בפנינו תביעת כתובה של האשה פלונית (להלן התובעת) באמצעות ב"כ עו"ד סולן מבעלה לשעבר פלוני (להלן הנתבע). סך הכתובה שלושים אלף דולר.

הצדדים נישאו זל"ז בשנת 1989, והתגרשו בשנת תשס"ה (2004), הצדדים פרודים זה מזה משנת תשנ"ה (2005) ומאז מנהלים התדיינויות הדדיות בבית הדין ובבית המשפט.

האשה חוייבה בגט בשנת תשס"א (ראה נימוקים מפורטים מתאריך ז' שבט תשס"א 31.01.01) ואף ננקטו כנגדה סנקציות אשר קיבלו את אישור נשיא בית הדין הגדול.

הצדדים התגרשו לאחר שביה"ד קיבל את הסכמת הצדדים לדון בתביעת האשה לכתובה לאחר מתן הגט.

ביה"ד עיין בחומר שבתיקים ממנו עלה כי הצדדים וב"כ חתמו על הסכם גירושין אשר קיבל את אישור ביהמ"ש מיום 18.10.01 .

התובעת הגישה בקשה לביטול ההסכם וביהמ"ש דחה תביעתה גם ערעורה בביהמ"ש המחוזי על ההחלטה נדחה.

בסעיף 1 של הסכם נאמר כי: "הגירושין הינם תנאי שלוב ומהותי לקיומן של שאר תניות הסכם זה"

בסעיף 4: "דירת הצדדים תועבר ע"ש האשה ולשם כך יחתום הבעל על יפוי כח בלתי חוזר לפיו ימונו ב"כ הצדדים להעביר חלקו וזכויותיו בדירה לאשה לאחר סידור הגט."

לבקשת ביה"ד צירף הנתבע יפוי כח לפיו הליך זה בוצע.

יצויין כי שוויה של דירת הצדדים כשבעים שמונים אלף דולר (ראה פרוטוקול מיום ט' כסלו תשס"ה) כלומר חלקו של התובעת הוא כשלושים וחמש עד ארבעים אלף דולר למעלה מסך הכתובה שהוא שלושים אלף דולר.

בסעיף 7 של ההסכם נאמר: "כי הצדדים בחתימתם מוותרים על כל טענה מכל מין וסוג שהוא זה כנגד זה. הסכם זה הוא לסילוק מלא של כל תביעות הצדדים בכל התיקים שבפני ביהמ"ש זה".

בסעיף 9: "האשה מוותרת על מזונותיה ועל כתובתה".

בסעיף 11: "כל אחד מן הצדדים מצהיר כי הגיע להסכם זה מרצונו הטוב והחופשי ללא כל לחץ חיצוני או כפייה בהבנה מלאה ובהסכמה מליאה".

לדעת ביה"ד עם חתימת התובעת על הסכם זה בו קיבלה את חלקו של הנתבע בדירה שהוא כאמור למעלה מסך כתובתה, אין בסיס בהלכה לקבל את תביעתה לכתובה. הנתבע ביצע את התחייבותו ובהתאם לכך חתומה היא על התחייבותה בסעיפים שבע ותשע לפיו מוותרת על כתובתה ואין להם שום טענות זה על זה מכל מין וסוג שהוא.

אמנם כן מצינו שכל עוד הצדדים לא התגרשו רשאית האשה לחזור בה ממחילתה על כתובתה, שנעשתה במסגרת הסכם גירושין.

אולם אין הדבר אמור במקרה דנן בו כבר קיבלה התובעת את כתובתה במסגרת הסכם פשרה ולאחר מו"מ ארוך ומייגע לפיו מסכימה היא להתגרש. התובעת יוצגה ע"י עו"ד גרובר המלומד, וחזקה עליו שהסביר לה את מהות ההסכם בטרם חתימתה, שאת חלקו של הנתבע בדירה קיבלה בתמורה לכתובתה הסכם זה קיבל את אישורו של ביהמ"ש.

ביה"ד רואה זאת כהסכם פשרה מכובד לפיו קיבלה התובעת פיצוי הגון בגין כתובתה, והואיל והנתבע מילא את חלקו בהתחייבותו במה שייפה את ב"כ התובעת להעביר את חלקו בדירה ללא יכולת לחזור בו וכן בתשלומי המשכנתא כולה כפי שנקבע בהסכם, אין התובעת יכולה לחזור בה מהתחייבותה בהסכם, וכמבואר היטב בטושו"ע חו"מ (סימן י"ב סעיף י"ג ובנ"כ שם פ"ת ועוד) וביתר בהירות בערוך השולחן (שם סי"ד):

"מה שאמרנו דפשרה צריכה קניין היינו דווקא כשלא קיימו עדיין את הפסק של הפשרנים, אבל כשקיימו את הפסק כגון מסירת ממון או חפץ לבעל דין וכו' אין יכולים לחזור בהם אף בלא קניין וכהאי גוונא בשאר דברים, בקיום הפסק הוא יותר טוב מקניין. ואם מקצת הפסק קיימו ומקצת לא קיימו עדיין, ורוצה אחד מהם לחזור בו על מה שלא נתקיים עדיין אינו יכול לחזור בו דהמקצת שקיים לא גרע מקניין".

ומכאן לנדוננו בו הנתבע ביצע בפועל את חלקו בהסכם הפשרה אין התובעת יכולה לחזור בה.

זאת ועוד להסכם זה יש תוקף הלכתי מכח חתימת הצדדים על ההסכם ואישורו בביהמ"ש כדלקמן:

א.מדין שטרות העולים בערכאות, ראה טושו"ע חו"מ סוף סימן ס"ח ברמ"א ובנו"כ שם.
ב.מדין סיטומתא, מאחר ופשט המנהג בימינו, שכל הסכם גירושין עובר את אישורו של ביה"ד או ביהמ"ש, וראה ע"ז באורך התייחסות הפדרי"ם להסכמי גירושין בימינו.

פד"ר כרך ג' (עמודים 363-368 לרה"ג הדאיא, אלישיב, וז'ולטי) "הסכם גירושין ללא קניין יש לקיים את ההסכם מדין סיטומתא".

כרך ד' (עמודים 193-195 לרה"ג הדס אלישיב וז'ולטי) כרך ו' (עמודים 313-316 לרה"ג שלזינגר וילנסקי וסורוצקין) כרך ח' עמודים 47-54 לרה"ג ורנר אזולאי וצימבליסט) כרך ט (עמודים 226-238 לרה"ג טנא, נשר והורוביץ).

כרך י"א (עמודים 131-147 לרה"ג ישראלי, אליהו וגולדשמיט) כרך י"ח עמוד 91 לרה"ג ש. בן שמעון) ועוד ואכמ"ל.

(-) הרב אברהם אטלס - אב"ד (-) הרב מימון נהרי - דיין

מצטרף למסקנות.
(-) הרב יצחק מרוה - דיין

לאור האמור אין בסיס בהלכה לקבל את תביעת האשה לכתובתה, ותביעתה נדחית.

ניתן ביום י"א אדר א' תשס"ה (20/02/2005)

(-) הרב אברהם אטלס, אב"ד (-) הרב מימון נהרי, דיין (-) הרב יצחק מרוה, דיין