לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי נתניה (הרב רפאל י' בן שמעון – אב"ד, הרב גרשום אמיתי והרב משה חביב; תיק אזורי מספר 1236923/3) מיום ד' בתשרי תשפ"ג (29.9.2022) שבה נפסק כי:
<"blockquote">א. הצדדים חייבים להתגרש במועד הראשון שייקבע בהתאם ליומן.

ב. בהתאם להסכם שבין הצדדים הבעל פטור מחיוב הכתובה והתוספת.

ג. על פי ההסכם הבעל פטור מתשלום שלושת אלפים ש"ח לחודש.

ד. הצדדים יודיעו לבית הדין בתוך ארבעים וחמישה יום אם הגיעו להסכמות ביתר הנושאים הרכושיים שנותרו במחלוקת ביניהם.
רקע והשתלשלות האירועים בתיק
הצדדים, המצויים בגיל העמידה, נישאו בחופה וקידושין ביום ....., אלו נישואין שניים לשניהם.

הצדדים גרו לאחר הנישואין בדירת האיש ב[ר'].

לאחר נישואיהם ערכו הסכם ממון ולאחריו הסכם נוסף וקובע שאושר בבית המשפט בי"ט בסיוון התשע"ג (28.5.13). עיקרי ההסכם יובאו להלן.

בט' באלול התשע"ט (9.9.19) כתב ושיגר הבעל באמצעות בא כוחו מכתב לאשתו ובו הודעת פירוד והצעת תיאום מועד מוסכם לפינוי הדירה, מוקדם ככל האפשר.

בי"ג במרחשוון התש"ף (11.11.19) הגיש הבעל לבית הדין האזורי כתב תביעה שבו ביקש להורות על חיוב גירושין ועל אי־חיוב כתובה, על פי ההסכם.

בי"ז במרחשוון התש"ף (14.11.19) הגישה האישה בקשה לסגירת התיקים בבית הדין בשל חוסר סמכות ולהעברת הדיון בסכסוך לבית המשפט ב... שלפי הסכם הממון הסמכות לדון נתונה בידיו בלבד.

בכ"ח במרחשוון התש"ף (26.11.19) הגיב הבעל לבקשה לסגירת תיקים וטען כי לבית המשפט מסורה הסמכות לדון במחלוקות לגבי הסכם זה, אבל בכמה סעיפים מקנה ההסכם במפורש לבית הדין את הסמכות לדון בתביעת הגירושין, שבה יש לו סמכות ייחודית, וכך הפירוש גם לגבי סעיף 'מרידת האישה' שנאמר בו שתינתן 'הוראה שיפוטית' – אין הכוונה להוראה של בית המשפט אלא לבית הדין, שקביעה הלכתית זו מסורה בידיו בלבד. הבעל טען כי לפיכך והיות שאין מחלוקת לגבי ההסכם אין מקום לפנייה לבית המשפט.

בי' בכסלו התש"ף (8.12.19) קבע בית הדין את סמכותו בהחלטה הבאה:
<"blockquote">בנסיבות התיק, בית הדין מאמץ את החלטת בית הדין הגדול (תיק מס' 834826/2) שבה נקבע שאין בכוחו של הסכם מוקדם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, לפיו בית המשפט לענייני משפחה הוא שידון בסכסוך עתידי בענייני מזונות ורכוש הכרוכים בגירושין, לשלול את סמכות בית הדין הרבני לדון בסכסוך מאוחר בעניינים שנכרכו בכנות וכדין בתביעת גירושין כנה שהוגשה לבית הדין הרבני. משכך, בית הדין דוחה את בקשת האישה לסגירת התיקים, וקובע כי כל התביעות יידונו בבית הדין, וזאת על אף הסכם הממון שנחתם בין הצדדים טרם הנישואין.
בי"ב בכסלו התש"ף (10.12.19) הגיש האיש בקשה למתן צו לפינוי האישה מדירתו ב...

בא' בטבת התש"ף 29.12.19 הגישה האישה בקשה למתן צו למניעת דיספוזיציה והברחת רכוש, ובה' בטבת התש"ף (2.1.20) פתחה תיק לשלום בית.

ניתנו כמה החלטות ביניים המורות לשני צדדים שלא לפעול בכוח זה כנגד זה בנוגע לשמירה ולשימוש בדירה וברכוש.

ביום ח' בתמוז התש"ף (30.6.20), לאחר כמה דחיות, התקיים דיון ראשון, ובו טען האיש כי ההסכם תקף כולו, כי הסמכות של בית הדין וכי לא מגיע לאישה תשלום חודשי כיוון שמרדה בו: כבר "לפני חצי שנה" בכ"ט בטבת התש"ף (26.1.20) היו הצדדים בבית המשפט בתביעת האישה להרחיק את האיש, שנדחתה; הוגשו כמה תלונות למשטרה, ולא נמצא בהן כלום; לא היו יחסי אישות, ולא בגלל האיש, כמה שנים; האיש ביקש להשמיע קלטות של צרחות וקללות כדי להראות "שאי אפשר לחיות איתה ביחד" וביקש את פינוי הדירה כפי ההסכם. האישה טענה כי כיוון שהאיש פנה לבית הדין ולא לבית המשפט, נחשב הוא כמי שלא קיים את ההסכם ולכן אין היא צריכה לפנות את הדירה; כי אומנם האיש הגיש תביעת גירושין, אבל היא רוצה שלום בית, "רק הבת שלו מסיתה אותו", והצדדים מבלים ונסעו לחו"ל יחד. מאידך גיסא דרשה שבית הדין יקבע מזונות לפי ההסכם.

בהחלטה מי"ג בתמוז התש"ף (5.7.20) קבע בית הדין כי יתקיים דיון הוכחות בטענות, אבל עם זה הבהיר שההסכם תקף ולכן היה על האישה לפנות את הבית ובית הדין נותן לה לשם כך, לפנים משורת הדין, שלושים יום.

בהחלטה מט"ז בתמוז התש"ף (8.7.20) הבהיר בית הדין את נימוקיו: ההסכם תקף ופתיחת התיק לגירושין היא כדין ואינה נחשבת הפרה; תביעת שלום הבית של האישה תתברר, אך עדיין לפי ההסכם עליה לפנות את הבית; הבעל לא חייב בתשלום החודשי מכמה נימוקים: א. כאשר האישה לא מפנה את הבית אין עליו חיוב לשלם, ב. הבעל טוען טענת פטור על פי ההסכם בשל סכסוך ממושך של ארבעה חודשים, ג. הבעל שילם הוצאות שונות שיש לקזזם מתשלום המזונות, ד. הבעל השאיר את התשלום לשיקול בית הדין.

בית הדין האזורי קיים דיוני חקירות, עדויות והוכחות והובאו לפני בית הדין מסמכים שונים, הקלטות וחוות דעת, ובסיום ניתנה, בד' בתשרי התשפ"ג (29.9.22), החלטת בית הדין דלעיל בכמה נושאים: 1. דחיית תביעת שלום הבית באופן ברור, הן בשל התנהגות האישה שכללה ארבע תלונות במשטרה נגד הבעל, עד למעצרו, ואת בקשתה להרחקתו, והן בשל התרשמות בית הדין מההקלטות ומתשובות האישה בדיונים; 2. חיוב הגירושין על פי רבנו ירוחם והגר"ח פאלאג'י מבלי לקבוע עמדה בעילות הגירושין שלהן טען הבעל, מפני כבוד הצדדים; 3. איבוד כתובה על פי ההסכם; 4. איבוד הקצבה החודשית בשל הפרת ההסכם באופן יסודי באי־עזיבת הבית זמן רב, ומעבר לכך – מרידת האישה שהפכה את חיי הבעל איתה לבלתי־נסבלים בהתייחסותה אליו, על פי עדות והקלטות שחיזקו את גרסתו והפריכו את גרסתה, ולמרות ניסיונו להמשיך בחיים עימה, שכלל נסיעות לחו"ל איתה.

עיקרי ההסכם הנוגעים לדיון שלפנינו
סעיף 6.5: "[...] במקרה של פירוד מבן הזוג, יעזוב בן הזוג האחר את דירת בן הזוג הימנו נפרד והוא הבעלים של הדירה בהתאם וכמפורט להלן בהסכם זה."

סעיף 7א:
<"blockquote">מוסכם בין הצדדים כי כל עוד הם מתגוררים בצוותא תחת קורת גג אחת ינהלו הם משק בית משותף וישאו יחד בהוצאות ניהול משק הבית והוצאותיו האישיות של כל אחד מהם [...]

ב. [...] מוסכם כי הצדדים ינהלו את את ענייניהם המשותפים באמצעות חשבון בנק שייפתח על ידם [...] ואשר כל אחד מהצדדים יפקיד בו את מלוא הכנסתו ו/או עיקר הכנסתו.
בסעיף 8 תחת הכותרת 'פירוד מרצון':
סעיף 8.1: "מוסכם בין הצדדים הדדית כי לכל אחד מהם שמורה הזכות להודיע לצד השני ובכל עת כי אין בכוונתו וברצונו להמשיך בחיים משותפים עמו."

סעיף 8.2: "במקרה של פירוד בין הצדדים מתחייבים הצדדים כי הליך הפירוד וחלוקת הרכוש המשותף ביניהם כמוגדר בהסכם זה ייעשה בכבוד ובהבנה הדדית [...]"

בסעיף 8.3: "הפירוד ייעשה באמצעות הודעה בכתב" וכו'

בסעיף 8.5:
<"blockquote">במידה ובמועד שליחת הודעת הפירוד יתגוררו הצדדים בדירת מי מבני הזוג, כי אז יפנה בן הזוג אשר אין לו זכויות בדירה את הדירה וזאת תוך תשעים יום ממועד מתן ההודעה [...]
בסעיף 8.7
<"blockquote">בכל מקרה של מחלוקת ו/או העדר הוראה מפורשת בהסכם זה בענין מסוים הנובע מפרידת הצדדים יפנו הצדדים לבית המשפט לענייני משפחה ב.....
בסעיף 9.1:
<"blockquote">בסמוך לאחר מועד משלוח הודעת הפירוד כמפורט לעיל ולא יאוחר מארבעים וחמישה יום לאחר משלוח הודעת הפירוד תוגש על ידי הצדדים או מי מהם בקשה לבית הדין הרבני המוסמך למתן פסק דין לגירושין ולסידור גט הפיטורין [...]
בסעיף 9.2: "עם הגשת הבקשה [...] ישתפו בני הזוג פעולה ביניהם בצורה הוגנת בכל ההליכים הכרוכים בסידור הגט [...]"

בסעיף 9.3: "הצדדים יביעו בפני בית הדין את הסכמתם להתגרש זה מזה" וכו'.

בסעיף 9.5: "בכפוף וכנגד סידור הגט בהסכמה מוותרת האישה על כתובתה ותוספת כתובתה."

בסעיף 9.6:
<"blockquote">ככל שמי מהצדדים יסרב לתת הסכמתו להתגרש, לרבות העדר שיתוף פעולה לצורך הגשת בקשה משותפת לגירושין, רשאי הצד השני לפנות בתביעת גירושין מטעמו לבית הדין הרבני ומבלי שהדבר יהווה הפרת הסכם מצדו.
בסעיף 10, הסדר תשלומים חודשיים לאישה:

בסעיף 10.1:
<"blockquote">בכל מקרה של פירוד הצדדים על פי הסכם זה ו/או גירושין מתחייב בזאת הבעל לשלם לאישה סך 3,000 ש"ח מדי חודש [...] וזאת החל ממועד משלוח הודעת הפירוד ועד למועד פטירתו של מי מהצדדים וזאת יודגש למען הסר ספק אף לאחר מועד סידור הגט [...]
בסעיף 10.3:
<"blockquote">על אף האמור לעיל יובהר כי הבעל מתחייב לשלם לאישה את הסך המוסכם בכל מקרה ולמעט במקרה בו תינתן החלטה שיפוטית כי האישה אינה זכאית למזונותיה בשל מקרה של בגידה או מרידה מתמשכת וארוכה בת ארבעה חודשים לפחות שנגרמה בעטיה של האישה בלבד בטרם מישלוח הודעת הפירוד וכו'.
בסעיף 10.4:
<"blockquote">למען הסר ספק יובהר ויודגש כי הצדדים מסכימים כי זכאותה של האישה לתשלום הסך המוסכם תישלל אך ורק במקרה שבו האישה בגדה בבעל ו/או במקרה של מרידת האישה בבעל משך תקופה של לפחות ארבעה חודשים בטרם משלוח הודעת הפירוד בעטייה של האישה בלבד.
בסעיף 10.5:
<"blockquote">מבלי לגרוע מן האמור לעיל יובהר כי בכל מקרה הבעל מתחייב לשלם לאישה את הסך המוסכם עד למתן הכרעה שיפוטית כאמור לעיל ככל שתינתן כזו ואשר שוללת מן האישה זכאותה לקבלת הסך המוסכם, ורק במקרה שתינתן הכרעה שיפוטית כזו יחדל הבעל לשלם לאישה את הסך המוסכם ממועד מתן ההחלטה השוללת את הזכאות, ומבלי שתהיה לו כל דרישה ו/או תביעה ו/או טענה באשר להשבת הכספים ששולמו כנובע מן הסך המוסכם עד למתן ההכרעה השיפוטית כאמור.
בסעיף 10.6:
<"blockquote">יובהר כי בכל מקרה של מחלוקת בעניין ביצוע הסדרת התשלומים החודשיים לאישה כאמור לעיל יפנו הצדדים או מי מהם לבית המשפט לענייני משפחה ב... לצורך מתן הוראות ו/או מתן הכרעה שיפוטית בעניין, הצדדים מסכימים כי הסמכות לדון בעניין זה תהא לבית המשפט לענייני משפחה ב... בלבד כאמור, כאשר הסכמת הצדדים לעיל תהווה את המתווה ותעמוד לנגד עיני בית המשפט לצורך הכרעתו בעניין [...]
בסעיף 14:
<"blockquote">הצדדים מצהירים ומתחייבים הדדית כי בכל מקרה בו יתגלו מחלוקות וכו' יוכרעו המחלוקות אך ורק על ידי בית המשפט לענייני משפחה ב... על פניית הצדדים אליו, ואילו לבית הדין הרבני לא תהיה כל סמכות להכריע בעניינים אלה למעט בנושא הגירושין בלבד ומבלי לכרוך כל נושא ו/או עניין אחר בנושא הגירושין.
תמצית טענות המערערת
א. ההליכים שלפני בית הדין קמא הם למעשה אכיפת הסכם ממון וביצועו, וככזה אין לבית הדין סמכות לדון בו אלא לבית המשפט שאישר את ההסכם כפסק דין, וזאת על פי פסיקות בית הדין.

ב. גם נושא המזונות אינו נתון לסמכות בית הדין קמא משום שעניינו אכיפת חיובים כספיים ממוניים על פי פסק דין ואינו חיוב מזונות לפי הדין האישי, וככזה – אינו ניתן לכריכה.

ג. בפסק דין שנתן תוקף להסכמות הצדדים על פי הסכמתם ורצונם בהסכם הממון ניתנה הסמכות לבית המשפט לעניני משפחה ב... ונשללה סמכות בית הדין קמא הן מכוח הסכמה והן מכוח כריכה.

ד. התחייבויות הצדדים בהסכם שאושר כפסק דין הן על דעת קביעת הסמכות לבית המשפט לענייני משפחה ולא לבית הדין קמא וכחלק אינטגרלי מיתר הסכמותיהם.

ה. עקרון תום־הלב בפרט על פי הסכם הממון שאושר כפסק דין, מחייב את דחיית תביעות הבעל בבית הדין קמא בהעדר סמכות ואת העברתן לבית המשפט המוסמך, אף לוּ היו עניין לכריכה.

ו. יש לראות בפסק דין אישור הסכם הממון שימוש מראש בזכות הברירה הנתונה ביד האישה לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים נישואין וגירושין תשי"ג – 1953, שהיא מחייבת.

ז. אין מקום לחיוב האישה בגט פיטורין לפי דעת רבנו ירוחם, מקום שהאישה אינה מורדת וקל־וחומר כשהיא חפצה בשלום בית וללא תנאים.

ח. קביעת בית הדין קמא כי תביעת שלום הבית אינה כנה – בטעות יסודה ובניגוד לעובדות בתיק שלא הובאו כלל בהחלטת בית הדין.

ט. התחייבות הבעל לתשלום חיוב ממוני שהוא הקצבה החודשית על סך 3,000 ש"ח הא עצמאית, מפורשת, בלתי־תלויה וחלוטה, החלה על פי הסכם הממון שאושר כפסק דין, וחלותה היא מיום משלוח הודעת הפירוד ולא כקביעת בית הדין קמא.

י. התחייבות הבעל לתשלום הקצבה החודשית על סך 3,000 ש"ח היא התחייבות ראשונה בזמן, מייד עם משלוח הודעת פירוד על פי ההסכם, ולא מותנה כלל בפינוי האישה את הדירה שהיא התחייבות אחרונה בזמן, לאחר תשעים יום מקבלת הודעת הפירוד.

יא. קביעת בית הדין קמא כי האישה הפרה את הסכם בהפרה יסודית בשל אי־פינוי הדירה היא בניגוד לקביעותיו וצווים שנתן להבטחת מדור שלֵו ומניעת הטרדתה בדירת הבעל, האישה פעלה בהתאם להחלטות בית הדין קמא ואף פינתה את הדירה על פי החלטת בית הדין קמא.

יב. כמו כן מנוגדת קביעה זו לקביעת בית הדין קמא בעצמו כי על הצדדים לכבד את ההסכם ככתבו וכלשונו.

יג. כמו כן קביעה זו מפלה באופן קיצוני ובלתי־סביר את הבעל למול האישה, שכן חרף הפרותיו הבוטות והיסודיות של הבעל את הסכם הממון לא נתן בית הדין כל סעד, צו או הוראה אופרטיבית לבעל לקיים את חלקו בהסכם.

יד. לחילופין, קביעה זו היא בניגוד לדין, שכן הבעל לא העלה כל טענה לסעד בעניין זה בכתב תביעתו, ומשכך נעדר בית הדין קמא כל סמכות לדון בדבר שלא נתבע.

טו. מבלי לגרוע מהאמור, קביעת בית הדין קמא כי אי־פינוי הדירה מהווה הפרה יסודית העוקרת את התחייבות הבעל לתשלום הקצבה החודשית, כמוה כהכרעה שמהותה ביטול הסכם או חלקו, ולפיכך נעדר בית הדין קמא כל סמכות לדון בה, כבביטול ההסכם, שכן הסכמות נתונה לערכאה שאישרה את ההסכם כפסק דין.

טז. מבלי לגרוע באמור, גם לו היתה הפרה מצד האישה כאמור, הרי שסעד שלילת קצבתה החודשית מכוח ההסכם באופן טוטלי מהווה תרופה בלתי־מידתית ובלתי־סבירה בעליל בפרט בנסיבות העניין.

יז. הרחבת הגדרת 'מורדת' האמורה בהסכם הממון על ידי בית הדין קמא, מעבר להגדרתה ההלכתית ובהעדר כל יסוד וראיה, מנוגדת ללשון ההסכם ולאומד דעת הצדדים, מנוגדת למפורט בכתב התביעה שהגיש הבעל והיא הכרעה מיוזמת בית הדין קמא בסעד שלא נתבע.

יח. בית הדין קמא לא הכריע למעשה כי האישה מורדת לפי ההלכה, אף שהיה עליו לעשות כן כדי לקבוע כפי שקבע.

יט. אף לוּ הייתה האישה מוכרזת 'מורדת', ולא היא, הרי שגם בכך לא היה כדי לפגוע או לשלול את קצבתה החודשית, שלה התחייב הבעל, שכן לא התמלאו יתר התנאים במצטבר, אם בשל היעדר כל הוכחה, ואף להפך, לעניין תקופת המרידה – משך ארבעה חדשים רצופים לפחות טרם למתן הודעת הפירוד, ואם נוכח אי־התקיימות התנאי כי המרידה הנ"ל תהיה בעטיה של האישה בלבד.

כ. קביעת בית הדין קמא כי יכריע בשאלת היות האישה 'מורדת' לפי ההלכה ככל שיידרש לכך בענין הרכוש, מתייתרת נוכח פסיקת בית המשפט העליון (דנג"צ 18/8537 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח') כי אין בטענת בגידה, שאין חולק כי לא הייתה, וכל שכן בטענת מרידה, המוכחשת בזה מיסודה, כדי לגרוע מזכויות רכושיות.

כא. מקום שקיים הסכם ממון המגדיר את זכויות הצדדים ברכוש, הרי שיש לפעול על פי הסכם ואין בקביעה כי האישה מורדת כדי לגרוע מהתחייבויות ממוניות מפורשות בהסכם ממון שאושר כפסק דין.

כב. סעיף 4.9 שעליו הסתמכו הבעל ובית הדין קמא בהכרעתו, שלפיו האישה ויתרה על כתובתה, אינו חל בנסיבות העניין נוכח התנהלותו חסרת תום־הלב של הבעל, נקיטת הליכים משפטיים כנגד האישה, ותביעתו לחייבה בגט פיטורין.

כג. הגשת מסמכים לתיק, שלא באמצעות עד, כמו גם הגשת חוות דעת כאמור לבית הדין קמא לאחר הגשת סיכומי טענות הצדדים ובפרט לאחר חלוף המועדים להגשתם אשר קבע בית הדין קמא – היא בניגוד לדין, ויש להורות על הוצאתם מהתיק, קל־וחומר כאשר נמנעה זכות האישה לחקור את עורכי המסמכים הנ"ל על תוכנם.

תמצית טענות המשיב
א. האיש הוכיח את גרסתו בבית הדין בעדויות, במסמכים ובהקלטות, והאישה טוענת טענות בעלמא.

ב. בית הדין קיבל את גרסת האיש כי 'קנה שקט בכסף' כשהוציא מאות אלפי שקלים לדרישות האישה כולל 'שיפוצים' בגופה של האישה (צורף פירוט) ובדירתה הפרטית המושכרת ששכר הדירה בגינה נכנס לחשבונה (צורף פירוט), ובטיולים לחו"ל שבהם חירפה וגידפה אותו ברבים (צורף פירוט), כשהאישה רוצה עוד ועוד וגם לרשת אותו לאחר מותו.

ג. האישה תובעת סעד על פי ההסכם אך אינה מקיימת את ההסכם, ובא כוחה הקודם הכריז בבית הדין (ביום ח' בתמוז התש"ף – 30.6.20) כי מבחינתה ההסכם בטל ומבוטל.

ד. הצדדים בפירוד ממושך ללא יחסי אישות כחמש שנים, גם אם ניסה האיש לשרוד ללא פירוד, וכן לא ישנו בחדר אחד – לדרישת האישה.

ה. אין מקום לחלוק על קביעות עובדתיות של בית הדין לאחר חקירת האישה ושמיעת עדויות וראיות כי האישה החליטה להפוך את חיי האיש לגיהינום וכדברי בית הדין:
<"blockquote">[...] הנתבעת לא אמרה אמת בטענותיה, התנהלה בחוסר לאורך הדרך בחוסר כנות ומתוך רצון לנצל את האיש ואת תמימותו כאשר רק תאות הבצע לנגד עיניה.
ו. האיש עדיין משלם הלוואה על הרכב שנמצא ברשות האישה, תשלום שהוא למעלה מחיובו בהסכם; האישה נטלה פיצוי מחברת הביטוח ששייך לאיש ששילם על הביטוח וכן נטלה חפצים השייכים לבעל וגרמה נזקים לדירתו. האישה עצמה ענתה לבית הדין כי כספי הביטוח לא הוחזרו כי הם כנגד חיוב המזונות.

ז. האישה שלא הגישה תביעות רכוש בדיוני בית הדין חידשה תביעה על כך בסיכומיה, עדיין לא ניתנה החלטה בעניין זה, ולכן אין מקום לערעור בזה.

ח. אין לערער על סמכות בית הדין לאחר שניתה החלטה על סמכותו, ולאורך הדיונים ובסיכומים לא הוזכרה טענת הסמכות.

ט. האישה מיררה את חיי האיש באופנים שונים לאורך השנים והוכח בבית הדין כי חלק מבעיותיו הרפואיות נגרם בשל התנהגותה ויחסה אליו, וכן הוכחה מרידתה בו.

י. למרות ההסכם המורה כי הצדדים יכניסו לחשבון המשותף את הכנסותיהם לא עשתה כן האישה לא בעבודתה ולא בגמלתה, כשהיא מתנגדת לגילוי מסמכים ולכל בירור.

דיון והכרעה
כפי שקבע בית הדין האזורי, הסכם שחתמו עליו הצדדים מרצונם ובהבנתם ושאושר בערכאה שיפוטית הרי הוא מחייב את שני הצדדים, ועליהם לקיים אותו. גם תביעות הצדדים נסמכות על ההסכם ביניהם, אם כי כל צד מבקש שלא לקיים חלק מסעיפי ההסכם מסיבותיו שלו. שני הצדדים טוענים זה כנגד זה כי אי אפשר לדרוש קיום של סעיף מסוים בהסכם ומאידך גיסא להתעלם מסעיפיו האחרים.

מתוך כך נובעות המחלוקות העיקריות בערעור זה – גם על סמכות בית הדין, שהרי הוסכם לברר את המחלוקות בבית המשפט, גם על התחייבות המזונות שלא שולמה ושהבעל טוען שלפי ההסכם הוא פטור ממנה, וגם על תביעתו להיפטר מחיוב הכתובה הנסמכת גם היא על ההסכם.

נקדים כי מבחינה הלכתית: חז"ל רצו שאישה לא 'תהיה קלה בעיניו' של הבעל 'להוציאה' ותיקנו את חיוב הכתובה לשם כך. לכן לא ראוי מראש לפני הנישואין להתחייב לגירושין ולומר שלא יהיה חיוב כתובה. גם אם נכתב הסכם כזה הרי שעל בית הדין לבחון את חיוב הגירושין מצד חיי הנישואין ולא מצד התחייבות ההסכם, וכך עשה גם בית הדין במקרה זה. ונבהיר כי כיוון שבית הדין מצא שהפירוד בין הצדדים קיים זמן רב ובפרט משקבע בית הדין שהאישה – דינה כ'מורדת', הרי שאת חיוב הגירושין קבע בית הדין האזורי כדין, ללא זיקה להסכם.

אבל כאשר באים לדון בתביעות ממון של האישה מכוח ההסכם שכבר נכתב והוסכם, ותביעת האישה היא מכוח ההסכם, הרי שההסכם, ככל הסכם, מחייב את שני הצדדים על כל סעיפיו כמקשה אחת. לכן עלינו לבחון את התביעות של הצדדים לפי ההסכם ואת קיום חלקם בהסכם.

נדון תחילה בפתיחת הבעל את התיק בבית הדין הרבני בתביעת הגירושין לפי ההסכם, בהתנגדות האישה לפתיחת התיקים ולתביעת הגירושין ובתביעתה הנגדית ל'שלום בית'.

ההסכם, בסעיפים 8–9, קבע בצורה ברורה כי כל צד רשאי בכל זמן להגיש לבן הזוג האחר הודעת פירוד, וכי הצד האחר חייב להסכים להודעה ולעשות כל שנדרש כדי לפרק את הנישואין בהסכמה בצורה מכובדת הכוללת חלוקת רכוש ופנייה משותפת לבית הדין הרבני לגירושין או שיתוף פעולה בבקשה לגירושין שיגיש הצד האחר וכן להביע בבית הדין את הסכמתו לגירושין. כך, ללא ספק, תביעת הגירושין שהגיש הבעל בבית הדין הרבני מעוגנת בהסכם, ואדרבה: לפי ההסכם האישה הייתה חייבת להסכים לגירושין, אסור היה לאישה להתנגד לבקשת הגירושין והפירוד, ובכלל זה אסור היה לה לפי ההסכם לתבוע שלום בית.

כאמור לעיל, צודק בא כוח האישה כי מבחינה הלכתית לא מומלץ להסכים על כך לפני הנישואין, שיהיה קל בעיני הצדדים לפרק את הנישואין. אך כאן לא עסקינן בגיבוש הסכם מלכתחילה, אלא במצב שבו הצדדים כבר הסכימו על כך. נכון שמבחינה הלכתית אי אפשר להתחייב מראש להתגרש, ודין המתחייב כמתחייב לעשות פעולה, ש'קניין' על כך נקרא 'קניין דברים' שאינו מחייב, אך כאשר בוחנים את קיום ההסכם שזהו אחד מתנאיו היסודיים, הרי שהצד המתנגד לגירושין מפר את ההסכם וכאשר הוא מבקש לקיים את ההסכם במה שהוא לטובתו, חייב הוא לפני כן לקיים גם את הדברים שהם לחובתו הכתובים בהסכם.

נמצא שלא רק שהבעל רשאי היה להגיש את התביעה, אלא גם שהאישה הייתה מחוייבת, לפי ההסכם, לשתף פעולה – להסכים מיידית להודעת הפירוד ולשתף פעולה בכל מה שנדרש לצורך הגירושין. התנגדותה גם כיום לגירושין היא המשך הפרה של ההסכם, וגם תביעת 'שלום הבית' היא הפרת סעיפי ההסכם בעניין חובת כל צד להסכים להודעת הפירוד של משנהו. כך גם ערעור זה בחלק הנוגע לסירובה להתגרש מהווה הפרה של התחייבותה בהסכם.

הלכך יפה עשה בית הדין האזורי שדחה על הסף את תביעת האישה על ידי בא כוחה הראשון לסגירת התיקים, שהרי לכל הפחות תביעת הגירושין והוויתור על הכתובה מעוגנים בהסכם. מודגש כי סירוב האישה להתגרש מהווה הפרה של ההסכם הנמשכת עד היום, גם אם בקשת 'שלום הבית' שלה הייתה בקשה כנה, ובפרט כשבית הדין האזורי קבע שהיא לא כנה.

להלן נדון אם לאי־קיום ההסכם מצידה בעניין זה יש השפעה על תביעתה מכוח ההסכם.

אך קודם לכן נדון אם היה הבעל צריך לפנות לבית המשפט בעניין 'תביעת המזונות'? ודוק כי אין מדובר בשאלה העקרונית אם הצדדים היו צריכים להסכים לדון שלא לפי דין תורה ואם הסכמה לדון שלא כדין תורה חלה מבחינה הלכתית, כמבואר בסמ"ע (סימן כו) ובנתיבות המשפט (שם). השאלה היא: בדיעבד, כאשר ההסכם כבר נכתב ונחתם, אם רשאי הבעל שלא לפנות לבית המשפט ולא לקיים תנאי מן ההסכם אך לבקש לקיים את התנאים האחרים.

הכלל בהלכה ובסברה הוא כדברי הגמרא (בבא קמא מו, ב): "סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא, אזיל לבי אסיא."

כלומר: ככל שהבעל לא מבקש מבית הדין לדון בתביעות כספיות אלא מבקש להתגרש ומוכן לפעול בעניין הרכוש לפי ההסכם אלא שהוא מציין שלדעתו האישה מורדת והוא פטור מלשלם לאישה, הרי שאין עליו חיוב לפנות לבית המשפט.

לעומת זאת, האישה – ככל שהיא מעוניינת לתבוע את סכום הכסף שההסכם מחייב למזונות מעת הפירוד ובעלה מתנגד, היה עליה לפנות לבירור חילוקי הדעות בבית המשפט, ולא לטעון זאת בבית הדין. מסתבר מאוד שככל שהייתה האישה פונה לבית המשפט לתבוע את הכסף כאשר היא מסרבת לגירושין, יכול היה הבעל לטעון לבית המשפט, בנוסף על הטענות שטען בבית הדין, כי האישה לא יכולה לתבוע את מימוש ההסכם כל עוד היא לא מקיימת אותו בעצמה, ומסתבר שגם בית המשפט היה מורה לאישה שעליה לקיים את חלקה בהסכם, בבחינת 'טול קורה מבין עיניך'.

השאלה היא: לאחר שהאישה כבר סירבה לקיים את חלקה בהסכם, והבעל נאלץ לתבוע אותה לגירושין בבית הדין, האם היה בית הדין רשאי להתייחס גם לטענות של הבעל למתן צו לפינוי הדירה, וגם לתת החלטה שיפוטית בעניין חיוב המזונות שבהסכם, וכבקשת הבעל לקבוע בכל חילוקי הדעות בין הצדדים, או שאין לו סמכות לכך כטענת האישה?

בית הדין האזורי קבע את סמכותו לדון בסעדים אלו ונסמך על פסק בית הדין הגדול בתיק 834826/2, שהסכמת צדדים לשיפוט של ערכאה מסוימת אינה יכולה לבטל את סמכות השיפוט הטבועה של כל ערכאה. על כך לא הוגש ערעור בזמנו.

מבחינה עקרונית יש מקום לדיון אם יש לחלק בין דיון בסמכות טבועה כמו גירושין והכרוך בהם לבין דיון ב'התחייבות כספית מכוח הסכם' שנקבע שתבורר בבית המשפט, אך בכל הנוגע למקרה שלפנינו רשאי היה בית הדין לקבוע את קביעותיו וכפי שנבאר.

לטעמנו, ככל שהאישה לא פנתה לבית המשפט לדון בתביעת המזונות כמוסכם, ומאידך גיסא לא שיתפה פעולה בהגשת בקשת גירושין בהסכמה, ובשל כך נאלץ הבעל 'לגוררה' לבית הדין ולדון עימה במשך זמן רב בתביעת הגירושין, בניגוד להתחייבותה בהסכם, הרי ככל שהיא משתמשת בטענת 'אי־תשלום המזונות' כאמתלה לאי־קיום ההסכם מצידה בעניין הגירושין, רשאי הבעל לטעון ש'אי־תשלום המזונות' מצידו אינו מהווה אמתלה להימנעות מן הגירושין ועל ערכאת הגירושין לחייב אותה להתגרש.

מאחר שמבחינה עקרונית וחוקית יכולה ערכאת בית הדין לדון בתביעת הגירושין ובכלל זה היא חייבת לדון אם 'אי־תשלום המזונות' יכול לעכב את הגירושין, הרי שלמרות ההסכם פסק הדין שלה ניתן בדין, ומשניתן הוא מחייב את שני הצדדים. לא סביר שהאישה תדרוש מהבעל בשם ההסכם לפצל את טענותיו – לתבוע בבית הדין את הגירושין ולפנות מיוזמתו לבית המשפט כדי לקבל אישור לטענתו שאינו חייב במזונות שאותם לא תבעה היא בבית המשפט אלא העלתה את עניינם בבית הדין.

כך גם לגבי קביעת בית הדין שאי־פינוי הדירה הוא הפרת ההסכם מצד האישה, משום שעל אף טענתה שחיוב המזונות הוא בלתי־תלוי, וגם אם מועד הפינוי נקבע לאחר מועד תשלום המזונות – בכל מקרה היה עליה לתבוע את קיום ההסכם בסעיף המזונות בבית המשפט, כפי ההסכם, ולהתגונן שם מטענות הנגד של האיש לגבי המזונות, ובצד זה היה עליה לקיים את חלקה בהסכם בפינוי הדירה. יתרה מזו: ללא ספק לאחר שבית הדין גם הורה לאישה שעליה לעשות כך, וכאמור משעלו הטענות במסגרת תביעת הגירושין – בסמכותו היה לעשות כן, הפרה היא גם את הוראות ההסכם שהיא באה בשמו וגם הוראות חוקיות שהורה לה בית הדין כמה פעמים.

נכון הוא שבית הדין הורה לצדדים שלא לנהוג באלימות ולא לפעול בכוח לפינוי הדירה מהאישה, אבל אין בכך כדי לשנות את העובדה: על פי ההסכם והוראות בית הדין הייתה האישה צריכה לפנות את הדירה מיוזמתה ללא אומר וללא דברים, ובכל מקרה אסור לה להפר את הוראות בית הדין שהורה לה לפנות את הדירה. גם כאשר נקבע על ידי בית הדין כי הוא 'ידון בטענותיה בכל הקשור להסכם', אין בזה כדי מתן היתר ורשות לה לגור בדירה בניגוד להסכם.

לגבי המזונות: כיוון שטען הבעל טענות שלשיטתו פוטרות אותו, ובית הדין קבע את סמכותו והבהיר כי ידון בטענותיו, וכן השיב הבעל לטענות האישה בעניין ההסכם – אין האישה יכולה לעשות דין לעצמה ולהפר את התחייבותה בהסכם לגבי פינוי הדירה. יש יותר מחוסר הגינות כשהיא לא מקיימת את ההסכם לא בגירושין ולא בפינוי הדירה, ומאידך גיסא דורשת לקיים את ההסכם רק בסעיף המזונות.

יתרה מזו: ככל שהאישה גרה ללא רשות, בבית השייך לאיש בלבד ומונעת ממנו לגור בדירה השייכת לו, הרי היא חייבת לא רק לשלם לו שכירות מלאה של הדירה אלא גם לפצותו על הנזק שהיא גורמת לו באי־פינוי הדירה שלו. סכום זה גבוה הרבה יותר מסכום המזונות שהתחייב. כך, גם ללא שאר הטענות שטען האיש לגבי המזונות, לאחר שעברו תשעים יום האישה חייבת לאיש בכל חודש סכום גבוה יותר משהוא חייב לה על החודשיים שחיוב המזונות קדם.

נציין כי כבר בדיון הראשון לאחר שהשמיע את טענותיו לגבי אי חיובו בסעיף המזונות, הסכים הבעל, בהגינותו, לשלם את המזונות ככל שבית הדין יכריע שעליו לשלם, ולכן ודאי שאין בסעיף המזונות כדי לפוטר את האישה מפינוי הדירה. אבל בפסק הדין קבע בית הדין כי הבעל פטור מקיום הסעיף בהסכם לתשלום המזונות, מכמה טעמים כמובא לעיל, ולכן אין לדון את הבעל כמפר את ההסכם.

נחזור ונדגיש כי בנוסף על טעמי בית הדין על 'מרידה', שלהלן נתייחס אליה, וקיזוז התשלומים ששילם האיש והאישה הודתה ששילם, יש להוסיף באופן ברור, כפי שכתבנו לעיל, שככל שהאישה לא מקיימת את חלקה בהסכם, להתגרש מיידית בהסכמה ולפנות את הדירה, היא אינה יכולה לתבוע מבית המשפט או מבית הדין לסייע לה לקבל רק את סעיף המזונות.

לאור האמור, ייתכן שלא היינו חייבים לדון בטענות ה'מרידה' המוזכרת בהסכם כתנאי לפטור את הבעל ממזונות האישה, שהרי לטעמנו אין מקום לדיון בתביעת המזונות כשהאישה לא קיימה חלקה בהסכם, וגם לטענת האישה אין זה המקום לדון בשאלה זו. אבל כיוון שבית הדין פסק שהאישה 'מרדה' בבעלה, ועניין זה נצרך גם לגוף חיוב הגירושין כמוסבר לעיל, וכיוון שהאישה מערערת על כך כחלק מערעורה על פסק הדין של בית הדין האזורי, נאמר גם את דברנו בחלק זה:

בהסכם הנדון, ההסכם השני שהוא ההסכם הקובע – נראה לעין כול שההסכם נעשה כדי להיטיב את תנאיה של האישה. הושמט בו בהצהרות הצדדים מה שהוצהר בהסכם הראשון: "הצדדים מצהירים כי ינהגו זה בזה מנהג של כבוד ורעות, תוך דאגה איש לרעהו ויעשו ככל האפשר להצלחת הקשר ביניהם ולהצלחת חייהם המשותפים". נראה כי אף שלא הייתה ההשמטה במתכוון, העדר הצהרה זו אולי נתן אפשרות לאישה לנהוג שלא בדרך זו.

מעיון בתיק ובפרוטוקולים של בית הדין האזורי נראה כי בית הדין האזורי צדק בקביעת העובדות בעניין התנהגות האישה כלפי האיש, כשקביעה זו הוצרכה בראש וראשונה לגבי חיוב הגירושין שתבע הבעל ושהוא בסמכות בית הדין האזורי. קביעה זו של בית הדין משליכה ממילא גם לגבי סעיף המזונות בהסכם. לבית הדין הייתה תשתית מספקת כדי לקבוע כי האישה אילצה את האיש להתגרש בהצקות בלתי־פוסקות לאורך זמן ובהביאה אותו למצב שתיאר בית הדין באומרו כי 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת':

תיאור התביעה בבית המשפט כבר בכ"ט בטבת התש"ף (26.1.20) להרחקת הבעל, שאינו אלים, מהדירה שלו, שנדחתה בחיוב הוצאות; התלונות במשטרה שנועדו להרחיקו מדירתו ומעצרו כאחד הריקים שהסתיים ללא כל אשמה, מביאים למסקנה כי גרסת הבעל שנשמעה בבית הדין ואושרה בחלקה בדברי האישה, היא הגרסה האמינה, וכי לאחר שהבעל לא נעתר לתביעותיה הכספיות של האישה שינתה היא את עורה, החלה להציק לו באופן שאינו מאפשר חיים נורמליים ובמקרים רבים נמנעה גם ממלאכות הבית שהיא מחויבת לבעלה. גרסה זו נתמכה גם בעדות העד על עשרות פעמים שנכח בהתנהגויות אלה ולהקלטות שנשמעו.

אגב, מעבר להיות התנהגות זו מפירה את שלום הבית שמבקשת האישה, כביכול, ומעבר לחובת בני זוג לנהוג כבוד זה בזה, הרי שבניגוד לכל בני זוג, שהאישה יכולה לכעוס על בעלה כשהוא לא מסכים לדרישות כספיות סבירות שיש לה, במקרה שלפנינו כל דרישות האישה מהבעל – גם לגבי הצוואה וגם לגבי הבית היו בניגוד גמור להסכם שהוסכם, וכפייתו להן היא דרישה שלה להפר את ההסכם. האישה שדורשת מהבעל לנשל את בתו ושאר ילדיו מירושתם לפי ההסכם, אינה יכולה להתלונן על שהבת מתנגדת לכך ומחזקת את אביה שלא להיענות לדרישות האישה.

אלא שלכאורה בנוגע להתנהגות מציקה – אפילו ממושכת – בפני עצמה אפשר היה לומר שהיא מגדירה את האישה רק 'אשה רעה', אך לא 'מורדת'. אך לטעמנו, גם אם לא נקבע באופן מוחלט אם הייתה אפשרות לקיום יחסי אישות בין הצדדים ומי האשם בביטולם שנים לפני מועד הפירוד, מכל מקום לאחר שנקטה האישה בפעולות יזומות מצידה להרחיק פיזית את הבעל מחדר השינה ומביתו שלו בפעולות בתוך הבית ומחוצה לו, הרי שפעולות אלו בוודאי נחשבות 'מרידה'. פעולות האישה כשהן מלוות בתביעה משפטית ובתלונות במשטרה עד כדי מעצר, שנמצאו כלא צודקות – ואף שחלק מהתלונות באו לאחר הודעת הפירוד – יש בהן לאפשר את הכרעת בית הדין האזורי, בבחינת 'הוכיח סופן על תחילתן', כי גרסת הבעל אמינה בעיניו יותר מגרסת האישה, וכי יש לראות בשלהן את הרחקת הבעל מחדר השינה ומביתו גם לפני הפירוד כ'מרידה'. אין כל חילוק בין אישה הנמנעת מקיום יחסי אישות עם בעלה לבין מי שמרחיקה בכוח ללא הצדקה את בעלה ממנה ומביתו, גם אם הדבר נעשה כדי ללחוץ עליו שייתן לה ירושה.

ניסיונותיו של הבעל 'להחזיק את הראש מעל המים' ו'לקנות שקט בכסף', גם אם המשיך בנסיעות לחו"ל וכדומה עם האישה, וגם אם נתן הזדמנות לשינוי מצידה כל עוד לא החליט סופית על הפירוד, אינם מבטלים את מרידת האישה, שביקשה להרחיקו ממנה ומביתו שלו ולעשות מעשים שיגרמו לו להתפרץ כנגדה, אף שהוא, בגבורה ,רבה לא נפל בפחים שטמנה לו לרוב.

סוף דבר
א. האישה חייבת להתגרש מיידית מבחינה הלכתית, ללא קשר להתחייבות בהסכם, בשל התנהלותה בחיי הנישואין ומרידתה, כפי שקבע בית הדין ויפה שעה אחת קודם.

ב. בתביעות מכוח ההסכם יש להידרש לקיום כל סעיפי ההסכם.

ג. האישה הפסידה את כתובתה גם מכוח ההסכם וגם מפני 'מרידתה' ויציאת הגירושין ממנה.

ד. קביעת בית הדין לעניין מרידת האישה נצרכת לעניין הגירושין והכתובה והיא לכל הדעות בסמכות בית הדין.

ה. פסיקת בית הדין שבשל מרידת האישה אין האיש חייב בסעיף המזונות – גם היא ניתנה לצורך תביעת הגירושין והיא החלטה שיפוטית מחייבת, לכל הפחות לעניין קיום ההסכם מצד הבעל וכדי למנוע מהאישה להשתמש בה כסיבה לדחיית גירושיה.

ו. לאחר שתתגרש, בהתאם להסכם שחתמו עליו, יכולה האישה להגיש לבית המשפט תביעה למימוש סעיף המזונות בהסכם, ובית המשפט יבחן את טענות הצדדים לאור קביעות פסקי הדין שכבר ניתנו.

ז. פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ"ד באייר התשפ"ג (15.5.2023).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה