לענין גרושה שבעלה משלם לה כתובתה מצאתי כתוב מכתיבת יד הרב המובהק כמהר"ן משה מזרחי ז"ל [=הראשון לציון בעל אדמת קודש שיובאו דבריו להלן] שהעתיק מכתיבת יד הרב המופלא כמהרא"י [=מסתבר דהיינו הראשון לציון מה"ר אברהם יצחקי] דמה שכתב הרא"ש – הביאו הטור סימן קי"ח – באשה שנתגרשה "נותנים לה כתובתה ותוספת ומתנתה", יעוין שם, דהיינו כשהיא לא תבעה הגירושין וכמו שכתב שם להדיא. אבל כשהיא תבעה הגירושין ודאי לא נתרצה הבעל וכמו שאמרו דאדעתא למשקל ולמיפק לא כתב, יעוין שם.

אמנם מנהג ירושלים עיר הקדש ת"ו שראה מרבותיו ועשה מעשה כל ימי היותו יושב על כסא המשפט פה עיר הקדש ירושלים ת"ו כ"ה שנים כו' הוא לנכות עשרים למאה. והטעם מפני כי גברו בעלי זרוע שכותבים כתובות גדולות מוסיפין מפני הכבוד או כבוד משפחה או איזה סיבה, וימשכו הדברים מענין לענין, עד שתקנו תקנה זו לכולם לנכות עשרים למאה. ואם יעיד אדם אחר על זה הפך – זה יהיה שהיה באיזה ענין שנכתב כתובה כדת או נתרצו שניהם בדלא אניסו ומאליו כתב הכי, ובודאי אין להביא ראיה מהם. סוף דבר העלה כי גם בגרושה מנהג פה עיר הקדש ירושלים ת"ו לנכות עשרים למאה וכתב הרב ז"ל וזו לשונו:

עד כאן העתקתי מכתיבת יד מורינו הרב ז"ל ללמד על הכלל כי מנהג פה עיר הקדש ירושלים ת"ו גם בגרושות לנכות עשרים למאה ועדותו של מו"ר כמאה עדים דמי לעיני כל ישראל.

עד כאן לשונו.

יש מקומות שנהגו לכתוב בכתובה יותר ממה שמכניסה לו וכשבאה לגבות מנכין לה

יא. והאמת נראה דבכתובה מוגזמת יש לנו לפוטרו מטעם אחר, והוא דודאי שמה שכתב סכום גבוה כזה בכתובה אינו בתורת התחייבות ליתן סכום זה, אלא בתורת כבוד בעלמא ולהראות חיבת הכלה וקרוביה, דהנה בגמרא בבא מציעא (קד ע"ב) אמרינן:

רבי יוסי אומר, מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מוה, לכפול גובה מחצה.

ופירש רש"י:

מקום שנהגו לכפול – לשום את מה שמכנסת לו כפלים בדמיו בשביל כבוד ולכתוב כפלים בכתובתה, וכשהיא יוצאה אינה נפרעת אלא החצי. גובה – החתן מחמיו מחצה.

הרי מפורש דהיו בזמנם מקומות שנהגו לכתוב בכתובה סכום כפול ממה שהכניסה לו באמת, ואינם מתחייבים אלא מחצה, ואף על פי שכותבים סכום כפול אינו נכתב לכבוד בעלמא, וכיון שנכתב לכבוד אין כאן חיוב.

וזו לשון הרמב"ם (פרק כג הלכה יא):

מנהגות רבות יש בנדוניא: יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובה הנדוניא ביתר על דמיה בשליש או בחמיש או במחצה, כגון שתהיה נדוניתה מאה וכותבים שהכניסה לו מאה וחמישים כדי להרבות בפני העם, וכשתבא לגבות לא תגבה אלא המאה.

ומהר"ח סתהון ז"ל בספר ארץ חיים (אבן העזר סימן פח סעיף ב, דף קלא טור ב) כתב:

וכתבו רבני ארץ ישראל האחרונים ז"ל בתשובת פרי הארץ ובתשובת אדמת קודש כי נהגו בגליל עיה"ק צפת ת"ו לנכות חומש מסכום הכתובה בשעת גביית האשה את כתובתה בעבור ששמים בשעת החופה את חפצי הנדוניא יותר מן השיווי, עיין שם. ובפרי האדמה העתיק כתב יד הרב מהר"ר משה מזרחי (הוא בעל אדמת קדש) כי כן הוא מנהג ירושלים ת"ו. ונראה מדברי האדמת קדש שם כי מה דנקט בלשונו כמה פעמים (הוא ואחיו הרב פרי הארץ הנזכר לעיל) טבריא וציפורי הוא דרך משל על חברון וירושלים, שבחברון לא נהגו לנכות חומש ובירושלים נהגו לנכות חומש כמו בצפת.

תשובת הגאונים דדנים חיוב תוספת כפי נכסיו

יב. וגדולה מזו מבואר בתשובות הגאונים (שערי צדק חלק ד שער ד סימן טז) בענין חיוב תוספת כתובה, וזו לשונם:

אם האשה לא מרדה על בעלה והוא רוצה לגרשה חייב לשלם לה כל מה שכתוב בכתובתה [וכו'] וכך חק התשלום [וכו'] והתוספת המפורשת בכתובה שכותבין לאחר מהר ומתן "וצבי והוסיף לה על כתובתה כך וכך" – כך נהגו בישיבתנו: אם יש לבעל קרקע מתשלמת חצי התוספת, ואם אין לו קרקע אין נותנין לה מתוספת הזאת, תוספת התוספה היא ואין כותבין אותה אלא להשביח את הכתובה.

הרי דלא דנו כלל לחייבו את התוספת מכח מה שנתחייב, אלא דין התוספת תלוי בנכסים שיש לו, ואף על פי שכתוב בכתובה סך תוספת שנתחייב לה "אין כותבין אותה אלא להשביח את הכתובה", ואין תוקף להתחייבות זו.

ועיין עוד בשו"ת כרם שלמה (אמארילייו, אבן העזר סימן מה) ובשו"ת חיים לעולם (חלק ב סימן ח) ובשו"ת ישכיל עבדי (חלק ה אבן העזר סימן פא).

פסק חכמי המערב דכתובה מוגזמת נכתבת לכבוד ולתפארת ואינה מחייבת בכולה אך מחייבת בחלק ממנה
יג. ומעתה נראה דלענין מעשה יש לדון בכל כתובה הבאה לפנינו אם הכתוב בכתובה היה באמת בתורת התחייבות למה שכתוב בה או שדרך ומנהג אותם עדות או קהלות לכתוב סך גדול בכתובה לכבוד ולהשבחת הכתובה, אבל אין כוונת הנכתב בכתובה להתחייבות גמורה.

ובאמת מצאנו בתשובות רבות מרבותינו גאוני מרוקו זיע"א שכתבו בפשיטות דסכום גדול הנכתב בכתובה הוא לכבוד ולתפארת ואינו נכתב לשם התחייבות גמורה. ונציין בזה מן הבא לידינו, ויותר מן הכתוב כאן נמצא בספריהם, ואין אנו באים אלא כמראה מקום:

בשו"ת צדקה ומשפט ביעקב [צ"ל: משפט וצדקה ביעקב] ([חלק ב] סימן כט אות י) בפסק דין מהגאונים רבי יעקב בן צור ורבי משה בירדוגו ורבי משה בן אדהאן, זצ"ל, כתבו:

זה פשוט כפי מנהג קהלות הקדש שהם למנהג פאס יע"א שפוחתים שליש מסך הכתובה [וכו']

ומה שזכרנו שפוחתים מן הכתובה שליש כפי המנהג מלבד פחת השתות שבין מטבע למטבע היינו כשכותבין הכתובה לערך מה שהוציא בנדוניא ובשומה כפי מנהג פאס יע"א. אבל כשמפליגין לכתוב סך גדול בכתובה יותר מדאי אז צריך לפחות כפי ערך התוספת ההיא כי פחת השליש הוא כפי מה שנוהגין להוסיף שליש בשומת הנדוניא, וכמו שמבואר בלשון הרמב"ם ז"ל והובא בספר התקנות, אבל כשהתוספת מרובה על העיקר – אנן סהדי דאינו מוסיף כל כך אלא לכבוד ולתפארת, ואדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה, ולפיכן הדבר תלוי בדעת בית דין לפחות יותר מהשליש לערך מה שנראה לבית דין שנוסף דרך כבוד בעלמא וכנזכר לעיל.

ומה נמלצו דבריו של הגאון יעב"ץ [=רבי יעקב בן צור] הנ"ל בתשובתו שאחר זה (שם סימן ל ד"ה וכבר כתבנו), וזו לשונו:

אמנם כשעושין כתובות מסך גדול, כגון בסלא שכותבין ט"ו אלף וכדומה או בתיטוואן שכותבין ח"י אלף וכדומה – מי פתי יסור הנה לומר שעלה על דעתו החתן שיפרע הסך הנזכר והוא מעולם לא ראהו אפילו בחלום? ואנן סהדי שלא נתכוין אלא לכבוד בעלמא ולהראות חבת הכלה וקרוביה וכדומה. ולא עוד אלא שלפעמים מיעצים אותו העומדים שם לאמר "שים נא כבוד והרבה לה מוהר ומתן", והוא ממאן קצת, אומרים לו "למה תמאן, מאסי תעדהום פי אלחוך דלעאלג'?" הרי בהדיא אומרים לו דלאו לפרעון קיימי ולא מיכווני להכי, ועל פי הדברים האלה מתרצה להם ועושה רצונם, והיא הביאה לו דרך משל אלף אוקיות וכותב לה ט"ו אלף או ח"י אלף, ויקר מקרהו לגרש – נאמר שיפרע ט"ו אלף או ח"י אלף, שיעור שאינו מצוי בעולם אלא לחד בדרא או תרי בדרא, וישאר מאן דהוא שבוי כל ימיו, כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא? ח"ו להעלות כן על הדעת, אלא הדבר מסור ביד בית דין שיש בהם מדעת קונם, ויבחינו מה הוא השיעור הראוי כפי הנדון, דהיינו כפי ערך הנדוניא על הדרך שנתבאר, והשאר אינו אלא לכבוד ולתפארת, וכשתתגרש – מנעה ה' מכבוד, דאדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה.

עוד כתב הגאון יעב"ץ [=רבי יעקב בן צור] ז"ל בתשובה אחרת (חלק א סימן נב):

והנה חז"ל אמרו דכל טצדקי דמצינן למיעבד להעמיד ירושת התורה ליורש עבדינן [וכו'] ואם ראינו לחז"ל גם כן מחזיקים ידי האשה בהרבה דברים משום חינא – היינו כשלא תתבטל ירושת התורה, אי נמי אפילו תתבטל הירושה כשהכתובה מסך מועט שאינו מספיק לה משום חינא – וכך היו רוב הכתובות שבימי רבותינו ז"ל, ועל צד הפלא היו מספרים על איזו אשה שהיתה כתובתה מרובה, וכן הפליגו ב'אשה רעה וכתובתה מרובה'. אבל בכתובות אלו שלמדו לעשות בדורות הללו, חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו ואבות אבותינו, 'וכל המרבה לספר הרי זה משובח', ואית דתני 'הרי זה משוגע' – מגדילים המדורה וכותבים אלפים ורבבות ממון עצום והון עתק, סכומים מופלגים – אשרי מי שראה אותם אפילו בחלום, וכשאין כל נכסי הבעל מספיקים למחצה לשליש ולרביע – תטול הכל, ועיני היורשים או הבנים רואות וכלות, והיא תנשא בהם לאחר, ובקללות נאמר "פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת"? וכבר על זה פקחו עיניהם קדמונינו נ"ן חכמי קשטיליא בראותם שנהגו לכתוב כתובות גדולות ותקנו תקנת החלוקה לעשות דבר השוה לכל נפש ולא תהוי נזיקא לשום כת מהכתות, לא להאשה ולא להיורשים.

והגאון מהר"ר משה אלבאז ז"ל בשו"ת הלכה לשמה [צ"ל: הלכה למשה] (אבן העזר סימן ה) כתב:

אלא שמצד אחר אתינא עלה דהא מילתא לזכות הבעל ולפוטרו מקצת, ועל מי יש לנו להשען, על אילן גדול הרב כמוהר"ר יעב"ץ זלה"ה, והוא שבזמן הזה שמוסיפין בשומת הנדונייא יותר מחציה, כאשר עינינו הרואות שנתפשט מנהג זה בעירנו זאת, ועושין כתובות גדולות מה שאין הבעל יכול לסבול, בזה לא דברו חכמים שימכור אפילו שער ראשו ויהיה עני [...]

וכן מפורש בפסק דין [וכו'] והרב מוהר"ר יעב"ץ ז"ל חלק עליו [עיין משפט וצדקה ביעקב חלק ב סוף סימן קלב] והעלה שאינו חייב לפרוע לה כתובתה כמשפט הבנות, וכל שכן בזמן הזה שהכתובות גדולות, אלא יעשו בית דין פשרה ויאמרו לה "טול מה שהבאת מבית אביך, ועוד יוסיף לה הבעל סך מה משלו כפי כח הסבל ויפטרנה. [עכ"ל.]

ובאמו [צ"ל: ובאמת] נדון דידן אתי במכל שכן מנדון הרב ז"ל, דבזמניהם לא היו עושים כתובות גדולות כל כך ואפילו הכי קרי להו גדולות, וכל שכן בזמנינו זה שמפליגין בשומא ועושין כתובות גדולות הרבה.

ועיין עוד בשו"ת שופריה דיעקב (חלק א סימן סז וסימן עב) ובספר תקנות חכמי מכנאס (תקנה כא) ובשו"ת שארית יוסף להגר"י ידיד ז"ל (חלק ב אבן העזר סימן ג, עמ' קפ) ובשו"ת הגם שאול (חלק ב סימן טו) ובשו"ת מטה אהרן (אבן העזר סוף סימן לה, עמ' צג).

הרבה מהחותמים על הכתובה סבורים שבסופו של דבר לא יתחייבו כפי הכתוב בה
יד. ומלבד זאת יש לדון לפוטרו מחיוב הסך הגדול הנכתב בכתובה כי ידוע שבזמן הזה רבים החותמים על הכתובה מודעים לכך כי למעשה אין הכתובה מסמך מחייב לגמרי, שבדרך כלל אם מגיעים ח"ו למצב שרוצים או צריכים להתגרש הרי עושים "הסכם גירושין", ובדרך כלל ההסכם נעשה מדעת שניהם כששני הצדדים מתפשרים – כל אחד על חיובו של השני – ומגיעים להסכמה על הסכום הסופי, כך שבדרך כלל אין סכום הכתובה בא לידי גיבוי. והרבה חותמים על הכתובה על דעת זה, ויש מקום לדון מטעם זה לפטור חיוב כתובה בסכום מוגזם. וכן צדד הגרח"ש שאנן ז"ל בספר עיונים במשפט (אבן העזר סימן כד, עמ' רכא).

וזו לשון הגר"י חזן ז"ל בשו"ת יחוה דעת (חלק א אבן העזר סימן כח):

ומינה לנידון דידן שעושים כתובות גדולות מכמה מליונים גם להעניות. וזה נגד רצונו ודעתו של הבעל, אלא כפי מה שיעלה על רוחה של האשה או קרוביה בכדי להתחרות עם חברותיה. והבעל בעל כרחו מוכרח לקיים את דבר אשתו אשר תגזור עליו, ומה גם שבאים אליו בטענות שאין זה אלא משום כבוד, שהרי סכומים כאלה לא ניתנו לתשלום וכדומה, דאנן סהדי שמעולם לא נתחייב לה הבעל מרצונו אלא מחמת המנהג.

וכן ראיתי בתשובה מהגר"מ אוחנונא שליט"א (נדפסה בספר גדולת מרדכי עמ' רמט) שכתב שהיה לו שיחה עם כמה אנשים ואמרתי להם ששטר כתובה הוא התחייבות גמורה, והם היו תמהים על זה ואמרו שאף אחד לא מתכוין ברצינות להתחייבות, ומה שכותבים סכום גדול היינו לכבוד המשפחות. והוסיף שהתייעץ על זה עם האב"ד הרה"ג רבי שמואל שפירא ואמר שדעתו הוא שאין כאן גמירות דעת בקניין, שכל מה שכתב הוא לכבוד בעלמא.

גם כשפטור מחיובו המופרז מחוייב לשלם סכום סביר
טו. מכל הנ"ל נראה דכתובה שנכתב בה סכום מוגזם – יש לדון כפי מנהג המקום וכפי מנהג הקהלה והעדה שאצלם נכתבה כתובה זו, וברוב הפעמים כשכתוב סכום גבוה מאד ברירא לן דלא נכתב כן אלא לכבוד ולתפארת ואי אפשר לחייב את הבעל בסכום זה. ויש לבית הדין לחייבו כפי ראות עיניהם כפי יכולתו וכפי הראוי לחייבו משאר הנסיבות שהביאו אותו לגירושין, שאף שנתבאר דהסכום המוגזם שנכתב בכתובה אינו מחייבו, מכל מקום הסכום הסביר שהיה ראוי להתחייב בו – מחוייב לשלם, ועל דרך המבואר בראשונים בדין אסמכתא שהאומר "[אם] אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי", דקיימא לן דאסמכתא הוי ולא קני – מחוייב הוא על כל פנים לשלם את השוויות של מה שהיה יכול להשביח אילו עבד ולא הוביר, וכמו שכתב הרי"ף פרק המקבל (סא ע"ב בדפי הרי"ף):

דלא קאמר רבא "הויא אסמכתא ולא קני" אלא בההוא שיעורא יתירא דהוה ליה גוזמא ולא קני, אבל שיעור מאי דאוביר בשוי יהיב, ובכי הא מילתא לא אמרינן אסמכתא היא.

והרא"ש שם (סימן ז) הביא דברי הרי"ף, ומסיק:

ונראה לי כדבריו ולאו מטעמיה, אלא כדפרישית לעיל שכיון שנהגו לכתוב בו – אף אם לא כתב מיחייב לשלם מאי דאפסיד, הלכך הכא נמי כשתסלק דבריו העמידו על דינו וישלם מאי דאפסיד.

עכ"ל.

והרמב"ם (פרק ח משכירות הלכה יג) והשולחן ערוך (סימן שכח סעיף ב) פסקו כהרי"ף, דהאומר "אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי" והובירה "נותן כפי מה שראויה לעשות".

שהמתחייב בתוספת רק משום מנהג שנהגו להוסיף ולא מרצונו – אם גירש מסיבה הכרחית לא ישלם התוספת ההיא שהוסיף בלי רצונו רק מחמת מנהג. אבל אם התוספת לא מפני מנהג עשויה רק לאַוַּת נפשו ורצונו – חייב לשלם כל סכי הכתובה בכל גירושין [...]

גם שם מבואר בדברי הרבנים שהמציאו דברי מו"ה רבי רפאל בירדוגו ז"ל שהדבר תלוי בראיית הבית דין, זאת אומרת: כל שרואין הדיינים שלא הוסיף מרצונו הפשוט רק משום שנהגו, וגם רוצה לגרש מסיבה הכרחית, אזי רשאין להפקיע התוספות ההיא. אך דבר פשוט שצריך שתהיה ראיית הבית דין ברורה באומדנות גמורה, שלא מרצונו הוסיף כמשפט דיני אומדנא.

כמו שהובא משו"ת משפט וצדקה ביעקב (לרבי יעקב אבן צור, נולד לפני כשלוש מאות וארבעים שנה, חלק ב סימנים כט–ל) שכתב: "שהדבר מסור ביד בית הדין לפחות מה שנראה להם שנוסף דרך כבוד בעלמא" וחתומים עמו תשעה רבנים מחכמי פאס, מקנאס, צפרו וגיברלטר. (פסק הדין משנת התפ"ו, דהיינו לפני קרוב לשלוש מאות שנה.)

בדרכו של הגריב"ץ [=רבי יעקב אבן צור] הלכו הדורות הבאים אחריו במרוקו וכפי שנמצא פסקי דין בספר בית דינו של יהושוע (סימן קסז וסימן רסג) ובספר תקנות חכמי מקנאס (הוצאת אהבת שלום, ירושלים, התשנ"ו) נמצאת תקנה כ"א משנת תק"ס (לפני מאתיים ושש־עשרה שנה) שהגבילו את תוספת הכתובה:

לבתולה – עד תשלום סך מאה מתקאלים מכסף טהור; לגרושה יוסיף לה עד תשלום חמישים מתקאלים. ואחר כך יכתוב לה מתנה לכבוד ולתפארת, ותהיה המתנה כנגד עיקר ותוספת הנזכרת וכנגד הנדוניה שתכניס לו באופן שתהיה המתנה כפל מעיקר ותוספת ונדוניה [...] ובכלל התקנה הנזכרת שלעולם אין האישה גובה בגירושין אלא עיקר כתובה ותוספת ונדוניה, ואף שיוסיף לה החתן סך גדול בתורת מתנה – הכל יכתבנו הסופר 'לכבוד ולתפארת', ולעולם בעת הגביה לא תגבה כי אם הסך האחד של כתובה ותוספת והנדוניה כולה שתכניס. וכל התוספת על זה – אנו מפקירין אותו בכח הפקר בית דין הפקר כי ידענו נאמנה שהכל נכתב מפני הכבוד ומפני הבושה.

ועיין שם עוד תקנה משנת תקנ"ט שכתבו:

[...] ואין כוח בחכמי הדור להוסיף על בני דורם מה שלא חייבם ה' יתעלה ולא עבדיו הנביאים, ודי והותר שיקיימו מצוות ה' יתעלה, ומצוות עבדיו הראשונים והם גזרו ואמרו בתולה כתובתה מאתיים שהוא שיעור שזכר מרן [...]

ולזה כל דור ודור לא יוכלו לתקן ולגזור על בני דורם שיעשו כתובה מסך עצום, וחטא הוא בידם כי העני העלוב הרוצה לישא אישה לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום, ואנוס הוא במעשיו, והקולר תלוי בצוואר חכמי הדור שסגרו הדלת בעדו. ולפי האמת הוא פטור גמור מן הדין כי במתנה – אונס לחוד מבטלה [...]

מאידך גיסא בתקופות שהייתה עניות והיו רגילים לכתוב לעיקר ותוספת סך הכול כעשרה דורוס, שהוא סכום זעום ביותר, דאגו שתתקיים תקנת חז"ל 'שלא תהא קלה בעיניו להוציאה' והעלו שיעור הכתובה מעשרה דורוס לבתולה וחמישה דורוס לגרושה לעשרים וחמישה דורוס לבתולה ושנים־עשר וחצי דורוס לגרושה ואלמנה. (ראה שם תקנה נה משנת תר"נ ותקנה ס משנת תרנ"ח ותקנה סח – לעניין שומת הנדוניה – משנת תקפ"ג.)

ככל שלטענת האב פחת כושר השתכרותו מאז פסק בית הדין האזורי יוכל להגיש לבית הדין האזורי לעיון מחדש בחיוב גובה המזונות והמדור בגין שינוי נסיבות.

ב. חיוב הכתובה:
יש להעמיד את כתובת האישה על סכום של 120,000 ש"ח, אך החיוב בה יהיה רק לאחר שבית הדין האזורי יקיים דיון הוכחות ויקבע שהאישה זכאית לכתובתה. לכל אחד מן הצדדים תהיה כמובן, זכות לערער, אם ירצה, על ההחלטה החדשה.

ג. אין צו להוצאות – מזכירות בית הדין תחזיר את דמי הערובה שהופקדה.

ד. פסק דין זה ניתן לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ד בכסלו התשפ"ג (18.12.2022)

הרב יצחק יוסף

הרב יעקב זמיר

הרב מיכאל עמוס

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

---

---