עניינו של תיק זה בתביעת הגירושין של הבעל, ובתביעת הכתובה של האישה.

ביום כ"א בשבט התשפ"ג (12/02/2023) החליט בית הדין, בהרכב מלא, כדלקמן:
א. ביה"ד מקבל את תביעת הבעל לגירושין.
ב. בנסיבות אלה, דינה של תביעת הכתובה להידחות.
ג. נקבע מועד לסידור גט לצדדים ליום ראשון ה' אדר תשפ"ג 26/02/23 בשעה 9:30. על הצדדים להופיע עם ת.ז. כתובה, ועד היכרות מכל צד לצורך בירור שמות.
ד. במידה ואין בדעתה של האישה להופיע או להתגרש, תודיע לביה"ד תוך 5 ימים, כדי שביה"ד יבטל את המועד שנקבע, ולא - תחוייב בהוצאות משפט בגין בזבוז זמן שיפוטי לריק, ותינתן החלטה אופרטיבית בדבר המשך ניהול התיק.

אבוא עתה לפרט את הנימוקים שהביאוני להחלטה הנזכרת. נימוקים אלו הינם דעתי האישית ואינם בהכרח משקפים את דעת חברי להרכב.

עסקינן בבני זוג שנשאו כדמו"י בתאריך ......., כאשר לשניהם אלה נישואין ראשונים ללא ילדים.

יצוין כי הבעל מבוגר מהאישה ב-15 שנה, והינו כיום בן 64 שנה והאישה כבת 49. לאור עובדה זו שמדובר בבני זוג לא צעירים, חתמו שניהם טרם נישואיהם על הסכם ממון השומר על הפרדה רכושית ביניהם.

הצדדים לא הסתדרו, כשמבחינתו של הבעל כלו כל הקיצין, ועל כן הוא דורש להתגרש לאלתר. מנגד, האישה דרשה תחילה שלום בית, כשמבחינתה אין ולא הייתה כל עילה לבעל לדרוש גירושין.

עיקרי טענות הצדדים
התקיימו בפנינו שלשה דיונים כאשר כל צד פורס את משנתו.

טענת הבעל
הבעל טען בפנינו כי האישה הייתה דבוקה לבית הוריה ולא השכילה להבין מהות חיי נישואין מהם. לדבריו, האישה התנהלה באופן תמוה ביותר, כשהיא הייתה מרבה להיעדר מביתם לתקופות ממושכות. שבעה חדשים היא שהתה מחוץ לביתם כשהיא מותירה את בעלה מאחור, בטענה כי היא צריכה לסעוד את הוריה הזקנים. היא לא ענדה את טבעת הנישואין שקבלה הימנו, היא הסתירה את דבר נישואיהם מסבה ועוד. כמו"כ גם כשהם שהו יחדיו עם הוריה בליל הסדר בשנת 2018, היא לא לנה עמו, והוא נאלץ ללכת רגלית בשבת, עד לדירתם.

לדבריו, האישה עזבה את ביתם לצמיתות בחודש דצמבר 2020, כשהיא מותירה אותו בגפו. כשהוא פנה אליה שתחזור לביתם, האישה הציבה בפניו תנאים לא מקובלים ואפי' מקוממים, כשהיא דורשת הימנו שיבטיח שלא יעזוב את ביתם ולא ייפגש עם בנ"א עקב מחלת הקורונה בעת ההיא.

הבעל תיאר בפנינו שכאשר התחילה תקופת הקורונה היא לא הייתה שקטה ונכנסה לחרדה, ובקשה שהוא יישאר בבית ולא ילך לשום מקום, לא לבית כנסת ולא לסופר, ולא להיפגש עם משפחתו. חצי שנה הוא בא לקראתה ולא יצא מהבית רק לפעמים בערב כדי להתאוורר. היא הסבירה לו שוב ושוב, כי היא חוששת לגורלם של הוריה הזקנים אותם היא סועדת. אך כשהוא שאל אותה מדוע היא כן מרשה לעצמה להיפגש בעבודתה עם אנשים אחרים, הוא לא זכה למענה.

עוד טען הבעל, כי עוד קודם לכן היו בעיות ביניהם. האישה לא נכנסה להריון באופן טבעי, וכשהוא פנה אליה שהם ילכו לטיפול בעניין, סירבה האישה נחרצות, פגעה בו ואמרה לו שיאמץ ילד.

הבעל תיאר בפנינו כי בבקרים האישה הייתה יוצאת באופן תדיר לעבודתה בשעה מוקדמת, וחוזרת לאחר 12 שעות ולעיתים אף ב 12 בלילה, כשהוא עושה את כל עבודות הבית, ניקיון, קניות, ועוד.

לדבריו, היא לא ידעה מה זה נישואין, ואף כשהוא יצא לטיפול ובדיקה רפואית לבית חולים, היא לא השכילה ללוותו והוא נאלץ להתלוות ע"י אחיו.

עוד העלה הבעל, כי בהסכם הממון שנכרת ביניהם קודם נישואיהם, התחייב כל צד שלא להערים קשיים כנגד רצון הצד שכנגד להתגרש.

לנוכח האמור, הבעל טען בפנינו כי הוא מואס באשתו, ואין כל סיכוי להשיב את הצדדים לשלום בית. לפיכך הוא עומד על תביעתו לגירושין, ועותר לדחיית תביעת הכתובה.

טענת האישה
טענתה העיקרית של האישה, שבנידון דנן אין כל עילה לגירושין. לדבריה היא הייתה בהלם באותה עת שהוא הודיע לה על רצונה להתגרש. הם חיו טוב, היא עשתה הכל למענו, ואיננה מבינה איך היא בכלל הגיעה לבית הדין. בדיון הראשון היא בקשה שלום בית ורצתה לטפל, בטענה שיכול להיות ששני הצדדים עשו טעויות, אך לדעתה אפשר לתקן זאת.

בדיון השני האישה הסכימה לגירושין, אך תבעה מנגד את כתובתה.

חוות דעת מומחה בית הדין
בתאריך 07.07.21 בית הדין הפנה את הצדדים לד"ר ר' לאבחון המצב ביניהם, והאם ישנו עדיין סיכוי לשלום בית. לאחר ששה מפגשים שישב עם הצדדים, הוגשה חוות דעתו בה הוא מציין, כי קיים פער משמעותי בין הצדדים, וכי כל ניסיון שלו למצא גשר בין הצדדים נועד לכישלון, ואין מנוס מגירושין.

דיון והכרעה
הנה במקרה דנן, עלינו ליתן את הדעת בשני מישורים:

א. האם ישנה בפנינו עילה לגירושין, יען מרידתה של האישה ועזיבתה את הבית לא הייתה מחמת רוע ליבה ואינטרס שיש לה כנגד בעלה, אלא מחמת תמימותה והבנתה שכבוד הוריה קודם לכבוד בעלה. יש לעיין האם מחמת מעשיה אלה ניתן להגדירה כמורדת בבעלה ולחייבה בגירושין ולהפסידה את כתובתה.

ב. האם עובדת תביעת הגירושין של הבעל מחמת עזיבת האישה את הבית והתנהגותה התמוהה, יש בזה כדי להגדיר את הגירושין כמי שיצאו מהבעל או מהאישה, בהשלכה לתביעת הכתובה של האישה.

בס"ד נדון בסעיפים הבאים:

א. כיבוד הורים לעומת כבוד הבעל.
ב. דין מורדת בשגגה [או באונס, ושלא מרוע לב נגד בעלה].
ג. ממי יצאו הגירושין.
ד. דבר יסודי ומהותי בנישואין.
ה. מסקנות ופסק דין.

התרשמות בית הדין
כבר בדיון הראשון מיום 05.07.21 התרשם בית הדין, כי אין בפנינו זוג שמי מהצדדים עשה פעולות או מעשים רעים בכוונה תחילה כנגד זולתו, אלא יש כאן בני זוג שדרכם המשותפת לא צלחה, כאשר האישה לא הבינה לעומק את משמעותם של חיי הנישואין, שהזוג הופך להיות כיחידה אחת על כל המשתמע מכך, ושהם צריכים לחיות יחד זה עם זה ולצד זה, ולא באמצעות ה'זום' או טלפונית.

יש להצר על כך, שהאישה לא הבינה לבד מה שהיא הייתה צריכה להבין, שעם כל הכבוד למצוות כיבוד הורים, הרי שבעלה נמצא במקום הראשון בחייה על כל המשתמע מכך.

מצופה היה ממנה להבין, כי בנתקה את עצמה מבעלה למשך מספר חדשים, היא גוזרת כליה על חיי נישואיהם – גם אם נצא מנקודת הנחה, כי כוונתה אכן הייתה לשם שמים, ולמען תוכל לטפל בהוריה המתבגרים.

הדברים עולים בפרוטוקול הדיון מספר פעמים, ונצטט חלק מהם כמפורט בשורות 7-19 כדלהלן:

הבעל: אנו נשואים חמש שנים. נישואין ראשונים של שנינו. אין לנו ילדים משותפים.

בית הדין: האם התביעה שלך לגירושין חד משמעית.
הבעל: כן.

בית הדין: כמה זמן אתם פרודים.
הבעל: אנו פרודים שבעה חודשים. היא עזבה את הבית ולא חזרה.

בית הדין לאישה: הבעל רוצה להתגרש.
האישה: אני לא רוצה. חיינו טוב. אני אפי' לא מבינה איך הגעתי לפה. נכנס פה משהו לא הגיוני. עשיתי הכול למענו ואני לא יודעת איך זה שבתאריך 7.4.21 אומר לי שהוא רוצה להתגרש.

בית הדין: אבל את לא בבית שבעה חודשים.
האישה: אני לא בבית לא בגללי.

בית הדין: את לא צריכה להיות מופתעת שאמר לך שהוא רוצה להתגרש, כשאת שבעה חודשים עזבת את הבית ולא חזרת.
האישה: אבל דיברנו טוב איך ומה לעשות, ואיך ניתן לשפר.

גם בהמשכו של הדיון, בשורות 33-35 היסב בית הדין תשומת לב האישה באמרו:

בית הדין: אם כן את משלמת על נישואייך בגלל שאת רוצה לשמור על ההורים שלך. את העדפת שלא להיות עם בעלך שבעה חודשים כדי להיות עם ההורים שלך שלא ידבקו. ואת אומרת שאת מתפלאת למה הגעת לפה.

ושוב בהמשך, תשובתה לשאלת בית הדין האם התנהגותה תקינה לדעתה, די מפתיעה:

בית הדין: את שלושה חודשים בשנה כמעט לא בבית, האם את חושבת שזה תקין.
האישה: הוא לא אמר שזה מפריע לו.

גם בדיון השני בית הדין אמר את דברו בעניין, וכמפורט בפרוטוקול הדיון:

בית הדין: לפי התרשמות שלנו, בדיון הקודם, הבעל לא אמר שעשית משהו מתוך רוע מה שכן אמר שצריך להיבדק היטב שלא היה קביעות לעניין הנישואין שלא נתת מאה אחוז מעצמך לעניין הנישואין, ההשקעה בהורים שלך יותר, לא נאמר שעשית משהו מתוך רוע לב, מה שנאמר שלא הייתי בנויה לחיי נישואין.

נסכם את הדברים:

בפנינו אפוא בעל שתובע גירושין, ואישה שהודתה שעזבה את הבית לתקופה ממושכת, כאשר היא מעמידה תנאים לקיום בקשתו שתשוב לביתם לדור יחד.

אכן, האישה אף טענה כי היא עזבה את ביתם בהסכמת הבעל, אך הבעל מכחיש זאת.

אין ספק, כי מלבד מה שהיא לא הצליחה להרים את נטל הראיה לכך, דבריה אלה נסתרו ממה שהיא עצמה טענה כי הבעל לא אמר שזה מפריע לו. משמע שהוא לא נתן את הסכמתו לכך מבעוד מועד.

ניכנס עתה לעובי הקורה לדון בשאלות הנזכרות.

א. כיבוד הורים לעומת כבוד הבעל, מי קודם.
זוהי סוגיה ערוכה במסכת קידושין דף ל [עמוד ב'], וכן מסיק להלכה בשולחן ערוך יורה דעה סימן ר"מ סעיף י"ז, וז"ל:

"אחד האיש ואחד האישה שוים בכבוד ובמורא של אב ואם, אלא שהאישה אין בידה לעשות שהיא משועבדת לבעלה. לפיכך היא פטורה מכבוד אב ואם בעודה נשואה. ואם נתגרשה או נתאלמנה חייבת". עכ"ל.

הרי שרשות בעלה עליה, וכל עוד שהדבר נוגד את צרכיו ורצונו של בעלה, היא פטורה מכיבוד הוריה. ויעויין בש"ך בס"ק י"ט שהעלה, שאכן באופן שבעלה איננו מתנגד, היא חייבת בכבודם כמו האיש.

נסכם את העולה מפסיקת השו"ע ביור"ד בהלכות כיבוד אב ואם, לענייננו:

א. אין ספק כי גם אישה נשואה חייבת במצוות כיבוד אב ואם. אולם חז"ל פטרו אותה ממצווה זו כל אימת שבעלה צריך אותה וזקוק לה, שהרי היא משועבדת לבעלה, וכפי ששנינו במשניות במסכת כתובות.

ב. אין ספק בכך, כי ראוי לכל בעל שיאמר לאשתו לעשות את צרכי הוריה קודם לצרכיו שלו, אך כל עוד שלא אמר זאת מפורשות, אשתו פטורה מקיום צרכי הוריה, בגוונא שצרכיהם סותרים לצרכי בעלה. אך אם בעלה צריך לה, הוא קודם להוריה. ואם על ידי כך שהאישה הולכת לבית הוריה לעזור להם ולבשל עבורם וכו', נגרם מחלוקת עם הבעל, והופר השלום בבית, ברור שהיא חייבת לשמוע לבעלה.

ג. כל עוד בעלה איננו מקפיד על כך, או בגוונא שבעלה נמצא בחו"ל וכדו' וזמנה בידה, הרי היא חייבת בכל פרטי מצוות כיבוד אב ואם, כדאיתא בש"ך.

מן הכלל אל הפרט
מעתה נראה בנידון דנן, שגם אם נצא מנקודת הנחה שכל כוונתה של האישה אכן הייתה לשם שמים, ורצונה היחיד היה לזכות לאריכות ימים ושנים בזכות כיבוד הורים, מ"מ שגתה האישה בכך ונהגה בניגוד גמור להלכה הצרופה, וכפי שעולה ברורות מהשו"ע.

ב. דין מורדת בשגגה [או באונס, ושלא מרוע לב נגד בעלה]
העלנו אפוא, שהחלטתה של האישה לעזוב את בעלה למען טיפול בהוריה המתבגרים, הייתה מוטעית ובניגוד להלכה.

השאלה הנשאלת היא, האם המסקנא המתבקשת לקבוע כי האישה הינה מורדת בבעלה ומפסידה כתובתה, נכונה היא, או שמא יש מקום להתחשב בעובדה, שככל הנראה מרידתה בבעלה לא הייתה מתוך רצון למרוד, או מרוע לב שכוון כנגד בעלה, אלא מתמימות ומסירות של בת להוריה, כשהיא מבינה שזה מה שהיא צריכה לעשות.

הספק הוא האם המודד הקובע הוא מבחן התוצאה, ומאחר ובפועל האישה מרדה בבעלה ולא בצעה את חיוביה כלפיו, ממילא יש לקבוע כי היא מורדת בבעלה על כל המשתמע מכך.

מנגד, שמא יש לומר לאידך גיסא, שלא מספיק להביט רק על התוצאה, אלא יש להתבונן על המניע ועל הרקע. משכך, מאחר והתרשמנו כי האישה לא מרדה מחמת רוע, שנאה לבעלה, או בכוונת מכוון כדי לצערו, ייתכן שבמקרה שכזה אין להגדירה כאישה המורדת בבעלה.

ובאמת שניתן להסתפק בשאלה זו גם במקרים נוספים, ונציין שנים מהם.

בעל שנכנס לכלא או אושפז לתקופה ממושכת
הנה, במקרים אלה כאשר הבעל נאלץ להתרחק מאשת נעוריו מחמת גורם חיצוני זה או אחר, כגון בבעל שאושפז לתקופה ממושכת עקב תאונת דרכים ל"ע, או שנגזר עליו מאסר ממושך, האם בית הדין יתייחס רק למבחן התוצאה שיש כאן בעצם מרידה בפועל של הבעל כלפי אשתו, מאחר ובפועל הוא איננו ממלא את חובותיו כלפיה, או שמא יש לומר, שמאחר ואין הדבר נעשה ברוע לב ובנימה אישית של נקמה כלפי בן הזוג, אלא זוהי תוצאה עגומה ומציאות שהבעל נמצא בה כנגד רצונו, הרי שלא ניתן להתייחס למעשה זה כדין מרידה בבן הזוג.

לכאורה מצינו משמעות סותרת בדברי הראשונים בנידון זה, וכדלהלן.

מורדת בבעלה כדי לכופו לנהוג עמה כשורה
הנה בשו"ת מחנה חיים [חלק ב' סימן כ"ח]¹ דן בבעל שהורה לאשתו לצאת מביתם ולדור בגפה בבית שבחצר, כך שהיא לא תהא סמוכה כלל על שולחנו מלבד עיתים מיוחדים. האישה הייתה יראה לדור לבדה בחצר, והתרעמה עד מאד על בעלה שמתייחס אליה כאל אחת השפחות.

בשל כך החליטה האישה לעשות מעשה, והדירה עצמה מלילך לבית הטבילה מזה כי"ב חודש. כתוצאה מכך הבעל רצה לגרשה ולהפסידה כתובתה מחמת היותה מורדת בבעלה.

יעויין שם בדבריו שהעלה, שמהות עניין מרידת האישה בבעלה הוא שהאישה מונעת עצמה מקיום יחסי אישות עם בעלה אך ורק כדי לנקום בו ולפגוע בקשר הנישואין שבינם. מעתה, כיון שבמקרה זה ההיפך הוא הנכון, האישה חפצה עד מאד בבעלה, ורוצה בו, והוא הוא זה שהרחיקה ממנו ומתנהג עימה בזלזול מופגן, והיות וכל מגמתה במרידה זו הינה בכדי לשדל את בעלה שיחזור בו ויתנהג עמה כדת וכדין וכוונתה לקרב ביניהם ולא לרחק, לכן אין להגדירה כאישה המורדת בבעלה, ואינה מפסדת את כתובתה.

מקור לדבריו אלה מביא שם מדברי הרמב"ם שכתב בהלכות אישות פרק י"ד הלכה ט' וז"ל:

"ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו, ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך, או מפני שקללני או מפני שעשה עימי מריבה וכיוצא בדברים אלו, שולחים לה מבית דין ואומרין לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך מאה מנה הפסדת אותה וכו'".

ממשמעות דברי הרמב"ם עולה, שאכן רק בגוונא שעשתה כן 'כדי לצערו' היא תיחשב מורדת ותפסיד כתובתה, הא לאו הכי, לא. לפיכך בנידון הנזכר כיון שאין כוונתה לפגום באישות ולצערו, אלא להיפך לחבר ולקרב ביניהם כבתחילה, אין היא תיחשב מורדת ולא מפסידה כתובתה.

מנגד, בהמשך דבריו שם [בסימן מ"א] דן באישה שמרדה בבעלה בהשפעת הוריה שהכריחוה לכך, בעוד שהיא מצד עצמה מאד רוצה ואוהבת את בעלה, ובליבה היא מחכה ומצפה שהיא תוכל לחזור לביתם המשותף, ודן שם ה'מחנה חיים' האם דינה כאישה מורדת בבעלה.

יעויין שם שבתחילה הביא את דברי הריטב"א בכתובות מ"ח עמוד א', בעניין בעל שאומר "אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה", וכתב שם הריטב"א וז"ל:

"כל האומר אי אפשי אלא הוא בבגדו וכו' יוציא ויתן כתובה, פירוש, ואף על פי שעושה כן לצניעות, וה"ה כשהיא אומרת כן, מורדת מתשמיש חשיבא, שאין זו דרך חיבה. וכל שכן בשאינו נזקק לה כלל שיוציא ויתן כתובה". עכ"ל.

מדברי הריטב"א עולה, שאין אנו מסתכלים על המניע והסיבה למעשה, אלא המודד הינו מבחן התוצאה בלבד, וכיון שישנה בפנינו מרידה ברורה בבן הזוג, אזי אע"ג שייתכן שהמניע חיובי - שהרי כוונתו של הבעל טהורה היא, בהיותו רוצה לקדש ולטהר עצמו ולנהוג בה בדרך צניעות ופרישות - אעפ"כ חשיב מורד באשתו שהרי מבטל הוא במעשהו זה ממצוות העונה, שהרי אין זו דרך חיבה. מעתה הוא הדין גם לגבי האישה, כיון שבפועל יש כאן מרידה, הוי מורדת ומפסידה כתובתה.

לכאורה אם כנים הדברים עולה, שבפנינו מחלוקת הרמב"ם והריטב"א בשאלה שהעליתי לעיל, האם יש להתבונן במניע ובכוונת המכוון, או דילמא המודד היחיד הקובע אם בפנינו ישנה מרידה אם לאו, הוא רק מבחן התוצאה והמעשה בפועל, הא ותו לא.

מקור נוסף בעניין, מצאתי בשלטי גיבורים בכתובות בשם הריא"ז [כ"ו עמוד א מדפי הרי"ף], והביאו הבית שמואל להלכה. הנה מקור הדברים בסוגיה במסכת כתובות דף מ"ח. ובשו"ע אבה"ז סימן ע"ו סעיף י"א פסק כן, וז"ל:

"אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה ואם מנעה כדי לצערה, עובר בלא תעשה דעונתה לא יגרע (שמות כא, י) ואם חלה או תשש כחו ואינו יכול לבעול, ימתין ששה חדשים עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו, אחר כך, או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה".

ובבית שמואל שם בס"ק י"ז הביא בשם השלטי גיבורים שכתב, וז"ל:

"ימתין ששה חדשים. בש"ג כתב אם הוא חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין עד שיתרפ' ואין דינו כמורד מתשמיש כיון שאינו עושה מחמת שנאה ע' במ' והג"א פ' אף על פי".

הרי שהשלטי גיבורים הסיק בפשיטות דכל היכא שהמרידה בבן הזוג נעשית מחמת חולי וכדומה ולא מרצונו מחמת שנאה וכדומה, אין להתייחס לכך כמרידה בבן הזוג².

משמע מדבריו שלמד כדעת הרמב"ם שאין מרידה אא"כ נעשית מתוך שנאה ותחושת נקמה לצער את בן הזוג, ושלא כדברי הריטב"א.

ויעויין שם בדברי המחנה חיים שכתב ליישב את הרמב"ם והריטב"א, שבאמת אין ביניהם מחלוקת כלל, אלא שיש לחלק בין אם כוונתה שלא להזדקק לבעלה לעולם עד שיגרשנה - וכגון אישה המורדת בבעלה בטענת 'מאיס עלי' או בטענת 'שאיננו יורה כחץ', שכוונתה לתבוע ממנו לגרשה, שזה בודאי נחשב כמרידה מאחר ויש בזה הפקעה ברורה של כל יחס האישות שביניהם - לבין מקרה שהאישה מורדת בבעלה לזמן מסוים כדי לכופו שישוב ויתנהג עמה כראוי, וכגון בבעל כעסן שצועק הרבה בביתו, והיא רוצה במרידתה כלפיו לגרום לו שיהיה נינוח יותר, דבזה דווקא סובר הרמב"ם דלא הוי מרידה, שהרי אין כוונתה חלילה לצערו ו/או להפקיע את יחס האישות שביניהם, אלא להיפך, כל כוונתה לקרב ביניהם ולהשיב אותה אל ליבו.

משכך, באומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה, סבור הריטב"א שכיון שבכוונתו לעשות כן באופן קבוע, נחשב הדבר כהפקעה ליחס האישות שביניהם, ולכן אף שאין בכוונתו להקניטה ולצערה, מכל מקום הוי מורד.

אם כנים דבריו של המחנה חיים, הרי שדין מורדת מתקיים באחד משני האופנים:

א. פעולה שעוקרת לצמיתות את יחס הנישואין שביניהם, אע"ג שאין בכוונת המרידה להקניט ולצער את בן הזוג (אני בבגדי והיא בבגדה, מורדת בטענת מאיס עלי/שאינו יורה כחץ).

ב. פעולה שכל מטרתה כדי לצער ולהקניט את בן הזוג כדי לנקום בו על יחסו כלפי וכפי שפירש הרמב"ם (אע"ג שזה לא לצמיתות).

מעתה, הוא הדין בבעל שאושפז למספר חודשים לצורך טיפול רפואי ל"ע, או נכנס לכלא ואיננו יכול לזון את אשתו, כיון שהמרידה בפועל איננה מתייחסת רק לאשתו מחמת שברצונו לצערה ולהקניטה, שהרי הוא אנוס על כך, וכמו"כ היא איננה לצמיתות, משכך חסר כאן בשני התנאים שהזכרנו לעיל, ולדברי המחנה חיים לא ייחשב בעל זה כמורד באשתו.

אמנם, ברור הדבר שאם מדובר בתקופת מאסר או אשפוז ממושכת ביותר שאז ודאי שיש מקום לכופו לגרש את אשתו, וכפי שכתב בשו"ת עונג יום טוב בסימן קס"ח [בסופו] שמי שנגזר עליו לילך לארץ גזירה לעבודת פרך, יש לכופו לגרש את אשתו טרם צאתו, דאפי' תלך אחריו למקומו, ודאי ימנע ממנה שם תשמיש ומזונות, ונחשב הדבר כמרידה - אע"ג שהוא לא עושה כן בכוונה תחילה כנגדה ו/או מבקש רעתה³.

ובשו"ת אור גדול בסימן ד' העלה לדינא, שכל היכא שהאישה איננה רשאית לעשות כן, לא יעזור אם עשתה כן למען מטרה טובה ונשגבה תהא אשר תהא, והיא תיחשב כמורדת לכל דבר ועניין. בדבריו שם איננו מחלק כדעת המחנה חיים, אלא מסיק לדינא כדעת הריטב"א.

מן הכלל אל הפרט
לאור האמור הבה נבחן את מקרה דנן האם יש להגדיר את האישה - שעזבה את הבית לתקופה ממושכת [7 חדשים] מתוך מגמה חיובית לעזור ולסייע להוריה המתבגרים בעידן הקורונה - כמורדת בבעלה על כל המשתמע מכך.

לכאורה אפשר לומר שאין מקום לדונה כמורדת בבעלה שהרי לא מרעתה ושנאתה כלפיו עשתה כן כדי לצערו, אלא מתמימות יתר [קיצונית למדי] מתוך הבנה שהיא עושה את הדבר הנכון בעת ההיא. ובהתאם למה שהבאתי בשם המחנה חיים, הרי שגם הפרמטר השני למרידה לא קיים כאן, שהרי היא לא עזבה את הבית לצמיתות ובכדי להיפרד לצמיתות, וכמו שטענה בפנינו שהיא השאירה את כל חפציה בביתם, וא"כ שמא אין להגדירה כמורדת.

וביותר נראה, שהאישה בתוך תוכה הבינה שהיא עושה לא טוב לנישואין, אלא שעיקר טענתה שזה לא בגללה אלא עקב הצורך לסייע להוריה ושלא לסכנם עקב מחלת הקורונה. אכן, האישה הצטדקה בפנינו שהם היו מדברים ביניהם טלפונית מידי יום כחצי שעה ויותר, מ"מ לנוכח טענתה בפנינו שהיא איננה יודעת איך בכלל הם הגיעו למצב שכזה ולכותלי בית הדין - כשבית הדין העיר לה במהלך הדיונים מספר פעמים על התנהגותה זו שהיא עזבה את בעלה לתקופה ממושכת מחד, ודורשת שלום בית מאידך - היא השיבה לבית הדין שזה לא באשמתה, או שזה בהסכמתו של הבעל, וכמפורט בפרוטוקול הדיון מיום 05.07.21 וצוטט לעיל.

משמע א"כ שבתוך תוכה היא הבינה, שלהחלטתה זו לעזוב את הבית ולחיות בצמוד להוריה עד לתום תקופת הקורונה יהיה מחיר לא קל, ולכן טענה שזה היה בהסכמת הבעל כשהלה מכחיש זאת מכל וכל. מ"מ גם אם כך הם פני הדברים, עדיין קשה להגדיר זאת כמרידה קלאסית, שהרי היא לא עשתה כן מתוך רגשות שנאה או נקם וכדו', ואף מדברי הבעל לא שמענו זאת.

עם זאת ועל אף האמור, קשה גם שלא להגדירה כמורדת, לנוכח עזיבתה את ביתם כשבעה חדשים ויותר, והרי שנינו שאפילו אישה המונעת מבעלה חיי אישות, ואינה מתרצה לו אלא לעיתים רחוקות ביותר וממעטת מן העונות הקבועות בהלכה, הריהי מורדת, וכפי שעולה מדברי החלקת מחוקק (אבן העזר סימן עו ס"ק כ), וזו לשונו:

"ופשוט בעיני כל שלא מתנהג עמה על פי הדין למעט מן העונות או בשאר דברים 'מורד' מקרי, וכן היא שאינה עושה לו רצונו 'מורדת' מקרי – מה לי כולה מה לי פלגא." עכ"ל.

יתירה מזו אומר, שלאור דברי החלקת מחוקק, הרי שניתן להרחיק לכת ולומר, שאף בגוונא שהאישה איננה מסרבת לשמש עם בעלה באופן טוטאלי, היא כן מסכימה, אך מתנה עמו תנאים אלה ואחרים ומעמידה עצמה אליו רק אם הוא פועל על פי הוראותיה וע"י כך היא ממעטת הימנו דרך חיבה⁴, גם כן היא תיחשב כאישה מורדת על כל המשתמע מכך, וכפי שעולה מדברי הריטב"א הנזכר, שאין זו דרך חיבה.

כעין זה מצאתי גם בשו"ת הרשב"א (החדשות [מכתב יד] סימן קעו), מדבריו משמע כנזכר, שהגדרת חיוב עונה של בן זוג לזולתו, הוא לגרום לו חיבה ולא חלילה צער, וכל עוד הדבר נעשה שלא כהוגן ובאופן שגורם צער לבן הזוג, הוי בכלל מרידה. אצטט דבריו בקצרה:

"והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. וקס"ד דכיון שהוא חייב להוציא אינו מוסיף לה. וא"ת גם כן למ"ד מתשמיש מי ניחא והא רב הונא גופיה הוא דקאמר בפרק נערה שנתפתתה האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה, וכל שכן מורד לגמרי. ויש מי שתרץ דהשתא הוה ס"ד דאומר אני בבגדי והיא בבגדה גריע ממורד לגמרי, משום דהתם לית ליה צערא ולדידה בלחוד הוא דאיכא צערא לפיכך יוציא לאלתר, אבל מורד דאית ליה נמי צערא וטפי מינה, לא יוציא לאלתר אלא מוסיף והולך עד שיחזור ויתרצה לה". עכ"ל.

ובחזון איש בהלכות כתובות [סימן סט אות כ], נמי הסיק כן, שבכל גוונא שמי מבני הזוג איננו נוהג עם זולתו כהוגן כפי שהתחייב, הוי מרידה לכל דבר ועניין, וז"ל שם:

"סי' ע"ו ח"מ סק"כ כתב, דהאומר א"א (אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה), וכן האומרת א"א, יש להן דין מורדים ודלא כב"ח. ומש"כ ב"ש דתליא אם שארה הוא קירוב בשר, לא מסתבר, דבעיקר הדין ליכא פלוגתא, וכיון שאינו עושה כהוגן לה לכו"ע יוציא וממילא חשיב מורד.."

ובפסקי הלכות יד דוד (אישות פרק יד אות כו) גם כתב כן, שהאומרת 'אי אפשי' יש לאסור מסברה והוויא מורדת וכופין אותה להתגרש גם בזמן הזה, דבכהאי גוונא לא החרים רבנו גרשום מאור הגולה. עיי"ש.

המורם מדבריהם, כי יסוד הדברים הוא שחיי האישות עיקרם חיבה, וברור הדבר שחלק מחובת בן הזוג כלפי זולתו, שהדברים ייעשו בדרך של חיבה, ולכן אף עם בפועל ישנם חיי אישות אלא שמי מהצדדים איננו מאפשר שהם ייעשו בדרך של חיבה, ואדרבא יש בהם צער לבן הזוג לאור מגבלות אלה ואחרות שהטילו עליו תוך כדי עשיית המצווה, אין הם חשובים קיום מצוות עונה [כהלכתה], והווי מרידה לכל דבר ועניין על כל המשתמע מכך.

מעתה, קל וחומר בנידוננו כשבפועל האישה מרדה בבעלה תקופה ארוכה, כשבעת פתיחת תיק תביעת הגירושין, חלפו כבר שבעה חדשים מאז עזיבתה של האישה כשהיא מותירה את בעלה בגפו וגורמת לו צער רב - שזו תקופה ממושכת ביותר העולה על תקופת 'עונת הספנים' הקצובה לששה חדשים בלבד - בלא הסכמתו. ברור כשמש שעובדת קיום ערוץ תקשורת טלפוני יומיומי ביניהם או הודעות וואטסאפ, אינו יכול לשמש כתחליף למצוות עונה. משכך, קצת קשה להתייחס לעזיבת האישה את הבית כמרידה באונס או בשגגה גרידא, ושמא יש מקום לדון את התובעת דנן כמורדת⁵.

ג. ממי יצאו הגירושין
מעבר לאמור, עוד יש לדון להפסיד את האישה את כתובתה, שהרי תביעת הגירושין של הבעל הורתה ולידתה רק מחמת עזיבת האישה את הבית והתנהגותה התמוהה, ובזה יש להחיל את דינו של הטור באבן העזר סימן קי"ח, ולהגדיר את הגירושין כמי שיצאו מהאישה ולא מהבעל, וממילא יש להפסידה את הכתובה ותוספתה, שהרי 'על מנת למשקל ולמיפק לא הקנה לה'.

וכבר הארכתי בזה לאחרונה במספר פסקי דין, וביארתי ליישב את הסתירה שלכאורה קיימת בין דינו של הטור הנזכר - שבעל התובע גירושין אך ורק מחמת מעשי האישה שאיננו יכול לדור במחיצתה או שעזבה את הבית וכדו', שהאישה מפסידה כתובתה - לבין דינא דגמרא במסכת יבמות דף ס"ג עמוד ב', שאישה רעה כתובתה מרובה ואיננה מפסדת אף את תוספת הכתובה.

מאחר והדברים נוגעים לכאן, אצטט בקצרה את עיקרי הדברים.

"המודד היחיד⁶ המונח בפנינו כדי לקבוע האם היא זכאית בתוספת הכתובה אם לאו, הוא האם נחשב הדבר שהגירושין יצאו הימנה. אם בית הדין סבור כי לנוכח מעשיה הרעים של האישה שהוצגו והוכחו בפניו, אין שום אפשרות לבעלה לחיות לצדה ולהישאר נורמלי, הרי נחשב הדבר שהיא זו שהביאה את הגירושין, ואיכא סברת 'דעל מנת למשקל ולמיפק לא הקנה לה', והריהי מפסדת את הכתובה ותוספתה.

משא"כ בגוונא שנראה לבית הדין שעל אף הסבל הרב, עדיין האיש מסוגל למעשה להמשיך ולחיות עימה, ויכול לחיות עימה חיי אישות, אזי אף על פי שהיא מצערת אותו עד מאד והוא סובל ממנה סבל רב, עדיין אין להפסידה מחמת כן כתובתה, שהרי עדיין הם יכולים להמשיך ולחיות כבעל ואישה, וכמו שמצאנו בגמרא שם [יבמות ס"ג:] אצל גדולי ישראל, רבי חייא ורב, שאע"פ שנשותיהן היו מצערות אותן, ומה שהיו מבקשים מהן היו עושות בדיוק להיפך, מכל מקום קיבלו זאת עליהם ואמרו דיינו שמצילות אותנו מן החטא ומגדלות את בנינו".

והנה בגדר התחייבות בעל לאישה בתוספת כתובה, דנתי בזה באריכות יתר בעבר בבית הדין בחיפה [תיק מספר 1061002/2 פורסם], האם הוי כדין מתנה או כדין מכר, לעניין 'אומדנא בדעת הנותן'. הבאתי שם מלשונות הראשונים שלכאורה משמע דהוי מתנה וכדברי רש"י בכתובות ק"א: בדב"ה 'אבל תוספת יש לה', שכתב שם "דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה", אך הסקתי דהוי מתנה עם מאפייני מכר.

לתועלת המעיין, אצטט ממסקנתי שם הנוגעת ישירות לנידוננו:

אמנם מדובר במתנה, אך יש בה מאפיינים הדומים למכר. יש כאן התנייה תלויה ועומדת, שהבעל מעוניין לקבל מאשתו. נכון שזה לא מכר במובן של "תן וקח" כתמורה לדבר, שהרי זה כבר מעבר ל'עיקר כתובה', אך יש כאן סיבה ומניע, מטרה ותנאי למתנה זו, שהבעל מעוניין לקבל מאשתו את חיוביה כלפיו, ורק מפני זה של 'חיבת הביאה' הוא הסכים לתת את המתנה. בכוונתו של הבעל, שכל עוד שהגירושין במידה ויהיו, יהיו מחמתו ומרצונו וביוזמתו שלו בלבד. דבר אחד הבעל איננו מוכן, הוא לא יהיה מוכן לסבול זאת שהוא נתן לאשתו מתנה כה גדולה בעת נישואיהם, והנה לאחר זמן היא מנצלת אותו, ומחליטה לסיים את מערכת הנישואין, לעשות עליו 'סיבוב' ולגרוף אל כיסה את אותה מתנה שהוא נתן לה, ודאי שבכוונתו הייתה ליהנות מהחיים המשותפים עם אשתו למשך כל חייו, ולכן הסכים להתחייב לה סכום מורחב כתוספת לעיקר הכתובה. סכום זה ניתן לה אך ורק בהתניה חד משמעית, שהנישואין הללו ימשיכו עד בלי די - אא"כ הוא ורק הוא יחליט כי הם באו אל קיצם. לא האישה ואף לא בי"ד יחליטו לו. זוהי אומדנת חז"ל בדעת הבעל נותן המתנה - לביאורם של הראשונים הנ"ל⁷....

הדברים משתלבים כמין חומר בביאור דברי הרמב"ם בהלכות אישות (פרק כ"ד הלכה ב', ג'), שכתב לגבי בעל שנשא אישה ולא ידע שהיא איילונית, או שהיא מחייבי לאוין, שהוא חייב לה את תוספת כתובתה - אף על גב שהוא פטור מעיקר הכתובה. וכתב שם וזה לשונו:

ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת, העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר. אבל התוספת שהוא עצמו חייב בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו והיא עמדה בתנאי שלה והרי הקנתה לו הנאה והרי היא עומדת, אבל התורה אסרתה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמין לה להיאסר אחר הנישואין אלא אסורה הייתה מקודם." עכ"ל.

היינו ממש כמו שהסברנו, שכל המתנה שנתן לה הבעל, היא בתנאי שהיא 'הקנתה לו הנאה' כלשונו הזהב של הרמב"ם. היינו כפי שהגדרנו זאת שחיוב תשלום תוספת כתובה הוי כמתנה שהבעל נותן לאשתו מתחת החופה – מתנה שהוא החליט לתתה אך ורק מחמת הנתינה שאשתו נותנת לו בהתחייבותה ובאופן מתמשך למשך כל ימי חייהם, בלא שתיפסק הנאה זו אם לא ביוזמתו שלו בלבד, במידה ויחליט לגרשה". ע"כ.

מן הכלל אל הפרט
לאור האמור, נראה ברור כי בנידוננו שהאישה עזבה את הבית כנגד ההלכה, ואף כשפנה אליה שתחזור בה, היא התנתה את שובה לביתם בתנאים מופרכים שהוא לא יעזוב כלל את הבית, על אף שעל פי חוק ניתן היה להסתובב בחוץ עם מסיכה וללא התקהלויות וכו' ובעצם עזיבתה הממושכת היא זו שהובילה את הבעל למסקנא לתבוע גירושין, נמצא שאין בפנינו אישה רעה שכתובתה מרובה, אלא אישה שבמעשיה ובמחדליה הובילה את הבעל לתביעת הגירושין, שהרי אי אפשר לדור עם אישה בשלט רחוק, ולא מצופה היה מהבעל שימתין לשובה עד תום תקופת הקורונה. אישה זו לא העמידה את עצמה לבעלה ולא הקנתה לו הנאה כלשון רש"י, ועל כן חיובו כלפיה למתן תוספת כתובה בטל ומבוטל. נמצא א"כ שאף שרוממות שלום בית בגרונה של הנתבעת, אך במעשיה בפועל היא עמדה והכריזה כי היא חפצה במות הנישואין והובלתם לגירושין.

בשל כך, אין מנוס מלקבוע כי הגירושין יצאו ממנה, ושייכת כאן סברת הטור והראשונים ש'על מנת למישקל ולמיפק לא הקנה לה', ומפסידה כתובתה ותוספתה.

ד. דבר יסודי ומהותי בנישואין
כיהודה ועוד לקרא ומעבר לאמור, אוסיף עוד נקודה אחת חשובה להכרעת הדין לדחיית תביעת הכתובה.

הנה כל בר דעת מבין היטב כי אך טבעי הוא הדבר, כי בחיי נישואין בין בני זוג ישנם תקופות טובות יותר ולעיתים קצת פחות. ישנם עליות ומורדות. אולם כל זאת כשמדובר במריבות או ויכוחים בנושאים אלה ואחרים המעכירים את האוירה, ובני הזוג יודעים להתעלות, להרים ראש, ולהמשיך הלאה לאור המכנה המשותף והאהבה הגדולה שביניהם, ואם יש צורך הרי שהם ילכו לקבלת יעוץ זה או אחר, כשלנגד עיניהם מטרה אחת משותפת להצלת הנישואין.

שונים הדברים מן הקצה לקצה כשמדובר על קושי שמקורו לא בוויכוחים ומריבות על דברים שוליים או עקרוניים שעדיין ניתן להמשיך ולחיות במשותף בהעדרם – אלא מדובר בחיסרון דבר יסודי ומהותי בחיי הנישואין, שבהעדרו לא ניתן להמשיך לחיות יחדיו, בכה"ג ברור הדבר שהצד האשם בהעדרו של דבר מהותי ויסודי זה, הוא זה שמביא את הכורת על הנישואין על כל המשתמע מכך.

משכך בנידוננו, בעקבות עזיבת האישה את ביתם וסירובה לשוב למרות בקשת הבעל - כל עוד לא ימלא את דרישותיה שאינן לגיטימיות בכל קנה מידה – הרי שניתן לקבוע בוודאות שהגירושין יצאו הימנה, ויש להפסידה את הכתובה ותוספתה ד'על מנת למשקל ולמיפק לא הקנה לה'.

הדברים מקבלים משנה תוקף לאור דברי הפוסקים הסוברים, שבגוונא שחסר בחיי הנישואין אחד מהדברים היסודיים ביותר, הרי שמי שתובע את הגירושין מחמת כן, אין הוא מפסיד את זכויותיו על כל המשתמע מכך.

יעויין בדברי רבי עקיבא איגר בשו"ת החדשות (בודפסט תרצ"ח) חלק ג' סימן נ"א מה שהעלה בזה⁸, וכן כתב האור שמח בהלכות אישות פרק י"ב הלכה י"א בביאור דברי הרמב"ם, שכתב בבעל עני ביותר שאיננו יכול לפרנס את אשתו אפילו לחם שהיא צריכה לו, דכופין אותו לגרשה ותהיה כתובתה חוב עליו, וביאר האור שמח שהוא הדין שחייב ליתן לה כל תוספת הכתובה אע"ג שהיא זו שתבעה את הגירושין - והוא לא יוכל לטעון שעל דעת למשקל ולמיפק לא הקנה לה - שהרי מידע ידע דאדעתא דליזון נישאת, עיי"ש.

שניהם מסתמכים על דבריו המפורסמים של הריצב"א בתוס' ביבמות בדף ס"ה: דב"ה 'כי' בסופו, שפסק שם שעל אף שחידש רבינו חננאל דכל אימת שכופין את הבעל להוציא וליתן כתובה, היינו רק עיקר כתובה אך היא מפסדת את תוספת הכתובה - אע"ג שהיא תובעת את גיטה מחמת מום שיש לבעל והאשמה היא בעצם בו ולא בה - מחמת הסברא 'דאדעתא למשקל ולמיפק לא אוסיף לה', וכך סוברים ראשונים רבים כדעת רבינו חננאל ודלא כדעת רבינו תם⁹ וכפסיקת השו"ע באבן העזר סימן קנ"ד סעיף ו' ובביאור הגר"א שם בס"ק כ"ו.

מחדש הריצב"א שם, שרבינו חננאל יודה לר"ת באופן שהבעל איננו יכול לבעול את אשתו כלל, שבמקרה שתבעה האישה גיטה מחמת כך, היא איננה מפסידה את תוספת כתובה, ולא אמרינן בכה"ג את הסברא שעל דעת למשקל ולמיפק לא אוסיף לה, והטעם 'דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך'.

המורם מן האמור, שיסוד הדברים הוא, דכל היכא שהדרישה לגט מחמת האישה, הגיעה אך ורק מחמת העדרו של דבר יסודי ומהותי בנישואין, וכל בר בי רב מבין ויודע שהנישואין מתחילה היו על דעת כך, כגון חיי אישות, שהרי הכל יודעים מפני מה כלה נכנסת לחופתה, ולפיכך הבעל לא יוכל לטעון שעל דעת כן שהיא תדרוש גיטה ותעזבנו הוא לא הסכים להתחייב ולהוסיף על כתובתה, שהרי הוא ידע היטב שהאישה נישאת לו על דעת שיהיו ביניהם חיי אישות, ובלא זה יש להניח שהיא תדרוש גיטה. לכן אומדים דעתו שהתחייבותו למתן תוספת כתובה הייתה גם על דעת כך שתתבע את גיטה מחמת טענתה זו בהעדר דבר מהותי ויסודי בנישואין, ובזה מודה ר"ח לדעת ר"ת, עיי"ש בתוס'¹⁰.

מעתה נראה לומר גם לאידך גיסא, שכל היכא שבית הדין מתרשם ברורות כי לנוכח מעשיה של האישה הניצבת לפנינו, אין אדם יכול לדור באופן קבע במחיצתה, ושלא לדבר על קיום יחסי אישות עמה לאור הסבל הבלתי ניתן להכלה, הרי בוודאי שיש להפסידה את תוספת כתובתה, שהרי במעשיה אלה היא עוקרת את האפשרות לחיים משותפים ביניהם, שהרי זו הייתה סברת התוס' והריצב"א לחלק בין טענת 'אין לו גבורת אנשים' ומונע ממנה מצוות עונה, שכיון שזהו הדבר המהותי והיסודי בחיי הנישואין, נמצא שבהעדר דבר זה אין כאן בכלל נישואין, ונמצא שלא טענת האישה היא זו שפרקה את הנישואין, אלא עצם המציאות שאין לבעל גבורת אנשים, זהו הדבר שפירק את חייהם המשותפים, ולכן היא איננה מפסדת תוספת הכתובה במקרה זה. משא"כ היכא שטוענת 'בעינן חוטרא לידיה' שהפסידה תוספת הכתובה דחשיב שיש כאן אישות ונישואין ביניהם - גם בהעדר חוטרא לידיה וללא בנים זכרים, אלא שיש חיסרון זה שלמרות שזוהי טענה לגיטימית של האישה לדרוש את גיטה בהעדר חוטרה לידיה, מ"מ אין זה דבר יסודי ומהותי בחיי הנישואין, ולכך נחשב הדבר שהגירושין יצאו ממנה, ועל דעת כן הוא לא כתב לה את תוספת הכתובה.

משכך ה"ה בנידוננו נמי יש לומר כן, דזיל בתר סברא, דכיון שהאישה עזבה את ביתם לתקופה ממושכת של 7 חדשים, ומנעה מבעלה לחיות לצדה ולחיות עמה חיי אישות כנדרש, נחשב הדבר שהיא במעשיה שמה קץ לחיי הנישואין וכסברת הריצב"א הנזכר, וחשיב שהגירושין יצאו ממנה וכאילו דורשת בפה מלא את גיטה. משכך, אף אם בפועל הבעל הוא זה שתבע את הגירושין, ברור לכל בר דעת שעקירת חיי הנישואין לא החלה בתביעה זו, אלא במחדליה של האישה ובעזיבת ביתה.

בת יחידה שאין לה תחליף
משכך נראה להוסיף ולומר ביתר שאת, שלא זו בלבד, בנידוננו שהתובעת לא הייתה אנוסה, ויכלה גם יכלה לחזור לביתם ולהציל את נישואיהם, ולהותיר את הטיפול בהוריה המתבגרים גם לאחיה או אחיותיה, ולא רק היא לבד תישא בעול הכבד על חשבון נישואיה, אלא גם בגוונא שמדובר היה באופן שאין לה אלטרנטיבה כלל, וכגון שהיא בת יחידה, ואין יכולת פיננסית להיעזר במטפל צמוד וכדו', כך שאין לה כל ברירה, ואין לה מנוס אלא לקחת על עצמה את העול הנכבד שסגולתו לאריכות ימים ושנים ידועה, אעפ"כ לאור האמור, היא תפסיד את כתובתה ותוספתה, שהרי סיבת הפסדה לא מחמת הענשה כלשהי חלילה, אלא מחמת המציאות שבהעדר דבר יסודי ומהותי זה של חיי בני הזוג יחדיו תחת קורת גג אחת - כשכל אחד מעניק לזולתו ועומד בחיוביו ההלכתיים לכל דבר ועניין – אין אלה נישואין כלל, ונמצא כאילו היא עומדת בפנינו ודורשת בפה מלא את גירושיה, ולכן היא מפסידה את הכתובה כדברי רבינו חננאל והטור וכפסיקת השו"ע, לנוכח זאת שהגירושין יצאו ממנה.

ה. מסקנות ופסק דין
העלינו לעיל כי בהחלטתה של התובעת דנן לעזוב את ביתם למען מטרה נשגבה של כיבוד הורים, הריהי מורדת בבעלה, וגם אם הדבר נעשה מתוך רצון טוב ובשגגה, עדיין אין זה מגרע מחומרת המעשה ותוצאתו בהחרבת חיי הנישואין. ניתן לקבוע בוודאות כי חיי הנישואין נגדעו מחמת מעשי האישה, ולאור מסקנא זו, התחייבותו של הבעל בכתובתה בטלה ומבוטלת.

בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם אציין בצער, כי מעשי האישה ומחדליה, לא הסתכמו רק בעזיבתה את ביתם המשותף, אלא גם כשדרו יחדיו, נהגה האישה בצורה מוזרה למדי ולא מקובלת בכל קנה מידה. אציין בקצרה מס' דוגמאות לכך:

*סבה לא ידע על נישואיה עם הנתבע, וכשנפטר הסב, אסרה התובעת על הנתבע לבוא לנחם.

*את טבעת הנישואין שקבלה מבעלה, נהגה האישה שלא לענוד על אצבעה.

*האישה נמנעה מלהחליף את שם משפחתה ברווקותה לשם משפחת בעלה.

*האישה מנעה מבעלה לארח את אחיו ומשפחתו בביתם בתקופת הקורונה – למרות ששמרו על הנדרש בהתאם לחוק – אלא אם כן יביא לביתם שירותים כימיים.

* עוד בטרם עזיבתה את ביתם, היא הייתה נוהגת לעבוד ב.... מספר שעות רבות ביותר הרבה מעבר למקובל. היא הייתה עוזבת את ביתם בשעה 5 בבוקר, וחוזרת בחצות הליל. בקשותיו ותחנוניו של הבעל שתיקח כוח עזר ותוריד מהעומס הרב כדי שיוכלו לחיות יחדיו מספר שעות ביום – לא נשאו פרי.

על אף שלכל דבר היה לתובעת תירוץ זה או אחר, עם זאת, התנהגות מוזרה זו של האישה כפי שמפורט בפרוטוקול הדיון השלישי מיום 02.05.22 [שורות 197-258], רק חידדה בפנינו את הרושם, כי ייתכן שהאישה לא הבינה לעומק את משמעותם של חיי הנישואין, וכפי שבית הדין היסב תשומת לבה לא אחת.

ייתכן ואם האישה הייתה מקבלת יעוץ והכוונה, היא יכלה להציל את נישואיה, ויש להצר על כך.

נקודה נוספת.

הגם שאין דרכנו לחלק ציונים לבא כוח זה או אחר, לא אכחד לומר, שלעיתים קרובות אנו רואים לנגד עינינו, באי כוח עם כוונות טובות באמת, הרוצים למקסם את יכולתו של מרשם לזכות בכל העוגה, אך אינם לוקחים בחשבון שיש צד שני למטבע.

גם במקרה דנן, ועל אף מה ששמענו וראינו כמפורט לעיל, הציע בית הדין הצעת פשרה הוגנת המובאת בפרוטוקול הדיון מיום 14.02.22 [שורה 37 ואילך], אך האישה הערימה קשיים, ועל אף שהבעל הסכים להצעת הפשרה ואף התנצל בפני האישה כבקשתה, היא ובא כוחה טרפדו הצעה זו, והגיבו בשלילה להצעתנו הנוספת, בהחלטתו מיום 15.02.22 בה נאמר:

נרשמה הסכמת האישה להתגרש לפי רצונו של הבעל, בכפוף לקבלת כתובתה.

בית הדין השקיע מאמץ רב להביא את הצדדים לידי הסכמות, וכמעט הצליח בכך, אלא שרצונו של ב"כ האישה לשמור את האופציה לתביעה בערכאה אחרת מכוח הסכם הממון, סיכלה זאת.

בטרם מתן החלטות המשך, ניתנת לצדדים ארכה בת שבעה ימים לשקול מחדש את עמדותיהם, ולנסות להגיע תוך הידברות להסכם גירושין אשר יחסוך מהם הליכים מיותרים.

כאמור, יש להצר על כך, אך את הנעשה אין להשיב.

לאור כל הנ"ל האמור החליט בית הדין, בהרכב מלא, כאמור בראשית דברינו אלה.

ניתן לפרסם נימוקים אלה לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ו באב התשפ"ג (13/08/2023).

הרב רפאל זאב גלב

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה


¹ הביאו בספר 'משנת הכתובה' חלק ב' סימן מ"ד עיי"ש.
² אין כאן המקום להאריך, אך גם לדברי השלטי גיבורים ההלכה היא ברורה, שלמעלה מחצי שנה שזו העונה הרחוקה ביותר, יוציא ויתן כתובה. הרי שלא אמרינן באופן גורף שכל אימת שהדבר נעשה שלא מחמת שנאה ובכוונת מכוון לא הוי כלל מרידה. הדברים עולים בקנה אחד עם ביאור המחנה חיים להלן.
³ ה"ה נראה נמי כשמדובר בבעל עני שאין לו לזון את אשתו – שלא באשמתו כלל [בעל נכה וכדו' שאיננו מסוגל לעבוד וללא נס גלוי המצב איננו אמור להשתנות בעתיד] שעל אף שאין כאן כוונת צער והקנטה, אלא מציאות עגומה למדי, מ"מ כיון שמדובר כאן במצב שהוא תמידי וסופי שאיננו עשוי להשתנות, הרי שמצד הפרמטר השני שהזכרנו בשם המחנה חיים, יש מקום לדונו כמורד ולחייב בגט וכתובה.
⁴ שמעתי מאחד מחברי מדייני ישראל, על מקרה שארע אצלם בתקופת הקורונה, כשבעל טען על אשתו שהיא הסכימה לחיות עמו חיי אישות, כשמנגד היא מטילה עליו מגבלות שונות, וסירבה כי יישק לה על פיה וייגע בה, שיש מקום לדון אותה כאישה מורדת, שהרי במעשיה אלה היא ממעטת ממנו דרך חיבה, והן הן הדברים.
⁵ אם כי לא היה בנידוננו התראה והכרזה. ויעויין בפסק דין מקיף בסוגיה דמורדת ובגדר התראה והכרזה בזמננו בבית הדין הגדול בהרכב הדיינים הגאונים: הגר"א גולדשמידט, הגר"ש ישראלי ומרן זצוק"ל. פורסם בפסקי דין רבניים חלק ו' עמוד 325 ואילך.
⁶ כמובן רק בהעדר עילה להפסידה כתובה ותוספת ככל אישה מורדת או עוברת על דת וכדו'.
⁷ יעויין בתוס' במסכת יבמות שרבינו תם פליג על רבינו חננאל, אך הלכה נפסקה כדעת רבינו חננאל וכסברת הטור הנזכרת, ולכך במקרים השנויים בכתובות של יוציא ויתן כתובה, הבעל פטור מלשלם את תוספת הכתובה.
⁸ לחלק בין אישה הבאה מחמת טענה של 'בעינן חוטרא לידה' וקובלת על כך שלא זכתה לבנים מבעלה ומבקשת להתגרש - שמפסידה תוספת הכתובה - לבין היכא שטוענת שאין לו גבורת אנשים שמקבלת את כל כתובתה ותוספתה. לחיבת הדברים נצטט דבריו וז"ל:
.."כוונת תוספות, כיון שידוע לו דנישאת רק על דעת אישות, הוי כנתחייב לנהוג לה אישות, ובאם לאו ראוי לה להיות נפקעת ממנו. אם כן משום הכי לא מיקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שאי אפשר לו לנהוג לה אישות כראוי ראוי לה להפקיע עצמה ממנו" עכ"ל.
⁹ יעויין בדברי הרי"ף ביבמות (בדף כ"א.) בדפי הרי"ף, ובשו"ת הרא"ש בכלל מ"ג סימן ה', ובדברי המרדכי בכתובות [אות רפ"ט], ועוד.
¹⁰ ובאמת שבשו"ת הרא"ש בכלל מג סעיף ה' עולה, שהרא"ש פליג בזה על הריצב"א שבתוס'. הרא"ש סובר, שכל כי האי גוונא שהבעל מונע ממנה מצוות עונה או שאיננו מפרנסה, נמי שייכא עדיין סברת 'דעל דעת למשקל ולמיפק לא יהיב לה' והבעל יהיה פטור בכה"ג מתשלום תוספת הכתובה. וכן מוכח ברשב"א בתשובותיו המיוחסות לרמב"ן בסימן קמ"א, עיי"ש. הרוצה יעיין בפד"ר א עמוד 217 מה שכתבו בזה הגר"א גולדשמיט זצ"ל והגרש"ש קרליץ זצ"ל והגר"י בבליקי זצ"ל שבכל ספק בעניין אין להוציא מהבעל המוחזק. א"כ בנידוננו פשיטא שהבעל ייפטר מהכתובה, ואכמ"ל.