ב"ה
בית הדין הגדול
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב אליעזר איגרא הרב דוד ברוך לאו הרב מיכאל עמוס |
דיין הרב הראשי לישראל דיין |
תיק מספר: | 1307610/1 | |
תאריך: |
כ"ט בתשרי התשפ"ב
5.10.2021 | |||
מערערת |
(משיבה בהליך אישור היתר אישה שנייה): פלונית (באמצעות אפוטרופוס לדין)
בא כוח המערערת עו"ד רון סנדרס | |||
משיב |
מבקש בהליך אישור היתר אישה שנייה): פלוני
בא כוח המשיב עו"ד יקיר כובאני | |||
הנדון: | בעל שהותר לו לשאת אישה שנייה – היורש הוא את אשתו הראשונה? | |||
נושא הדיון: | בעל שהותר לו לשאת אישה שנייה – היורש הוא את אשתו הראשונה? |
[...]כך נכתב ונחתם בבית דיננו ביום ח' באייר תשפ"א (20.4.21), בית הדין אישר שהאיש והאפוטרופוסים של האישה הבינו את ההסכם ומשמעותו, קיבלו עליו קניין וחתמו עליו בפני בית הדין מרצונם הטוב ונתן תוקף פסק דין להסכמות אלו.
4. מוסכם על הצדדים כי בין במקרה של גט בין במתן היתר נישואין לאישה שנייה, מופטר הבעל מכל חיוביו ההלכתים או החוקיים הנובעים מכוח הנישואים ומתנאי כתובה כדין גרוש, ואין לו כל זיקה או מעמד בכל עניין הקשור באישה, לרבות ענייניה הגופניים והרכושיים או מינוי אפוטרופוס בעניינה, לרבות מינויו של אחיה [אלמוני] כאפוטרופוס לרכוש.
5. כל זכויות וכל חובות מכל מין וסוג שהוא של כל צד יישארו בבעלותו בלבד. כל חובות מכל מין וסוג שהוא של כל צד יהיו באחריותו באופן בלעדי ויחולו עליו [...]
מעשה באדם אחד שאמרו לו: אשתו – תותרנית היא, ונכנס אחריה לחורבה לבודקה. אמר לה "ריח צנון אני מריח בגליל", אמרה ליה "מן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכלנא ביה", נפל עלה חורבה ומתה. אמרו חכמים: הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה: מתה – אינו יורשה.כתב הרשב"ם (שם):
נפלה עליה חורבה ומתה – ובא הבעל לפני בית דין והיה רוצה לירש את אשתו. ואמרו חכמים: "הואיל ולא נכנס עמה" לבא עליה, "אלא לבודקה" ולגרשה, ומתה בתוך כך, אינו יורשה – אית דגרסי הכי, ומוקי לה בארוסה. ולא נהירא לי [...] הלכך בנשואה מוקמינן לה. והכי גרסינן "ואמרו חכמים: הואיל ונכנס אחריה לבודקה, מתה – אינו יורשה", דכיון דהיה בדעתו לגרשה אם ימצאנה בעלת מום, ובתוך כך מתה קודם שנתפייסו, אינו זוכה בירושה. ומהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינו יורשה, כדאמרינן במסכת גיטין (דף יח, א): משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות.בתוספות (שם ד"ה נכנס) חלקו על דברי רשב"ם:
ומה שפירק רבינו שמואל מכח הך דהכא שאם היה בדעתו לגרשה שוב אין לו פירות – לאו ראיה היא כדפרישית, שהרי לאו נשואה היתה. ומההיא דגיטין (דף יח, א) נמי אין ראיה, דהא בין רבי יוחנן וריש לקיש דפרק שני דגיטין (דף יז, ב) לא סבירא להו הכי, אלא לרבי יוחנן מוציאין פירות משעת נתינה, ולריש לקיש משעת כתיבה. ולמאי דמפרש ר"י התם אית ליה לריש לקיש משעת חתימה, דהא איכא נמי בין רבי שמעון ורבנן פירי משעת כתיבה עד שעת חתימה.וכן כתב הרא"ש (שם פרק ט סימן טז):
והשתא אין ראיה לפסק רשב"ם שאם מתה מתוך קטטה אין יורשה. ו[מ]ההיא דנתן עיניו לגרשה אין ראיה: חדא, דרבי יוחנן פליג עליה דריש לקיש ואמר דיש לבעל פירות עד שעת כתיבה לרבי שמעון ועד שעת חתימה לרבנן; ועוד, אפילו משעת כתיבה וחתימה לא הפסיד הבעל פירות אלא כשנתגרשה לבסוף. ועוד תמיה לי: מה ענין אכילת פירות, שהוא תקנת חכמים, ואפשר שלא תקנו לו כשנתן עיניו לגרשה, אבל ירושה דאורייתא – מי הפקיע ירושתו אם הוא שונאה, אטו אב שבנו שונאו לא יירשנו?וברמב"ן (שם):
וזה הפירוש אינו נכון, שאם כן הוה ליה למימר "הואיל ונכנס אחריה לבודקה", ולא הוה ליה למימר "הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה"; ועוד, שהרי לא נתן עיניו לגרשה עד שיתברר המום; ועוד, דאי הכי לא הנחת בת לאברהם אבינו שתהא יושבת לפני בעלה, ואפילו הקדיחה תבשילו ונתן עיניו לגרשה איבדה מזונותיה ואבד פירותיו. אלא הא דאמרינן "שוב אין לו פירות" בשגרשה בתר הכי קאמרינן, דהוכיח סופו על תחלתו, ואף על פי כן לא הפסידה אלא משעת כתיבה, ועוד דקיימא לן יש לבעל פירות עד שעת נתינה כרבי יוחנן.כן כתבו עוד הרבה ראשונים, שאין הבעל מפסיד את ירושת אשתו גם במקרה שנתן עיניו לגרשה.
לאפוקי מדעת הרשב"ם בפרק מי שמת בעובדא תותרנית, דפירש הסוגיא דאיירי בנישואים ומכל מקום אינו יורשה כיון שנתן עיניו לגרשה. וכל הפוסקים חולקים ופירשו הסוגיא דאיירי בארוסה.ובביאור הגר"א (שם ס"ק טז) כתב:
ועיין תוספות דבבא בתרא קמו, ב ד"ה נכנס כו' והרא"ש שם, דלא כרשב"ם סוף ד"ה נפלה כו', וכמו שכתבו הרי"ף והרא"ש בפרק ה דכתובות במורדת דלא מפקיע ירושת הבעל אלא בגירושין גמורים.נראה מדברי הרמ"א, הבית שמואל והגר"א ששיטת הרשב"ם היא שיטה דחויה שלא נפסקה להלכה, כיוון שרוב הפוסקים חולקים והעמידו את הסוגיה בארוסה.
מכל מקום לענין הלכתא לאו דינא הכי, דהרי התוספות דחו שם דברי רשב"ם וכתבו שם דיורש אשתו עד שיגרשה, וכן מסקנת האשר"י והמרדכי שם וכן מסקנת הטור אבן העזר סימן צ. ואם כן כבר נדחו דברי רשב"ם, דיחיד הוא בסברא זו, ולכן השמיט גם כן הרב בעל שולחן ערוך דבריו מתוך ספרו, וכתב סתם דבעל יורש אשתו עד שיגרשה.וכן מסיק בים של שלמה (גיטין פרק ב סימן ד) שאין הלכה כרשב"ם, כיוון שדבריו מבוססים על שיטת רבי שמעון בגיטין שבעל שנתן עיניו לגרש את אשתו – אין לו פירות, וההלכה היא כדעת הסוברים שיש לבעל פירות עד שעת נתינת הגט, ואם כן הוא הדין לגבי ירושה. אולם הוסיף הים של שלמה (שם) שדברי הרשב"ם אינם דחויים לגמרי מההלכה:
ומעשה בא לידי באחד שהיה בקטט עם אשתו, והיה לו דעת ברור לגרשה, ובתוך אותו הקטט מתה. והוריתי לו שלא לישב ז' ימי אבילות, ושלא להתאבל עליה, והבאתי ראיה מדברי הרשב"ם, שפסק כך אפילו לענין ירושת הבעל שהוא דאורייתא [...] אפילו הכי אמרינן: כיון שנתן עיניו לגרשה חשבינן כאלו כבר גירשה. ונילף מיניה קל וחומר לענין אבילות, שהוא לכולי עלמא מדרבנן, דפטור מאבילות. ואף שכתבתי שליתא לדברי רשב"ם, היינו משום דסבירא לן דהלכה כרבנן, דסברי – אליבא דרבי יוחנן – שיש לבעל פירות עד שעת נתינה. והיינו טעמא, מאחר שתקנו לו חכמים לזכות בפירות לא נפקעת אותו זכות עד שעת גירושין, דמנא לן להפקיע ממונו שלא כדין, שיכול לומר "כל זמן שלא גירשתי הרי היא אשתי, וכל זכות שיש לי בה לא אמחל", בפרט מאחר שירושת הבעל דאורייתא. אבל מניין לנו לחייבו באבילות דרבנן? ועוד, מאחר דלרבי שמעון דסבר כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות, אם כן קל וחומר לענין אבילות. ונהי דחכמים חולקים, והלכה כוותייהו, מכל מקום "הלכה כמיקל באבל", אם כך הלכה כרבי שמעון לענין אבילות.מבואר מדבריו שאין לסמוך כלל על רשב"ם אלא לגבי דיני אבלות, שבהם אפשר לסמוך להקל אפילו על דעה שלא נפסקה להלכה. מה שאין כן לגבי דיני ירושה, שאי אפשר לסמוך כלל על שיטת רשב"ם.
ועוד אני אומר דודאי אף רשב"ם לא קאמר אלא בימיהם, שהיו מגרשים נשותיהם שלא מדעתם, דמאחר שבדידיה תליא מילתא והוא נתן עיניו לגרשה כמו שנתגרשה דמי, מאחר דאין מעכב בידו, וכדאמרינן בעלמא "כל העומד לגזוז כגזוז דמי", ו"כל שטר העומד לגבות כגבוי דמי". אבל בזמן הזה שאין אדם מגרש אשתו בלא דעתה, וכמו שקרה לזה האיש הנ"ל, שבקש לדחפה ממנו ולא היה ביכולתו באשר לא רצתה לפרוש ממנו, ודאי אף רשב"ם מודה דלא אבד ירושתה.כן מובא גם בפתחי תשובה (אבן העזר שם ס"ק ח) בשם החתם סופר.
הנה זה ימים אירע מעשה באחד שקיבל התרה ממאה רבנים, וזיכה גט לאשתו וביני ביני מתה עליו אשתו, ואמרתי דבזה כדאי מהרש"ל לסמוך עליו שלא לנהוג אבילות כלל כיון שכבר זיכה לה הגט.מבואר מדבריו שדין בעל שקיבל היתר מאה רבנים דומה לנידון של רשב"ם לפני חרם דרבנו גרשום, ולדעת רשב"ם באופן כזה אין הבעל יורש את אשתו. וכן מבואר מדברי שו"ת משיב דבר (חלק ד סימן א) שיובאו דבריו להלן.
מובן דחלקת מחוקק סובר דהשלשת הגט היה מעיקר תקנת רבנו גרשום מאור הגולה, וכן הבין הגאון נודע ביהודה ז"ל. אבל כד דייקינן אינו כן, אלא המצאת גאוני בתראי הוא. מעתה יש להתבונן למאי הוסיפו על תקנת הראשונים ז"ל, ומכל שכן אי נימא דלא מהני הגט שתתגרש בו כשתשתפה, אם כן אטרוחי בי דינא בכדי הוא. ונראה [...] והנה גאוני בתראי חשו עוד אולי יעכב הגט משום ירושתה, שיהא מקוה לירשנה כל זמן שלא נתגרשה, משום הכי תקנו עוד שישליש גט עבורה, ולפי דעת רשב"ם בבבא בתרא (דף קמו) כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אינו יורשה, משום הכי תקנו להשליש גט ושוב לא יירשנה. ואף על גב דלא קיימא לן כרשב"ם, כמבואר באבן העזר (סימן צ), מכל מקום היכא דהירושה בחזקת היורשים מועיל להחזיק בזה, אפילו נימא דלא מהני לענין כשתשתפה שתתגרש בו. והראשונים דסבירא להו כהרי"ף ורמב"ם דלעולם הוא יורשה עד שתתגרש – משום הכי לא תקנו להשליש גט, או לא חשו כל כך שמא יסרב מלגרשה כשתשתפה משום ירושה.מבואר שלדעתו באופן שהיורשים מוחזקים בירושה לדעת הסוברים שהבעל צריך להשליש גט לאשתו, יכולים היורשים להחזיק בירושה בטענת "קים לי כדעת רשב"ם". והסוברים שלא תיקנו להשליש – ייתכן שחולקים על זה, וייתכן שגם הם אינם חולקים ונמנעו מלתקן מטעם אחר.
אמנם מכל מקום יש לומר, אף על גב דאיכא רבים חולקים בסברא זו דרשב"ם ז"ל, אף על פי כן כיון דקיימי גדולים בשיטתו יש כאן דין 'קים לי' לומר "קים לי כרשב"ם ודעמיה", יען כי מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו בשולחן ערוך לא ביאר דעתו בזה כי בסימן צ' סעיף ה' [כתב רק] "מי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה", עיין שם, ומזה ליכא הוכחה לנדון דידן. וסברת החולקים על הרשב"ם – הביאה מור"ם בהג"ה שם, ומאחר כי מרן ז"ל לא גילה דעתו בזה בשולחן ערוך יש לומר "קים לי כרשב"ם ודעמיה".וכן כתב בשו"ת כרם שלמה (הר"ש אמריליו, אבן העזר סימן מז).
ואם הוא מורד על אשתו או מדיר אשתו שדינו שיוציאה, כתב בהגהות פרק אף על פי (שלטי הגיבורים כתובות כז, ב אות ב) דאינו יורשה. עד כאן לשונו.ואף שבדרכי משה נשאר בזה בצריך עיון, מכל מקום הביא דעה זו בשולחן ערוך בשם יש אומרים, ומשמע שאף שלדעתו דעת רשב"ם עצמו לא נפסקה להלכה, דעת השלטי גיבורים שמורד מפסיד את הירושה – לא נדחתה.
ונראה לי דזהו דוקא לסברת הרשב"ם, דסבירא ליה דמשנתן עיניו לגרשה אינו יורשה. אבל לדעת החולקים עליו לא. וכן כתבו הרי"ף והרא"ש בהדיא פרק אף על פי (רי"ף כז, א; רא"ש סימן לה) דאף על פי שכופין אותו – כל זמן שלא גירש אותה יורש אותה. מיהו יש לדחות דשאני הנהו שכופין לגרש מדינא, דנוהג [נוסח אחר: דרוצה לנהוג] עמה מנהג אישות ולא פשע כלל, ולכן אינו מאבד ירושתו. מה שאין כן במורד או מדיר, דאינו נוהג מנהג אישות, ולמיפק קאי, לכן אינו יורשה. וצריך עיון.
ומסתימת לשון הרי"ף שכתב "כל מאן דכייפינן ליה לאפוקי" וכו' וכללא הוא דמשמע בין במורד בין במדיר אף שכופין להוציא אם מתה קודם הגירושין הבעל ירית לה.כן כתב הבית שמואל (שם ס"ק כג):
ולכאורה תמוה, דהא הרי"ף כללא כייל "כל הני דכופין בין מדינא דתנן אלו כופין ובין בתקנתא" וכו' והיינו מורד ומורדת. ובתשובת מהר"א מזרחי (סימן ל) פסק [ד]מורד יורש אותה. ולכאורה נראה לי [ד]דעת השלטי גבורים יחידאי היא, כמשמעות בהרי"ף והרא"ש.כן משמע גם דעת הגר"א (שם): "שם. מבואר דסבירא ליה כפירוש רשב"ם הנ"ל, ועיין בדרכי משה ס"ק ה והניח בצריך עיון."
ולדברי הכל: כל מאן דכייפינן ליה – בין מעיקר דינא, כדתנן "ואלו שכופין אותו להוציא" ומאי דדמי להו, ובין מעיקר תקנתא – אי מיתא הך איתתא מקמי דתיפוק מיניה דבעל בגט, בעלה ירית, דלא מיפקעת ירושה דבעל אלא בגירושין גמורין. וכן הלכתא.לזה התכוונו החלקת מחוקק והבית שמואל שמלשונו "דלא מיפקעת ירושה דבעל אלא בגירושין גמורין" נראה שאין שום אפשרות להפקיע את ירושת הבעל בלא גירושין גמורים. וכן כתב הטור (שם) בשם הרא"ש: "ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל, שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים."
ועוד תמיה לי: מה ענין אכילת פירות, שהוא תקנת חכמים ואפשר שלא תקנו לו כשנתן עיניו לגרשה, אבל ירושה דאורייתא מי הפקיע ירושתו אם הוא שונאה, אטו אב שבנו שונאו לא יירשנו?ולפי זה נראה יותר כמו שדייקו החלקת מחוקק והבית שמואל מדברי הרי"ף והרא"ש לגבי מורדת, שבלא גירושין גמורים אין הבעל מפסיד כלל את הירושה.
ועוד, שהרי לא נתן עיניו לגרשה עד שיתברר המום; ועוד, דאי הכי לא הנחת בת לאברהם אבינו שתהא יושבת לפני בעלה, ואפילו הקדיחה תבשילו ונתן עיניו לגרשה – איבדה מזונותיה ואבד פירותיו.ולפי דבריו יש מקום לומר שכל זה אינו אלא באופן שהמצב של הרצון לגרש אינו מוחלט. מה שאין כן מי שהוכרז בבית דין 'מורד', שמצב הנישואים שלהם הוא שאינו נוהג בה מנהג אישות – יש מקום לומר שהוא חמור יותר ומאבד את הזכות לירש.2 ולפי זה נראה שכל שכן במקרה כשלפנינו, שהבעל מקבל היתר נישואין לאחרת, ואינו עתיד לחזור למצב של נישואין תקינים, שגרוע יותר ממורד, שחיתכן שיחזור בו ממרידתו ויחזור לנהוג באשתו מנהג אישות.
וכתב עוד: "ולפי זה, אם כן נמי יורשה אף על פי שאינו מעלה לה מזונות, שהעיכוב הוא ממנה." עכ"ל. ומה שכתב בהגהת הרי"ף ([=שלטי גבורים] שם) בשם ריב"א ז"ל –אפשר ללמוד מדבריו שבמורד האומר "בעינא לה ומצערנא לה", ההלכה היא כדעת הסוברים שהבעל מפסיד את ירושת אשתו, וכמו שנראה מפסק הרמ"א.
וכל המורד על אשתו או המדיר על אשתו – אם מתה אשתו בעוד שהוא במרדו ולא נתפייס עמה אין בעלה יורשה, הואיל ואינו נוהג בה מנהג בעל,
עכ"ל – היינו דוקא באומר "בעינא לה ומצערנא לה", דומיא דהמדיר דבעי לה אלא שמצערה, דכיון שעיכוב הגירושין הוא גם ממנו ואינו נוהג בה מנהג בעל הילכך אינו יורשה. ואפילו לרבנו תם (תוספות ד"ה נכנס) והרא"ש (סימן טז) וכל שאר גאונים שחולקים על פירוש רשב"ם בפרק מי שמת (בבא בתרא קמו, ב ד"ה נפלה) וסוברים דאשה שהיא עם בעלה בקטטה – אף על פי שנתן עיניו בה לגרשה, מתה – יורשה: שאני התם שנוהג בה מנהג בעל עד שעת מיתה. אבל כשאינו נוהג בה מנהג בעל, נעקר תנאי האישות לגמרי, וכיון שעיכוב הגירושין הוא ממנו, הילכך: מתה – אינו יורשה. אבל אם אומר "מאיסה עילואי" ורוצה לגרשה, והעיכוב הוא ממנה – אם כן היא מתפייסת ממנו ומצפה תמיד שמא יחזור אליה, הילכך אינו נעקר תנאי האישות, ואם מתה יורשה ואף על פי שאינו נוהג בה מנהג בעל. ואפשר שגם רשב"ם יודה בזה. נראה לי. ועיין לקמן בסימן צ' מחלוקת הרשב"ם ושאר גאונים.
ואם תמצי לומר דגם מורד בכלל הנך, מכל מקום: אם כבר עמדו לדין, וחייבוהו בית דין לגרש, והוא משתמיט כדי לצערה, וביני ביני מתה – בכהאי גוונא אינו יורשה לכולי עלמא, כיון שנגמר דינה לגרש והבעל נחבא אל הכלים, חשיב כמאן דגרש כבר. ואפשר דמור"ם לא מיירי אלא בכגון זה דנגמר הדין וגם משתמיט.אם כן, יש מקום לומר שגם לשיטתו הוא הדין בנידון דידן, שכיוון שהבעל אינו מגרש רק בגלל שהאשה אינה ברת־גירושין, ייתכן שנחשב כאילו גירש כבר. וגם אם נחלק לפי דרכו, לדעת הב"ח והבית יעקב אין חילוק וכנ"ל.
אמנם עדיין יש לבעל דין מקום לחלוק ולומר דכל זה לא מיירי אלא שלא נעשה מעשה גירושין, רק קטטה בעלמא ונתן עיניו לגרשה – איכא למימר אולי יתפייס ולא יגרש, ומחמת שנאה לא מפקינן ירושה דאורייתא. מה שאין כן בנדון דידן, שעשה מעשה גירושין והתחיל בכתיבת הגט, רק שמשמים עכבוהו, שמתה – אפשר דאף החולקים על הרשב"ם מודים דאינו יורשה. אף דלענין אכילת פירות קיימא לן כרבי יוחנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינת הגט ממש [...] יש לחלק דדוקא התם, הוא רק תקנת חכמים, מה שאין כן ירושת הבעל שהיא מדאורייתא דכתיב "וירש שארו הקרובה אליו" [צ"ל: "ונתתם את נחלתו לשארו הקרב אליו ממשפחתו וירש אתה"], וכיון דהתחיל לכתוב הגט כבר נתרחקה מעליו ושוב אינו יורשה.4וכתב (שם) שייתכן לפרש כך גם בדעת הרא"ש, שכתב שאין ירושת הבעל נפקעת אלא בגירושין גמורים, ויתכן שגם החלקת מחוקק והבית שמואל אינם חולקים בזה.
ועל אשר התקשר ראובן בקנס והשליש 'ממרמי' [שטר שמתחייב בו 'לכל המוציא כתב זה'] ביד שליש על זה, כדי לפטור את אשתו בגט כשר, והשליש מעות מזומנים וסתם 'ממרמי' ביד נאמנים כפי סך נדוניתה לתת לאשתו מיד אחר הגט, וקבעו זמן לקבלת הגט, וקודם הגעת הזמן הולידה תאומים ומתה, ואחר כך מתו התאומות תוך ל' יום, ובא הבעל לירש את אשתו.מבואר מדבריו שבמקרה שנעשה מעשה לקבוע את המציאות של הפקעת האישות, באופן שנראה שמצב זה לא יתבטל, לכולי עלמא מפסיד הבעל את הירושה. וגם רבנו תם אינו חולק אלא באופן של סתם קטטה, או אפילו במקרה שכבר כתבו את הגט, שייתכן שיחזרו בהם וישובו לחיות חיים משותפים. מה שאין כן במקרה שברור לנו "דכבר נתבטלה מהם כל תנאי אישות ואין חסר אלא קבלת הגט" שבו הבעל מפסיד את הירושה לכולי עלמא.
תשובה: נראה דהדין עם יורשי האשה – אפילו לרבנו תם דפירש דאפילו היה בדעתו לגרשה מתוך קטטה נמי יורש את אשתו, כדכתבו תוספות בפרק מי שמת (דף קמו), וכך היא דעת האשר"י שם בעובדא דתותרנית, אין זה אלא היכא דליכא אלא גילוי דעת בלחוד. מה שאין כן [כאן] דאיכא נמי מעשה, דתחילה התקשרו איש ואשתו בקנס מאתים זהובים אדומים להפרד בגט כשר, ועל דעת כך השלישו הסך מהנדונייא ביד שליש, וגם אחר כך חזרו בק"ס [=קניין סודר] והשלישו 'ממרמי' בסך ת"ק זהובים פו' [=פוליש, זהובים ממטבע פולין] שיתן הנאמן שני הממרמי' לצד המקיים הקישור ולגבות ת"ק זהובים מצד העובר. אם כן בהא כולי עלמא מודים דאינו יורשה, דכיון דירושת הבעל דרבנן כדפסק הרמב"ם בפרק א מהלכות נחלות וכן בהגהות מיימוני לשם והיא מסקנת התלמוד ריש פרק הכותב ([כתובות] דף פד) אליבא דרב, וכן כתב בהגהות אשר"י לשם – ודלא כמו שכתב האשר"י גבי הך תותרנית דירושת הבעל דאורייתא, ואפשר דלא היתה כוונתו לשם אלא לומר: כיון דאיכא רבן שמעון בן גמליאל דסבירא ליה דאורייתא, אין להביא ראייה מאכילת פירות, שהוא דרבנן לדברי הכל, לירושת הבעל שהיא דאורייתא לחד תנא, אבל גם האשר"י מודה דירושת הבעל דרבנן. והלכך אין ספק דבההיא גוונא לא תקנו רבנן שיהו יורשה, דכבר נתבטלה מהם כל תנאי אישות ואין חסר אלא קבלת הגט. ואין צריך לומר לפירוש רשב"ם לשם בהך עובדא דתותרנית, דפסק להדיא דאף בדעתו לגרשה מתוך קטטה בלבד נמי אינו יורשה, אם כן בנדון דידן פשיטא דאינו יורשה.
ואפילו היה ספק בפלוגתא דרבוואתא, מכל מקום הכא שהוא מורד יורשי האשה הם נקראים מוחזקים בנכסים אלו, שהם מנדונייתא, ומכל שכן בנכסי מלוג שלה כדאיתא במשנתינו פרק החולץ וסוף פרק מי שמת. אלא דלפי עניות דעתי ליכא הכא פלוגתא, כדפרישית דאפילו רבנו תם מודה בהא.
וכן פסק רבינו ישעיה אחרון ז"ל במורד על אשתו דאינו יורשה כיון שאינו נוהג מנהג בעל כדכתיב בשלטי הגיבורים פרק אף על פי (דף תצז ע"ב [הציון לפי רי"ף דפוס ונציה שיב שמוספרו בו דפי הרי"ף על כל הש"ס ברצף, בדפוס וילנא – כתובות כז, ב מדפי הרי"ף, כנ"ל]) וכך פסק בהגהות שולחן ערוך באבן עזר סימן צ סעיף ד. הרי לך דאף על פי דכתב האלפסי שם גבי דינא דמורדת דירושת הבעל הוה נחלה דאורייתא, ולא מפקי ירושת הבעל גבי מורדות אלא בגירושין גמורין, כך כתב במרדכי פרק מי שמת ועיין שם – אפילו הכי אם הבעל מורד עליה אינה יורשה. כל שכן נדון דידן דמורד הוא וגם עשה מעשה קישור לגרשה דפשיטא דאינו יורשה.
ועוד נראה לי לומר דאף החולקים על הרשב"ם היינו רק בנכסי צאן ברזל, אבל בנכסי מלוג מודה, דהרי גבי "נפל הבית עליו ועל אשתו" קיימא לן דנכסים בחזקתם – נכסי צאן ברזל בחזקת שניהם, אבל נכסי מלוג הוי בחזקת יורשי האשה. ואם כן יש לומר דדוקא בכתובה ונכסי צאן ברזל, דהוי נמי בחזקת הבעל – בזה חולקים על הרשב"ם, אבל בנכסי מלוג, דהוי בחזקת יורשיה – מודים דאין להוציא מחזקתן אם על כל פנים נתן דעתו לגרשה. ודוק בזה.לפי זה בנכסי האישה בימינו שבדרך כלל הם 'נכסי מלוג', פשוט שהבעל מפסיד את הירושה. ואם כי מדברי שאר הפוסקים נראה שאינם סוברים כך, יש כאן קצת סיוע לצד שהבעל מפסיד את הנכסים.
כן כתב הרמב"ם שם, היינו מדמה דין זה לדין הקודם בקטנה שנשאת דאין יורש אותה משום דמספקא לן שמא לא ניחא לאביה הנישואים – כן הוא בספק גרושה. והמגיד דוחה ראיה זו, וכן הראב"ד השיג עליו, ועיין במגיד דמסיים וכתב: מצאתי דבר זה מחלוקת הגאונים הוא. לפי זה מהני על כל פנים תפיסת הבעל.מבואר שלדעתו הדין מסופק אם הלכה כרמב"ם, ולכן יכול הבעל לתפוס. אבל החלקת מחוקק (שם ס"ק יד) כתב:
לשון הטור אינו כן, שכתב שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים – משמע שבספק גירושין אינה נפקעת. ונראה דדין ספק גירושין כדין ספק מיתה בחייו, כמו שיתבאר בסעיף שאחרי זה בדין נפל הבית.וכוונתו למבואר בשולחן ערוך (שם סעיף ו [והוזכר בדברי החכמת שלמה דלעיל]):
נפל הבית עליו ועל אשתו, ואין ידוע איזה מהם מת תחלה, ואין לו בנים ממנה – יורשי הבעל יורשין עיקר הכתובה והתוספת, ויורשי אשה יורשין נכסי מלוג, ובין שניהם חולקים נכסי צאן ברזל.על כל פנים בנכסי מלוג לכולי עלמא יורשי האישה הם שמוחזקים בנכסים.
ואפילו היה ספק בפלוגתא דרבוואתא, מכל מקום הכא שהוא מורד יורשי האשה הם נקראים מוחזקים בנכסים אלו, שהם מנדונייתא, ומכל שכן בנכסי מלוג שלה, כדאיתא במשנתינו פרק החולץ וסוף פרק מי שמת.המשנה בסוף פרק מי שמת, היא המשנה של "נפל הבית עליו ועל אשתו", ואם כן משמע מדברי הב"ח שגם באופן שאינו מורד לכל הפחות לגבי נכסי מלוג יורשי האישה נחשבים מוחזקים בנכסים.5
נמצא אפוא שבמורד ייתכן שהמחלוקת היא מחלוקת שקולה: לדעת החלקת מחוקק, הבית שמואל והגר"א, מורד אינו מפסיד את הנכסים; ואילו לדעת הרמ"א, הב"ח והבית יעקב בדעת הרמב"ם, מורד מפסיד את הנכסים גם לפי דרכם של החולקים על הרשב"ם. ויש לצרף לזה גם את דעת הרשב"ם ואת האחרונים שכתבו שהמוחזק יכול לומר 'קים לי' כדעתו.והוסיף:
לסיכום: על פי כל האמור נראה שהנידון שלפנינו תלוי במחלוקת הפוסקים, שיש סוברים שהבעל אינו מפסיד את הירושה אלא בשעה שחלים גירושין גמורים; ויש סוברים שבעל שמקבל היתר מאה רבנים ומשליש גט לאשתו – מאחר שפקעה כל האישות ביניהם, ואין הוא נוהג בה מנהג בעל, אין הוא יורש את אשתו מאותה שעה. ומחלוקת זו היא מחלוקת שקולה שאין בה הכרעה.ויש לחזק את דבריו בבעל מורד ממה שהאריך בדברים בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טז סימן מה) להוכיח שבעל מורד לא יורש את אשתו וזו לשונו (בקיצורים הנדרשים):
(א) הרמ"א בדרכי משה (בטור אבן העזר סימן צ ס"ק ה) כותב וזו לשונו:אך כל הדברים הללו לעניות דעתי נכונים רק בבעל שאכן מורד באשתו, אבל בתיק שלפנינו מדובר באסון רפואי שבגללו הפכה האישה ל'צמח' או כמעט 'צמח', כאשר הבעל לא מרד באשתו ושנים הקפיד לבקרה ולטענתו הורחק מאשתו על ידי משפחתה.
ואם הוא מורד על אשתו או מדיר אשתו שדינו להוציאה, כתב בהגהות פרק אף על פי דאינו יורשה. עד כאן לשונו.
ונראה לי דזהו דוקא לסברת הרשב"ם דסבירא ליה דמשנתן עיניו לגרשה אינו יורשה, אבל לדעת החולקים עליו לא. וכן פסקו הרי"ף והרא"ש בהדיא, פרק אף על פי: אף על פי שכופין אותו כל זמן שלא גירש אותה יורש אותה. מיהו יש לדחות דשאני הנהו שכופין אותו כל זמן [תיבות "כל זמן" מצויות כאן בדרכי משה בדפוסי הטור הישנים, ומשם העתיקם בציץ אליעזר, אך ניכר שהשתרבבו מ"שכופין אותו, כל זמן" שבשורה שלפני כן בדרכי משה, ובמהדורת שירת דבורה הושמטו] לגרשו [צ"ל: לגרש] מדינא, דנוהג עמה מנהג אישות ולא פשע כלל, ולכן אינו מאבד ירושתו. מה שאין כן במורד או מדיר, דאינו נוהג מנהג אישות ולמיפק קאי, לכן אינו יורשה. וצריך עיון.
יוצא לנו שהרמ"א בדרכי משה מספקא ליה אם דינא דהגהות מיימוניות במורד, שאינו יורשה, יחידאה היא, ושהרי"ף והרא"ש וכו' חולקים על זה בהיות דסבירא להו דאפילו נתן עיניו לגרשה יורשה, או דילמא שבמורד כולי עלמא יודו להגהות מיימוניות שאינו יורשה כי שאני נתן עיניו לגרשה דמיירי שם בנוהג עמה מנהג אישות ולא פשע כלל, ולכן אינו מאבד את ירושתו. אבל במורד, דאינו נוהג מנהג אישות ולמיפק קאי, לכן יש לומר דכולי עלמא יודו דאינו יורשה.
והנה הגם שהרמ"א בדרכי משה נשאר בזה בצריך עיון, אבל ב'מפה' שלו בשולחן ערוך (סימן צ סעיף ה) סתם בזה לפסוק כהגהות מימוניות. וזו לשונו: "המורד על אשתו או מדירה ואינו נוהג עמה מנהג אישות – יש אומרים דאם מתה אינו יורשה." עד כאן לשונו. ומדלא מצא הרמ"א לנחוץ להזכיר ולומר שאבל יש חולקים על זה נראה מזה שאת ספיקו בדרכי משה הכריע לאחר מכן, לקבוע מסמרות כחילוקו שכתב לחלק בזה בין נתן עיניו לגרשה לבין מורד, וכפי המילתא בטעמא שנתן בזה, אשר לפי זה יש לומר דבמורד כולי עלמא יודו שאינו יורשה. ולכן לא הביא במפה שלו דעה חולקת בזה.
וזה שכתבו רק בלשון "יש אומרים" הוא מפני שלא מצא מפורש עוד מי שסובר כן, אבל אין זאת אומרת שסבור היה שיש חולקים בזה, וכפי שמצינו דכללא כייל לנו בזה הסמ"ע (בחושן משפט סימן תכו ס"ק מח) דאין הוכחה מלשון יש אומרים דפלוגתא היא, אלא דבמקום שמצא יחיד כתב כן ואינו מפורסם בשאר פוסקים רגיל לכתבו המחבר ומור"ם בלשון יש אומרים. עיין שם.
אמנם החלקת מחוקק (בס"ק יז) והבית שמואל (בס"ק כג) נקטו בזה בדיעה דהמוזכר בזה ברמ"א יחידאה היא כי זהו דוקא לסברת הרשב"ם (בבבא בתרא קמו, ב) דרבו החולקים עליו. אבל מהרמ"א לא משמע כן וכנזכר.
וכך יוצא לנו גם ממה שהרמ"א לפני כן פסק ברישא דדבריו בפשיטות דכל זמן שלא נתגרשה אף על גב שנתן עיניו לגרש יורשה. והיינו דלא כהרשב"ם, ומיניה וביה הוסיף לאחר מכאן להביא בסיפא דדבריו הך דהמורד על אשתו אינו יורשה שזה יוצא רק אליבא דהרשב"ם, אלא ודאי דסבור היה לקבוע לחלק בין נתן עיניו לגרשה לבין מורד וכנ"ל. (ומתורץ לפי זה קושית החלקת מחוקק שם על הרמ"א דסותר את עצמו ממה שכתב לפני כן.)
גם מהרמ"א בתשובותיו משמע כן, דמצינו לו בשו"ת רמ"א (סימן קיב) שכותב בעצמו דנדחו דברי רשב"ם, דיחיד הוא בסברא זו, ושלכן השמיט גם כן הרב בעל שולחן ערוך דבריו מתוך ספרו וכתב סתם דבעל יורש אשתו עד שיגרשנה. עיין שם. ואיך הביא איפוא במפה שלו את דעתו של הרשב"ם ולא הוסיף אפילו שיש חולקים עליו? ועוד זאת כותב הרמ"א בתשובתו שם דאף הרשב"ם לא קאמר את דבריו אלא בימיהם שהיו מגרשים נשותיהם שלא מדעתם, דמאחר דבדידיה תליא מילתא והוא נתן עיניו לגרשה כמו שנתגרשה דמי, מאחר דאין מעכב בידו וכו', אבל בזמן הזה שאין אדם מגרש אשתו בלא דעתה – ודאי אף רשב"ם מודה דלא אבד ירושתה. יעוין שם. ואיך חזר הרמ"א בהגהותיו על השולחן ערוך להביא דברי הרשב"ם אפילו לזמן הזה? אלא ודאי דסבור היה להכריע ולפסוק לחלק בין נתן עיניו לגרשה, ורק בשָם שאני בזמן הזה (יעוין גם בפתחי תשובה ס"ק ח מה שכתב בשם החתם סופר שכתב לחלק גם כן בכזאת מדעת עצמו – עיין שם) לבין מורד דבזה אין לחלק בכזאת כי זה לא תלוי באם יש מעכב או לא, כי מפסיד את ירושתו מכח עצם מרידתו בה, ושלכן יש גם לומר שכולי עלמא מודים בזה, וכנ"ל.
וראה זה מצאתי כי תורת אמת בפיהו של הרמ"א בחילוקו זה וכיוון בזה לאחד מגדולי הראשונים ז"ל ה"ה המהר"י מטראני הזקן ז"ל, דיעוין בשיטה מקובצת בכתובות (דף סד ע"א) שכותב וזו לשונו:
וזו לשון ה"ר ישעיה מטראני ז"ל: כתב ר"י זצוק"ל (הוא הרי"ף ז"ל): "ולדברי הכל כל מאן דכייפינן ליה לאפוקי בין מעיקרא דדינא" וכו' "ובין מעיקר תקנתא – אם מתה לה איתתא מקמי דתיפוק מיניה בעל ירית לה" וכו'. ונראה לי דוקא המורדת על בעלה וכן אותן שכופין להוציא ירית לה בעל, אבל אם הדיר את אשתו אם הוא מורד בה ואינו רוצה להתפייס עמה אלא רוצה לגרשה ומתה אשתו קודם גירושין אינו מן הדין שיורש אותה שהרי אינו נוהג בה מנהג בעל ודוקא בעל יורש את אשתו שהנהיג מנהג בעל אבל זה שאינו נוהג בה מנהג בעל אינו מן הדין שיירשנה.
עד כאן לשונו. (ולדברי ר"י מטראני אלה הוא שרמז וציטט בקצרה נכדו בשלטי הגבורים על הרי"ף בפרק אף על פי.)
הרי לנו בהדיא שהר"ר ישעיה הזקן מטראני ז"ל כתב את דבר חילוקו זה בין אותן שכופין להוציא לבין מורד גם אליבא דהרי"ף, דהא תחילה הביא רק דברי הרי"ף ז"ל בזה מבלי להזכיר דברי החולקים עליו, ועל דברי הרי"ף וגם לשיטתו פירש וביאר איפוא דדבריו מכוונים דוקא בכגון אותן שכופין להוציא אבל במורד על אשתו יודה גם הרי"ף ז"ל שאינו יורש אותה, ובמילתא בטעמא כי אין מן הדין שיירשנה שהרי אינו נוהג בה מנהג בעל. וזהו בדיוק כעין חילוקו של הרמ"א בדרכי משה (ועל דברי הרמ"א בדרכי משה יש לומר: ומה ספיקות שלכם כך ודאות שלכם על אחת כמה וכמה.)
ויעוין גם בב"ח בטור שם שכותב נמי בכזאת אליבא דהראבי"ה שבמרדכי, דאף על פי דבנשואה בעלמא – אפילו נתן עיניו לגרשה יורשה, הכא (גבי התותרנית בבבא בתרא קמו) כיון דפושע הוא, שאינו ראוי לגרשה בשביל מום קטן כזה לפיכך אמרו חכמים שאינו יורשה, ומסיק וכותב: "ולפי זה איכא לחלק במתה מתוך קטטה, דאם הוא פושע אינו יורשה ואם האשה פושעת יורשה". והיינו כנזכר [...]
ואלה המה הדברים שיוצא לנו מפורשות מדברי הגאון בעל נתיבות המשפט ז"ל בספרו בית יעקב על הלכות כתובות סימן צ סעיף ה, שם) שכותב וזו לשונו:
"יש אומרים: המורד על אשתו" – נראה דסבירא ליה דדוקא בחיוב מדידה לדידיה מפסיד מורד ומדיר, דסבירא ליה דדמי למורדת שכתב הבית שמואל בסימן עד ס"ק ל דהיא מפסדת, ולא הוא, הכי נמי סבירא ליה להגהות מיימוניות במורד דהוא מפסיד ולא היא, דאטו מורד ומדיר כשאין האשה רוצה לכופו על הגט פטור ממזונותיה? אלא ודאי דרק הוא מפסיד חיובא שלו. וכמו כן נראה דאין לו פירות ומעשה ידיה ממותר מזונותיה כשהוא מורד, דחז"ל לא תקנו מעשיה ידיה ופירות תחת מזונות ופרקונה רק לבעל ולא להמורד מאישות. וחיובים דידיה לא מפסדת, רק כשיכול לומר לה "צאי מעשה ידיך למזונותיך" אז פטור ממזונותיה, אבל חיובא דידה, דהיינו מזונות כשאין לה מעשה ידיה, שנתקן מקודם לטובתה – אינו יכול לקלקל.
עד כאן לשונו.
הרי נלמד מדברי הגאון בעל הבית יעקב ז"ל תלתא הלכתא גבירתא, והמה:
א) מזה דמסתם סתים לפסוק בפשיטות כהך 'יש אומרים' שברמ"א ז"ל, דמורד אינו יורשה, ומסביר לה גם מילתא בטעמיה, משום דמורד דמי למורדת: מה היא מפסדת במרידתה את חיובי בעלה כלפיה, כך גם המורד מפסיד את חיוביה כלפיו – משמע דסבירא ליה כן להכריע, ומסתבר יותר דסבר כנזכר שבכהאי גוונא בכלל לא פליגי, וזה יוצא ביותר ממה שממשיך לכתוב ולפסוק בלשון סתמי מתוך הנזכר "דכמו כן נראה דאין לו פירות" וכו', ולא קפיד לכתוב דהוא רק לזאת הדיעה.
ב) מה מורדת הבעל לא מפסיד חיוביה כלפיו, כך גם במורד אף על פי שהוא מפסיד אבל היא איננה מפסדת את חיוביו כלפיה. וחייב במזונותיה.
ג) כשם שהמורד אינו יורשה כך מפסיד המורד ואין לו לא פירות נכסי מלוג שלה ולא מעשי ידיה המותר ממזונותיה, ובהסברת מילתא בטעמא, משום דחז"ל לא תיקנו מעשי ידיה ופירות תחת מזונות כי אם כשמתנהג עמה כשם שבעל צריך להתנהג ולא כשמורד ממנה מאישות.
ויוצא לנו מהאמור שבכגון נידוננו שהבעל מורד מובהק באשתו דינא הוא דאינו יורשה וגם אין לו פירות נכסי מלוג שלה.
ויתכן להוסיף עוד לומר דגם החלקת מחוקק והבית שמואל דסבירא להו דהך 'יש אומרים' שברמ"א יחידאה היא, מכל מקום זהו דוקא כשהבעל עביד לה רק חדא מילתא לגריעותא, שאיננו רוצה להמשיך לחיות עמה כי מאיסי עליו וכדומה, ורצונו לגרשה. אבל היכא דתרתי עביד לה, דלא רק שמפסיק לחיות עמה חיי אישות, אלא עוד זאת קעביד לה שהולך לגור אם אשה אחרת באיסור, בכל כגון דא יודו גם החלקת מחוקק והבית שמואל שכולי עלמא יודו בזה שאינו יורש אותה, וממילא אין לו גם פירות נכסי מלוג שלה.
ובדומה לזה כותב גם הגר"ש קלוגר שם בהגהותיו, דנהי דחלוקין על הרשב"ם מכל מקום היינו דוקא אם לא היה לו דין מורד, שלא כיוון לצערה רק לגרשה. אבל אם היה מורד שכיוון לצערה וגם לא לפוטרה – בזה אינו יורשה, כיון דעשה לה כבי תרי, עיין שם. ואם כן, מינה במכל שכן בכגון היכא שהוא גם מורד בה וגם מצערה צער רב בזה שמחזר לחיות עליה עם אשה אחרת שחז"ל נתנו ביטוי להפלגת צערה מזה באמרם ביבמות (דף סג ע"ב) "בחברתה ולא בסילתא" שבודאי אינו יורשה בכהאי גוונא וגם אין לו בפירות נכסי מלוג שלה.
ובכגון נידוננו הרי אין חולק בדבר כי הבעל הוא מורד באשתו בלי כל נתינת אמתלא לכך, וכי זה מספר שנים שנטש אותה ועבר לגור באיסור עם אשה אחרת – מסתבר הדבר שבכל כגון דא כולי עלמא מודים, או שהדעת נותנת להכריע על כל פנים כן להלכה, שאין לבעל פירות נכסי מלוג שלה, ולעומת זה הוא מצידו חייב מכל מקום במזונותיה.
גם מה דפשיטא ליה להצמח צדק דאם תשתפה בית דין כופין אותו לגרשה – אני בעניי לא ברירא לי, דמנא ליה זה, דהא הראשונה היא מקודם אשתו, והשניה נשאה בהיתר – יש לומר דיכול לקיים שתיהן ורבנו גרשום מאור הגולה לא גזר רק שלא ישא ב' נשים, וכמו במקום יבום להסוברים שלא תיקן רבנו גרשום מאור הגולה ויכול ליבם, ופשיטא דלאחר היבום אין צריך לגרש אחת מהן, ומטעם כיון שנשאן בהיתר.ואחר כך הביא (רבי עקיבא איגר) את דברי הכנסת הגדולה "שהביא שיטת הסוברים דאם עבר על חרם רבנו גרשום ונשא על אשתו דאין כופין אותו להוציאה", וכתב רבי עקיבא איגר: "על כל פנים", כלומר גם אם יש הרבה שחולקים וסבירא להו בזה דכופין, "בנשא בהיתר מנין לנו?" ובסוף דבריו כתב רבי עקיבא איגר שאין סתירה לזה מדברי מהרי"ק שכתב "דלא מצי לכונסה", דאפשר שאף הוא יודה בנשא אישה על אשתו בהיתר, וסיים: "וצריך עיון לדינא". עד כאן דבריו.
ראיתי עוד למרן מייסד הישיבה הגאון הקדוש רבינו מצליח מאזוז זצ"ל בספרו שו"ת איש מצליח (חלק ב כרך ג חלק אבן העזר סימן ג) שהאריך בענין זה ומסיק שם שכמעט כל חכמי ישראל אוסרים לגרש אשתו הראשונה ומהם הרשב"א [צ"ל: הרשב"ש], הרצב"ש, מהר"ש דוראן, הב"ח, הט"ז, הח"מ, מהרי"ט, הפר"ח, הב"ש, הרא"ם, הגט פשוט היד אהרן, מהר"מ מינץ והרב המגיה במשנה למלך, הרב אמרות טהורות, הרב בית מאיר, הרב כסא אליהו, [שו"ת] פני יהושע, הרב פני משה והרב שמחה לאיש.לסיכום:
הרב דוד ברוך לאו – נשיא | הרב אליעזר איגרא | הרב מיכאל עמוס |