ב"ה
בית הדין האזורי ירושלים
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב אוריאל לביא הרב דוד דב לבנון הרב חיים ו' וידאל |
אב בית דין דיין דיין |
תיק מספר: | 1331645/3 | |
תאריך: |
כ"א בתמוז התשפ"ב
20/07/2022 | |||
תובע |
פלוני
בא כוח התובע עו"ד ריקי אופק | |||
נתבעת |
פלונית
בא כוח הנתבעת ו"ד טלי רויטל אלמן ועו"ד עדו דיבון | |||
הנדון: | משמורת הבת כשהאם עברה לעיר אחרת ונטל הוצאות הנסיעות | |||
נושא הדיון: | משמורת הבת כשהאם עברה לעיר אחרת ונטל הוצאות הנסיעות |
"האם מבקשת שזמני השהות באמצע שבוע יתקיימו רק באשדוד ובסופי שבוע בירושלים כיוון שלקטינה קשה הנסיעה לירושלים בתחבורה ציבורית. האב מבקש זמני שהות רק בירושלים כיוון ששם המשפחה גרה טרם הפרידה.
בהוראת בית הדין ערכתי חקירה פסיכוסוציאלית על מנת להכיר לעומק את המשפחה ואת הקשיים שעולים. יש לציין כי המרחק הגאוגרפי מהווה קושי בקשר בין ילדים להוריהם. עם זאת, ללא ספק ניתן לשמור על קשר גם מעבר לים, אך כשהמטרה היא שותפות בגידול הילדים, המרחק הגאוגרפי הוא נתון משמעותי.
לאור המצב הנתון, שהאם והקטינה גרות באשדוד והאב גר בירושלים מומלץ מתווה זמני השהות להלן:
משמורת | אחריות הורית משותפת | ||
זמני שהות | שבוע 1 | שני | האב יגיע לאשדוד בשעה 16:00 וישהה עם הקטינה עד 18:00. האם תביא ותאסוף את הקטינה מהתחנה המרכזית שם יחכה האב. במידה והגן של הקטינה בשנה הבאה יהיה סמוך לפארק/ג'ימבורי מומלץ כי האב יאסוף את הקטינה ישירות מהמסגרת החינוכית. |
חמישי - שבת | הקטינה תשהה עם אביה בירושלים. האם תביא את הקטינה לירושלים ביום חמישי בשעה 17:00 והאב יחזיר את הקטינה כשעתיים וחצי לאחר צאת השבת. | ||
שבוע 2 | שני | האב יגיע לאשדוד בשעה 16:00 וישהה עם הקטינה עד 18:00. האם תביא ותאסוף את הקטינה מהתחנה המרכזית שם יחכה האב. במידה והגן של הקטינה בשנה הבאה יהיה סמוך לפארק/ג'ימבורי מומלץ כי האב יאסוף את הקטינה ישירות מהמסגרת החינוכית. | |
רביעי | האם תביא את הקטינה לירושלים בשעה 15:00, האב יאסוף את הקטינה מהתחנה המרכזית וישיבה לשם בשעה 18:30. | ||
חגים | לסירוגין בין ההורים |
"האשה: הבת בת שנתיים וחודשיים, אני כמו שידוע לביה"ד ברחתי איתה להורים שלי באשדוד, בגלל אלימות מילולית ורגשית, הוצגו ראיות, זה הרקע לבריחה, אני לא מתכוונת לחזור עם הבת לירושלים, אני בחרדות מזה, הוא בן אדם מסוכן, כל מה שהגשתי מדבר בעד עצמן, עו"ס, לא שלחנו לה שאלות הבהרה, מבחינתי הדברים שקשה לי, שאני לא מקבלת אותם, כל מה שנוגע לנטל הנסיעות, לא יכול להיות שאני מטפלת בילדה 24/7, מקלחת מלבישה, בנוסף לכל זה אהיה אחראית על נטל הנסיעות, ההסדר שנקבע באוקטובר שאני מביאה לו את הילדה ב15:00 עד 20:00 לא מקובל עלי, אני כל יום רביעי, אם היה לי דיון נאלצתי לחזור לאשדוד, בימי רביעי ובהסדר הראשוני נקבע שעלי להביא אותה בתחבורה ציבורית, ב12:00 נאלצתי להפסיק לעבוד, לקחת אותה באמצע העבודה, ההסדר היה זמני, הוא מזיק לי לעבודה, זה לא מקובל, שעות הסדרי שהות צריכה להיות לאחר שעות העבודה, אני עובדת במחלקה המשפטית של בית המשפט, אני לא יכולה להגיד להם שאני יוצאת באמצע היום.ולהלן מדברי האב:
ביה"ד: יש משהו שאת מציעה?
האשה: אין לי בעיה להשתתף בהוצאות דלק, הוא עד היום לא משלם הוצאות חינוך, אני נושאת בנטל של הגידול ביום יום, לא הגיוני שאמשיך לשאת בזה, זה לא ריאלי, בימי רביעי עוד לפני פסח הוא לא בא פעם אחת לראות את הילדה באשדוד, כל מה שהוא רוצה זה משמורת משותפת ולא לשלם מזונות.
ביה"ד: את עובדת גם בירושלים?
האשה: כתבתי לביה"ד, נתנו לי אישור זמני לעבוד יומיים בירושלים, זה לא ימשיך ככה, אני עכשיו מחפשת עבודה של 5 ימים אעבוד באשדוד, זה לא הגיוני שאני צריכה להפסיד את העבודה שלי".
"האיש: אגיב דבר דבר, לא היתה אלימות בינינו, מעולם לא הרמתי עליה יד, הסיבה שהיא עברה לאשדוד כי היא רוצה לעבור ממניעים שלה, באופן תיאורטי מותר לי לגור באשדוד, באופן תיאורטי היא, כל מפגש שאני מגיע אני מפחד שהיא תעליל משהו נוסף, אני מפחד שהיא תעליל עוד משהו, לגבי הילדה, זה ציני ומזעזע מה שהיא עושה, יש לי פה אלבום תמונות.עד כאן קטעים מהפרוטוקול.
ביה"ד: מה רואים מזה?
האיש: רואים איך אני מטפל בילדה יום יום.
ביה"ד: מה אתה רוצה לומר בזה?
האיש: טובת הילדה שיהיה לה אבא, זה המציאות בפועל, אני האבא הכי מיטיב.
ביה"ד: אף אחד לא מתווכח על זה, יש משמורת, מקום מגורים, יש ספק שהמשמורת תהיה אצל האמא?
האיש: מקום מגורים צריך להיות בירושלים.
ביה"ד: משמורת?
האיש: משותפת, חד משמעית, אם תסכימו להסתכל בתמונה, הייתי איתה חודש וחצי בבית חולים, השגתי טלפון של הרב פירר, כל מה שהיה עם הילדה עשיתי בשבילה.
ביה"ד: מה תעשה עם תינוקת בת שנתיים.
האיש: אני אדם שעובד, כל מה שהיא אמרה, אני מוכן לטפל בילדה, היא זקוקה לי.
ביה"ד: האם אתה מדלג על הביקורים כמו שהיא אומרת?
האיש: ימי רביעי, האם שינתה אם מקום המגורים ללא שום קשר של סכנה, זה פשוט שקר וכזב.
ביה"ד: אחרי שהיא ראתה שאתם בפירוד היא ביקשה להיות ליד בני משפחתה.
האיש: בעיני זה פסיקה מחרידה, בסופו של דבר היתה שאני מסוכן.
ביה"ד: אם אתה לא מסוכן, אנחנו קובעים שאתה לא מסוכן, האם יש לה זכות לגור ליד בני משפחתה?
האיש: כיוון שהילדה זקוקה לאבא שלה, כבר חצי שנה היא נפגעת מזה, סבא וסבתא חורגת של הילדה רואה את הילדה יותר ממני, מן הצדק.
ביה"ד: למה בימי רביעי?
האיש: כל מה שהיא אמרה, אני גם עובד.
ביה"ד: סדר עדיפויות.
האיש: כרגע רק אני נוסע לאשדוד בימי שני, משוטט עם הילדה 4 שעות".
"אנו עותרים לביה"ד הנכבד לקבוע באופן מפורש, ולאחר שהוכח שהאב הינו אב אוהב, טוב ומטיב לקטינה, והוא הורה דומיננטי בחיי הקטינה, שהמשמורת על הקטינה הינה משמורת משותפת לשני ההורים, וכי בכל מקרה האחריות ההורית הינה אחריות הורית משותפת.לאחר עיון בחומר שבפנינו אנו פוסקים:
ויודגש; ישנה חשיבות רבה לקביעה זו, ויש בה בכדי להעביר מסר הן לאם והן לקטינה ששני ההורים בעלי חשיבות זהה, שהורותו של האב אינה נופלת מהורתה של האם, שהקטינה אינה רכוש בלעדי של האם והיא אינה רשאית להחליט לבדה החלטות מהותיות בעניין הקטינה.
אשר על כן, ובנוסף לקביעת הסדרי השהות ומקום מגורי הקטינה, מבוקש מביה"ד לקבוע כי המשמורת הינה משמורת משותפת, שהאחריות ההורית על הקטינה משותפת לשני ההורים, ושבכל מקרה ההורים שניהם אפוטרופסים טבעיים של הקטינה, וכל החלטה בעניין הקטינה לרבות החלטה בענייני חינוך ובריאות תהא בהסכמת שני ההורים".
"מילתא כדנא אין צריך לפנים, דודאי דמצד טובת הבנים שהאם משגחת עליהם יותר ומרחמת עליהם ודאי דראויים להיות אצל האם, וכן הבת ראויה להיות אצל אמה לעולם, משום טובת הבת עצמה, ולענין חיוב המזונות... ובשניהם אם כבר נגמל הילד מילתא דפשיטא דחייב לשלם לה שכר מזונותיו ויהיה אצל אמו דבצוותא דאמיה ניחא ליה, דלא משום גרמת האם, נזיק לבנים ח"ו, דטוביה חטא וזיגוד מנגד? והוא הדבר בבת שאצל אמה לעולם, דכיון דטובת הבת אצל אמה עליו לשלוח לה מזונותיה אצל אמה עם שהם בתורת צדקה, ואינו יכול לומר כשתבוא אצלי אזונה... ואף דהאם הגורמת בפירוד לא משום זה ילקו הבנים, דמה פשעו ומה חטאו הבנים להפרידם מעל אמם, וכך אנו דנים והולכים מעשים בכל יום בבית דינינו הצדק והוא פשוט וברור".יובהר: המצב המשפטי הנוהג היום הוא שחזקת הגיל הרך לא בוטלה, אף שהיו המלצות אחרות בוועדות שהתכנסו בנידון. חזקת הגיל הרך מושרשת בפסיקה הנוהגת הן בבתי הדין הרבניים והן בבתי המשפט. דוגמא בולטת היא פסיקת ביהמ"ש העליון מיום ג' ניסן תשע"ד (03/04/14), בבע"מ 1858/14 שקבע כי בהתאם ל"חזקת הגיל הרך", האם תהיה משמורנית על בנה בן הארבע וחצי. זאת, למרות שהיו בפני ביהמ"ש שתי חוות דעת שקבעו כי על הצדדים לקיים משמורת משותפת, וחוות הדעת השלישית קבעה כי המשמורת על הילד צריכה להיות אצל האב, עפ"י טובת הילד. ולהלן מהחלטת ביהמ"ש העליון:
"ראשית, אין חולק על מסוגלותו ההורית של המבקש – שאפשר להבין ללבו – ועל אהבתו לבנו, כמו על הצורך לקבוע הסדרי קשר וראיה נרחבים ככל הניתן, שיאפשרו לו למלא חלק ראוי ומשמעותי ביותר בגידול בנו. שנית, איננו מתעלמים מן הקולות – לרבות דו"ח ועדת שניט – הקוראים לשינוי בחזקת הגיל הרך, נוכח תהליכים חברתיים שעיקרם בשילוב שבין עליית מעורבותם של אבות בגידול ילדים לעומת המשפחה המסורתית, ועליית השתתפותן של נשים בשוק העבודה על כל המשתמע. קולות אלה בודאי יידונו במקום המתאים, ואיננו נוטעים מסמרות לגבי התוצאה האפשרית של רפורמה כזו או אחרת, העשויה ללבוש צורות שונות. ואולם, אנו אין לנו אלא החוק כמות שהוא, ולפיו חלה בענייננו, בקטין שטרם מלאו לו שש, חזקת הגיל הרך. לסתירת חזקה זו מסיבות מיוחדות, על פי סיפת סעיף 25 לחוק, יש צורך בראיות כבדות משקל, מטבע הדברים. כאלה אינן מתקיימות דיין בענייננו. אכן, גם המשיבה מודה, מפי בא כוחה, שלא נהגה כשורה במעבר הלא מתואם למרכז הארץ, ונוסיף כי יתכן שאכן השקיע המבקש בקטין, בהסכמה, יותר ממנה לאורך תקופות בהן התמסרה לפיתוחה המקצועי. ואולם, אין דבר זה מטה את הכף נגדה באופן שישלול ממנה את משמורת הקטין על פי החזקה הסטטוטורית, במקום שאין חולק כי לשני ההורים מסוגלות הורית... אכן, אין בידינו לסתור את חזקת הגיל הרך בנידון דידן. גם אם המשיבה, לשם פיתוחה המקצועי, היתה עסוקה תקופות ארוכות שבהן נפל נטל הגידול יותר על המשיב – ולעניין זה לא היה מקום להטיל בה דופי – היא התחייבה במסגרת ההליכים, ואנו רושמים זאת, כי משתעבור אליה המשמורת תפנה את כל השעות הנחוצות להיות עם הקטין. אנו סבורים, כי הסדרי הראיה שיקבע בית המשפט לענייני משפחה צריכים לגלות נדיבות כלפי המבקש, לרבות סופי שבוע מוגברים... הסדרי יום לינה באמצע השבוע וכדומה. כמובן ייטב אם תחול התקרבות פיסית במקומות המגורים."עוד יצוין, באותו נידון נשוא ההחלטה הנ"ל, הצדדים גרו יחד בנצרת עילית ובעת פרוץ הסכסוך האם עברה עם הבן מביתם בנצרת עילית לבת ים, על דעת עצמה, וללא תיאום עם האב. למרות זאת כתבו שופטי ביהמ"ש העליון:
"אכן, גם המשיבה מודה, מפי בא כוחה, שלא נהגה כשורה במעבר הלא מתואם למרכז הארץ... ואולם, אין דבר זה מטה את הכף נגדה באופן שישלול ממנה את משמורת הקטין על פי החזקה הסטטוטורית, במקום שאין חולק כי לשני ההורים מסוגלות הורית".הרי שבמכלול השיקולים הרלבנטיים, לא נמצא מקום לטענה אודות התנהלות הבעייתית של האם שעברה עם הקטין למקום אחר על דעת עצמה, ולא לכך שהקטין נולד וגר בשנותיו הראשונות במקום מגורים מסוים, וכי עובדה זו תחייב את המשך מגוריו באותה העיר. לכן קבעו בהחלטה הנ"ל כי כל עוד לאם מסוגלות הורית תקינה, לא נמצא מקום להתחשב בטענה אודות ההשקעה שגם האב השקיע בבן בעת שגרו יחד, או לבעייתיות שבהתנהלות האם בעת עזיבתה עם הבן. מפסיקה זו ניתן להקיש לנידון דנן.
"בפסקי הדין לעיל, נקבע ונחזר ונקבע, כי על פי הספרות המקצועית, המחקרים וחוות דעתם של המומחים, אלה הם התנאים המרכזיים למשמורת משותפת (אשר אינם מהווים רשימה סגורה):עד כאן מאותה החלטה.
א. מסוגלות הורית טובה דומה או שווה של שני ההורים.
ב. רמה גבוהה של שיתוף פעולה בין ההורים וטיב התקשורת ביניהם.
ג. רצון הילד.
ד. מעורבות רבה של שני ההורים בחיי הילדים.
ה. קיומו של קשר טוב ותקין בין שני ההורים לבין כל אחד מהילדים.
ו. מגורי ההורים בסמיכות זה לזו, ותפיסת הילדים את שני הבתים כבתים מרכזיים בחייהם".
"כל מפגש שאני מגיע אני מפחד שהיא תעליל משהו נוסף, אני מפחד שהיא תעליל עוד משהו, לגבי הילדה, זה ציני ומזעזע מה שהיא עושה".גם אמירה זו מבטאת עד כמה הבקשה למשמורת משותפת, חסרת יסוד. על כן במקרה זה אנו מסירים מסדר היום את החלופה של משמורת משותפת, וזאת עקב המרחק שבין מקום מגורים ההורים, אך גם עקב העוינות הקשה ביניהם, כפי העולה מהחומר הרב שבתיק.
"מילתא דפשיטא היא ואינה צריכה לפנים דהבת אצל האם לעולם, וכי יעלה על הדעת שכל אותם ההלכות שנאמרו בגמרא בפרק הנושא ובפרק אעפ"י שהגרושה בזמן שהוא מכירה, נותנים לה שכרה ומניקתו, שיכופו אותה לשבת באותה העיר שנתגרשה, ואם איתנהו להני מילי, לא הוו שתקי מינייהו הגמרא וכל הפוסקים דכגון האי ודאי היה צריך לאודועי ודברים אלו ברורים בעיני".ובשו"ת מהרש"ך חלק א' סי' קפז, הסכים עם הדברים וכתב:
"מכל מקום היכא שהבת או אפילו הבן הם קטני קטנים דהיינו פחות מבן ו' כל אנפין שוין שמוליכתו אמו אל מחוז חפצה, ולא חיישינן לאונסא דארחא, לפי שעד הזמן הנזכר הוא צריך לאמו".ועיין בשו"ע אה"ע סי' פב בבאר היטב סק"ו שהביא את מחלוקת מהריב"ל בתשובתו הנזכרת ומהרשד"ם (אה"ע סי' קכ"ג), שנחלקו בבת שדינה להיות אצל האם, אִם הוא הדין כשהאם עוברת לגור במקום מרוחק, ואליבא דמהרשד"ם האם רשאית לעבור, אך עליה להשאיר את הבת אצל האב.
"אכן נראה, דהני טעמי שעליהם ביסס הרשד"ם ז"ל את דינו לא שייכי אלא בעובדה שנשאל עליה שהאם החליטה לחזור משאלוניקי - ששם היה מקום מגוריה עם בעלה למולדתה ולמשפחתה עיר בלארסו שלפי מ"ש הרשד"ם שם, המרחק ביניהם הוא מהלך ב' או ג' ימים וגם סכנת דרכים כרוכה בנסיעה זו, אשר לפי המצב של אותם הימים הרי מרחק כזה פירושו הפרדת הילדה מאביה לאורך ימים. ועל גופא דעובדה זו השיב הרדב"ז בתשובה הנ"ל. לא כן במקרה דנן שריחוק מקום זה לא מונע את האב מלבקר את בתו כמה פעמים בשבוע, עיין פרוטוקול ... ב"כ האשה: הבעל מבקר שלש פעמים בשבוע ולוקח הילדה ומשתעשע אתה... ב"כ הבעל:... הבעל צריך לבוא במיוחד לירושלים לבקר את הילדה... הבעל: אין לי שום הפרעות בביקורים מצד האשה.העולה מפסק הדין הנזכר: למרות שבאותו נידון מעבר האם עם הבת למגורים מתל אביב לירושלים, הסב טרחה קבועה לאב, שנאלץ מידי שבוע לנסוע מביתו בתל אביב לירושלים, אע"פ כן טענה זו לא התקבלה כשיקול המצדיק להורות לאשה שלא לעבור לגור בירושלים. דהיינו זכותה של האשה לגור במקום שבחרה בו, שאין בו ניתוק של הילדים מהאבא, גובר על המשקל שבטענת האב המלין על הטרחה, שנאלץ לטרוח לצורך הביקורים. עד יצוין, באותו נידון בפסק הדין הנזכר ההורים היו עדיין זוג נשוי, אלא שביה"ד פסק שרצוי שיתגרשו וכי האשה אינה חייבת לשוב לבעלה.
ולכן מסתבר הדבר שבמרחק כזה אשר נסיעה של שעה - שעתיים מבדילה בין מקום של האב למקום מגורי האם לא ישתנה הדין מה שקבעו חז"ל בת אצל אמה, כמו שלא תשתנה הלכה הנזכרת, כשהורי הילדה שניהם גרים בעיר אחת, אלא שדירת האב בקצה העיר מצד אחד, ודירת האם בקצהו השני ופשוט כי תקנה זו שקבעו חז"ל בת אצל אמה לא ניתנה לשיעורין כאלה".
"ואשר לטענה כאילו בזה מקפחים זכות האבהות מהאב, דברים אלו לא כדאי להשיב עליהם האם בזה שביה"ד רואים טובת ילדו הלזה יקרא שמקפחים זכותו. זכות האבהות לבן היא זכות מבטן ומלידה אין אף אחד בעולם שיוכל להפקיע ממנו זכות זו. אדרבה זה שמצריכים אותו לשלם בעד מזונות בנו, הוא בגלל זכות האבהות, וזה עצמו כהמשכת זכות האבהות, והוא שממאן לשלם היא כהפקעת זכות עצמו מהאבהות".אין לשלול את המשמורת מהאם על יסוד הטענה שהאם היא זו שיזמה את המעבר למגורים מרוחקים מהאב. האם בהיותה גרושה זכאית לבחור את מקום מגוריה לאחר הגירושין, ורצונה להתגורר בקרבת בני משפחה הינו שיקול לגיטימי. מרחק של כשעה נסיעה ממקום מגורי האב, אינו מצדיק לקבוע את המשמורת אצל האב. גם מחלוקת מהריב"ל ומהרשד"ם הנזכרת, אינה מתייחסת לנסיבות אלו, אלא לנסיבות של מעבר האם עם הבת למקום מגורים מרוחק מאד מהאב, שבהכרח יוצר נתק בין בת לאב, כגון למדינה אחרת. כמו כן יובהר: הפוסקים הנזכרים בתשובת יביע אומר חלק ח' אבן העזר סי' כב שלא הסכימו לאפשר מעבר האם עם הבת לעיר אחרת, התייחסו לנסיבות הידועות בזמנם, שתנאי התחבורה מעיר לעיר לא היו נוחים כמו היום, ובתקופה שלא עלה על הדעת שקיימת חלופה של ביקורי האב אצל הבת פעמיים בשבוע, או שיקבלה אליו כל שבת שניה כמקובל בימינו, זאת מלבד השמירה על קשר רצוף באמצעות שיחות טלפון. וגם בתשובת יביע אומר לא דן אלא בשאלת מזונות לבת שניתקה קשר עם אביה ללא הצדקה, ולא לנסיבות כמו בנידון דנן. על כן אין להקיש מפסקי דין המתייחסים לנסיבות שנהגו לפני עשרות רבות של שנים או אף מאות שנים, שהניידות מעיר לעיר ואמצעי התחבורה היו שונים בתכלית למצב בימינו. כיוון שכך, כיום נהוג בכל בתי הדין לאשר לאשה לאחר הגירושין לקבוע את מקומה עם הילדים בעיר אחרת מהעיר שבה גרו קודם, כשאבי הילדים עדיין מתגורר באותה העיר.
"ואם לא רצתה האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן, או משלכת אותן לקהל אם אין להן אב, והן מטפלין בהן".הרי מפורש "והן מטפלין בהן", דהיינו אין מוטלת על האם הגרושה החובה המשפטית לטפל בילדים, אף שכל אמא עושה כן באופן טבעי, כמו שנאמר (ישעיהו פרק מט, טו) "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה", ואף נאבקת שתינתן לה האפשרות לגדל את ילדיה.
"זה ברור שלא מצינו חיוב לאשה בשום מקום והאב מצווה על בניו בכמה דברים ואין האשה מצווה ומהיכן נתחייבה בהם".ובלבוש אבן העזר סימן פב סעיף ח הוסיף בביאור הלכה זו, וכתב:
"שאינה חייבת לגדל בניו בעל כרחה, אם אינה אצלו".וכן בחלקת מחוקק שם, ס"ק י"ב כתב:
"או משלכת אותם לקהל. כאן משמע שאין על האם שום חיוב לגדל את בניה אחר שגמלתן".הדוגמא הבולטת לכך, היא ההלכה המבוארת בש"ס מסכת כתובות דף נט ע"ב ביחס לחובת האם הגרושה להניק תינוק קטן, כשהתינוק אינו מכירה וטרם הורגל להנקתה:
"נתגרשה, אינו כופה".וכן הוא בכל הפוסקים והשו"ע אה"ע סי' פב סעיף ה'. בהתאם לכך, נקבעה ההלכה בשו"ע (שם) סעיף ח' שעקרונית האם רשאית להחליט שלא לגדל את הבן או הבת אצלה, ולהעבירם לאב. עיין ביאור הגר"א אה"ע סי' פב ס"ק יד שכתב שהגמרא הנ"ל היא מקור ההלכה של דברי רמב"ם הנזכרים לעיל. הכל נובע מכך שאין מוטלת על האם החובה לטרוח בצרכי הבן או הבת, וכשהיא עושה כן, היינו מרצונה הטבעי כאמא, אך לא מכח חובה חקוקה. מתוך כך גם נקבעה הזכות העקרונית לדרוש דמי טיפול, כמ"ש בתשובת הרשב"ש סי' קס"ח. ובפסק דינו של ביה"ד הגדול ח"ב עמ' 4-8 קבע חובת תשלום דמי טיפול בגובה מינימאלי.
"שוב עלה בדעתי לומר דאולי שאני אשה דרוצה להנשא דיותר משהאיש רוצה וכו' וגם רבינו כתב בפט"ו דין ט"ז דלא תשב אשה בלא איש וכו', ואם תפרנס הבן ימנעו האנשים להנשא עמה מכח משאת הבן, וגם אם היא עשירה אין חפץ לאדם לסבול גידול בנים אחרים וזהו דרך טבע ופשוט. ואין הכי נמי דאם היא עשירה תתן לו לפי עושרה באותה העת לבד ושוב משלכת אותו לקהל. ואפשר שזה רמזו רבינו במ"ש ואם לא רצתה האם שיהיו בניה אצלה כלומר אצלה לא יהיו אלא משלכת אותם לקהל, אבל אין הכי נמי שהיא חייבת ליתן להם כפי ממונה בעת ההיא ודו"ק כי נראה לענ"ד נכון מאד".ועיין ברמ"א אה"ע סי' פ"ב סעיף ה' במש"כ בשם רבינו ירוחם לגבי חיוב האם הגרושה בהנקה, אך בחלקת מחוקק ס"ק ו' ובב"ש ס"ק ה' ובביאור הגר"א לא הסכימו עם פסק זה. וע"ע בב"ש מהדו"ק ס"ק ה' ובבית מאיר ובעזר מקודש במש"כ לבאר את שיטת הרמ"א. אך עכ"פ היינו בנסיבות שהאב אינו יכול לספק לבן בעצמו, כגון הנקה, וגם אין לו כסף לשכור מינקת, ומאידך גיסא האם יכולה לטרוח בכך ללא הוצאה כספית. אך בנידון זה שהאב יכול לטרוח יותר, ולהגיע למקומה של הבת לכו"ע אין מקום להטריח את האם בטרחה שאינה מחויבת בה. עיין בבית מאיר שם שדייק מלשון הרמ"א שהנידון ברמ"א הוא רק "אם אין לו".
"שאלה ראובן מת בחיי אשתו והניח בת קטנה יונקת שדי אמה וצוה אותה המת אצל אחיו שמעון ועשאו אפטרופוס על כל נכסיו ושישיא אותה כשתגדל לבן לוי אחיהם אחר שמת רצתה האלמנה לגבות כתובתה וללכת לשוב אל עמה ואל מולדתה שהם דרים בעיר אחרת והאלמנה טוענ' שגם רצונה להוליך בתה עמה להניק' ותהיה אצלה כדין. והאפטרופוס טוען שהיתומה בת אחיו נ"ע חשיבה אצלו ואצל זקנתה מאד מאד ואינו רוצה לתתה לה שיוליכנה לעיר אחר' מפני סכנת הדרכים ומפני שינוי האויר והילדה רכה יונק' שדי אמה ודפקוה ומת ח"ו ילמדנו רבינו הדין עם מי".לסיכומו של דבר, הכרעת הדין, לדעת המהריב"ל היא, כיון שהרמב"ם פסק שהבת אצל אימה לעולם, הרי שבכלל זה שיש ביכולתה גם להוציא את הבת ממקום המגורים של משפחת בעלה המנוח. המהריב"ל שם מאריך בדברי הרמב"ן, שכתב שעל ביה"ד לפקח ולראות מהי טובת הילד, אך לדעת המהריב"ל דברי הרמב"ן נאמרו רק ביחס לבן שקיים צורך לוודא שיגדל בסביבה שילמדו אותו תורה, אבל כלפי הבת אין הלכה כזו, מלבד מקרים קיצוניים, כגון שהאם פרוצה וכיו"ב שאז ביה"ד יפעל להוציא את הבת מהאם כמבואר שם בסוף התשובה.
"וא"ת ומ"ל [=ומנא לן] דבן אינו יכול להוציאו האם למקו' שהיא תרצה העבודה שנר' לי שמי שיפקפק בזה אינו אלא מן המתמיהין דכי יעלה על הדעת שלא יהיה לאדם אלא אותו בן ויחיד ורך הוא אצלו ונפשו קשורה בנפשו והיה בראותו כי אין הנער ומת אביו מצרתו ותאמר שא"ה נתנו לה כח להוליכו למקום רחוק זה אין הדעת סובל ב"ס ולא היה צריך ראיה".יצוין כי הסיבה השניה נכתבה ללמד למקרה אחר מהשאלה שנשאלו בה, כי בשאלה האב הרי מת, והיתה תועלת להשאיר את הבת במקום מגורי משפחת אביה המנוח, ששם יש נכסים שיועדו לצורכה וגם מונו אפוטרופוסים שיהיו מוכנים לדאוג לה, וכן להשיאה בבוא העת. אבל המהרשד"ם קבע שגם צערו של ההורה הנותר במקומו, הוא צורך שעל ביה"ד להשגיח שלא יקרה מקרה לנתק ילד מהורהו באופן זה. [עוד יצוין כי בנוסח השאלה המופיע במהריב"ל, לא נזכרו כלל צדדי התועלת שהבת תישאר בקרב משפחת אביה המנוח, ולכאורה הדבר פשוט שאם אין סיבות מיוחדות להשארת הבת בקרב בני משפחת האב, אין סיבה למנוע את האם לצאת עם הבת לפי כל הדעות].
"מ"מ דעת הרדב"ז בתשובה ח"א (סי' שס) כדברי מהרשד"ם. ע"ש. ובשו"ת פרח מטה אהרן ח"א (סי' קי) בד"ה ומיהו, הסכים לדברי מהרשד"ם, שאין האם יכולה להוציא את הבת לעיר אחרת, וכתב, שהמהרשד"ם הביא לזה ראיות ברורות בריאות וטובות, וחזקות כראי מוצק, ואין לפקפק בהם כלל. ע"ש. וע"ע בשו"ת לחם רב (סי' ר). ובס' נתיבות משפט (דף רסא ע"ב). ע"ש. גם בשו"ת לב מבין (חאה"ע סי' קלח) הסכים לדברי מהרשד"ם, שאין האם יכולה ללכת עם בנותיה לעיר אחרת. וע"ע בשו"ת שופריה דיעקב (סי' ס). ע"ש...".ובהתייחס למקרה שהאם כבר הוציאה את הבת למקום אחר, הכריע ביבי"א כדעת הפוסקים שעל האם להחזירה למקום אביה, וז"ל:
"ג) ברם עדיין יש לדון לפי מ"ש הכנה"ג (סי' פב הגה"ט אות לב) בשם שו"ת מהר"ם די בוטון (סי' כד), שאם הוליכה האם את בתה לעיר אחרת, אפילו המהרשד"ם מודה שא"צ להחזירה לעירה. ע"ש. וע"ע בשו"ת דבר משה אמריליו ח"א (חאה"ע סי' לד). ולפ"ז אף כאן י"ל דבדיעבד שאינה נפגשת עם אביה, את הנעשה אין להשיב. וחייב האב במזונותיה. אולם ראיתי להגאון רבי רפאל משה אלבז בשו"ת הלכה למשה (חאה"ע סי' כג), שהביא המחלוקת של המהריב"ל והמהרשד"ם, והסכים לדברי מהרשד"ם, ושכן פסקו גדולי הרבנים בארצות המערב, ומהם, הגאון רבי וידאל הצרפתי, והגאון רבי מימון אפלאלו, והגאון רבי מנחם סירירו, וכתב, ובודאי שאחר הוראתם נלך להלכה ולמעשה. ושוב העיר לנידונו מדברי המהר"ם די בוטון הנ"ל, שאם כבר הוליכה האם את בתה לעיר אחרת, א"צ להחזירה לעירה, אך גם לזאת מצא פסק דין מהגאון רבי שאול ישועה אבוטבול, בעל שו"ת "אבני שיש", שהעלה, שאפילו אם כבר הוציאתה אמה לעיר אחרת, בעמוד והחזר קאי, והסכימו עמו גדולי רבני פס, ה"ה הגאונים, רבי אליהו הצרפתי, ורבי שמואל אבן צור, וכתב, הא קמן דסברי מרנן אשר בעקבותיהם אנו הולכים, ושותים בצמא את דבריהם, שאינה יכולה להוליכה לעיר אחרת, כסברת מהרשד"ם, ואף אם כבר הוציאתה עמה לעיר אחרת, יש להחזירה לעירה, ודלא כמהר"ם די בוטון. ע"ש. וכ"כ בשו"ת דבר שמואל עמאר (חאה"ע סי' לד). ע"ש. ואנכי הרואה להגאון המנוח רבי שלום משאש בשו"ת דברי שלום (חאה"ע סי' ב), [והוא מר זקנו של ידידנו הגר"ש משאש נר"ו הרב הראשי וראב"ד לירושלים]. שהביא דברי גדולי רבני פס, הגאונים, רבי אבנר ישראל הצרפתי, ורבי רפאל אבן צור, ורבי שלמה אבן דנאן, ורבי יצחק אבן דנאן, שכולם הסכימו שאפילו אם כבר הוציאתה אמה לעיר אחרת, אעפ"כ מחזירים אותה. וכתב על זה. ונראה שהגאונים האלה לא ראו דברי המהר"ם די בוטון ממה שלא הזכירוהו, שאיך יעלה על הדעת שיחלקו על מי שקדמם שנים רבות בלי שום ראיה וטעם. וזהו מפני שספרי הדפוס עדיין לא היו נפוצים בימיהם, וכעת בהגלות נגלות דברי המהר"ם די בוטון, אשר הביאם הכנה"ג, אנו לא נזוז מדבריהם. כי רבים וגדולים הם. וכן בדין, שכדאי הוא המהריב"ל לסמוך עליו עכ"פ בדיעבד. והן לו יהא שכוונת רבני פס לחלוק על המהר"ם די בוטון והכנה"ג, אנן יד עניי אנן, ואין בידינו להכריע, הילכך שב ואל תעשה עדיף. וכל היכא דקיימא הבת תיקום. ע"כ. ולפע"ד במחכ"ת דבריו תמוהים, שאם אין בידינו להכריע, מ"מ איך נוציא ממון דמי המזונות מן האב כשהבת בעיר אחרת, והרי יכול האב לטעון קים לי כדברי הפוסקים שאומרים שהדין עמו, שכל זמן שאין הבת בעירו, שיוכל לפקוח עינו עליה ולחנכה כראוי, יכול לומר אם אין הבת כאן איני נותן כלום, וכמ"ש הרמב"ם והש"ע לגבי הבן שהוא יותר מבן שש, שיכול האב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אמו לא אתן לו כלום. כנ"ל. ובאמת שגאוני פס טעמם ונימוקם עמם, שמכיון שמבואר להדיא בדברי מהרשד"ם, שיש צורך גמור שהבת תהיה קרובה אצל אביה בעיר אחת, כדי להדריכה ולהנהיגה בדרך ישרה, אף אם עשתה האם דין לעצמה, והוציא אותה מעירה ומשער מקומה לעיר אחרת, בודאי שהיא צריכה להחזיר אותה לעירה, כדי שיוכל אביה לפקוח עינו עליה ולהדריכה בדרך ישרה. ושלא כדברי מהר"ם די בוטון. וא"כ מ"ש הרב דברי שלום, שמכיון שאין בידינו להכריע היכא דקיימא הבת תיקום, דברים תמוהים הם, שאם לא יצא הדבר מידי ספק, אי אפשר להוציא דמי המזונות מן המוחזק שהוא האב, דמצי למימר קים לי כגאוני פס. אם לא שנאמר דס"ל להרב דברי שלום כמ"ש בשו"ת שופריה דיעקב (סי' ס) בד"ה ועוד נראה, שאפילו לדעת מהריב"ל, שרשאית האם להוציא את הבת לעיר אחרת, מודה הוא שאין לכוף את האב לשלוח מזונות הבת אל העיר שנמצאת בה הבת יחד עם אמה וכו'. ע"ש. ושוב ראיתי בשו"ת דברי יוסף בירדוגו (חאה"ע סי' פו), שכתב, ומה שאמרו החכמים יצ"ו, שאם קדמה האם והוליכה את הבת לעיר אחרת, לכ"ע אין מוציאים את הבת מידה, להחזירה לעירה, דבריהם תמוהים, שאפי' אם תמצא לומר שאין להוציא את הבת מחזקת האם, מ"מ גם המזונות אין להוציא מיד האב שהוא המוחזק".העולה מדבריו שמעיקר הדין יש לנקוט כדברי המהרשד"ם שאין לאם רשות להוציא את הבת למקום אחר, ובדיעבד ככל שהבת מסרבת להיות בקשר עם האב, בכה"ג יש רשות לאב למנוע את דמי המזונות של הבת. וראה בשו"ת ציץ אליעזר חט"ז סימן מד שהעתיק את דברי היבי"א הנ"ל בשלמות, וגם הסכים לפסקו של היבי"א. יצוין עוד לפד"ר כרך י"ג עמ' 3 שהביאו להלכה רק את דברי המהרשד"ם (אולם לא זה היה הנדון העיקרי שם).
"היסוד לכל פסק בענינים אלה הוא הכלל שהניח הרמב"ן בתשובות המיוחסות סימן ל"ח בדברו בענין הבן והבת אצל מי: דאע"ג דמצד הדין... לעולם צריך לדקדק בדברים אלו אחר מה שיראה בעיני בית דין בכל מקום ומקום שיש בו יותר תיקון... לחזור אחר תיקונן.וכן כתבו גם הגאונים הרב בבליקי, הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו זצ"ל בפסק דין משנת תשכ"ד (פד"ר ח"ז עמוד 10) אחרי שפירשו כל אחד בדרכו את שיטות הפוסקים ובררו את ההלכה בעניין. לאחר כל זאת כתבו שכשטובת הבן דורשת שלא יהיה אצל האב, בהתאם להחלטת בית הדין או מסיבה אחרת, אין האב יכול לפטור עצמו ממזונותיו, ודין הבן כדין הבת שמקומה אצל האם.
וביאר דבריו בתשובות דרכי נועם שאלה כ"ו: כי חכמי התלמוד אמרו על הסתם, דסתם דמילתא הבת אצל האם והבן גם כן בקטנותו ואחר כך עם האב... שכל זה תיקון הולד על הסתם, אבל אם ראו ב"ד שאין בזה תיקון אלא אדרבא קלקול, מחזירין אחר תקנתן כפי ראות עיני הדיינים. וכל הפוסקים הסכימו לזה שהכל תלוי כפי ראות עיני ב"ד מה שהוא תיקון לולד.
היינו שאין כלל יציב בדבר מקום הילדים, אלא רק כלל של סתמא, אם אין הכרעה אחרת.
כלל זה הקובע בדיון בדבר מקומו של הילד, תוצאותיו יהיו גם לענין מזונות הילד. כי פשוט הדבר שאם ביה"ד יניח, לפי ראות עיניו, שילד מסוים צריך להיות באיזה מקום שהוא, לא אצל האב, ידון ביה"ד על - פי הנחה זו גם בדבר מזונותיו של הילד. ואכן השאלה לרמב"ן נשאלה לכתחלה לענין מזונות הילד, עיין שם.
ולפי זה הא דאמרינן, שהאב יכול לומר אין עלי חיוב לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי, זה רק אם המניעה היא מצד הבן שאין שומע בקול האב להיות אצלו, אבל אם המניעה היא מצד ביה"ד, שביה"ד קובע שלטובת הילד הוא צריך להיות במקום אחר לא אצל האב, ברור שאין האב יכול לטעון אם אין שומע לקולי להיות אצלי אין עלי חיוב לפרנסו."
"...והרי הכלל הינו לדעת הכל שטובת הבת עצמה היא שקובעת את מקום החזקתה, כמבואר בתשובות המיוחסות לרמב"ן סימן ל"ח, ... ולפי"ז הרי נמצא שבמקרה שהבן צודק בטענתו שמקומו הוא לא אצל האב, כופין את האב לזונו במקום האחר כמו בבת. וה"נ בנידון דידן שהבן רוצה ללמוד במקום שלבו חפץ בישיבת פוניבז' בבני ברק כנ"ל, חייב האב במזונותיו".והרב מרדכי אליהו זצ"ל כתב והעיד שכדברי הרמב"ן נהגו בכל בתי הדין בארץ:
"...וכבר כתב הרמב"ן: צריך לדקדק בדברים אלו אחר מה שיראה בעיני ביה"ד בכל מקום ומקום שיש בו יתר תיקון ליתומים וכו'.הדין כשיש ספק מהי טובת הילד
ובר מן דין, הרי כתבנו שטובת הבן היא שימשיך ללמוד תורה בישיבת פוניבז' ולא במקום שאביו רוצה, ואנן כהרמב"ן סבירא לן שהכל לטובת הבן מה שיראה בעיני ביה"ד, ושם בתשובה ל"ח משמע שחייב אותו גם במזונות, ועיין לרדב"ז המובא שם בפ"ת. וכך נהגו בכל בתי הדין בארץ".
"ובעצם הפלוגתא שבין הריב"ל והרשד"ם עיין בכנסת הגדולה (אבן העזר סימן פב הגהת בית יוסף אות ו): "[...] והוא (ר"ש ברוך) ז"ל כתב שכיון שדבר זה הוא מחלוקת בין הגדולים, איזה ואיזה הוא יגזור להוציא הבת מאצל אמה."לדעת הכנסת הגדולה מאחר שיש מחלוקת אחרונים בעניין המעבר, מספק אין לעשות מעשה בקום עשה להוציא הילדים מאימם ולהעבירם לאב. וככל הנראה זהו משום שהאם יכולה לטעון קים לי שלא לטרוח ולחזור למקום מגורי האב. מכאן שיש גם לדון לעניין חיובי הממון, שככל שייוותר ספק כפי שתואר לעיל, המוחזק יוכל לטעון קים לי.
"אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות, הרשות בידה, ונותנת אותם לאביהם, או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב, והם מטפלים בהם, אחד זכרים ואחד נקבות".מפשטות לשון זו עולה, כי ביכולת האם להשליך את בניה על קהל, ולנתק עימם כל קשר. ולפ"ז נטען כי גם בנדון דנן, שאין זה באחריות האם להביא את הילדים להסדרי השהות עם אביהם.
"ומה שרצה להביא ראיה מדברי הרמב"ם שכתב שיכולה להשליכו לקהל, והרי מכוון שהיא נמצאת באיזו דירה הרי היא בבחינת אמידה לגבי הדירה וכו', וא"כ למה תשליכהו על הקהל, זאת אומרת שתזרוק אותו מביתה לגמרי, הרי אף אם לענין הפרנסה יהיה מוטל על הקהל, מ"מ האכסון ישאר אצלה, אלא מזה מוכרח שאין עליה חיוב אכסון".הישכיל עבדי דחה דבריו, וז"ל:
"נראה שמה שכתב הרמב"ם תשליכהו על הקהל, אין הכוונה פשוטו כשמשמעו, וכו' אלא הוא לשון מושאל על הפרנסה, זאת אומרת דתשליך פרנסתו על הקהל, אבל הוא ישאר בטיפולה בביתה ובחומתה, והקהל ישלמו לה בעד פרנסתו והוא בביתה".הן אמת כי באוצה"פ שם אות ד הביאו מדברי רבי אליהו מני בספרו זכרונות אליהו מערכת אלף סימן ב, שנראה מדבריו כי אין חובת טיפול באחריות האם, וז"ל:
"אשה שהתקוטטה עם בעלה ויש לה בן קטן שאינו יונק, וברחה לבית אביה, ושלחה את בנה לאביו, והבן בוכה ורוצה לאמו, וכו' פטרתי את האשה, מלשון השו"ע כאן".אבל כאמור, כיום פשטה ההוראה שניתן לתבוע את האם שלא תנכר את הילדים מאביהם, ק"ו שעליה לתת חום והאהבה לילדיה, ולא לפצוע את ציפור נפשם. יחד עם זאת, לדרכנו נראה לומר שכו"ע מודו שאסור לאם לנתק קשר עם ילדיה באופן קבוע, ורק אם היא אנוסה או שזקוקה לנוח לזמן, יש לפוטרה מתפקידה זה בעת ההיא. כמו כן אם האם ממאנת להיות בקשר עם ילדה, ספק אם ניתן לחייבה בכך, שכן גם זה בכלל אונס.
"ואעפ"כ אני מודה בנ"ד דיכול הבעל לעכב בטענה כל דהו דהא מאי דאמרינן הבן אצל אמו כל זמן שהוא צריך לאמו מדרבנן בעלמא הוא דמן התורה לבית אבותם אמר קרא והאם כלי בעלמא היא הלכך בכל דהו יכול לעכב שיכול לומר אני חושש אפילו לספק סכנה. ועוד יכול לומר בעוד שהוא עמי בעיר אם יחלה אני אשתדל להביא לו כל צרכו. ועוד בעודו עמי בעיר אני יכול להוליך לו מזונות. ועוד אם את בכאן כשיגיע לזמן שאינו צריך לאמו אקחנו אצלי אבל אם תלכי למקום רחוק מי יביאנו ואני איני מחוייב לטרוח ולהביאו משם הלכך אם רוצה ללכת לא"י תתן אותו לאביו".וזה קצת תימה, שאם הטובה של הילד להיות אצל אביו, מדוע שאביו לא יהיה חייב בטרחת הבאתו אליו).
הרב אוריאל לביא – אב"ד | הרב דוד דב לבנון | הרב חיים ו' וידאל |