בפני בקשה לעיון מחדש ביחס להסכם שנחתם ע"י שני הצדדים במעמד ביה"ד ובסיועו וכך ניתן תוקף של פס"ד להסכם זה, בהעדר נוכחות ב"כ האישה בדיון.

ראשית אדגיש שידועה עמדתי בסוגיית עיון מחדש. עדות לכך יש למצוא במה שכתבתי בתיק מספר 814876/11. סבורני שדרישה לעיון מחדש הינן מאבני היסוד המוקנות לבעלי דין, ואף על ביה"ד עצמו רובצת החובה לבחון מחדש החלטותיו. אולם כאן, המקרה שונה, מאחר ואין המדובר בעיון בהחלטת ביה"ד אלא בתוקף שנתן ביה"ד להסכמות שנתקבלו במסגרת ביה"ד, והבדל תהומי שורר בין השניים, וכפי שאבאר.

הנימוקים לעיון מחדש מורכבים משני היבטים: הראשון, פרוצדורלי – בהיות האישה מיוצגת וביה"ד ידע על כך בעורכו הסכם זה, כי אז ישנו פגם היורד לשורש הסכם זה מאחר ולא ניתנה לאישה יכולת להיוועץ עם ב"כ, מאחר – וכאמור לעיל – עו"ד של האישה לא הייתה נוכחת בעת הדיון.

היבט שני, לא פחות חשוב – הינו מצד עשיית הצדק, שלאישה לא היה הידע השיפוטי המתאים עת חתמה על הסכם זה, מאחר ולא ניתנה לה הזדמנות להיוועץ עם ב"כ טרם חתימה על ההסכם.

נעיר שבעצם התנהלות ביה"ד אודות אי נוכחותה של ב"כ האישה לא נפל פגם, מאחר ונשלח זימון לאישה עם ב"כ לדיון זה, ואי התייצבות ב"כ האישה לא תלוי בביה"ד, וביה"ד באף שלב לא מנע נוכחות של ב"כ האישה. להיפך, ביה"ד עצמו ניסה מספר פעמים ליצור קשר עם ב"כ האישה, וכן האישה עצמה ניסתה ליצור קשר עם ב"כ תוך כדי דיון, וזה נעשה בעידוד ביה"ד, כך שלמעשה את אי נוכחות ב"כ האישה לא ניתן "לגלגל" על אף אחד פרט לב"כ עצמה.

אולם, אין בזה כדי לפטור עצמינו מבירור הטענות הנזכרות לעיל, ובהחלט יש לביה"ד לתת את הדעת עליהן ועל מעמדו של הסכם זה.

א. מעמדו של עו"ד בהלכה
טרם ביה"ד יברר את אשר אירע בדיון זה, נזכיר שביסוד הדין צריך לעסוק במעמדו של עו"ד על פי ההלכה והשלכותיו לנידון דנן. למעשה, שאלת מעמדו של עורך הדין על-פי ההלכה כבר נדונה בצורה ממצה על-ידי מחברים שונים.

יעויין בשו"ת שואל ונשאל (הקדמות, שבחי הרב המחבר (בחלק ה'), אות ז), שם מוזכר שהדיין כבר ברר לאישורם את כל הטענות לכאן ולכאן קודם שפתח העו"ד את דבריו.

וכן שו"ת צמח יהודה (חלק ה סימן מ) האם מותר לשמש "עורך דין" במקצוע, ואיך על העו"ד להתנהל; שו"ת משנה הלכות (חלק ז סימן רנה; ח"ו סימן שיג; חי"ב סימן שפז) – על הקושי ההלכתי להיות עו"ד במקצוע וליזהר לעשות עפ"י תורה. עוד יש לעיין בתשובות והנהגות (כרך א סימן תשצד) – האם מותר להיות עו"ד או טו"ר; וכן בשו"ת יחל ישראל (סימן קב) [מופיע גם בכתב עת תחומין (כרך כ עמוד 21)] – הבעיות שבייצוג בעלי הדין בבתי דין. וראו עוד בתחומין (כרך כא עמוד 421) מאמרו של הרב הראשי הרה"ג אברהם כהנא שפירא זצ"ל "האם הודאת עו"ד מחייבת את שולחו", וכן בתחומין (כרך כ עמוד 38) מאמרו של פרופ' אליאב שוחטמן "מעמדו של עו"ד במשנת הרמב"ם", וכן מה שכתב בספרו סדר הדין, ירושלים תשמ"ח (עמ' 167 ואילך). עיי"ש שכתב:

"שיטת המשפט העברי שוללת מיסודה את האפשרות שמהלך הדיון יתנהל אך ורק באמצעות נציגיהם או מיופי כוחם של בעלי הדין. השמעת הטענות צריך שתיעשה על ידי בעלי הדין עצמם, איש בנוכחות רעהו, וזאת כדי שבית הדין יוכל להתרשם מהופעת הצדדים ומדרך טיעונם, ומתוך כך יוכל אולי לקבוע איזה צד דובר אמת."

כמו כן ראו בספרו של ר' נחום רקובר, השליחות וההרשאה במשפט העברי, ירושלים תשל"ב (עמ' 353-308) – הסוקר את התפתחותו של השימוש במורשה ופרקליט מימי התלמוד והגאונים עד ימינו; וכן במה שכתב הגאון הרב שאר ישוב כהן, בנושא: מעמד עורכי הדין בהלכה, תורה שבעל פה כב (תשמ"א), עמ' סד-פ; הרב בנימין ליפקין, בנושא: עריכת דין במשפט התורה, שם, עמ' קז-קמב; נ' ליפשיץ, בנושא : עורך הדין – מעמדו ותפקידו לפי התלמוד, יד רא"ם, לזכר א"מ ליפשיץ, ירושלים תשל"ה, עמ' 235-224; וכן בדברי הרב צ"י בן-יעקב, בנושא: מורשה והרשאה, תחומין טז (תשנ"ו), עמ' 363-349, שדן "על מקומה של עריכת דין במשפט-התורה. אם דבר זה ליגאלי וכשר הוא או לא. ואם אסור אימתי הוא אסור, באילו תנאים ומקומות אין לעשות כן. מהם הפרטים וההגבלות שיש בזה?" עיי"ש שדן בהיבטים שונים: גילוי פרטי החוק לבעל הדין, שמוע בין אחיכם, לימוד דרכי עיקוף והערמה על הדין, לימוד טענות לבעל דין, סנגוריה לבעל הדין, ופתח פיך לאלם, וכן מה שכתב הרב חיים בניש בנושא: עורך הדין בהלכה (כתב עת כתר תורה, ו תש"ס עמודים נח- סז).

כמו כן יעויין בדברי הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל במה שדן בשאלת יצוג ע"י עו"ד במשפט המתנהל בערכאות בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סימן סה), עיי"ש, וכן במה שכתב הרב אריאל בראלי בשאלת 'המותר והאסור בעריכת דין בבתי משפט אזרחיים' בתחומין (כרך לט עמוד 318).

שאלה נפרדת היא: מעמדו של דיין בדין, נוכח הציווי: "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים" (משנה אבות א, ח). לשאלה זו, ראה הגר"א כ"ץ, עורכי הדיינים, דברי משפט ו (תש"ס), עמ' שלז-שעז; כתב עת שערי צדק (חוברת יא תש"ע עמוד 206) מאמרו של הגר"ש בן שמעון.

מכל המקובץ לעיל עולה תמונה כי עשיית הצדק נעשית דווקא ע"י בירור העולה מטענות התובע והנתבע, והשימוש בעורך דין פעמים סותר בירור זה, והותר בתנאים מגבילים, ולחלק מהפוסקים נאסר שימוש ע"י עו"ד. כך היא שיטת הב"י בחושן משפט (סימן קכד סעיף א), וכך היא לדעתו שיטת הרמב"ם, וז"ל הב"י:

"ומדברי הרמב"ם נראה שאין ממנים אנטלר בשום פנים לא תובע ולא נתבע שכתב בפרק כ"א מהלכות סנהדרין (ה"ח) לא יהיה הדיין שומע מפי התורגמן אלא אם כן היה מכיר לשון בעלי דינים ושומע טענותיהם ואם אינו מכיר בלשונם כדי להשיב להם יעמוד התורגמן להודיע אותם פסק הדין ומאיזה טעם חייב זה וזיכה זה."

ובבדק הבית כתב: "ולענין הלכה כיון דכמה רבוותא סברי דאין ממנין אנטלר לנתבע מיהא - הכי נקטינן". וכן פסק בשו"ע (שם): "הנתבע אינו יכול למנות מורשה שיבא לבית דין וישיב בעדו לתובע, והוא ישב בביתו".

למרות הלכת השולחן-ערוך, מקובל היום למנות עורכי-דין, הן לתובע והן לנתבע. הטעם לכך הוא, שהמנהג הוא שממנים, ומנהג זה פשט בכל בתי הדין בישראל, ראה שו"ת משפטי-שמואל (סי' קכא), שנשאל האם הנתבע יכול למנות שליח לטעון בעבורו, והשיב:

"אני בעניותי לא הייתי מורה לכתחלה דיכול נגד דעת הפוסקים דאינו יכול, אחרי לסברתם איכא איסורא ולא ממונא דניתן למחילה אפילו דהתובע רוצה ומתפייס בכך. ומ"מ מצד אחר צדדתי למצוא מקום לשאלתך שהדין עמך, שאחרי שהתובע הוא תושב ק"ק ויניזיא"ה, ושמה נהגו מימי קדם למנות שליח לטעון בעד הנתבע משמע שקבלו המנהג בכך והלכה כמ"ד דממנין, וכ"ש שמקום המשפט שמה ויניזיא"ה במקום המנהג הזה."

וכן בערוך השלחן (חו"מ קכד, ב) כתב:

"וכ"ז מדינא אבל עכשיו המנהג בכל בתי דינים שגם הנתבע מעמיד מורשה וכ"ש התובע ובין שהבעלי דינים הם בעצמם בב"ד ובין שאינם בעצמם בב"ד ומ"מ אם אינם בב"ד והב"ד רואים שע"י המורשים אין ביכולת לברר הדין על הבירור שולחים אחריהם ובאים בעצמם לב"ד [או"ת] וכן נכון לעשות."

וראה מה שכתב ר' נחום רקובר (שם בספרו עמ' 334 ואילך).

תוקף לכך ניתן אף בתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, ואכן המעיין בתקנות הדיון (תקנות ס-סב) יראה שביה"ד צריך להתחיל בטענות התובע והנתבע, ולב"כ אין לעזור בבירור הטענות ובירור הצדק. וז"ל התקנות:

ס. "(1) גם אם יש לצדדים מורשים, חייבים בעלי-הדין לטעון בעצמם בתחילה ולברר את דבריהם, ומורשיהם יוכלו להסביר ולנמק את טענותיהם אחרי-כן.
(2) בית-הדין יכול, לפי ראות-עיניו, להרשות, בטענות מסוימות או במשפט מסוים, שהמורשה יטען לפני מרשהו או אפילו במקומו [...].

סא. בעל-הדין חייב לענות תשובות מלאות, אמיתיות וכנות [...].
סב. בזמן שבעל-הדין מברר את דבריו או עונה לשאלות או נדרש לענות, אין מורשהו רשאי לעזור לו על-ידי הזכרת דברים באיזו דרך שהיא, חוץ אם קיבל רשות על-כך מבית-הדין."

נמצא א"כ שמציאות כעין זו, בה בוחר בעל דין לברר את דינו מבלי שימוש במייצג, הינו לגיטימי ואפילו לכתחילה, וכלל לא מעלה פגם בעשיית הצדק, מאחר ועיקר תפקיד ב"כ הוא רק להוסיף רובד משפטי לטענות היסוד שנשמעות רק ע"י התובע או הנתבע.

לדרך זו מבואר מאוד מה שביארנו בארוכה בתיק מספר 148578/14 שדברי בעל הדין הינם יוצרים את מלוא הזכויות והחובות כלפי עצמו ואף אם טועה בהצגת הדין אין לדיינים להפריע לו בעת הצגת הדברים, ואף אם נוכחים הדיינים בטעותו מכל מקום אין להם הרשאה לשנות ולסטות מטענת בעל הדין, ואף לא ליצוק לתוכם זכויות יתר מאשר עולה מדבריו שלו עצמו, יעויין שם במקורות הדין ובגדריהם.

בשולי דברים אבל לא בשולי חשיבותם יש להעיר שאם ישנה סכנה לסטייה מהצדק היא בכיוון השני, היינו שלעיתים ישנה אחריות מכרעת של הדיינים שלא לתת משקל יתר לעורכי הדין ולרמת המוניטין שלהם כחלק ממכלול השיקולים בעת ניהול הדיון ובעת הכרעת הדין, סטייה מדברים אלו הינה פגיעה משמעותית בהוצאת הצדק ובדין אמת.

ב. היבט פרוצדורלי בהעדר מייצג לאחד מהצדדים
אלא שעלינו לתת את הדעת במישור הפרוצדורלי, ובעיקר שנפסק להלכה בחושן משפט (סימן יז) שיש לביה"ד להשוות את בעלי הדין, ולא להניח מציאות בה לאחד יש מייצג והשני בלי ייצוג.

ברור שישנה זכות לבעל דין לבחור לייצג את עצמו, על אף שהשני בוחר בעורך דין שייצג אותו, האם ביה"ד ימנע עשיית דין באופן כזה?! לא יעלה על הדעת שביה"ד יכפה על השני לקחת מייצג או, לחילופין, למנוע מהשני להיות מיוצג ע"י עורך דין.

ובמה א"כ יבוא הצדק, ואיך ביה"ד ידאג להשוות את בעלי הדין? התשובה לכך היא פשוטה. ראשית, ביה"ד צריך להעלות נקודה זו בתחילת הדיון ולהצביע על פער זה בייצוג. שנית, ביה"ד לכל אורך הדרך צריך לשים על ליבו את זכויותיו של הצד שאינו מיוצג שלא יקופח בחוסר הייצוג. [ראה המובא לעיל מספר שואל ונשאל.]

ואכן, המתבונן בפרוטוקול הדיון (וחלקו היה דיון פרונטלי ללא פרוטוקול) יבחן – למרבה הפלא – שדיון זה וההשקעה הגדולה שביה"ד עשה בו, היה דווקא לבקשת האישה. לכל אורך הדיון הובהר לאישה שאינה מיוצגת, והאישה שבה לא אחת ואמרה לביה"ד שהיא רוצה בהסכם זה, ויותר מזה, אף אם עוה"ד שלה תתנגד – היא מסכימה. זאת בתוספת לאמור לעיל שביה"ד ביקש מהאישה שתיצור קשר עם עו"ד טרם תחתום על הסכם זה.

גם כעת, יאמר ברורות, סבורני שהסכם זה מועיל וטוב לאישה, ומביא בחשבון את מכלול השיקולים השורר בין הצדדים, ובכך מפנה אותה להתחלת חיים חדשים. במסגרת זה הסכים הבעל כבר למחרת ההסכם לתת גט לאישה שכה קיוותה שזה יקרה, ועיכוב הגט לא נגרם מחמת ביה"ד, וככל הידוע לי העיכוב הוא מחמת האישה.

עוד נעיר שישנו כלל בסיסי, שהאדם החתום על חוזה או כל חיוב אחר, מלוא האחריות היא עליו, אף אם יתברר שלא היה בכוחו לעמוד על מלוא הזכויות והחובות הכתובות בו. נקודה זו מפורסמת עד למאוד והדברים עתיקים, עפ"י תשובות הרשב"א (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן עז), מובא בשו"ע (חו"מ סימן מה סעיף ג):

"הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו."

הארכתי אודות כך בפס"ד בביה"ד בבאר שבע (תיק 132243/15).

לכך, התחייבותה של האישה ע"י קניין וחתימה, יש בה כדי לסתום את הגולל על בקשה זו.

זאת ועוד, יש לדעת שהסכם הינו בין שני צדדים. ואכן, ההסכם בחן את שיקוליהם של שני בעלי הדין, וכעת חזרה מהסכם ע"י צד אחד יוצר מיד חיוב לצד השני, ולראיה התנגדות צד הבעל וב"כ לחזרה מהסכם זה.

ואמנם, פשרה שהתבססה על טעות חוזרת, כמו דין שנפסק בטעות (שו"ע חו"מ סימן יב סעיפים יא-טו; סימן כה סעיף ה וסמ"ע ס"ק ל), אך היינו שהתבררה טעות בעובדות שעמדו בבסיס הפשרה או שבעל הדין הוטעה בדין שהוביל לפשרה, וכפי האופנים הנזכרים שם בשו"ע, אך אם לא הייתה טעות כזו, ואף אם הייתה חריגה בכדאיות הפשרה לפי שיקול דעתו כעת לאחר מעשה או שלא טרח לברר את זכויותיו עפ"י דין, אין זו נחשבת פשרה בטעות שחוזרת.

כל שכן כאשר לדעת בית הדין הסכם זה מאזן בין חובות וזכויות הצדדים והביא את מכלול השיקולים לכדי איזון זה.

נמצא, משעלינו על דרך המלך ונחתם הסכם, הרי שהמעשה הינו עשוי ולא ניתן לחזור מהכתוב בו ומההתחייבויות הנעוצות בו.

הבהרה נוספת יש להביא בשיקולי החלטתינו, שביחס לתביעת הכתובה אין בוויתור האמור בהסכם לעמוד בפני עצמו ולהיות עיקר, מאחר ובנידון זה כבר קיימת החלטה מיום ד' באלול תשפ"ג (21/08/2023).

נזכיר שבהחלטה הנ"ל נכתב שלאיש עומדת הזכות לתביעת פיצויים בגין אשמתה של האישה שהביאה במעשיה לקץ הנישואים, יעויין בריב"ש (סימן קד), ואין כאן המקום להאריך בנקודה זו. אולם, ברור שעל ידי ההסכם, וכפועל יוצא מהחלטה זו, תביעה זו מתייתרת ובאה על סיומה.

אודה שבקשה מעין זו מעלה שאלה אודות חיוב הוצאות שיש לחייב את האישה, וכן התנהלותה ביחס לסידור הגט. אף לנקודה זו יש לתת את הדעת. אולם בשלב זה אמנע מחיוב הוצאות, אך מיד אבהיר שלא לעולם חוסן .

יש לקבוע מועד לדיון לסידור גט, ואי הגעה של מאן דהו יכול ותגרור חיוב הוצאות.


הרב אברהם הרוש – דיין

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

---

---