ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
בפני כבוד הדיינים:
הרב מימון נהרי
הרב יוסף יגודה
הרב אברהם מייזלס
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 2512-21-2
תאריך: י'' חשון תש"ע
28/10/2009
תובע פלוני
נתבעת פלונית
הנדון: גירושין
נושא הדיון: חיוב בגירושין

פסק דין
בפנינו תביעת גירושין של הבעל באמצעות ב"כ עו"ד טל זלץ מאשתו באמצעות ב"כ עו"ד עמוס צדיקה מיום ג' תמוז תשס"ח 6.07.08.

הצדדים וב"כ המציאו לביה"ד את סיכומיהם בהתאם להחלטת ביה"ד לאחר מספר דיונים.

מן המקובץ עולה כדלהלן:
א. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י מאז שנת 1957 ולהם שלושה ילדים בגירים.

ב. הצדדים חיים בנפרד מזה כשנתיים בבית אחד המחולק לשתי יחידות נפרדות.

ג. לצדדים רכוש משותף הכולל דירות, מגרש, ומכוניות וכן חשבונות בנק נפרדים.

ד. הצדדים איזנו את זכויותיהם והתובע מעביר לנתבעת מידי חודש 2430 ש"ח בהסכמה.

ה. הכנסות הבעל לחודש כעשרת אלפים ש"ח מזה הוא מפריש כאלפיים ארבע מאות שלושים ש"ח לאשה.

ו. הכנסות האשה לחודש כששת אלפים שלוש מאות ש"ח וביחד עם הסך האמור שמקבלת מהבעל, היא מגיעה לסך שמונת אלפים שבע מאות ש"ח לחודש.

ז. הבעל חולה במחלה קשה וגם האשה אינה בקו הבריאות; שניהם בגיל מתקדם.

להלן טיעוני הבעל וב"כ המבקשים לחייב את האשה בגט:
א. הבעל מאס באשתו עקב התנהגותה האלימה הכוללות קללות, צעקות איומים והתעללה בו נפשית ומילולית. קראה לו נאצי.

ב. האשה נטשה את הבית ועברה להתגורר ביחידה נפרדת בבנין.

ג. האשה בגדה בבעלה בשנות השמונים והודתה בכך בפני הבעל ומאז כבר לא חיו חיי אישות.

ד. הבעל פתח תיק תביעה לגירושין, אולם סגר אותו עקב מחלתו והנסיון שעשה לחדש את הקשר.

ה. האשה הבריחה כספים משותפים רוקנה את הבית בעת מחלתו והזניחה אותו עת עבר טיפולים רפואיים קשים.

ו. האשה שמה עיניה בממון בלבד.

להלן תגובת הנתבעת וב"כ:
א. טענות הבעל לא הוכחו והינם פרי דמיונו של הבעל העושה שימוש נלוז במחלה הקשה בה חלה.

ב. האשה מעולם לא הסכימה להתגרש וכפי שצוין בפרוטוקולים.

ג. האשה טיפלה בבעלה בהיותו חולה, ובעקבות כך סגר הבעל את תיק הגירושין שפתח וגם כיום מוכנה לטפל בו מאחר ולאשה ערך רב לחיי הנישואין ושלימות התא המשפחתי.

ד. האשה לא הבריחה כספים, לא התעללה בבעל, הבעל הוא זה שמנצל את מצבו הבריאותי כדי להשחיר את פניה של האשה.

ה. האשה עברה לגור ביחידה הנפרדת לפני כשנתיים בהסכמה ביניהם.

עמדת ביה"ד נותרה כפי שהייתה ובאה לידי ביטוי בהחלטתו מיום ט"ו סיון תשס"ט 7.06.09 ובה נאמר כי הצדדים אינם מעוניינים זה בזה, סלע המחלוקת ביניהם הנושא הרכושי ובעיקר דרישת האשה וב"כ להתחייבות הבעל שלאשה תהיה זכות לקבל מחצית מזכויות הפנסיה גם לאחר מותו.

עמדה זו התחזקה יותר עם קבלת סיכומי הצדדים וב"כ והעיון בחומר שבתיק הכולל:

א. תביעת האשה בביהמ"ש למזונות מדור שקט ושלו סעיפים 3 אות ו וסעיף 8.

ב. תשובת האשה וב"כ להצעת ביה"ד מיום 6.07.09.

ג. דברי האשה שהיה מקרה שהבעל רצה להרוג אותה בשינה ולשאלת ביה"ד אז למה את רוצה אותו השיבה "כמו שאמר בא כוחי". (ראה פרוטוקול מיום ט"ו סיון תשס"ט 7.06.09)

נבאר דברינו.

בתביעת האשה בביהמ"ש למזונות ומדור נאמר:
"התובעת עברה להתגורר בבית התחתון ביום 1.10.07 לאחר שלא יכולה הייתה לשאת עוד את התנהגותו המשפילה של הנתבע, אלימותו המילולית והטרדותיו, ובסיכום מבקשת היא מביהמ"ש שיורה לנתבע (הבעל) להמנע מהטרדת התובע בכל דרך שהיא.

בקשה לצו מניעה בענין המדור השקט והשלו של התובעת מוגשת לכב' ביהמ"ש בד בבד עם תובענה זאת".
הדברים הללו אינם מתיישבים עם האמור בסעיפים 14 ו-19 לסיכומיה לפיה לאשה ערך רב לחיי הנישואין ושלימות התא המשפחתי וכן שהיא עברה בהסכמה לדירה התחתונה. מנסיון ביה"ד אשה המעוניינת באמת ובתמים בשלמות התא המשפחתי תעשה כל מאמץ כדי לשמור על הקשר על אף הקשיים אם ע"י ייעוץ זוגי או כל דרך אחרת הראויה לשמירת התא המשפחתי. נקיטת אמצעים משפטים להפרדה בין בני הזוג היא פעולה הפכית לשלום בית.

הדבר מעיד על חוסר תום לב שהוא הבסיס לתביעה לשלום בית מה גם שהאשה מעולם לא פתחה תיק תביעה לשלום בית, מעולם לא הביעה אמירה כל שהיא הן בבית הדין והן בסיכומיה שהיא מעוניינת בשלום בית.

כל אשר יכלה לומר הוא "אני לא מסכימה להתגרש" "אני לא רוצה להתגרש בגיל שלי" כביכול יש גיל לגירושין.

תשובתה לשאלת ביה"ד: למה את רוצה אותו? השיבה: "כמו שאמר בא כחי" (דיבר על הצורך בהבטחת עתידה הכלכלי) מוכח בעליל שכוונתה האמיתית היא רצונה בהבטחת עתידה הכלכלי בלבד, לא בבעלה, ולא בשלמות התא המשפחתי כערך עליון למערכת נישואין תקינה ובריאה. וכפי שהתרשם ביה"ד וציין זאת בהחלטתו מאותו יום.

בנסיבות הללו השקיע ביה"ד מאמצים ע"מ לגשר בין הצדדים וב"כ במטרה להגיע להסכם גירושין ובו פיצוי ניאות לאשה (בנוסף להכנסותיה) בסך של אלף ש"ח לחודש גם לאחר סידור הגט. התחייבות זו תעוגן במסגרת הסכם גירושין.

הצעה זו באה על הרקע העובדתי לפיה הצדדים מעוניינים להתגרש כאשר אבן הנגף לסיום ההליך היא בקשת האשה להבטחת הסכום גם לאחר מותו של הבעל.

הבעל וב"כ הסכימו להצעה זו, האשה סירבה, ביה"ד בקש מהאשה וב"כ לשקול בשנית את הצעת ביה"ד.

בתאריך 6.07.09 הגיעה לביה"ד תשובת האשה וב"כ ובה נאמר: האשה לא תוכל לקבל הצעת ביה"ד וכי היא מציעה כי תבוא התחייבות הבעל כי תקבל מעיזבונו את הגמלה שהייתה מגיעה לה בשארה לו הייתה ממשיכה להיות נשואה לו.

יצוין כי הצדדים וב"כ היו בניסיונות גישור קודמים אצל עוה"ד יוסי שוורצברגר שלא צלחו.

לדעת ביה"ד דרישתה של האשה בתשובה זו אינה מוצדקת, ואינה הגיונית בנסיבות הללו בהן הכנסתה מגיעה קרוב לתשעת אלפים ש"ח לחודש ובידיה ישארו מספיק נכסים למימוש אם וכאשר תזדקק לכך, ועל כל פנים אין בדרישה זו הצדקה כדי לעגן את הבעל.

ביה"ד התרשם ואף שוכנע שזעקות השבר של הבעל בעקבות התנהגות האשה מביעים מאיסות גמורה מתוך כאב אמיתי.

האשמות האשה וב"כ בסיכומיהם, כי הבעל עושה שימוש נלוז במחלה הקשה תוך מניפולציות רגשיות שהפעיל על האשה, וכן דבריהם שהבעל הפריע וצעק (בדיונים) ולא איפשר ולו קיום דיון סביר אחד בעניינם, אינה מקובלת על ביה"ד. כאמור ביה"ד התרשם כי הבעל זעק כאב אמיתי ובצירוף הנסיבות בו האשה מעולם לא העלתה על דל שפתיה כי היא מעוניינת בשלום בית ועשתה מעשים המורים על כוונה הפוכה מכך, כמפורט בדברינו, זעקת הבעל מקבלת מימד משמעותי וכנה.

בענין זה ראה מה שכתב בהרחבה על כך אב"ד הגר"א אטלס זצ"ל במאמרו החשוב: "תום לב, הבסיס בתביעה לשלום בית" (פורסם בספר שורת הדין כרך ה' מעמוד קלב' והלאה) ובפרט במה שכתב בעמוד קל"ט אות ג', שרשאי בי"ד לקבוע ע"פ אומדנות מוכיחות אם התביעות מוגשות ביושר ותום לב, או שיש בהם משום הערמה ותחבולה כדי להשיג זכויות ממוניות והדברים ק"ו בנדוננו בו כאמור האשה לא פתחה תיק תביעה לשלום בית ועמדתה מסתכמת בכך שאינה רוצה להתגרש.

ביה"ד רואה בתמונת המצב המפורטת לעיל, הכוללת מערכת יחסים עכורה המלווה באלימות מילולית, רגליים לדבר שהעילות שהוזכרו בתביעת הבעל מוצדקות שהרי לא ייתכן לנהל חיים משותפים באווירה שכזו, הן לגרסת האשה, בדבריה בביה"ד שהבעל רצה להרוג אותה בשינה, והן לגרסתה בתביעת המזונות שלה בביהמ"ש שהיא עברה להתגורר בבית התחתון לאחר שלא הייתה יכולה לשאת עוד את התנהגותו המשפילה, ק"ו לגרסת הבעל שהאשה היא זו שמשפילה אותו מקללת אותו ומכנה אותו בשם נאצי. דבר הפוגע בו עד למאוד עקב היותו ניצול שואה.

על כגון דא אמרו חז"ל "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". אמנם כן, אין לביה"ד את הכלים לבדוק ולקבוע במקרה זה בעטיו של מי הגיעו למצב זה, אולם ברור שהגיעו מים עד נפש בין הצדדים קיים משבר אמון עמוק הבא לידי ביטוי במתיחות השוררת ביניהם ולחוסר יכולתם להתגבר אפילו כדי לסיים את ההליך בפשרה.

כך שניתן לומר בוודאות שלא ניתן לאחות את הקרעים לאחר ההתדרדרות וההקצנה ביחסים ביניהם.

מערכת היחסים המשותפת הגיעה לקיצה וכל חפצה של האשה להבטיח את עתידה גם לאחר מות הבעל.

כאן המקום להבחין בין שני סוגים של פסקי דין המחייבים גירושין. הוי אומר, כי פסק דין לגירושין יכול להתבסס על חיוב אישי כלומר, צד אחד חייב כאשר ביה"ד קבל את עילות התביעה של הצד שכנגד ואז ביה"ד פוסק כי הצד הנתבע חייב בגט.

שונה הדבר בפסק דין בו אין הטלת אשמה על מי מהצדדים, אלא התשתית העובדתית אותה רואה ביה"ד בו הצדדים פרודים, אין ביניהם שום קשר פיזי ורגשי היכול לקשר ביניהם מלבד המשך התגוששותם בביה"ד או אז זכותו ואף חובתו של ביה"ד לפסוק כי הצדדים חייבים להתגרש. כאסמכתא הלכתית לפס"ד זה יש לראות בתשובתו המפורסמת של הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום (ח"ב סימן קי"ב) וראה פד"ר כרך ז' (עמודים 111-112 לרה"ג י.נסים, י.ש.אלישיב וזו'לטי) כרך י"א (עמודים 362-364 לרה"ג ע. יוסף, י.קאפח ומ. אליהו). ומעין זה פסק ביה"ד הגדול בראשות הגר"מ אליהו, ש. דיכובסקי וי.נדב תשנ"ב (לא פורסם) בזה"ל:
"בהיעדר סיכוי לשלום בית אין לביה"ד ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש, אין כאן אשמה חד צדדית, אלא קביעת עובדא שחיי הנישואין הגיעו לקיצן וכו' זכותו וחובתו של ביה"ד להוציא פס"ד לגירושין כאשר כלו כל הקיצין גם אם לא ניתן להאשים ספציפית צד זה או אחר".
זו גם המסקנה המתבקשת למקרה דנן בו ביה"ד שוכנע כי אין סיכוי לשלום בית בבית מפורק זה.

זאת ועוד, בנטישת האשה את הבעל ליחידה נפרדת לכלל גרסאותיה, יש לראות את הצדדים כמורדים זה בזה ולחייבם בגט בהתאם לדברי רבינו ירוחם המפורסמים (מישרים נתיב כ"ג ח"ח).

ולא נעלם מעיני ביה"ד שכבר דשו רבים בדברי רבינו ירוחם הללו ונאמרו בהם פירושים שונים ראה פד"ר כרך ח (לרה,ג י.ש.אלישיב ז'ולטי ואליהו עמודים 321-325), כרך י"א (לרה"ג צימבליסט אזולאי ודיכובסקי עמודים 253-259), כרך ט"ז (לרה"ג צימבליסט אזולאי ודיכובסקי עמודים 156-159), כרך י"ט (לרה"ג רוזנטל, פרבשטין וזמיר עמודים 57-71), שורת הדין כרך ו' (מאמרו של הרה"ג גמזו עמודים ר"פ - רצ"ג) ואחרון הגדיל והרחיב בנושא זה נשיא ביה"ד הגדול והרה"ר לישראל הרה"ג ש.מ.עמאר שליט"א בפד"ר כרך כ' (עמודים 71-78-86).

ברם בנדוננו, בו הציע ביה"ד פיצוי לאשה ע"ס אלף ש"ח לחודש שיעוגן במסגרת הסכם גירושין והאשה מסרבת לקבל הצעה זו והיא דורשת התחייבות מפורשת שגם לאחר מותו תקבל מעיזבונו כספים כפי שמקבלת בעודו בחיים.

דרישה זו אין לה בסיס הלכתי אינה מקובלת על דעתנו בהיותה מנוגדת לשכל הישר, שכן לאשה מובטח משענת כלכלית הגונה, עם חלוקת הרכוש זאת בנוסף לסך של כשבעת אלפים ש"ח לחודש אותו היא מקבלת.

לדעת ביה"ד, במצב של מרידה הדדית כאשר אחד מבני הזוג מעכב את הגירושין בדרישות כספיות שאין להם הצדקה ואין להם בסיס בהלכה ובחוק האזרחי, הרי שיש להחיל עליהם דינו של רבינו ירוחם לכל הפירושים לכל הפחות בנוגע לחיובם בגט.

עם זאת מאחר ולצדדים רכוש משותף שעדיין לא נידון בביה"ד יש צורך לקבל את עמדות הצדדים וב"כ באשר לרכוש זה.

לסיכום: דרישת הבעל להתגרש לאלתר מתקבלת.

אין צורך בהוכחות לטענות הבעל בנסיבות האמורות בו התרשם בעבר ושוכנע עתה כי זהו גם רצון האשה על פי המסכת העובדתית שנפרסה.

דרישת האשה לקבל מחצית מזכויות הבעל מעיזבונו גם לאחר מותו כתנאי להסכמה לקבל גט נטולת הגיון ואין לה בסיס הלכתי וחוקי.

יש לראות בהתנהגות הצדדים האחד כלפי השני כמורדים זה בזה, מבלי להצביע על האשם בפירוק השיתוף.

דברי האשה וב"כ בסיכומים כי לאשה ערך רב לחיי הנישואין ושלימות התא המשפחתי אינם מתיישבים כלל עם דבריה בביה"ד ואינם ריאליים בתנאים שנוצרו עם ההאשמות ההדדיות ומשבר האמון העמוק ביניהם.

לדעת ביה"ד אין די בהצהרות יפות ויש צורך לקום ולעשות דברים העשויים לקדם הצהרה שכזו דבר שלא נעשה במקרה דנן על ידה, כך שיש לראות את הצהרתה "מס שפתיים" בלבד.

(-) מימון נהרי

עברתי על דבריו של כב' אב"ד הגר"מ נהרי שליט"א.

אני מסכים לתיאור העובדתי של מצב היחסים בין בני הזוג.

אולם אינני יכול להסכים לפרשנות העובדתית שהולידה את ההגדרה ההלכתית, שהאשה תיחשב במקרה זה למורדת, וזאת בעקבות נטישתה את הבית שבו חיו במשותף, לדירה תחתונה שהיא יחידה נפרדת. מכיון שעזיבת האשה ליחידה נפרדת נבעה מחוסר ברירה, עקב התפרצויותיו של הבעל כלפיה בזעם רב ואלימות מילולית, עד כדי חשש לאלימות פיזית. כפי שהדבר בא לידי ביטוי באופן חריף במהלך הדיונים בביה"ד. בנוסף כל עוד האשה מצהירה שאינה רוצה להתגרש, למרות שאינה מצהירה שהיא חפצה בשלום בית ובאהבתה לבעלה, ואף ניתן בהחלט להתרשם שסירובה של האשה בגירושין הוא כדי להבטיח את עתידה הכלכלי, עדיין לא ניתן להחיל את דינו של רבנו ירוחם המפורסם שהצדדים יחשבו כמורדים זה בזה דקודם שמחליטים שהאשה מורדת חובה עלינו להיות בטוחים שאין סיכוי לשלום בית מצד האשה, במידה והאשה תידרש לכך.

כגון אי הסכמה מצד האשה לשתף פעולה עם גורם מקצועי ליעוץ זוגי.

דכל עוד אין לנו הוכחה נחרצת שהאשה מתנגדת לשלום בית, וכל כוונתה זה לעגן את הבעל אין היא נכללת בקטגוריה של הרבינו ירוחם. [וכבר הארכנו בפס"ד אחר בהבנת דברי רבנו ירוחם וכתבנו, דאימתי נחשב הבעל כמעוגן ע"י אשתו, כשאין לו כלל אפשרות להחזירה אליו. אבל כל עוד קיימת אפשרות שהאשה תחזור לחיים משותפים, אין הוא נחשב כמעוגן על ידה כדי שנוכל לחייבה בגט מדינא דרבנו ירוחם].

בהחלט צודק הגר"מ נהרי שדבריה המובאים בסיכומים שהיא מעוניינת לשמור על התא המשפחתי לוקים בחוסר תום לב לפי התמונה המתקבלת מהחומר שבתיק ומהדיונים שהתנהלו בביה"ד. אולם חוסר תום לב בתביעה לשלום בית היא עילה שביה"ד ידחה תביעה זו. אבל היא אינה מהווה עילה לחייב את האשה בגט מדין מורדת אליבא דהרבינו ירוחם.

ואף במה שכתב כב' אב"ד שהעובדה שהצדדים פרודים ואין ביניהם שום קשר פיזי ורגשי היכול לקשר ביניהם, מלבד המשך התגוששות בביה"ד - חובתו של ביה"ד לפסוק כי הצדדים חייבים להתגרש, וכן ציטט את פסקו של ביה"ד הגדול בראשות הרבנים הגאונים מ.אליהו ש.דיכובסקי י.נדב שכתבו "שבהיעדר סיכוי לשלום בית אין לביה"ד ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש. אין כאן אשמה חד צדדית, אלא קביעת עובדא שחיי הנישואין הגיעו לקיצן וכו' זכותו וחובתו של ביה"ד להוציא פס"ד לגירושין כאשר כלו כל הקיצין גם אם לא ניתן להאשים ספציפית צד זה או אחר".

לעניות דעתי נכון הוא שעל ביה"ד מוטל להוציא פס"ד לגירושין במצב של חוסר סיכוי לשלום בית. אבל אין לחייב צד כזה או אחר בקבלת גט.

ואצטט את פס"ד של הרבנים הגאונים ש.מ.אזולאי א.י.וולדנברג י.קאפח (מובא בפד"ר א' עמ' 161-164) וכך לשונם:
"אמתלא זו של חוסר תקוה לחיים משותפים אין בה כדי להטיל חובה על האשה לקבל גט פיטורין כל זמן שלא הוכח בהוכחות מספיקות שהאשה אשמה בהפרעת שלום הבית עד כדי כך שיש לה דין מורדת או בדומה לזה אמתלא ברורה שהאשה נמאסה עליו וזאת לא הצליח הבעל להוכיח ולבסס על עובדות ממשיות.

אם נבוא להסתמך על טענות סתמיות כאלה של חוסר תקוה לשלום, כל בעל שירצה להיפטר מאשתו יגרום למריבות ביתיות ויזניח את אשתו לכמה שנים ואח"כ יבוא וידרוש ג"פ בטענה כי אין סיכויים לשלום".
ועיין שם מה שהביאו מהשו"ת דברי מלכיאל. באחד שמאס באשתו לאחר חמשה חודשים מנישואיהם והיו פרודים ארבע עשרה שנה והאשה סירבה לקבל גט. ולא חייבה לקבל גט ואדרבה חייב את הבעל במזונות.

וכן יש להביא את פסה"ד מביה"ד הגדול בראשות הרבנים הגאונים א.י.וולדינברג י.קוליץ א. שפירא (מובא בפד"ר יג' עמ' 361-365) וכך כתבו:
"ביה"ד האזורי בהרכבו הקודם ובהרכבו זה, מכיון שלא מצא כל עילה לגט פיטורין, לא נתן חשיבות לעובדה שזה עידן ועידנים שהשלום לא שורר בין בני הזוג ולא מצא את זה כנימוק מספיק לחייב את האשה בקבלת ג"פ. ובצדק דאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה וכל איש שירצה מאיזה סיבה להיפטר מאשתו וכו' יעגנה כמה שנים ויבקש לחייבה בג"פ, היות ואין סיכוי לחיי שלום. ובמקרה שלפנינו נוסיף שהיא אשת נעוריו וילדה לו בן ושתי בנות".
אולם שומה עלינו להיות ריאליים. ומכיון שהמצב ברור לכל הצדדים כמו לביה"ד שבאופן מעשי לא ניתן לאחות את הפירוד שבין הצדדים ולכסות על השנאה והתיעוב שמגלה הבעל כלפי האשה, שבודאי אינו גורם לאהבה יתירה של האשה כלפיו.

בנוסף יש לקחת בחשבון את גילם המתקדם של הצדדים (שאולי אף זה מהווה שיקול אצל האשה שלא להתגרש). וכן את עברם הקשה (ניצולי שואה) שבצירוף כל אלו לתת סיכוי לשלום בית? הרי זה דמיון המנותק מן המציאות!

הנתונים הנ"ל צריכים להיות קטליזטור למהר ולהגיע להסכם גירושין על מנת שיסודר גט בהקדם לאנשים בגיל מבוגר שכזה וכשהבעל הוא אדם חולה, יש לעשות הכל כדי לסיים את ההליך הנוכחי שגורם למתחים ולחצים נפשיים ולאפשר לאנשים אלו להמשיך את השנים שעוד נותרו להם עם מה שיותר שקט נפשי, ולכן יפה שעה אחת קודם, כי זו טובת האשה כפי שזה טובת האיש.

לאור כל האמור:
א. על הצדדים להתגרש.

ב. הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסידור גט.

ג. על הצדדים לנהל באינטנסיביות מו"מ ענייני להסכם גירושין כולל כל המרכיבים.

(-) אברהם מייזלס

לאחר שעיינתי בדברי עמיתי היושב על מדין הרה"ג א.מייזלס שליט"א מוצא אני לנכון להבהיר נקודה הראויה לציון היוצאת גם מדבריו.

ביה"ד כולו משוכנע כי אין מקום לשלום בית. נקודת המחלוקת היא האם יש לראות בנטישת האשה את יחידת הדיור המשותפת כמרידה. דעת עמיתי שאין לראות זאת כמרידה מאחר ולדבריה נבע מחוסר ברירה עקב התפרצויותיו.

לדעתי ולטעמי יש לראות זאת כמרידה בנסיבות העובדתיות המתוארת, קרי:
א. גירסאותיה לעילת העזיבה.

ב. הסכמתה להליך גישור אצל המגשר עו"ד שוורצברגר.

ג. תביעתה למזונות וצו מניעה בביהמ"ש ובמיוחד בסעיפים שציינו.

ד. תשובת האשה וב"כ להצעת ביה"ד.

ה. תשובת האשה לביה"ד "כמו שאמר בא כחי".

ו. התרשמות ביה"ד שאכן הבעל מדבר מקירות לבו ויש כאן טענת מאיס עלי באמתלאה המבוררת. הבעל לא נחשד שנתן עיניו באחרת.

ז. מעולם לא בקשה האשה שלום בית.

ח. עשתה דברים הפכיים הנדרשים לשלמות התא המשפחתי.

ט. דרישתה הלא מוצדקת לקבל מעיזבונו זכויותיה לאחר מותו.

וכאן המקום לציין דברי הרה"ר לישראל הרב בן ציון מאיר עוזיאל - בספרו משפטי עוזיאל (כרך ד' חו"מ סימן א' אות ד') בהגדרת תפקידי השופט:
"תפקיד הדיין הישראלי איננו דווקא לפסוק את הדין שעומד לפניו לדון, אלא תפקידו היותר גדול הוא גם לפקוח עיניים עורות שאינן רואות חובה לעצמן ולהאירם באור הכרת הצדק לברר זיופו של הרמאי ולהראות ע"י כך שאין הרמאות בעמדה לפני שופט הצדק ודורש האמת" וכו'.
הדברים הללו עומדים לנגד עיני מול הנגע הפושה בחברה בת ימינו לטייח דברים ולהסתירם מעיני ביה"ד. ובפרט בימינו בה תעשיית הדפוס קלה והנייר סובל הכל כולל אותיות הפורחות באוויר.

לנגד עיני היה גם פסק דינו של הגר"א שרמן שליט"א דיין בביה"ד הגדול הובא בפד"ר כרך כ' (עמודים 127-137) בערעור שהוגש ע"י האשה על חיובה בגט ע"פ דברי רבינו ירוחם המפורסמים. במסקנתו שם כתב שמכיון שהאשה הביעה רצונה בשלום בית בביה"ד האיזורי וחזרה על כך גם בביה"ד הרבני הגדול יש להחזיר את התיק לביה"ד האיזורי ע"מ שיבדוק את כנות בקשתה. ולסיום הסכים להצעת הגרז"נ גולדברג שליט"א שיש לאפשר לה בדיקת פוליגרף להוכחת כנותה.

לדעת המיעוט הגר"מ טופיק שליט"א יש לדחות את הערעור ולחייבה בגט.

כאמור, לא קרב מקרה זה למקרה דנן בו האשה מעולם לא הצהירה על רצונה בשלום בית, והסתפקה באמירה שאינה רוצה להתגרש בגיל כזה ובהסכמתה להתגרש בתנאי שאינו הגיוני אינו סביר במצבה הכלכלי המובטח.

קיימת תמימות דיעים בין חברי ההרכב לחוסר כנותה בקיום התא המשפחתי כפי שכתבה בסיכומיה כך שאין צורך בבדיקת כנותה באמצעים נוספים.

שוכנעתי במלוא מובן המלה כי אין רצונה של האשה בבעל כבעל לשלימות התא המשפחתי על כל מרכיביו הכולל דאגה כנה לשלומו ובריאותו אלא כבעל לצורך הבטחת עתידה הכלכלי המובטח בלאו הכי.

ומכאן מסקנתי כי יש לראות בעזיבת האשה את יחידת הדיור המשותפת בנסיבות הללו כמרידה על כל המשתמע מכך.

(-) מימון נהרי

עיינתי היטב בדברי חברי כב' אבה"ד הגר"מ נהרי שליט"א ועמיתי הגר"א מייזלס שליט"א ונמצאתי מסכים חלקית עם כל אחד מהם.

סבורני שלאור החומר שבתיק לא הוכחה מרידתה של האשה בבעל וממילא אין להחיל על בני זוג אלו את דינו של ר' ירוחם לחייב בגרושין במקרה שבני זוג מורדים זה בזה.

עזיבתה של האשה את המגורים המשותפים בדירה העליונה של בני הזוג אינה מהווה ראיה על מרידה אלא נבעה מחוסר ברירה וזה הצעד המתבקש נוכח התנהגותו ויחסו של הבעל אליה, כפי שכתב חברי הגר"א מייזלס שליט"א. באופן תיאורטי, לו הבעל היה משנה את התנהגותו, יתכן מאוד שהייתה שבה לחיים משותפים עמו כאיש ואשתו.

מאידך מסכים אני עם חברי כבוד אב"ד הגר"מ נהרי שליט"א, שהבעל מאס באשתו והדבר מבורר לעיני ביה"ד אף על פי שאין אמתלא מבוררת, ולפיכך יש לחייב את האשה לקבל גיטה.

ואפרש דברי, מאיסותה של האשה בעיני הבעל נכרת לעין כל, סלידתו של הבעל מהאשה כעסו וזעמו כנגדה, כפי שניכר היה בדיוני בית הדין, הם בעוצמה העלולה לפגוע בבריאותו של הבעל, אשר רופפת היא בלאו הכי. סלידה נפשית עמוקה יש לבעל כנגד האשה, עזה עד כדי כך שאינו יכול לשהות במחיצתה.

יש לציין שבמצבו של הבעל אין כל חשש שמא עיניו נתן באחרת וגם האשה לא העלתה טענה שכזו. במצב שכזה אין הבעל זקוק לאמתלא כדי לשכנע את ביה"ד שאכן מאיסות גמורה יש כאן על כל השלכותיה, והרי הוא כאנוס לפרוש ממנה. ובעיני שופט בשר ודם יראה שאין סיכוי לשינוי בעמדתו של הבעל.

מבוארים הדברים על פי התוס' רי"ד (כתובות דף ס"ד ע"א) שכתב:
"דכיון דבעלה מאוס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אשה כשרה אין אומרים להיבעל לשנוא לה, ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אשה מואסת בבעל ואע"פ שאין שום מום ניכר בו. וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו".
ועיין בספר היכל יצחק להגריא"ה הרצוג (ח"א סימן ב' אות ה') שכתב:
"דמאיס עלי הוא לא רק ענין של שנאה סתם, אלא בחילה נפשית להיבעל לגוף זה, והוא סוד מסודות הנפש ובזמנינו גילו הרופאים מחלה הידועה בשם מחלת המגע, והיינו שמסיבה שאי אפשר להתחקות על טיבה, בן אדם נפשו סולדת מלנגוע בבן אדם ידוע או בחפץ ידוע".
בנידון דידן, ברור מעל לכל ספק שלבעל יש בחילה נפשית מהאשה גם אם לא הוכיח את טענותיו הקשות כנגד האשה. בפסקי דין רבניים (חלק יא עמוד 203-204 מהרה"ג צימבליסט, אזולאי ודיכובסקי). ביארו על יסוד המקורות הנ"ל שיש מצבים שאין זקוק הבעל לאמתלה בכדי להסביר את מאיסותו, שכן כל הצורך באמתלה, הוא רק לסבר את אזני בית הדין, אבל כל שנראה לבית הדין שהמאיסות ברורה ומוחלטת, אף על פי שאין שום מום ניכר בה (כדברי התוס' רי"ד), מקבלים את דבריו, כי האמתלה אינה אלא אמצעי עזר לשכנע אותנו במאיסות, וכשאנו משוכנעים אזי אין צורך בה. לפיכך ניתן לחייב את האשה להתגרש.

יצוין שבמצב זה האשה אינה חפצה בבעלה אינה יכולה וגם אינה רוצה לגור במחיצתו ואכן באופן אוביקטיבי מחמת תעובו של הבעל את אשתו אינם יכולים לגור תחת קורת גג אחת. במצב העובדתי נכון להיום דומה שגם האשה לא תולה תקוות שהמצב יבוא לתקנו. כל רצונה של האשה הוא לשמר את חיי הנישואין על מנת למנוע את הפסד זכויותיה העתידות אחר מותו. במצב זה הנשואין התרוקנו מתכנם לחלוטין.

לאור האמור מצטרף אני אל מסקנות אב ביה"ד.

(-) יוסף יגודה

לאור האמור פוסק ביה"ד כדלהלן:

א. הצדדים חייבים להתגרש. סעיף זה ניתן ברוב דעות.

ב. הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסידור גט.

ג. על הצדדים וב"כ לנהל מו"מ ענייני להסכם גירושין הכולל את הסוגיא הרכושית ופיצוי האשה ברוח הצעת ביה"ד.

ד. הצדדים וב"כ רשאים להופיע בכל יום בין השעות 8.30-9.00 או 12.00-1.00 לצורך אישור ההסכם.

ה. בהיעדר הסכם כל צד יעביר לביה"ד הצעתו להסכם בתוך שלושים יום עם עותק לתגובת הצד השני.

ניתן ביום י' חשון תש"ע (28/10/2009)
(-) הרב מימון נהרי, אב"ד (-) הרב יוסף יגודה, דיין (-) הרב אברהם מייזלס, דיין