ב"ה
בית הדין הגדול
בפני כבוד הדיינים:
הרב אברהם שיינפלד
דיין, יו"ר
תיק מספר: 9217-72-2
תאריך: כ"ה סיון תשס"ז
11/06/2007
מערערת פלונית
משיב פלוני
הנדון: בקשת רשות לערעור
נושא הדיון: דיון בחיוב הכתובה למרות העדר תביעה מצד האשה

פסק דין
הוגשה בפנינו בקשת רשות ערעור על ידי ב"כ המבקשת על החלטת ביה"ד האזורי תל אביב, מיום ח' בכסלו תשס"ז בה נאמר:
"לאחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ ולאור הסכמת הצדדים להתגרש, ביה"ד מחליט ופוסק, על הצדדים להתגרש בהקדם האפשרי.

וקובע מועד לדיון בהוכחות בדבר טענותיו של הבעל על בגידת האשה ליום ב' בניסן תשס"ז".
ב"כ האשה מבקש לבטל באופן חלקי את ההחלטה, ולהורות כי הצדדים יתגרשו ללא קיום דיון בטענת המשיב בדבר 'ניאופה' של המבקשת כביכול.

הוא טוען שאין לבית הדין קמא סמכות לדון בטענת 'הניאוף' לאחר מתן הגט, משום שזו שאלה שמחוץ לתחום עתירות הבעל בתביעתו. וגם משום שזו טענת הגנה שיכולה לשרת את הבעל להיפטר מתשלום הכתובה, ובמצב כזה הכלל הברור הוא ש"אין נזקקין אלא לתובע תחילה". לכן לטענתו, אין כל אפשרות לדון בטענת ההגנה של הבעל אלא לאחר שהאשה תתבע את כתובתה. הוא גם מזכיר את הכלל היסודי בסדר הדין, ש"אטרוחי בי דינא לא מטרחינן", כלומר שלא דנים בשאלות היפוטתיות שייתכן שכלל לא יעמדו על הפרק.

לחילופין הוא טוען, גם אם לביה"ד קמא יש סמכות לדון בטענות הבעל, כי אז מדובר בדיון הוכחות שאין בו טעם, לא כל שכן בשלב זה. בשלב זה האשה ויתרה על טענותיה לכתובה ומזונות, ורק אם תביעת הבעל בענין הסכם הממון תתקבל בביהמ"ש תדרוש לדון בשאלת הכתובה, ואז יהיה מקום לדון בטענותיו השונות של הבעל.

לעומתו משיב ב"כ הבעל, שאם האשה היתה מודה בביה"ד בטענת הבגידה, באמת לא היה צורך בדיון של הוכחות בשאלה זו, אבל הואיל והאשה טענה בביה"ד שהיא מכחישה שבגדה עם גבר אחר, לכן על הבעל להוכיח את טענותיו באשר לבגידתה.

לטענת הבעל, להוכחות על ניאופה של האשה השלכות רבות על ענייני הרכוש, על מזונות, החזר מתנות וכיוצ"ב. ויש הבדל בין 'הסכמה להתגרש' ובין 'הודאה או הוכחת הבגידה'. לכן הוא מבקש לדחות את הבקשה ולהשאיר את החלטת ביה"ד האזורי על כנה.

עוד בטרם התקבלה תגובת ב"כ הבעל, הגיש ב"כ האשה בקשה נוספת בהולה לדחיית הדיון שקבע ביה"ד להוכחות ליום ב' בניסן תשס"ז.

ביום א' בניסן תשס"ז החליט כב' הגר"ע בר שלום שליט"א:
"הואיל והדיון להוכחות יש לו השלכות לענין ההסכם הממוני, כך כנראה סבור ביה"ד האיזורי וכך נראה מהעיון בתיק. אי לכך, לא ניתן לערער על החלטה זו, והבקשה לדחיית הדיון בביה"ד האיזורי נדחית".
החלטה זו למעשה דוחה גם את בקשת רשות הערעור, אולם ב"כ האשה חזר ושלח בקשה למתן החלטה בהקדם האפשרי בבר"ע, הואיל וביה"ד האיזורי ממשיך במקביל לנהל דיונים ובכך נשמט כל הבסיס לבר"ע של האשה.

לאחר העיון בכל החומר שבתיק הבקשה לרשות ערעור נדחית, וזאת מכמה טעמים:

א. מן הבחינה הפרוצדורלית, לאשה אין תביעה לגירושין בפני ביה"ד, ואי אפשר לחייב בעל להתגרש מכח תביעה שהוא עצמו הגיש. פסק הדין לגירושין ניתן בהתאם להסכמת הצדדים ואין הוא ניתן לאכיפה (ללא חיוב מפורש) גם לא על האשה. וראה שורת הדין, יב, עמ' תיז, החלטת ביה"ד הגדול במקרה דומה.

ב. ב"כ האשה טוען שאין לבית הדין קמא סמכות לדון בטענת 'הניאוף' לאחר מתן הגט, משום שזו שאלה שמחוץ לתחום עתירות הבעל בתביעתו.

נמצא שזו עצמה יכולה להיות סיבה כבדת משקל לקבל את עמדת ב"כ הבעל, שיש לברר שאלה זו עתה לפני סידור הגט, שכן אח"כ לא יוכל לברר אותה בביה"ד מחוסר סמכות. ועל אחת כמה וכמה בביהמ"ש.

ג. ב"כ האשה טוען שהכלל הברור הוא ש"אין נזקקין אלא לתובע תחילה". לכן לטענתו, אין כל אפשרות לדון בטענת ההגנה של הבעל אלא לאחר שהאשה תתבע את כתובתה.

אבל כפי שנראה להלן, אין דבריו נכונים, וניתן לקיים דיון גם לפני תביעת האשה.

ביה"ד הגדול (תיק תשל"ב/133 נצר נ' נצר, בהרכב הרה"ג הגרי"ש אלישיב שליט"א; הגר"א גולדשמידט זצ"ל; הגר"ש ישראלי זצ"ל, פסה"ד לא פורסם) כתב בנידון דומה וז"ל:
"כבוד ביה"ד האיזורי בהחלטתו האחרונה נשוא עירעור זה, קובע, כאמור, כי הטעם שהוא נמנע לדון בענין [=המזונות], 'אינו בגלל שאלת הסמכות, אלא מנימוקי הלכה'. אולם, נבצר ממנו לרדת לסוף דעתו של בית הדין בנימוקו.

הבעל עומד בחזקת חיוב מזונות אשתו, ואין הוא יכול להפטר מהחיוב העומד ותלוי נגדו, אלא על ידי פסק דין, על יסוד טענות וראיות שיש בהן משום עילה לבטל את החיוב. כל עוד אין פסק דין לפטור, בידי האשה לדרוש קיומו וביצועו של החיוב העומד נגדו. ולכן הרי אין להעלות על הדעת שהבעל אינו בגדר בעל דין הרשאי לדרוש שבית הדין יפסוק בתביעתו ויקבע אם הוא צודק בה, אם לאו, ויחליט בדרישתו לקבוע שהוא פטור מהחיוב המוטל עליו, - ככל בעל דין אחר הרשאי לבקש מבית הדין שיפסוק בתביעתו, אשר לפי דעתו הוא צודק בה, והוא מבקש להצילו מבעל דינו העושקו. וכל שכן במקרה דנן, שהמשיבה תובעת מהמערער מזונות בבתי משפט בחוץ לארץ ובארץ וגם כבר ניתן פסק דין המחייבו במזונות.

ועיין בסוטה דף ז ע"א במשנה: 'אם אמרה טמאה אני, שוברת כתובתה'. ובגמרא בעמוד ב שם: 'אלא אמר רבה במקום שאין כותבין כתובה עסקינן'. ומפרש רש"י: 'במקום שאין כותבין כתובה אלא סומכין על תנאי בית דין... כיון דלא אפשר... שכותבין שובר, דטוב לו שיהיה בידו קצת ראיה שפרע, כדי שלא תחזור... בבית דין אחר ותתבענו'.

כלומר: האשה הודתה בבית הדין שטמאה היא, הפסידה כתובתה, והבעל חושש שמא תתבע כתובתה שלא כדין בבית דין אחר, ואין עצה בקריעת הכתובה, כי המדובר הוא במקום שאין כותבים כתובה, ואפשר לתבוע כתובה מכח החיוב של 'תנאי בית דין'. הרי מחייב בית הדין את האשה, לפי דרישת הבעל, לתת לבעל 'שובר', היינו שטר ראיה שהוא פטור מתשלום הכתובה. וזה, אף על פי שהיא לא תובעת כתובה, לא נקטה בכל הליך לתביעה כגון זו, וגם לא גילתה דעתה שהיא עומדת אי פעם לתבוע; וזה אף על פי שאין בידה שטר על החיוב הזה, רק חזקת חיוב מכח תנאי בית דין.

קל וחומר בנידון דנן, שהאשה תובעת מזונות כאמור, ומחפשת דרכים להוציא מזונות מהבעל, שהוא בעל דין ממש הרשאי לבקש מבית הדין, אשר לדעתו רק הוא המוסמך לדון בענין זה, שידון בדינו ויפסוק בו.

דברי תרומת הכרי, המובאים בפסק הדין של בית הדין האזורי, אינם אלא כאשר אין בעל דין התובע את התביעה, ולכן ודאי הוא שאין בית הדין דן ופוסק מעצמו בדבר שלא נדרש עליו כלל על ידי בעל דין.

לפיכך אנו מחליטים לקבל את העירעור, ומחזירים את הנידון לבית הדין האיזורי למען יפסוק ויחליט בעתירת הבעל בענין המזונות".
ועיין שורת הדין ח' עמ' פ-פא, מה שדנתי בראיות מהסוגיא בסוטה ומדברי תרומת הכרי, ואכמ"ל.

מכל מקום ברור, שכאשר ה'חייב' צועק שמבקשים לעשוק אותו, אסור לביה"ד להתעלם ממנו, וכעין זה מצינו בפוסקים, שזכותו של התובע לומר, שלא יפסקו את הדין עכשיו אלא כשירצה, או שיש לו הרבה תביעות על התובע ואינו רוצה לתובעם עכשיו. ואעפ"כ אם אנו רואים שהעיכוב יגרום נזק לנתבע (כגון ד'זילי ניכסיה') שומעין לנתבע. וכמו שהביא הרמ"א, חו"מ, סוף סימן כד:
"וכל כיוצא בזה, שאומר [התובע] שיש לו הרבה התביעות על זה [הנתבע] ואינו רוצה לטעון עכשיו, שומעין לתובע, אם לא שזיילי נכסי הנתבע (ב"י בשם הרשב"ץ), או שיש לנתבע היזק לזה לפי ראות עיני הדיינים".
וכתב שם הסמ"ע, ס"ק יב, שאפילו יש רק קול על אדם שהוא חייב לפלוני, יכול אותו אדם לתבוע את פלוני שיציע דבריו לפי בית דין, ולהראות שט"ח אם יש לו עליו, ואם לאו, מוטל על הב"ד לסלק הקול מעליו על ידי שיתנו לו כתב חתום, או יצוו להכריז באופן שלא יזולו נכסיו.

בפוסקים אנו מוצאים מקרים שונים בהם קבעו שיש לקיים דיון לפי דרישת הנתבע, אע"פ שהתובע אינו מעונין בדיון במועד זה. [ראה: פעמוני זהב, סימן כד; גינת ורדים, חו"מ, כלל ג סימן טז; שו"ת מהרש"ך, חלק ג, סימן כה; שו"ת באר עשק, סימן פב (השאלה הרביעית, דף צה ע"א); שו"ת מהרי"ל דיסקין, קונטרס ספקות ופסקים, אות ד; פד"ר יא, עמ' 377; שם, יב, עמ' 194; שם, טו, עמ' 254-275. שורת הדין, ח, עמ' עח-פה "פתיחת הליך משפטי ביזמת החייב"].

סוף דבר, מדברי כל הפוסקים משמע, שכאשר עלול להיגרם לאדם נזק מאי-בירור תביעה שיש לחברו נגדו, הוא זכאי לתבוע את קיום הבירור בבי"ד, וכמו שפסק ביה"ד הגדול. ואין חבירו יכול לומר, אינני רוצה עתה לתבוע. וגם זה בכלל הציווי לבי"ד להציל עשוק מיד עושקו. וכמו שכתב התומים, סימן כד ס"ק א', עיי"ש.

ד. בכך נופלת גם הטענה האחרת של ב"כ האשה, ש"אטרוחי בי דינא לא מטרחינן", כלומר שלא דנים בשאלות היפוטתיות שייתכן שכלל לא יעמדו על הפרק.

שכן בכל מקרה בו יש חשש להפסד הנתבע בעתיד הוא רשאי לדרוש את הבירור כבר עתה. בנידון דידן האשה הודיע בפירוש, שאם תביעת הבעל בענין הסכם הממון תתקבל בביהמ"ש, היא תדרוש לדון בשאלת הכתובה ומזונות העבר. לכן אין זו שאלה היפוטתית וביה"ד היה צריך להזדקק לה, קל וחומר שהבעל דורש לברר טענתו לא רק כנתבע אלא גם כתובע.

לאור האמור נידחת בקשת רשות הערעור שהגיש ב"כ האשה.

ניתן ביום כ"ה סיון תשס"ז (11/06/2007)
(
-) הרב אברהם שיינפלד, דיין