם מעשיו והתבטאויותיו ולכן פנתה למרכז לסיוע ...".

ובסעיף 12 היא כותבת שהיא "חוששת לתגובתו חריפה לאחר מעצרו אתמול בלילה". וכן מתארת אירוע נוסף בו הבעל השתולל צעק דפק ראשו במכונית והיא והילדים רעדו מפחד. היא מציינת הילדה התלוננה שהאבא מכה אותה, ולאחר הטיפול אצל ד"ר [...] אינו מרביץ יותר.

בדיון שהתקיים בביה"ד (כב חשון תשס"ו) אומרת האשה: "היתה אלימות מילולית ונפשית...לא היתה אלימות פיזית".

וגם ב"כ האשה סיפרה: "האשה אמרה לי שבעלה היה משליך לכל עבר חפצים מבלי לפגוע בה, דבר שהאשה אינה יכולה לחיות איתו".

בדיון השני (ח בשבט תשס"ו) שוב אמרה האשה: "האלימות שהיתה היא מילולית ונפשית, והמילה פיסית הוסבר לי שמדובר שכולל השלכת חפצים ושבירת חפצים". כלומר שאין מדובר באלימות כלפיה.

ב. הבעל הורחק מן הבית בעקבות תלונה של האשה במשטרה, וצו ביהמ"ש שניתן במעמד צד אחד לתקופה של 3 חדשים. בינתיים הגישה האשה לביהמ"ש תביעה למזונות ונפסקו בהסכמה מזונות בסך 3,800 ש"ח לחודש.

בתוך כדי תקופת ההרחקה הגיעו הצדדים להסכם לפיו צו ביהמ"ש יבוטל, והבעל לא יחזור לגור בדירה. בתקופה זו יקבלו הצדדים והילדים טיפול ו"שני הצדדים מתחייבים לעשות כל שביכולתם להתחזק כדי שכאשר יהיו מוכנים לכך יתקיימו פגישות בין הצדדים עם הגורם המטפל במטרה לבחון האם ניתן לשקם את הנישואין ולבנות מערכת אימון והבנה הדדית וכבוד בין הצדדים". ההסכם אושר על ידי ביהמ"ש ביום 6.5.04.

לאחר למעלה משנה משראה הבעל, לטענתו, שהאשה מסרבת לשלו"ב וגם מסרבת לקיים הליך של גישור או יעוץ משפחתי, הגיש תביעה לביהמ"ש ביום 5.6.05 ל'פירוק שיתוף'.

כאן יש להדגיש, כי בפני הבעל לא היתה אפשרות חוקית לפנות בתביעה זו לביה"ד, שכן כדי לדון בפירוק השיתוף היה עליו להגיש תביעה לגירושין ולכרוך אליה את ענין הרכוש, והוא אינו רוצה להתגרש. מאידך גיסא, הבעל שעובד קשה כל ימיו מצא עצמו ריק מכל הנכסים, ואפילו לביתו שלו אינו יכול לחזור, לכן נאלץ בלית ברירה להגיש את התביעה לביהמ"ש כדי לממש את חלקו ברכוש.

לאחר שהבעל הגיש את התביעה לפירוק שיתוף בביהמ"ש, הגישה האשה את התביעה לגירושין לביה"ד.

ב"כ הבעל הצהיר בביה"ד ואף חזר על כך בסיכומיו, שבכפוף להחזרתו הביתה בהדרגתיות ובמסגרת שלום בית, הבעל מוכן לבטל מיד את התביעה בביהמ"ש. לכן בודאי שאין בתביעת הבעל לחלוקת הרכוש עילה לגירושין, כמו שטוענת ב"כ האשה. וגם אין בתביעתו רצון להישגים רכושיים.

ג. האשה מתארת בתצהירה את השתלשלות ענין פרעון המשכנתא על ידי הדוד שלה והעברת רישום הדירה כולה על שמה בשנת 1992. לטענת ב"כ הבעל, רישום הדירה והמכונית על שם האשה נעשה על מנת למנוע עיקולים על ידי נושים של העסק שאיימו על בני הזוג. לדבריו, רצון האשה לנשל עתה את הבעל מזכויותיו הוא בבחינת 'הרצחת וגם ירשת'.

בתצהיר עדות ראשית שהוגש לביהמ"ש ביום 14.11.05 האשה מודה בכמה עובדות:
1. "עד לפרידתנו פירנס התובע בכבוד רב את משפחתו המונה 8 נפשות" (סעיף 49).
2. "התובע שילם מהכנסותיו כנגר עצמאי את כל ההוצאות של המשפחה לרבות אחזקת בית ואחזקת רכב". (סעיף 50)
3. "בכל השנים השקיע התובע בהוצאות הבית והילדים, בכללן הוצאות חינוך, פנאי וביגוד". (סעיף 52)
4. לצדדים היתה דירה קודמת במעלה אדומים. הדירה הנוכחית באפרתה נירכשה בשנת 1989 מכספי הדירה במעלה אדומים, ובגין היתרה נלקחה משכנתא. (סעיף 53)
5. "הוריו של התובע עזרו לו במשך כל השנים וגם היום הם ממשיכים לעזור לו מבחינה כלכלית". (סעיף 105).

הנה מתוך דברי האשה עצמה אנו מבינים שהבעל תיפקד כל השנים כאדם נורמטיבי עד למועד הפירוד. פירנס את הבית בכבוד רב ודאג לכל צרכי המשפחה. ואין זה דבר פשוט בימינו לפרנס משפחה בת 8 נפשות בכבוד. אין חולק שכל הכנסות הבעל באו מעסק הנגרות העצמאי שניהל, כנראה בהצלחה לא מבוטלת.

לכן כשהעסק ניקלע לקשיים אין האשה יכולה להתנער ולומר "התובע חב לבדו בחובותיו אותם יצר בעצמו ולטובת עסקו, איני יודעת על יצירת חובות אלה דבר ואיני נושאת בנטל חובות אלה". (סעיף 107). "על פי יעוץ משפטי שקיבלתי, נאמר לי כי ההלכה המשפטית היא שלא ניתן להיפרע מרכוש האישה בגין חובות עסקיים של בעלה וכי קשר הנישואין אינו מקים אוטומטית חזקה בדבר שיתוף בנכסים...". (סעיף 108).

רעיון השותפות 'לטוב ולרע' אינו רק מבחינה מוסרית, אלא גם מעוגן משפטית כמו שקבע ביהמ"ש העליון (ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין פ"ד מו (5) 661):

"כל אימת שנהנה אחד מבני הזוג ממעשי ידיו של בן זוגו, הוא יהיה לא רק שותף לרווחים בלבד, אלא ישא גם בהפסדים ובהוצאות במשותף עם בן זוגו".

כמובן שיש להבחין באופן עקרוני בין תביעה לחייב את האשה באופן אישי להשתתף בתשלום החובות מכספים שתשיג עתה, ובין התביעה להשתתפות בהחזר החובות מכספים שבידיה שמקורם ברכוש הבעל ועמלו.

לכן דרישת הבעל לחלוקת הנכסים שנצברו במהלך הנישואין אשר מוחזקים בידי האשה, היא דרישה הוגנת ביותר. ועד אשר לא יקבל את חלקו המגיע לו אין לחייבו במתן גט. יתר על כן, גם אם היינו מקבלים במלואן את טענות ב"כ האשה שיש לחייב את הבעל בגירושין, לא היה אפשר לעשות כן לפני שהוסדר ענין הרכוש באופן סביר והוגן. וראה פסק דין של ביה"ד בראשות הגר"נ פרובר שליט"א שנדפס בקובץ דברי משפט בהוצאת מוסדות שירת דבורה, תל אביב, חלק ב, עמ' קנג-ז, ודברי הפוסקים שהובאו שם. וקובץ שורת הדין, י', עמ' קצב-קצו, הגר"ח איזירר שליט"א, 'הצבת תנאים מקדמיים לסידור גט'.

יש גם רגלים לטענת ב"כ הבעל שב"כ האשה מתחמקת מקיום מו"מ רציני והוגן עמו או הליך של גישור, והיא כנראה סבורה שתוכל להוציא מן הבעל את הגט בלי שום הסדר ממוני.

ד. מדברי עמיתי בדעת המיעוט משמע שיש לאשה דין של אומרת 'מאיס עלי', ולכן יש לדעתו לחייב את הבעל בגירושין. אין הדברים נראים לי. הואיל ובנידון דידן יש מחלוקת בין הצדדים על ממון רב שהאשה מחזיקה בידיה, לכן דינא של האשה כמורדת 'בעינא ומצערנא'. בכגון זה אין מחייבים את הבעל בגט, אלא אדרבה, מכריזין על האשה וכופין אותה על ידי הפסד כתובה ומזונות לחזור לשלו"ב.

הזכרתי למעלה את ההסכם שערכו הצדדים סמוך לפרידתם, וממנו עולה שהמטרה היתה לנסות להגיע לשלו"ב. וכמו שנאמר בו:

"שני הצדדים מתחייבים לעשות כל שביכולתם להתחזק כדי שכאשר יהיו מוכנים לכך יתקיימו פגישות בין הצדדים עם הגורם המטפל במטרה לבחון האם ניתן לשקם את הנישואין ולבנות מערכת אימון והבנה הדדית וכבוד בין הצדדים".

סירובה של האשה לפנות לטיפול מעלה את החשש שההסכם נועד מלכתחילה רק להטעות את הבעל, על מנת שיסכים מרצונו לעזוב את הבית מתוך תיקוה שיושג שלום. ומשהשיגה את מבוקשה, היא מתנערת מן ההסכם.

ה. ביה"ד הפנה את הצדדים לבדיקה פסיכיאטרית, על מנת לבדוק את טענות האשה בדבר מצבו הנפשי של הבעל. אולם האשה סירבה לבדיקה כיון שסירבה לשלו"ב (כדברי ב"כ האשה בדיון מיום כה סיון תשס"ו). ועל כן ביקשה ב"כ האשה לקיים דיון להוכחות.

לדיון (ח שבט תשס"ו) הביאה האשה עד אחד, מר ס. שהוא נשוי עם אחות האשה, וגם הוא לא העיד שראה מעשים של אלימות פיסית כלפי האשה. ורוב הדברים שסיפר שמע מפי האשה. יצויין שהבעל וב"כ לא התנגדו לעדותו של הגיס, אע"פ שעל פי ההלכה הוא קרוב ופסול לעדות, והיו יכולים להתנגד להשמעתו.

נקבע דיון נוסף לשמיעת עדים, אשר נדחה ביוזמת ב"כ האשה כמה פעמים, אולם לא הובאו עדים נוספים.

נמצא, שהאשה לא הוכיחה שום אירוע של אלימות מילולית ונפשית שטענה עליו, אע"פ שלדבריה היו רבים כאלה. ב"כ האשה מצטטת את הפוסקים בענין חיוב בעל אלים לגרש. אולם היא מתעלמת מן המבואר בדבריהם שיש להתרות בו תחילה פעם ופעמיים, ויש להוכיח את האלימות.

עוד יש לזכור, שהצדדים ערכו את הסכם הפירוד לאחר שהבעל כבר לא היה בבית. באותו הסכם נאמר: "שני הצדדים מתחייבים לעשות כל שביכולתם להתחזק כדי שכאשר יהיו מוכנים לכך יתקיימו פגישות בין הצדדים עם הגורם המטפל במטרה לבחון האם ניתן לשקם את הנישואין ולבנות מערכת אמון והבנה הדדית וכבוד בין הצדדים".

מאז חתימת ההסכם לא התחדש דבר לרעה בהתנהגות הבעל כלפי האשה, והוא בודאי לא פגע בה, שכן הם חיים בנפרד. לכן כלל לא ברור מדוע שינתה האשה את טעמה והיא מסרבת בכל תוקף לפנות לגורם מטפל. בהסכם לא נזכרת אפשרות לגירושין אפילו ברמז, והדבר נעשה כנראה במכוון על ידי עורך ההסכם, כדי שהבעל יאמין שההסדר הוא זמני, והמטרה היא שלום בית. שאם לא כן למה יסכים לעזוב את ביתו ללא הגבלת זמן.

הבעל הודה בכמה מקרים של התפרצות זעם, אולם גם במקרים אלה שלט בעצמו ולא פגע באשה או בילדים. בתופעה זו ניתן לטפל, ואין היא מהווה עילה לחיוב בגט.

יש לבדוק גם את טענת הבעל, שלאשה יש בעיות נפשיות כתוצאה מאירועים שקרו לה בעבר במשפחתה, וגם היא זקוקה לטיפול מתאים על מנת להחזיר את השלום למשפחה.

ו. ב"כ האשה כותבת בסיכומיה (סעיפים 66-67), שיש לחייב את הבעל בגירושין מאחר "שהוא אינו מקיים חובת עונה מזה שנתיים וחצי", מאז הסכים שלא להתגורר בבית [הדגשה במקור]. "הבעל מסרב לחיות חיי אישות עם האשה ולכן הוא נקרא מורד". והיא מוסיפה, שכתוצאה ממרדו זכאית האשה לדרוש גם כתובה מוגדלת.

בצדק משיב על כך ב"כ הבעל, שזו טענה מקוממת ומגוחכת. האשה היא שגירשה את הבעל מן הבית המשותף, והיא זו שמסרבת לקיים עמו יחסים, ואינה מסכימה אפילו להיפגש עמו בנוכחות המגשר.

לעומתה, הבעל חזר ואמר בפנינו שהוא מוכן לחזור בכל רגע לביתו ולקיים את כל חובותיו כלפי האשה. הוא אוהב אותה ורוצה בה. נמצא שהאשה היא זו שמורדת בבעל ולא להיפך.

עצם העלאת טענה מוזרה ושיקרית כזו על ידי ב"כ האשה, שהבעל מורד מחיי אישות, יכולה ללמד על רמת הטיעונים הכללית של ב"כ האשה, ובמיוחד על אמיתותן של הטענות והתאמתן למציאות.

לסיכום:
1. האשה לא הוכיחה את טענותיה כנגד הבעל, ויש ספק רב באמיתותן.
2. על האשה לקבל את הצעת הבעל ששניהם יפנו לטיפול ויעוץ למענם ולמען הילדים.
3. בכל מקרה יש להסדיר באופן הוגן את שאלת מזונות הילדים, חלוקת הרכוש והחובות לפני סידור הגט, ולא יתכן שצד אחד יצא עם הרכוש והצד השני עם החובות.

נימוקי דעת המיעוט:
האשה תובעת להתגרש בטענה שמפחדת מבעלה. גיס האשה שהופיע בביה"ד סיפר שהבעל לא הכה את האשה אך נהג בהתפרצויות, היה צועק על הילדים, ובאירועים משפחתיים היה יוצא באמצע האירוע. הבעל הוצא מן הבית לזמן בלתי מוגבל, וכבר חיים בנפרד זמן רב, ולמעשה האשה מסרבת לחיות עם בעלה בכל תוקף, ואף מסרבת לפנות ליעוץ מקצועי בטענה שלא יעזור, וזאת לאורך שנים רבות שנשואים. ואמנם המעכב את הגירושין היא תביעת הבעל לקבל מחצית הדירה שרשומה כולה על שם האשה ולטענת האשה דודה שילם את המשכנתא כולה במקום שהחברה המשכנת תמכור את הדירה בגין אי תשלום המשכנתא.

הבעל טוען שמחצית הדירה שייכת לו ופנה בתביעה לערכאה אחרת, כדי לחלק את הדירה בינו לבין האשה. נראה שגם פניו של הבעל לגירושין והוא מעכב מתן הגט כדי ללחוץ על האשה לתת לו מחצית הדירה שרשומה על שמה.

לפיכך נראה לסיכום, שאין להשאיר מצב שהאשה טוענת שיש לבעל התפרצויות זעם בלתי נשלטות ובשום אופן לא תחיה עמו, והפירוד ביניהם כבר יותר משנתיים. מעתה יש לחייב הבעל לגרש את אשתו, ואם לא יעשה כן יש להחיל עליו הרחקות דר"ת.

ובענין הדירה בלאו הכי יש הסכמה של הצדדים שערכאה אחרת תחליט. ובענין הכתובה אין לאשה כתובה כיון שהיא אינה רוצה לחיות עם בעלה.

ניתן ביום כ"ט ניסן תשס"ז (17/04/2007)
(-) הרב ישראל יפרח, אב"ד (-) הרב אברהם כלאב, דיין (-) הרב אברהם שיינפלד, דיין