ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב מיום כ"ג כסלו תש"ע (10.12.09), אשר בה נעתר לבקשת כונסת נכסים שנתמנתה על פי הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, למתן הוראות לנקיטת פעולות שונות לצורך מכירת בית הצדדים המצוי ב[...].

הצדדים התגרשו על פי הסכם גירושין שנחתם ביניהם ואשר קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב ביום כ"ז אדר ב' תשס"ח (3.4.08). הסכם הגירושין הסדיר את כל היחסים שבין הצדדים לרבות עניני מזונות הילדים והחזקתם ואיזון הנכסים של בני הזוג וחלוקתם. כפי הנראה, לא הצליחו הצדדים להגיע להבנה בדבר דרך יישום הוראות הסכם הגירושין, וכתוצאה מכך נקטו הצדדים שלל של הליכים משפטיים אשר עיקריהם, הנוגעים לנו, וכן החלטות שיפוטיות רלבנטיות יפורטו להלן כסדרם:

א. ביום 5.4.09 הגיש המשיב לבית הדין האזורי "תביעה בעניין רכוש" שבה עתר למנות כונס נכסים לשם פירוק השיתוף בבית הצדדים ולחייב את המערערת בפיצוי הולם בעבור הפרת הסכם הגירושין ועיכוב פירוק השיתוף וכן לחייב את הנתבעת בתשלום של 100 דולר בעבור כל יום של איחור בפינוי הבית והכל בהתאם להוראות ההסכם. במקביל לתביעה זו הגיש המשיב בקשה להעברת המשמורת. המערערת העלתה טענת חוסר סמכות.

ב. ביום י"א סיון תשס"ט (3.6.09) החליט בית הדין האזורי "שאין לו סמכות לפי החוק לדון בתביעות המוגשות".

ג. עקב החלטת בית הדין, הגיש המשיב כעבור ארבעה ימים, ביום 7.6.09, תביעה רכושית לבית המשפט לעניני משפחה בראשון לציון בתיק תמ"ש 21951/09. יצויין כי התביעה האמורה הכילה בקשה לסעדים רכושיים נוספים שלא נכללו בתביעה הרכושית שהוגשה לבית הדין.

ד. כונסת הנכסים שעל פי הסכם הגירושין, עו"ד עטרה שינברגר, הגישה ביום 14.9.09 לבית הדין האזורי בקשה למתן הוראות באשר לפעולותיה ככונסת נכסים. לבקשתה צרפה מכתב מיום 8.9.09 שקיבלה מן המשיב ובו הודיע לה כי המערערת לא פעלה בשיתוף עמו וסיכלה את מכירת הבית ועל כן היא מתבקשת בהתאם להסכם הגירושין לפעול למכירת הבית.

ה. ביום 17.9.09 הגישה המערערת לבית המשפט לעניני משפחה בראשון לציון תביעה ל"פסק דין הצהרתי ופירוק שיתוף". בתביעה זו תובעת המערערת כי יינתן פסק דין הצהרתי המורה על ביטול הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית הדין הרבני, מאחר שלטענתה הוא "נחתם ואושר בתרמית חמורה ובהטעיה של התובעת תחת לחץ, איומים וכפיה ואשר תוצאת קיומו הינה בלתי סבירה ובלתי צודקת באופן קיצוני ומגיעה כדי עושק התובעת כמעט מכל רכושה וכספה והמדובר בזכויות כספיות ורכושיות הנאמדות בעשרות מיליוני שקלים!!".

ו. ביום 1.11.09 הגיש המשיב, אשר בשלב זה העביר את ייצוגו לעו"ד אחר המייצגו גם בהליך שבפנינו, בקשה לבית המשפט לעניני משפחה לדחיית התביעה הרכושית של המערערת על הסף ולחילופין להעבירה לבית המשפט המוסמך - הוא בית הדין הרבני בתל אביב.

ז. בסמוך ליום 24.11.09 הגיש המשיב לבית המשפט לעניני משפחה בקשה למחיקת התביעה הרכושית שהגיש שם. המשיב הסביר כי התביעה הוגשה מתוך רצון וכוונה להוציא אל הפועל את הסכם הגירושין לגבי חלוקה הרכוש בכלל ומכירת הדירה בפרט, אלא שבאת-כוחו הקודמת של המשיב "נקטה בהליך שאינו ההליך הנכון בנסיבות באשר פסק דין חלוט כבר היה ואין צורך בהליך משפטי נוסף כדי לבצעו". עוד מוסבר שם כי ההסכם קבע מנגנון פשוט למכירת הבית והוא מינוי כונס נכסים כמפורט בהסכם "ומאחר ואין כל בעיה בביצוע בפועל של המכירה באמצעותה, הרי שתביעה זו אינה מקדמת דבר". המערערת הגישה לבית המשפט תגובה אשר בה התנגדה למחיקת התביעה ובה טענה כי בהגשת התביעה על ידי המשיב לבית המשפט רכשה יתרון דיוני ומחיקת התביעה תביא לפגיעה שלא כדין ביתרון שהשיגה.

ח. ביום כ"ג כסלו תש"ע (10.12.09) ניתנה החלטת בית הדין האזורי נשוא הערעור שבפנינו. בהחלטה מסביר בית הדין כי בהסכם הגירושין שבין הצדדים נקבע כי מינויה של כונסת הנכסים "ייכנס לתוקף אך ורק באם יודיע אחד הצדדים שהצד השני לא פועל בשיתוף פעולה", ותנאי זה קויים באמצעות ההודעה שנמסרה על ידי המשיב. באשר לתביעה הרכושית שהגיש המשיב לבית המשפט ציין בית הדין כי הבעל הגיש לבית המשפט בקשה למחיקת התובענה שהוגשה על ידו, ולפיכך "אין היא מונעת את סמכות בית הדין".

בכתב הערעור ובדיון בפנינו טענה באת-כוח המערערת, בעיקר, כי החלטת בית הדין שגויה מאחר והוא החליט בעבר כי הוא משולל סמכות לדון בתביעה הרכושית ולא הוגש על כך ערעור; כי השאלה אם המערערת הפרה את הסכם הגירושין היא מחלוקת שהתעוררה בין הצדדים לאחר הגירושין ולפיכך אין בית הדין מוסמך להכריע בה; כי בית הדין טעה בקובעו כי התנאי למינוי כונס הנכסים התקיים ומה גם שהוא לא ערך בירור עובדתי בשאלה זו; כי בית הדין טעה בהיעתרו לבקשת כונסת הנכסים למתן הוראות בטרם הוכרעה בקשת המשיב למחיקה על הסף שהוגשה לבית המשפט ובכך שהסתפק בעצם הגשת בקשת המשיב לבית המשפט. עוד טענה המערעת כי לא ניתן להורות על ביצוע בפועל של פירוק השיתוף כל עוד לא נמצא פתרון חלופי עבור מדורם של הקטינים, וזאת כמצוות חוק המקרקעין וחוק יחסי ממון בין בני זוג. יצויין כי בכתב הערעור ו"בתשובת המערערת לתשובת המשיב - הבהרות חשובות" מוסיפה ב"כ המערערת ומפרטת בהרחבה טיעונים עובדתיים אודות עניני הצדדים, אולם לאחר העיון ועם כל הכבוד, נראה שאין בהם כדי לתרום להכרעה בשאלה המשפטית בערעור שבפנינו.

בתשובה לערעור ובדיון בפנינו טען ב"כ המשיב, בעיקר, כי מבחינת בית הדין די בכך שבכוונתו של המשיב למחוק את התביעה שהוגשה על ידו בבית המשפט, וכי המערערת היא שמעכבת את מחיקת התביעה, אשר הוגשה עקב שיקול דעת מוטעה של באת-כוחו הקודמת של המשיב; כי בית הדין לא דחה את התביעה הקודמת של המשיב אלא מחק אותה בלבד; כי העדר סמכות בית הדין לדון בתביעה לפרשנות הסכם גירושין או אכיפתו אינה שוללת את סמכותו ליתן החלטות הנוגעות לביצועו; כי השאלה מי הפר את ההסכם אינה רלבנטית לשאלת מינוי כונס הנכסים ועדיין שמורה בידי הצד הנפגע הדרך לתבוע פיצויים בגין ההפרה; וכי די בפניה של מי מההצדדים לעו"ד שטינברג על מנת להפעיל את מנגנון כינוס הנכסים.

לאחר העיון, נראה לנו כי יש לדחות את הערעור.

אכן, יש טעם לפגם ב"כרכור" של בעלי דין מערכאה לערכאה כאשר זו נועדה לעריכת "מקצה שיפורים" בלבד, בעוד שהמחלוקת האמיתית שבין הצדדים טרם נפתרה.

אולם במקרה דנן המצב מורכב בהרבה מן הסיטואציות הרגילות שבהם עולה טענה זו. בדרך כלל הטענה עולה בתביעה ראשונית למזונות, החזקת ילדים או בעניני רכוש, כאשר התובע סבור לאחר מחשבה שניה כי עדיף היה לו אם היה מגיש את התביעה לערכאה המקבילה. ערב הגשת התביעה הראשונית כאמור, היו שתי הערכאות - בית הדין הרבני ובית המשפט לעניני משפחה - במצב שקול מבחינת דיני הסמכות: לשתיהן סמכות מקבילה בעניינים הניתנים להיכרך בתביעת הגירושין. הגשת התביעה לאחת מהן גורמת להעדפתה על פני הערכאה המקבילה. עקב כך, חרטה של מגיש התביעה אינה מועילה ואינה מספיקה, להסיג לאחור יתרון דיוני שקנה הצד שכנגד על ידי הגשת אותה תביעה לערכאה הראשונה.

לא כך הוא במקרה דנן. בכל הקשור למינוי כונס נכסים לביצוע הסכם הגירושין שניתן לו תוקף של פסק דין ע"י בית הדין, אין מדובר בסמכות מקבילה של שתי הערכאות. משניתן על ידי בית הדין הרבני פסק דין בעניני רכוש, ולענין זה אין נפקא מינה אם מדובר בהכרעה במחלוקת רכושית או בפסק דין שאישר הסכם בין הצדדים, מסורה לבית הדין הרבני הסמכות למנות כונס נכסים וזאת על פי סעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956.

אמנם בהחלטה מיום י"א סיון תשס"ט (3.6.09) החליט בית הדין האזורי "שאין לו סמכות לפי החוק לדון בתביעות המוגשות". אולם יש לראות החלטה זו על רקע העובדה כי היא עסקה גם בבקשת המשיב להעברת המשמורת וכן כי התביעה הרכושית שהוגשה אז על ידי המשיב לבית הדין עסקה גם בתביעה לפיצוי הולם בעבור הפרת הסכם הגירושין ועיכוב פירוק השיתוף, ושתי תביעות אלה אכן לא היו בסמכות בית הדין.

על פני הדברים, נראה כי טעה בית הדין האזורי באותה החלטה, בכך שלא ערך הבחנה בין הסעדים השונים שביקש אז המשיב בתביעתו, ומקובל עלינו כי מטיב היה המשיב לעשות אילו היה מגיש ערעור על אותה החלטה. יחד עם זאת, בנסיבות הענין נראה כי התביעה הרכושית שהוגשה בשם המשיב לבית המשפט כעבור ארבעה ימים בלבד, אכן יסודה באותה טעות ולא ברצון מדעת של המשיב להעביר את סוגיית ביצוע פסק הדין הרכושי של בית הדין לבית המשפט, אם בכלל אפשרי הדבר מבחינה משפטית. אמנם בדרך כלל אין בעל-דין יכול להיתלות בטעות שנעשתה בגין עצה משפטית שגויה של עורך-דינו כתואנה להצדקת שינוי של הערכאה השיפוטית שתדון בעניינו, אך במקרה דנן עצם הגשת התביעה הרכושית לבית המשפט לא שינתה את המצב המשפטי לפיו קיים כבר פסק דין חלוט וסופי בענין פרוק השיתוף בבית הצדדים וכי הסמכות למנות כונס נכסים לביצוע הפירוק נתונה לבית הדין הרבני שנתן את פסק הדין.

יש להוסיף בהקשר זה, כי קביעת בית הדין שאין בידו סמכות לדון בתביעה, לא יצרה מעשה בית דין חלוט וכי על פי תקנות קכ"ח ו-קל"א לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים רשאי בית הדין לתקן פסק דין שגוי שיצא מלפניו לאחר שניתנה הזדמנות לצדדים הנוגעים בדבר להתייחס לענין. אם כך בפסק דין, הרי שבהחלטה דיונית - על אחת כמה וכמה. משקל מסויים נוסף יש לתת לעובדה כי ההחלטה נשוא הערעור ניתנה על פי בקשה שהוגשה על ידי כונסת הנכסים, והיא עצמה לא היתה מעורבת בהליך הקודם שבו קבע בית הדין האזורי כי הוא נעדר סכמות.

איננו מקבלים את טענת ב"כ המערערת כי בית הדין אינו מוסמך לדון בבקשת כונסת הנכסים למתן הוראות מאחר והכרעה בה תלויה בשאלת הפרת הסכם הגירושין וזוהי סוגיה שהתעוררה לאחר הגירושין וממילא אין בית הדין מוסמך להכריע בה. זוהי טענה מלאכותית שאין בה ממש. הענין שבפני בית הדין אינו תביעה למתן סעד הצהרתי גרידא, שלגביו יתכן שאין לבית הדין סמכות. הבקשה היא בקשת כונס נכסים למתן הוראות, וההכרעה בבקשה מסורה לסמכות בית הדין. אכן, ככלל, לצורך הכרעה בבקשה זו, כמו בכל תביעה או בקשה אחרת, עשוי בית הדין להידרש לטענות הגנה שונות כאשר יתכן כי מחלוקת לגבי תוקפן של טענות הגנה אלו אינן בסמכותו הראשית של בית הדין כאשר הן מובאות כענין בפני עצמו. ברם, בית הדין מוסמך להכריע, במסגרת סמכות שבגררא, בכל שאלה אגבית הנדרשת לצורך הכרעה בענין העיקרי שבפניו (בג"ץ 5918/07 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול (פורסם במאגרים משפטיים), פיסקה 15; ע"א 421/54 עטיה נ' ברדה, פ"ד ט 1205, 1209; בג"ץ 293/52 עמיצור נ' יו"ר ההוצל"פ בימ"ש מחוזי ת"א ואח', פ"ד ז 98; בג"ץ 168/56 דוד חרל"פ נ' הרב א. ל. רביץ ואח' פ"ד יא, 175).

כך גם טענת ב"כ המערערת כי בית הדין טעה בקובעו כי התקיים התנאי למינוי כונס הנכסים בלא שקיים ברור עובדתי, דינה להידחות. ראשית, בית הדין הקפיד לקבל התייחסות של כל הנוגעים בדבר לגבי טענה זו. שנית, והיא העיקר, הצדדים קבעו בהסכם הגירושין מנגנון פשוט והחלטי להפעלתו של כינוס הנכסים. נאמר שם כי מינוי כונסת הנכסים ייכנס לתוקף על פי הודעה שתימסר לה על ידי אחד הצדדים כי הצד שכנגד אינו משתף פעולה לצורך מכירת הבית. מקריאת הסכם הגירושין ויתר החומר שבפנינו עולה באופן ברור כי הצדדים לא התכוונו לקיים כל הליך שהוא לבדיקה במי תלוי האשם לחוסר שיתוף הפעולה וכי הצדדים הסכימו שדי יהיה בהודעה גרידא על מנת להפעיל את כונסת הנכסים. אין בכך כדי למנוע מן הצד המעוניין להגיש כל תביעה או כל בקשה שהיא לערכאה המוסמכת על יסוד הטענה כי הצד שכנגד הפר את ההסכם או כי פעל בדרך המצדיקה את שינוי ההסכם או אף את ביטולו, כך שממילא לא ניתן יהיה להפעיל את מנגנון כינוס הנכסים. ואולם, יש להדגיש כי לא ניתן להעלות טענות מעין אלו כהגנה בלבד מפני בקשה למתן הוראות, אלא על הטוען כך להגיש תביעה או בקשה בהליך נפרד שבו יבקש את ביטול ההסכם או שינוי סעיף מסעיפיו, לרבות הסעיף העוסק בהליכי כינוס הנכסים. לענין זה ראו דיון מפורט בהחלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (תיק 30641-64-1 פלוני נ' פלונית (תל-אביב-יפו), 28/04/2009, פורסם במאגרים משפטיים), אשר ציין בין היתר כי -

"על פי פסיקת בית המשפט העליון, הגשת תביעה לערכאה המוסמכת לביטולם של הסכם הפשרה ושל פסק-הדין שאישר אותו, דרושה לשם השגת הביטול ולא ניתן להשיג אותה תכלית בדרך אינצידנטלית, כגון: על-ידי הגנה מפני תביעה אחרת, לרבות כטענת הגנה במסגרת בקשת אכיפה (רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק הנ"ל, 345)."

אגב כך נעיר, אף שהדבר אינו מצוי בגדרי הערעור שבפנינו, כי תמוהה התביעה שהגישה המערערת לבית המשפט לעניני משפחה למתן פסק הדין הצהרתי על ביטולו של הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית הדין. ברי ונהיר על פי כל אמות המידה שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון כי תביעה מעין זו מסורה לבית הדין אשר נתן תוקף להסכם הגירושין.

באשר לטענת המערערת כי היה על בית הדין האזורי להמתין להחלטת בית המשפט לגבי בקשת המשיב למחיקת תביעתו שם, נראה לנו כי דין הטענה להידחות. כלל הכיבוד ההדדי של הערכאות הוא כלל חשוב ביותר ויש להקפיד על קיומו. אולם במקרה דנן אין מדובר ב"מירוץ סמכויות" ואף לא ב"מרוץ החלטות". אין מדובר בסוגיה הנתונה לסמכות המקבילה של הערכאות, אלא בסמכות מפורשת של בית הדין על פי החוק החרות, למנות כונס נכסים לביצוע פסק דין רכושי שניתן על ידי בית הדין הרבני עצמו. לפיכך, בצדק החליט בית הדין שלא להמתין להחלטת בית המשפט. יפים לענין זה דברים שנאמרו בנסיבות קרובות, על ידי השופטת א' פרוקצ'יה:

"...קביעה זו אינה עומדת בסתירה להלכת פלמן (שם). אותה הלכה אינה נוגעת למקרה שבו אין עוררין על כך כי הסמכות לדון ולהכריע בתביעת רכוש נכרכת ניתנה לבית הדין הרבני מלכתחילה.... בית הדין הרבני הגדול בצדק פסק, כי אין מתעוררת כאן שאלה של מירוץ סמכויות בין בית הדין הרבני לערכאה האזרחית, מאחר שבנסיבות הענין, בית הדין קנה סמכות שלא נתבטלה בהחלטתו הראשונה".

(בג"ץ 5376/08 שלום סמיה נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, 08/04/2010, פורסם באתרים משפטיים).

אין גם כל מקום לטענת המערערת בדבר הצורך בעיכוב פרוק השיתוף עד למציאת פתרון למדורם של הקטינים. ההוראות הרלבנטיות לענין זה בחוק המקרקעין ובחוק יחסי ממון נועדו למקרים שבהם פירוק השיתוף מתבצע ללא הסכם מסודר אלא על פי פסק דין שהכריע במחלוקת בענין זה לגופה. כאשר מדובר בהסכם, חזקה היא, כי יש בידי הורה המחזיק בקטינים שהסכים למכירת דירת המגורים ולפינוי הדירה, פתרון משביע רצון למגורים חליפיים שלו יחד עם הילדים. מגורים חליפיים אלו יכולים להתקיים בדירה שכורה וזאת עד לקבלת מלוא חלקו בתמורת הדירה ורכישת דיור קבע אחר, אם יחפוץ בכך. בנסיבות הענין גובלת הטענה בחוסר תום לב ומוטב היה שלא להעלותה.

בשולי הדברים ייאמר, כי למרות שההחלטה נשוא הערעור ניתנה על פי בקשה שהוגשה על ידי כונסת הנכסים, המערערת לא צרפה אותה כמשיבה בערעור, ובכך טעתה המערערת. מן הדין שכל בעלי הדין בערכאה הראשונה שאינם מערערים, יצויינו כמשיבים בערכאת הערעור, וזאת על מנת לשמוע עמדתם וכדי למנוע פגיעה אפשרית בהם. לאור תוצאת הערעור, ומאחר והמשיב עצמו לא העלה טענה זו, הננו מסתפקים בהערה זו.

הערעור נדחה.

שקלנו בדעתנו לחייב את המערערת בהוצאות. לא עשינו כן, בהתחשב ב"אשם התורם" של המשיב עקב ההליך המוטעה שנקט בפנייתו אל בית המשפט.

ניתן ביום כ"ט בתמוז התש"ע
(11/07/2010)

הרב שלמה משה עמאר - נשיא הרב עזרא בר שלום - דיין הרב ציון בוארון - דיין



מסקנות פסק הדין:
1. (א) יש טעם לפגם ב"כרכור" של בעלי דין מערכאה לערכאה כאשר זו נועדה לעריכת "מקצה שיפורים" בלבד, בעוד שהמחלוקת האמיתית שבין הצדדים טרם נפתרה.
(ב) הגשת תביעה, המצויה בסמכות המקבילה של בית הדין הרבני ובית המשפט לעניני משפחה, לאחת מהן, גורמת להעדפתה על פני הערכאה האחרת. עקב כך, חרטה של מגיש התביעה אינה מועילה ואינה מספיקה, להסיג לאחור יתרון דיוני שקנה הצד שכנגד על ידי הגשת אותה תביעה לערכאה הראשונה.

2. (א) בכל הקשור למינוי כונס נכסים לביצוע הסכם הגירושין שניתן לו תוקף של פסק דין ע"י בית הדין, אין מדובר בסמכות מקבילה של שתי הערכאות. משניתן על ידי בית הדין הרבני פסק דין בעניני רכוש, ולענין זה אין נפקא מינה אם מדובר בהכרעה במחלוקת רכושית או בפסק דין שאישר הסכם בין הצדדים, מסורה לבית הדין הרבני הסמכות למנות כונס נכסים וזאת על פי סעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956.
(ב) בדרך כלל אין בעל-דין יכול להיתלות בטעות שנעשתה בגין עצה משפטית שגויה של עורך-דינו כתואנה להצדקת שינוי של הערכאה השיפוטית שתדון בעניינו. אך במקרה דנן עצם הגשת התביעה הרכושית לבית המשפט לא שינתה את המצב המשפטי לפיו קיים כבר פסק דין חלוט וסופי בענין פרוק השיתוף בבית הצדדים וכי הסמכות למנות כונס נכסים לביצוע הפירוק נתונה לבית הדין הרבני שנתן את פסק הדין.

3. קביעת בית הדין האזורי שאין בידו סמכות לדון בתביעה, לא יצרה מעשה בית דין חלוט. על פי תקנות קכ"ח ו-קל"א לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים רשאי בית הדין לתקן פסק דין שגוי שיצא מלפניו לאחר שניתנה הזדמנות לצדדים הנוגעים בדבר להתייחס לענין. אם כך בפסק דין, הרי שבהחלטה דיונית - על אחת כמה וכמה.

4. (א) הטענה כי הכרעה בבקשת כונס נכסים למתן הוראות תלויה בשאלת הפרת הסכם הגירושין וזוהי סוגיה שהתעוררה לאחר הגירושין וממילא אין בית הדין מוסמך להכריע בה, הינה טענה מלאכותית שאין בה ממש. הענין שבפני בית הדין אינו תביעה למתן סעד הצהרתי גרידא, שלגביו יתכן שאין לבית הדין סמכות.
(ב) ככלל, לצורך הכרעה בבקשת כונס נכסים למתן הוראות, כמו בכל תביעה או בקשה אחרת, עשוי בית הדין להידרש לטענות הגנה שונות כאשר יתכן כי מחלוקת לגבי תוקפן של טענות הגנה אלו אינן בסמכותו הראשית של בית הדין כשהן מובאות כענין בפני עצמו. ברם, בית הדין מוסמך להכריע, במסגרת סמכות שבגררא, בכל שאלה אגבית הנדרשת לצורך הכרעה בענין העיקרי שבפניו.

5. אין בהפעלת מנגנון כינוס נכסים כדי למנוע מן הצד המעוניין להגיש כל תביעה או כל בקשה שהיא לערכאה המוסמכת על יסוד הטענה כי הצד שכנגד הפר את ההסכם או כי פעל בדרך המצדיקה את שינוי ההסכם או אף את ביטולו, כך שממילא לא ניתן יהיה להפעיל את מנגנון כינוס הנכסים. ואולם, לא ניתן להעלות טענות מעין אלו כהגנה בלבד מפני בקשה למתן הוראות, אלא על הטוען כך להגיש תביעה או בקשה בהליך נפרד שבו יבקש את ביטול ההסכם או שינוי סעיף מסעיפיו, לרבות הסעיף העוסק בהליכי כינוס הנכסים.

6. ברי ונהיר על פי כל אמות המידה שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, כי תביעה למתן פסק הדין הצהרתי על ביטולו של הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית הדין, מסורה לסמכות בית הדין אשר נתן תוקף להסכם הגירושין.
7. כלל הכיבוד ההדדי של הערכאות הוא כלל חשוב ביותר ויש להקפיד על קיומו. אולם הוא אינו חל כאשר אין מדובר בסוגיה הנתונה לסמכות המקבילה של הערכאות, הואיל ולא מתעוררת שאלה של "מירוץ סמכויות" וממילא אף לא "מרוץ החלטות".

8. ההוראות הרלבנטיות בחוק המקרקעין ובחוק יחסי ממון לענין הצורך בעיכוב פרוק השיתוף בדירת מגורים של בני זוג עד למציאת פתרון למדורם של הקטינים יחד עם ההורה המחזיק בהם, נועדו למקרים שבהם פירוק השיתוף מתבצע ללא הסכם מסודר אלא על פי פסק דין שהכריע במחלוקת בענין זה לגופה. כאשר מדובר בהסכם, חזקה היא, כי יש בידי הורה המחזיק בקטינים שהסכים למכירת דירת המגורים ולפינוי הדירה, פתרון משביע רצון למגורים חליפיים שלו יחד עם הילדים. מגורים חליפיים אלו יכולים להתקיים בדירה שכורה וזאת עד לקבלת מלוא חלקו של ההורה בתמורת הדירה ורכישת דיור קבע אחר, אם יחפוץ בכך.

9. מן הדין שכל בעלי הדין בערכאה הראשונה שאינם מערערים, יצויינו כמשיבים בערכאת הערעור, וזאת על מנת לשמוע עמדתם וכדי למנוע פגיעה אפשרית בהם.