א. לאחר שמיעת טו"מ של הצדדים ובאי כוחם והחומר שבתיק מחליט ביה"ד כי הבעל חייב בכתובה ובתוספת כתובה במילואה בסך 101,000 ₪ ועוד מאתיים זוז עיקר כתובתה.

ב. העובדות:
1. ביום 28.10.07 הבעל הגיש תביעת גירושין לביה"ד.

2. לא עברו מספר ימים ושוב הבעל הגיש תביעת גירושין מתוקנת בתאריך 4.11.07. לאחר התביעה המקורית ובו נכתב "והקרע אינו ניתן עוד לאיחוי".

3. הבעל לא טרח לפתוח תיק שלו"ב, רק גירושין וגירושין.

4. האשה הגישה תביעה לגירושין בתאריך 13.3.08 כארבעה וחצי חודשים לאחר תביעת הבעל לגירושין.

5. בדיון בתאריך כ"ה טבת ס"ח (3.1.08), הדיון הראשון אמר ב"כ הבעל (דף 1 שורה 3) "כוונת הצדדים להתגרש ישנם ויכוחים על רכוש" אנו מבקשים לקבוע... ופירוק שיתוף בדירה... האשה החליפה מפתח לדירה, מערב פרוע משאירים את הבעל בחוץ... ושם ב"כ האשה (שורה 24) "והתנהגותו הבלתי אנושית של הבעל אנו מסכימים להתגרש...".

6. בהודעה של ב"כ הבעל לביהמ"ש מתאריך 5.12.07 כתב: " המשיב לאור מצבו הכלכלי...הורה לנתק את החשמל" ובביה"ד בתאריך י' אייר ס"ט (4.5.09) עמוד 4 משורה 1 - "ש - האם זה נכון שניתקת את החשמל בדירה, ת - לא נכון, אבל פניתי לחברת החשמל שינתקו, לא אני, ש - האם זה נכון שחברת את החשמל רק בצו של ביהמ"ש, ת - כן...". ובדיון בתאריך הנז' בביה"ד עמוד 5 משורה 3 מבואר כי הבעל מודה שמיולי 2007 אין מערכת יחסי אישות.

7. ביהמ"ש בתאריך 22.11.07 תמ"ש 011472-07 עמוד 1 משורה 12 "בני הזוג נשואים תקופה קצרה, אני מכיר את מרשי מזה שנים. אחרי הנישואין צפו הבעיות. אין סיכוי לחיות ביחד מה שמבקשים יש דירה, מטלטלין...".

8. ביהמ"ש בתאריך 18.2.08 תמ"ש 011470-07 בסוף ההחלטה "בשלב זה מתפרץ הנתבע – את יכולה לעצור אותי כבר עכשיו".

9. ביהמ"ש בתאריך הנז' תמ"ש 011471-07 עמוד 2 משורה 17. ב"כ הבעל "מדובר במאבקי כוח עם כל המשפחה שלה אין שום סיבה לא להתגרש. לבוא להחזיק מפתח, לזרוק אותו החוצה, ולבוא רק בטענות בדרישות. כאשר מתמודד עם חובות של הבנקים, מחזיקה את המפתח, מוציאה צווים... אין שום טעם לדשדש עם זוג, חודש אחרי שהתחתנו הוא היה אצלי במשרד, זה לא מצב שאפשר להציל זוג...".

עד כאן מסכת העובדות הצריך לעניינינו.

ג. לטיעוניו של ב"כ הבעל, בסיכומיו מספר 5, "הנתבעת הגישה תביעה למזונות ילדים בביהמ"ש... ומשהגישה תביעת מזונות דבר המוכיח כי זו כל כוונתה היתה להתגרש ולא שלום בית".

טיעון של "הרצחת וגם ירשת?" "בלשון המעטה"! וכי יעלה על הדעת לאחר שהבעל פתח תיק תביעת גירושין כמבואר בתאריך 28.10.07, שהאשה תשב בחיבוק ידיים, והרי רק "לאחר" תביעתו לגירושין, האשה הגישה תביעת מזונות בתאריך 31.10.07, וכי האשה לא צריכה לדאוג להציל את עור בנה? האם הבעל ציפה שאשתו תהיה "האמא המרעיבה"?

ד. הטיעון בסעיף 7 – "הנתבעת הגישה כתב תביעה לגירושין ב - 13.3.08 ועל כן משהגישה תביעת גירושין אין בסיס לכתובתה וכן בסעיף 13, "סיכום" ג. "איך היא תובעת כתובה?אי אפשר לדרוש גירושין וגם כתובה, איפה ההגיון? "וכן בדיון בתאריך י"ג כסלו ס"ט (10.12.08) משורה 35 – "חברי הגיש כתב תביעה לגירושין וכתובה אחרי תביעתנו לגירושין, אז אני לא מבין גם גירושין וגם כתובה". אדרבא טיעון זה הוא המחייב את הבעל בכתובה, שהרי מבין ב"כ הבעל שמי שתובע גירושין הוא המפסיד את הכתובה, וכמבואר בעובדות שהבעל הוא שפתח במלחמה ולא כציווי התורה בדברים כ'. י'. "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" אלא פתח תיק גירושין, ולאחר מספר ימים עושה שיפוצים לתביעת הגירושין, ולא פתח תיק שלו"ב. וכן "איפה ההגיון" של הבעל לדרוש גירושין ולהיות פטור מכתובה?

ה. הטיעון בסעיף 8 – "התובעת לאורך כל הדיונים הצהירה כי רצונה להתגרש וכל המחלוקות הינם כספיות בלבד". כמבואר בעובדות, ההפך הגמור הוא הנכון.

וכאמור, אם מבין ב"כ הבעל שמי שדורש להתגרש ורק כל רצונו הוא "כספיות בלבד" הרי שזה עוד נימוק לחייב את הבעל בכתובה.

ד. הבעל לא מצביע על עילת גירושין וכי כל חטאה כפי שכתוב מספר פעמים ומהם בסיכומים בטיעון 13 "לאור כל חיי בני הזוג ולאורך כל הליך הכינוס, ההורים של התובעת הם אשר הכתיבו את הקצב כפי שעשו במהלך חיי הנישואין כך גם בגירושין". וכן חטא זה כתב הבעל בתיק התביעה שהוא פתח ומצביע כי יש מעורבות של משפחת האשה בחייו. ואשר לפי דעתו לא מגיע לה כתובה.

ז. בפרוטוקול ביה"ד מיום י' אייר ס"ט (4.5.09) דף 2 משורה 48 " ש - האם שלמת מדצמבר למזונות הילד, ת - בשלשה חודשים מהדיון הקודם לא שילמתי..." האם בעל שמבקש שלו"ב משאיר את בנו ללא מטה לחם? וכן הודאת הבעל כמבואר בעובדות שניתק את החשמל וענה מענה פילוסופי גאוני על השאלה שנשאל "האם זה נכון שניתקת את החשמל בדירה" והשיב "לא נכון, אבל פניתי לחברת החשמל שינתקו, לא אני" הבעל בז ולועג לכל הסובבים אותו.

וכמבואר שם בהמשך על השאלה "האם זה נכון שחברת את החשמל רק בצו של ביהמ"ש" והשיב "כן". ועל זה נאמר "אין אדם דר עם חושך בכפיפה אחת".

האם אדם שחותר לשלם לא זן ומפרנס את בנו, ולא די שלא זן ומפרנס אלא נותן להם להיות "יושבי חושך".

וכן בפרוטוקול האמור עמוד 7 משורה 42 "ש - שמענו היום שבמסגרת הסכסוך שלכם – ניתקת את החשמל באמצעות חברת החשמל... איך כל הפעולות הללו מתיישבים על השלו"ב, ב"כ הבעל – מתנגד, לא עובדות נכונות...". מלבד שכאמור שהעובדות נכונות וכאמור הבעל הודה בהם, ולא די בזה אלא שלא ענה עניינית על השאלה כאמור איך מתיישב ניתוק חשמל עם שלו"ב. ופטפוטי מילי של הבעל שלו"ב הוא "שלום קטיעא".

ח. כך שטיעון 14 א' - "לא הוכח על ידי שום עד את תביעתה וטענותיה לגבי התנהגות כביכול של הבעל" הרי מאחר ויש את הודאת הבעל, קי"ל במספר מקומות ומהם בגיטין מ'. א'. "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי".

ט. לאור האמור ביה"ד מחייב את הבעל בכתובה ובתוספת כתובה במלואה בסך 101,000 ₪ ועוד מאתיים זוז עיקר כתובתה, וניתן ליפרע חלקו מהסך של ה - 50,000 ₪ אשר מופקדים בחשבון כונסי הנכסים.

י. בנושא תביעת האב להשתתפות האשה בחובות אני מסכים לדעתו של עמיתי הדיין הגאון הרב משה אמסלם שליט"א.
(-) הרב עטיא אברהם, יו"ר

בפני ביה"ד מונחת תביעת האשה לקבלת כתובתה מחד, ותביעת הבעל להשתתפות האשה בחובותיו מאידך.

להלן אפרט את השתלשלות העניינים בתיק דנן.

הצדדים נישאו כדמו"י ביום 1.11.05. לצדדים נולד בן ביום 2.11.06. הצדדים התגרשו בביה"ד דנן ביום ט"ו חשון תשס"ט 13.11.08.

הבעל הגיש את תביעת הגירושין הראשונה שלו ביום 28.10.07 עת לא היה מיוצג עדיין ע"י עו"ד.

בכתב תביעתו זה הוא כותב - "מיום חתונתי ועד עצם היום הזה אני נשוי לכל משפחתה. כל ויכוח ענייני בנושא המשפחה פלונית מתקשרת להוריה ואז כל משפחתה מגיעה לביתי כולל הסבא והסבתא ומתחילים עם איומים שאני צריך לנהל את משפחתי לפי שיטתם וע"י איומים שיגשו למשטרה בטענה שאני מכה אותה כדי שאני אצא מהבית ועל כך אני מפחד שזה יפגע בעתיד. לכן אני יצאתי מהבית ואני גר אצל אימי לסירוגין מיום חתונתי והיום אני גר אצל אימי...".

עוד עולה מכתב תביעת הבעל הנ"ל כי נעשו ניסיונות גישור בין הצדדים בעבר וכי נכון למועד התביעה הוא אינו מוכן ליטול חלק בהליך של גישור בהפניית בית הדין.

לתביעת הגירושין כרך הבעל גם את נושא הרכוש של הצדדים. ובה היציע כי הצדדים יחלקו בשווה את תמורת דירת הצדדים ברח' נחל קדרון 2/6 באשדוד, וזאת לאחר מכירת הדירה וניכוי חוב המשכנתא על סך 470,000 ₪.

בפרק ה"חובות" שבכתב התביעה ציין הבעל לחוב נוסף (מלבד המשכנתא) לבנק הפועלים על סך של 88,000 ₪ הרשום על שמו ואשר מועד פירעונו הוא שנת 2012.

לדבריו, חוב זה נצבר מיום החתונה ועד למועד עד הגשת התביעה ולכן מן ההגינות להחזיר את החוב ע"י שני הצדדים.

עוד כרך הבעל לכתב התביעה הנ"ל את מזונות הקטין, משמורתו והסדרי ראייתו.

כמו כן, כתב כי לדעתו לא מגיעה לאשה כתובה וכפי שהוא יפרט בהמשך.

ב - 31.10.07 הגישה האשה תביעת מזונות בביהמ"ש לענייני משפחה.

כמו כן, עתרה למתן צו הגנה מפני בעלה ולמתן צו להחזר המיטלטלין והרכב אשר נלקחו ע"י בעלה.

ביום 4.11.07 התקבלה בביה"ד תביעתו הכרוכה והמתוקנת של הבעל והפעם - בהיותו מיוצג ע"י ב"כ עו"ד אשור.

בכתב תביעה זה ציין ב"כ הבעל כי הקרע בין הצדדים קיים כבר מתחילת הנישואין והוא אינו ניתן עוד לאיחוי.

לדבריו, ניסיון שלו"ב מצד הבעל כשל והאשה ממשיכה בהתנהגותה השלילית "אינה מטפלת בביתה, אינה דואגת לבצע את מלאכות הבית השונות... מסתובבת רוב שעות היום עם חברותיה... התובע והנתבעת לא מסתדרים ואינם מקיימים יחסי אישות מזה 4 חודשים".

לטענתו התובע בחר לצאת מהבית עקב איומים מצד האשה והוריה כי יוציאוהו מהבית בתלונה למשטרה.

עוד הוסיף כי האשה "עוברת על דת" בכך שהיא מביישת את בעלה עד כדי כך שהוא אינו מסוגל עוד לדור עימה.

זאת ועוד, האשה סובלת מהתפרצויות ונוהגת באלימות פיזית. עוד ציין כי האשה עצמה הכריזה על רצונה להתגרש ועל העובדה כי אינה מעוניינת לגור יותר עם התובע.

עוד התייחס ב"כ הבעל למצבם הכלכלי הדחוק של הצדדים, לשאלת מזונות הקטין משמורתו והסדרי ראייתו.

בסוגיית רכוש הצדדים ציין ב"כ הבעל כי לצדדים הרכוש דלהלן:

דירה ברח' נחל קדרון 2/6 אשדוד, רכב סקודה והמיטלטלין בבית.

ואשר על כן הוא עותר לחלוקת הרכוש שווה בשווה בין הצדדים.

יצויין כי בכתב התביעה המתוקן לא הוזכרה כלל סוגיית חובותיו של הבעל.

בדיון הראשון שהתקיים בביה"ד ביום כ"ה טבת תשס"ח (31.1.08) העלו הצדדים וב"כ את טענותיהם ההדדיות.

ב"כ הצדדים הביעו את הסכמתם ההדדית של הצדדים להתגרש.

ב"כ הבעל חזר על הטענות שהוזכרו בכתבי התביעה הנ"ל והוסיף כי האשה החליפה את מנעול הדירה והותירה את בעלה בחוץ.

עוד קבל על מעורבותם של משפחת האשה בחיי בני הזוג. לאור האמור, עתר למתן פס"ד לגירושין.

ב"כ האשה מנגד האשים את הבעל בהתנהגות פושעת.

לדבריו, הצדדים חיו אצל הורי האשה ועל חשבונם. הבעל זנח את האשה בחודש השמיני להריונה ועזבה לאנחות.

החלפת המנעול ע"י האשה נעשתה בתגובה לכך שהבעל רוקן את תכולת הבית, חיבל בארון החשמל ועוד.

ב"כ האשה עדכן את ביה"ד אודות ההליכים שננקטו בבית המשפט.

לדבריו, לאחר שהבעל רוקן את תכולת דירת הצדדים – הוציא בית המשפט צו ב - 21.11.07 המורה לבעל להחזיר את כל תכולת הדירה, ואולם צו זה לא כובד.

ב - 22.11.2007 התקיים דיון בביהמ"ש בנושא צו הגנה כנגד הבעל. במעמד זה ניתן צו להחזר המיטלטלין ולרכב חלופי עבור האשה. בדיון זה שבו הבעל וב"כ על הדרישה לחלוק בשווה את כל הרכוש ולהתגרש.

כמו כן, ב - 4.12.07 לאחר שהבעל ניתק את החשמל בדירת הצדדים הוצא צו נוסף בביהמ"ש המורה לבעל להחזיר את החשמל אשר נותק על ידו ורק לאחריו ניאות הבעל לחבר מחדש את החשמל.

לאור כל האמור, טען ב"כ האשה כי האשה מוכנה להתגרש אך היא עומדת על זכויותיה לרבות כתובתה ע"ס 101,000 ₪.

בתגובתו טען ב"כ הבעל כי המחלוקת היחידה היא גובה מזונות הקטין וכי אין מניעה מבחינתו להגשת תביעה של האשה לקבלת כתובתה.

עוד טען כי ניתן לדון בכתובה לאחר סידור הגט.

בשלהי הדיון העלו הבעל וב"כ את הנושא של החובות הכספיים ואת יתרת החובה בחשבונו של הבעל.

ביה"ד בהחלטתו מיום כ"ה טבת תשס"ח (3.1.08) הפנה את הצדדים ליעוץ נישואין מקצועי אצל הגב' מאדר ואיפשר לצדדים ולב"כ להגיש תביעות מסודרות בנושא הכתובה והחובות שנצברו במהלך הנישואין.

ב-18.2.2008 התקיים דיון בבית המשפט. בדיון זה הביעה האשה את רצונה להתגרש וב"כ הבעל הביע את הסכמת מרשו לגירושין.

כמו כן, במסגרת זו נקבעה משמורת האם על הקטין.

ב - 13.3.2008 הגישה האשה את תביעתה שלה לגירושין ואת תביעתה לקבל את מלא כתובתה.

ביום י"א ניסן תשס"ח (16.4.2008) התקבל בביה"ד מכתבה של יועצת הנישואין גב' מאדר.

במכתבה זה ציינה כי "מר פלוני היגיע בגפו. דרכו קיבלתי את מספר הטלפון של עו"ד טל קולסקי המטפל בגברת פלונית. גברת פלונית אכן התקשרה והודיעה כי אין סיכוי להיפגש ואין שום נכונות לבניית הזוגיות מחדש. מר פלוני גולל את מסכת הייסורים והתסכולים שעבר במשך השנתיים מאז שנישאו מתוכם 7 חודשים חיים בנפרד.

עוד כתבה כי לדבריו, גב' פלונית תלותית מאוד במשפחתה ומאפשרת להם להיות מעורבים בתוך הזוגיות ומציאות זו משפיעה על היחסים האינטימיים והערכיים של בני הזוג".

בדיון מיום כ"ה ניסן תשס"ח (30.7.2008) הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמתם ההדדית של הצדדים להתגרש. ב"כ האשה דרש להתגרש לאלתר ולדון בשאר העניינים לאחר הגט.

ב"כ הבעל ביקש בתגובה זמן לגיבוש הסכם גירושין.

ביה"ד בהחלטתו מהיום הנ"ל היפנה את הצדדים לגיבוש הסכם גירושין וזימנם לסידור גט.

ב - 24.6.08 הגיש הבעל באמצעות ב"כ תביעה כספית כנגד האשה ע"ס 53,635 ₪.

בכתב תביעה זה ציין ב"כ הבעל כי ביום 3.1.08 מונו ב"כ הצדדים ככונסי נכסים על דירת הצדדים.

ביום 27.4.08 בוצעה התמחרות ונתקבלה הצעתם של טל ושני לוי ע"ס 820,000 ₪ עבור הדירה.

כמו כן, פירט ב"כ הבעל את החובות דלהלן:

א. 1,500 ₪ - חוב לעריית אשדוד.
ב. 171.60 ₪ - חוב לחברת חשמל.
ג. 484.06 – חוב לחברת בזק.
ד. 2,061.87 – חוב לחברת אורנג'.
ה. 79,376 ₪ - הלוואות מבנק הפועלים.
ו. 23,677 ₪ - יתרת חוב בחשבון נכון ליום הפירוד.

ולאור העובדה כי סך החובות מגיע ל - 107,270.53 ₪ עתר ב"כ הבעל כי האשה תישא במחצית החובות בסך 53,635 ₪.

בכתב תגובתו לתביעה הכספית כתב ב"כ האשה כי התביעה שקרית ונטולת בסיס.

לדבריו, הבעל הינו עצמאי ועוסק בשיפוצים ולפיכך יתרת החובה בחשבונו אינה קשורה לחייהם המשותפים של הזוג. עוד הוסיף כי חובות הדירה סולקו מדמי מכירת הדירה. ואשר על כן מוכחשת התביעה לחובות לעירית אשדוד, לחברת חשמל, בזק וחברת אורנג'. ביחס לחוב לחברת אורנג' ציין, כי הבעל הזדכה על סכום זה ברשויות המס ואין לו זכות לבא על כך חשבון עם האשה.

ביחס להלוואות טען ב"כ האשה כי הן נלקחו לצרכי הבעל בלבד.

כמו כן, ציין כי ע"פ דברי הבעל בבית המשפט הרי שדמי מכירת רכב השברולט שימשו לסילוק החובות לבנק. בעוד לדעת האשה כספי תמורת מכירת הרכב הועברו למאן דהוא (הוברחו) כדי לפגוע בזכויותיה.

בשולי תגובתו, ביקש ב"כ האשה כי במידה ויקבע כי לאשה יש חלק בחובות – הרי שיש להפחית את מחצית שווי הרכב ע"פ מחירון לוי יצחק נכון למועד הקרע.

בדיון שהתקיים בביה"ד ביום י"ד חשון תשס"ט (12.11.2008) גיבשו הצדדים הסכם גירושין באמצעות ביה"ד.

בסעיף ד' להסכם הנ"ל נקבע כי "עניין הכתובה והחובות שנצברו במהלך הנישואין ידון לאחר סידור הגט. לשם שמירת זכויות הצדדים על ב"כ הצדדים אשר משמשים ככונסי נכסים לחלק את הכספים בין הצדדים למעט סך של 50,000 ₪ מכל צד, סה"כ 100,000 ₪, לצורך הבטחת פסקי דין עתידיים אשר ינתנו בתיק זה".

ביום ט"ו חשון תשס"ט (13.11.2008) סודר גט פיטורין בין הצדדים והצדדים זומנו לדיון בנושא הכתובה והחובות כאמור.

ביום י"ג כסלו תשס"ט (10.12.2008) טענו הצדדים וב"כ את טיעוניהם ביחס לתביעת הכתובה של האשה.

ב"כ האשה טען כי בשני כתבי התביעה שהגיש הבעל לא הוזכרו שום עילות השוללות מן האשה את כתובתה. ולאור העובדה כי האשה היא המוחזקת – הרי שעל הבעל להרים את נטל ההוכחה לאי זכאותה.

כמו כן, מודה הבעל כי הוא הוא אשר עזב את הבית מיוזמתו.

זאת ועוד, קבל ב"כ האשה על התנהגותו החמורה של הבעל.

לדבריו, הבעל זנח את האשה בתקופת הריונה, התנהג כרווק הולל, מכר את הרכב ששימש את האשה, ניתק את החשמל, רוקן את תכולת הדירה ועוד.

בתגובה טען ב"כ הבעל כי לא יתכן שהאשה תתבע גירושין מחד וכתובה מאידך.

לדבריו, מרשו שיתף פעולה עם הליכי היעוץ לשלום בית בעוד האשה הייתה איתנה בעמדתה להתגרש. עוד ציין, כי הזוג לא הודרך כראוי לחיי הנישואין.

ולדידו, כל הטענות בדבר אלימות ו/או צוי הגנה שהוצא כנגד הבעל אינן אמת.

הבעל עבד בגפו לאחזקת הבית וכלכלתו בעוד האשה הייתה סטודנטית ולא תרמה מאומה לבית ולכלכלתו וזו הסיבה גם שכל החובות נזקפו לחובת הבעל.

כמו כן, עמל הבעל לשיפוץ ביתו וביקש להתנתק מהמגורים בבית חמותו, אשר השפיעו קשות על הזוגיות של הצדדים.

בדיון זה טען הבעל כי פנה ליועצת הנישואין אשר פנתה אל האשה ואולם האשה היא זו שלא גילתה כל נכונות לשתף עימה פעולה.

בתגובה טענה האשה בתוקף כי לא היתה אליה כל פניה מצד יועצת הנישואין. עוד ציינה האשה כי למרות שספגה מכות מבעלה – חזרה אליו כדי לשמר את שלום ביתה.

ביום כ"ב שבט ס"ט (16.2.09) נחקרה האשה ע"י ב"כ הבעל.

האשה טענה בחקירתה כי תמיד שאפה לשלום בית וכי תרמה ככל יכולתה לשמירת שלימות הבית.

"עברתי מסכת עינויים. כל ניסיון שלי לפיוס עלה בכי רע. רציתי בסה"כ בעל ואב לילד שלי. ניסיתי להחזיק את הנישואין בציפורניים. עזב אותי כשהייתי בחודש השמיני.

סבלתי נפשית ופיזית עד שאמרתי שהחיים שלי ושל הבן שלי אינם משחק".

לטענתה, הבעל הוא זה אשר הקדים והגיש תביעת גירושין.

עוד עמדה האשה בתוקף על כך שהגב' מאדר, יועצת הנישואין, לא יצרה איתה כל קשר ולא שוחחה עימה.

לשאלת ביה"ד מדוע לא יזמה פניה כזו ליועצת הנישואין בהתאם להנחיית ביה"ד השיבה כי לא ידעה שעליה ליזום מפגש כזה.

מלבד זאת, סיפרה האשה כי מספר ימים קודם לדיון בביה"ד הבעל נעל אותה בבית וכשהורו לו מהמשטרה לפתוח את הדלת השיב כי הוא כלל אינו נשוי לה.

עוד הוסיפה, האשה בחקירתה כי הבעל היה עוזב לעתים קרובות את בית הוריה ובסה"כ חיו יחדיו רק כחצי שנה, בכל תקופת נישואיהם.

לדבריה הבית המשותף לא היה ראוי לחיי אדם וכל שכן שאינו ראוי למגורי אשה בהריון.

מעדותה עולה כי עבדה כבחורה ממלאת מקום מיום היכרותה עם בעלה ועד הריונה.

כמו כן, הכחישה האשה כי הוריה היו מעורבים בחיי הזוג.

כראיה לטענתה בדבר מאמציה לשמירת שלום ביתה אמרה האשה כי על אף שהבעל הרים עליה יד בחודש הרביעי להריונה, משך את שערותיה ובעט בצלעותיה נמנעה מלהתלונן על כך במשטרה, והסתפקה בעירוב בני משפחתו של הבעל.

עוד הוסיפה כי על אף המריבות באה לגור בביתם המשותף ואולם הבעל כלל לא התייחס אליה, כשבהמשך בא עם תביעת הגירושין והניחה על השולחן, כרעם ביום בהיר.

ביום י' אייר תשס"ט (4.5.2009) נחקר הבעל ע"י ב"כ האשה.

בעדותו סיפר כי הצדדים רכשו את דירתם עוד קודם החתונה ואולם אחרי החתונה התגוררו חודשיים אצל הוריה עקב דרישת האשה שישפץ את הבית.

לדבריו, אחרי חודשיים עזב את דירת הוריה לאור העובדה שהוריה התערבו בכל נושא.

עוד הוסיף, כי במהלך כל החודשים שהאשה ובנם שהו בבית הוריה הוא פירנס אותם במזומן.

לשאלת ב"כ האשה האם יש לו ראיות לכך השיב הבעל "יש לך הוכחה שלא העברתי לה".

בדיון זה הודה הבעל כי בתקופה האחרונה (3 חודשים) לא שילם מזונות כלל.

כמו כן, הודה הבעל כי תקופה קצרה לאחר שהאשה והבן באו לביתם המשותף – עזב שוב את ביתו לאור טענתו כי הורי האשה המשיכו להטרידו באיומים על תלונות במשטרה וכיו"ב.

ביחס לסתירה בין עמדתו בדיון למצויין בכתב תביעתו אודות מועד הפירוד ביניהם השיב הבעל "אני לא זוכר פרקי זמן מדוייקים".

בתשובה לשאלת ב"כ האשה אודות הטענה כי רוקן את הבית מתכולתו השיב הבעל כי האשה היא זו אשר רוקנה את הבית והוא אשר נדהם לגלות את ביתו מרוקן.

עוד מסר הבעל כי אכן הורה לחברת החשמל לנתק את החשמל בבית הצדדים וכי מכר את הרכב אשר שימש את האשה בסך של 25,000 ₪, ותמורתו שימשה לכיסוי חובות בבנק וחובות מסביב.

לדבריו, מכר את הרכב כי "אני לא יהיה בחובות והגברת תשב בבית".

הבעל ציין בעדותו זו כי מאז שעזב את הבית אין יחסי אישות בין הצדדים.

עוד אישר כי לצדדים היו חשבונות בנק נפרדים, וכי לאשה לא היה אפילו יפוי כוח בחשבונו.

לשאלת ב"כ האשה אודות ההלוואות שנלקחו במהלך הנישואין השיב הבעל כי ההלוואות נלקחו בהסכמת האשה ואע"פ שאין לו ראיה לכך הרי שכלשונו "עבדנו באמון מוחלט".

עוד אישר הבעל כי ההלוואה מיום 22.1.06 נלקחה לכיסוי יתרת חובה ופירעון הלוואה אשר קדמה למועד הנישואין.

לשאלת ב"כ האשה כיצד מתיישבת הסכמתו לבחון שלום בית עם מעשיו (מכירת הרכב, ניתוק החשמל, הוצאת המטלטלין, אי תשלום מזונות) השיב הבעל כי האשה היא היא אשר חטאה בחטא הגאוה, לא דיברה עמו, לא נתנה לו לראות את הילד ולמרות ניסיונותיו הכנים להגיע לשלום בית – הדבר לא צלח.

ב - 13.5.09 נחקרה יועצת הנישואין גב' מאדר מרגלית לאחר שמסרה את גירסתה אודות ההליכים בעניינם של הצדדים.

בעדותה טענה היועצת כי חרגה ממנהגה וכי היא זו שיזמה את שיחת הטלפון אל האשה.

עוד הוסיפה, כי לאור סירובה של האשה לשתף פעולה – כתבה את חוו"ד בהתאם לטענות שהעלה הבעל בפניה.

בחקירתה ע"י ב"כ האשה ציינה כי היא אינה זוכרת בדיוק את פרטי השיחה עם האשה מלבד העובדה שזו הייתה שיחה קצרה וקרירה.

מאידך, הכחישה האשה מכל וכל קיומה של שיחה כלשהיא עם יועצת הנישואין.

בדיון הנ"ל חקר ב"כ הבעל את הבעל בחקירה חוזרת.

הבעל תיאר את פעולותיו לשם שיפוץ הבית ולהצלחת הנישואין וטען כי החובות הינן תוצר של כלל מהלך החתונה, קניית הבית, המשכנתא, ושאר ההוצאות הנלוות לכך.

בסיום דיון זה הצהירו ב"כ הצדדים כי אין להם שאלות נוספות והם נתבקשו להגיש את סיכומיהם לביה"ד.

במהלך סיום כתיבת פס"ד דנן נזקק ביה"ד להבהיר נתונים נוספים בתיק הצדדים והצדדים זומנו לדיון נוסף ב - 26.4.10.

בדיון זה העלו הצדדים גירסאות סותרות מן הקצה אל הקצה אודות אופן מימונה של הדירה.

מעבר לכך, הודה הבעל כי לא נלקחו שום הלוואות לצורך מימון הדירה וכי הדירה נקנתה מכספים שהיו לו במזומן וכלשונו "הבאתי מתחת לבלטה".

יצויין כי הצדדים וב"כ חילקו את תמורת הדירה [בניכוי החבויות הרובצות עליה] בין הצדדים בחלקים שווים למעט כספי הנאמנות ובהתאם להחלטות ביה"ד.

לאחר העיון הראוי בכתבי ביה"ד, בפרוטוקולים בסיכומי ב"כ הצדדים ובכל החומר שבתיק ולאחר העיון בפסק דינם של עמיתי שליט"א הריני מצטרף בזאת להכרעתם העקרונית כדלהלן:

ביחס לחיובו של הבעל בכתובה –

אין חולק כי הבעל הוא אשר הקדים להגיש את תביעת הגירושין וכי היוזמה לגירושין נבעה מתביעתו שלו (ביום 28.10.2007).

אין חולק כי עיקר טענותיו של הבעל מופנות כלפי בני המשפחה של האשה ולא כלפי האשה עצמה. (על אף שכלשעצמן יש מקום לטענות מעין אלה לשמירת שלום הבית).

אין חולק כי הבעל עזב את אשתו מספר פעמים מיוזמתו שלו וע"פ הודאתו, ומנע מהאשה את כלל חיוביו כלפיה (עונה, מזונות והמסתעף).

אין חולק כי הבעל לא העלה בכתב תביעתו המקורי עילות לחיוב האשה בגירושין ולא הרים את נטל ההוכחה לטענותיו.

אין חולק כי בפני ביה"ד הודאת בע"ד של הבעל על מעשים חמורים שנקט, טענות קשות על אלימות פיזית ומילולית, והחלטות שיפוטיות של בית המשפט מיום 27.11.2007 ומיום 5.12.2007 הנוגעות להתנהגותו הפוגענית של הבעל (ריקון המטלטלין מהבית, ניתוק החשמל, מכירת הרכב של האשה, מניעתו מלזון את אשתו ואת בנו, ביטול הוראות הקבע).

אין חולק כי לאורך כל הדרך תבע ב"כ הבעל – הן בביה"ד והן בביהמ"ש – באמירות מפורשות כי על הצדדים להתגרש מוקדם ככל האפשר, וכי אין כל סיכוי לשיקומם של בני הזוג.

אין חולק כי הצדדים וב"כ גיבשו הסכם גירושין במסגרתו הוצהר במפורש כי ביה"ד יקיים דיונים אודות תביעת הכתובה לאחר מתן הגט.

באשר להפניית הצדדים ליעוץ נישואין מקצועי ע"י ביה"ד לשם בחינת הסיכוי להשבת שלום ביתם - יש לומר כי מעבר לפנייתו של הבעל אל יועצת הנישואין (ביוזמת ביה"ד) לא נעשה דבר.

מחקירת יועצת הנישואין עולה כי היא אינה זוכרת את פרטי האירוע וכי היא אינה יכולה להוכיח כי אכן שוחחה עם האשה בעוד האשה טוענת בטענת ברי כי מעולם לא נתקבלה אצלה כל שיחה מאת יועצת הנישואין.

לאור האמור, לא ניתן להתייחס כלל לחוות דעתה של יועצת הנישואין. וזאת מעבר לעצם העניין כי לא נעשה כל צעד ממשי מצדו של הבעל להשיב את שלום ביתו אלא ההיפך מכך.

מקובלת עלי עמדת ב"כ האשה כי דווקא ראיות פוזיטיביות יש למכביר על כך שהבעל עשה כל שביכולתו על מנת לפגוע באשה תוך שהוא מצליח לעקור מליבה כל אפשרות של נסיון ולו רק לבחון כראוי אפשרות של שלום בית וכאמור לעיל.

העולה מהמקובץ לעיל - כי עמדת האשה בהגשת תביעת הגירושין הנגדית ותביעת הכתובה הינה תוצאה ישירה מיוזמת הגירושין של הבעל ומהפעולות שנקט כנגדה. כשלון האפשרות להשבת שלום ביתם של הצדדים על כנו אין בו כדי לבטל את כל הטענות שנאמרו בביה"ד ואין בו כדי לשנות את המצב שהתברר בביה"ד לפיו הבעל – השאיר את תביעתו לגירושין.

על כן - יש לקבוע כי הפירוד נבע מהבעל - הן פורמאלית והן מעשית.

אומנם, לו היה הבעל חוזר בו מתביעתו להתגרש והיה פונה לאשתו בכנות ובתום לב וחוזר בו מהאשמותיו ומבקש שלום בית ומפייס אותה ולמרות זאת היתה האשה מתנגדת לשוב אליו אלא הייתה תובעת להתגרש וכל זה היה מתברר בביה"ד היה מקום לקבוע כי הגירושין והפירוד יצאו ממנה אך לאור כל האמור לעיל אין כל עילה להפסיד את האשה את כתובתה ואת תוספת כתובתה.

ביה"ד מפנה בזאת את הצדדים לעיון בפס"ד המקיף של הגר"א לביא שליט"א, אב"ד טבריה – צפת, בספרו עטרת דבורה בסי' ל"ו ובפרט במ"ש ע"פ דברי הטור באבהע"ז ס"י קי"ח דדווקא "מי שהיא תובעת לבעלה ויצאו הגירושין ממנה" – אז לא תוכל לקבל את תוספת כתובתה והיינו דבעינן ב' תנאים לשלול מהאשה את זכותה לכתובה והם : א. תביעת האשה לגירושין. ב. שהגירושין יצאו ממנה.

אך אם האשה תובעת גירושין כתוצאה ממעשיו המקולקלים של הבעל – אינה מפסדת את כתובתה.

ויע"ש עמ' 251 - 255 (ע"פ המבואר בתשובת מטה יוסף ח"ב אבהע"ז סי' ה') ובמסקנת פס"ד הנ"ל כי "אף אם הבעל הודיע על חזרתו מתביעתו אין אנו דנים אותו כמי שחזר בו ומבקש שלום בית אלא אם מעשיו מוכיחים שאכן "באמת חזר בו ואינו רוצה לגרש אלא לשבת עם אשתו בשלום יחדיו בהשקט ובבטחה" אבל "מכיוון שהיא לא תבעה להתגרש אלא שמחמת רוע לבבו עמה והיא רואה... שאינו רוצה להכניע את לבבו ולפייסה ובדבר טוב ישמחנה ודאי כי הוא הנקרא המגרש שהוא רוצה לגרש ולא היא ולכן אין להפסידה התוספת".

וע"ע בפד"ר ח"ג עמ' 164 במחלוקת הב"מ והב"ש ובמה שצויין שם דאף לדעת הב"מ דהבעל הוא המוחזק י"ל דה"מ רק בספקא דדינא אך בספק במציאות גם הב"מ יודה דלא הפסידה כתובתה דהוי כא"י אם פרעתיך, וכל עוד לא נקבע שדין האשה כמורדת – לא הפסידה כתובתה.

וער בזאת, כי ביה"ד ער גם לדעת המיעוט בתיק 032372187-21 של הגר"י אריאל שליט"א אשר דן באורך בדברי רבינו ירוחם בספר המישרים (נתיב כ"ג חלק ח') בעניין שני בני זוג שאינם רוצים זה בזה ע"פ מ"ש בפד"ר ח"ח עמ' 232 ובדברי שו"ת הרשב"א סי' אלף רל"ה המובאת בב"י אבהע"ז סי' ע"ז אלא שבנ"ד י"ל דכיוון שתביעת הגירושין הבסיסית לא נבעה ממרידתה של האשה אלא מסיבות אחרות (מעורבותם של בני משפחתה) הרי שפיר י"ל דגם לדעת הרשב"א אין לפטור את הבעל מתשלום תוספת הכתובה ובפרט ע"פ האמור לעיל אודות התנהלותו של הבעל.

וע"ע בזאת בפד"ר ח"ו בדברי הגר"א גולדשמידט זצ"ל דכשם שמרידה אינה באמירה גרידא כך החזרה ממרידה אינה כהצהרה בלבד וממילא ה"ה גבי "חזרת הבעל י"ל דלא תיתכן "חזרה" ללא מעשים ממשיים המתקבלים על דעת ביה"ד.

[יעויין עוד פס"ד של ביה"ד האיזורי בחיפה בתיק 8172-21 ובהכרעת כבוד ביה"ד הגדול בתיק מס' 063445456 וכן בפס"ד של ביה"ד האיזורי ברחובות בתיק מס' 038322897].

לאור האמור,

הנני מצטרף בזאת להכרעת עמיתי הגאונים שליט"א לפיה על הבעל לשלם את מלא דמי כתובתה של האשה (עיקר ותוספת).

ביחס לתביעתו הכספית של הבעל –

ב"כ הבעל טען בסיכומיו כי החובות נוצרו בתקופת החיים המשותפים של בני הזוג וכי כלל החובות נוצרו כתוצאה משיפוץ הבית ומרכישת הרהיטים.

לדבריו, לא יתכן שהאשה תזכה בחלק מהרכוש (הדירה) ולא תשתתף בחובותיו של הבעל.

ביחס למיטלטלין - טוען ב"כ האשה כי לו אכן נגנבו - היה על האשה להתלונן על כך במשטרה.

וביחס לרכבם של הצדדים - הרי שהרכב נמכר עוד בתקופת הנישואין ודמיו שימשו לכלכלת המשפחה

עוד הוסיף כי האשה לא הוכיחה כי החובות נגרמו מהעסק של הבעל וכן - ציין כי האשה "מתעלמת מהעובדה כי ההלוואות נלקחו לשיפוץ ורכישת הבית".

לאור הנ"ל תבע ב"כ הבעל את השתתפותה של האשה (מלבד החוב לעירית אשדוד בסך 1500 ₪ ולחברת החשמל בסך של 171.60 ₪ אשר שולמו מקופת הכינוס) בחוב לחברת בזק (484.06 ₪), לחברת אורנג' (2061.87 ₪), בכיסוי ההלוואות מבנק הפועלים (79,376 ₪) ובכיסוי יתרת החוב בחשבון הבנק (ע"ס 23,677) בסך כולל של 52,799 ₪ (מחצית מסך החובות).

מאידך, טען ב"כ האשה בסיכומיו כי דין תביעתו הכספית של הבעל להידחות.

לדבריו, החובות לעירייה, חברת חשמל ובזק אינם רלוונטיים כיוון ששולמו מקופת הכינוס.

עוד ציין – כי הבעל הודה כי הצדדים ניהלו את ענייניהם הכספיים בנפרד כך שכל הפעולות אשר נעשו בחשבון הבעל לרבות נטילת ההלוואות נעשו בלבדית על ידו כשהחשבון הינו חשבון עסקי לכל דבר.

לטענת ב"כ האשה - על הבעל היה להוכיח כי ההלוואות נלקחו בידיעתה של האשה ולצרכי המשפחה ובפרט לאור העובדה כי עסקינן בחשבון עסקי ואולם בפועל לא עמד הבעל בנטל ההוכחה הרובץ עליו.

עוד הוסיף - כי יתרת החובה ביום נישואיו עמדה על 43,400 ₪ בעוד שיתרת החובה במועד הקרע הייתה רק 23,677 ₪ כך שבנישואיו הטיב הבעל את מצבו הכספי ומשכך על הבעל להשיב סך של 9,862 ₪ לאשה.

ביחס להלוואות - טען ב"כ האשה – כי –

הלוואה א' (על סך 63,000 ₪) נלקחה לכיסוי יתרת החובה ולמחיקת הלוואה שנלקחה עוד טרם הנישואין כך שלאשה אין כלל שייכות להלוואה זו.

ואילו הלוואה ב' (על סך 40,000 ₪) נלקחה 3 חודשים טרם הגשת תביעת הגירושין אך לאחר מועד הקרע (בהתאם לעדותו והודאתו של הבעל בכתב תביעתו ובביה"ד כי הקרע בין בני הזוג החל 4 חודשים טרם הגשת כתב התביעה).

בנסיבות אלו סבור ב"כ האשה כי אין כל מקום לחייב את האשה בהלוואה שנלקחה לאחר מועד הקרע ולמטרות לא ברורות ובפרט לאור העובדה שהבעל כבר סיים את השיפוצים בבית.

עוד הוסיף ב"כ האשה כי כספי מכירת הרכב (מיום 19.10.07) נעלמו. גרסת הבעל לפיה הכספים שימשו לכיסוי חוב בבנק שקריים לאור העובדה שאין לכך כל איזכור בתדפיסי הבנק.

כמו כן, אין לקבל את גרסת הבעל שהרכב נמכר ב - 25,000 ₪ כיוון שהמחירון שלו היה 40,000 ₪.
ביחס לתביעת ההשתתפות בחוב לחברת אורנג' דחה ב"כ הבעל –

היות שמועד החשבון הינו מאי 2008 (לאחר הקרע) - הרי שאין כל מקום לחיובה של האשה ובפרט שמדובר בחיוב עסקי – אשר אין ספק כי הבעל נזדכה עליו ברשויות המס.

לסיכום עתר ב"כ האשה לדחות את תביעתו הכספית של הבעל ולחייב את הבעל לשלם לאשה סך של 20,000 ₪ (מחצית דמי הרכב ע"פ המחירון) ובסכום נוסף של 20,000 ₪ תמורת המיטלטלין שנטל והעלים.

והנה - לאחר העיון הראוי בטענות ההדדיות, בסיכומי ב"כ הצדדים ובתדפיסי הבנק אשר צורפו לתיק נלע"ד כלהלן:

בפני ביה"ד מונחת הודאת בע"ד של הבעל מהדיון ביום י"ב אייר תש"ע ולפיה לא נדרש כלל להלוואות לשם מימון הדירה וכי כספי הדירה מומנו מכסף מזומן שהיה בידו.

עיון מדוקדק בתדפיסי הבנק מאשש את עובדת היות חשבונו של הבעל במועד הנישואין ביתרת חובה ע"ס 43,400.28 ₪.

זאת ועוד, בתדפיס יתרות כולל מפורט לתאריך 30.11.05 אשר צורף לתיק נמצא כי הבעל היה ביתרת חיוב כללית (לרבות הלוואות ואשראי) על סך 106,924.15 ₪.

עוד עולה מתדפיסי הבנק כי ההלוואה ע"ס 63,000 ₪ מיום 22.1.06 אשר נלקחה אחר – סמוך - למועד הנישואין – יועדה לצורך סילוק יתרת החובה בבנק ואשר יסודה בתקופה שקדמה לנישואין.

הנתון עולה מרצף הפעולות בחשבון וכן מפורש גם בטופס לקיחת ההלוואה מבנק הפועלים.

מאידך, עולה מתדפיסי הבנק כי יתרת החובה בחשבונו העסקי של הבעל נכון למועד הקרע עמדה על 23,667 -, בעוד יתרת חובו הכללית עמדה על הנ"ל בצירוף ההלוואות אשר יתרתן המשוערכת למועד הקרע עמדה ע"ס של 79,376 ₪.

מצירוף הנתונים דלעיל עולה בבירור כי מצבו הכלכלי של הבעל לא הורע והוא בעצם המשיך לשאת בחבויות עמהן נכנס למערכת הנישואין.

לאור האמור לעיל, יש לקבוע כי ביחס להלוואה הראשונה – ע"ס 63,000 ₪ - אין כל מקום לחייב את האשה להשתתף בתשלום הלוואה זו.

יוער בזאת, כי הדבר תואם הן את ההלכה והן את החוק היות וניכר כי החוב הינו בעל גוון אישי וכשם שאין לאזן זכויות שמקורן קודם הנישואין – כך אין לאזן חובות שמקורם בתקופה שקדמה לנישואין.

זאת ועוד, הבעל לא המציא לביה"ד כל הוכחה אודות מעורבותה או שותפותה הכלכלית של האשה בחשבונו בתקופה של טרום הנישואין ושלאחריה ובפרט – שעל מסמכי הבנק (ההלוואות) חתום הבעל בלבדית.

(יעויין בזאת בנוסח המעודכן של חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג - 1973 סעיף 4 הקובע כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם... להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני". וכן בסעיף 5 א', ושם - במימוש הזכות לאיזון – סעיף 6 ).

ביחס להלוואה השניה מיום 4.4.07 ע"ס 40,000 ₪ ואשר המשוערכת למועד הקרע הינה 37,169 ₪ - היה מקום לומר כי לאור הודאת האשה כי הבעל אכן שיפץ את דירתם ולאור העובדה שהצדדים נהנו יחדיו מערך עליית הדירה בחלוקת תמורתה יש מקום לחייב את האשה להשתתף בדמי השיפוצים.

אלא – שלאחר העיון נראה כי אין לחייב את האשה מהטעמים דלהלן.

ע"פ העיון בתדפיסי הבנק עולה כי גם ההלוואה הנ"ל שימשה לכיסוי יתרת החובה בחשבונו העסקי של הבעל.

כך מפורש בטופס ההלוואה שצורף לתיק, וכך עולה מעיון ברצף הפעולות סמוך למועד לקיחת ההלוואה.

זאת ועוד, ע"פ האמור לעיל אין כל ראיה שהחבויות נבעו משיפוצי הדירה.

מתדפיסי הבנק מוכח כנ"ל שהבעל גרר את חובותיו מלפני הנישואין.

מעבר לכך, הבעל לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו מדין המע"ה להוכיח כי כספי ההלוואה שימשו לצורך שיפוץ הבית ולא לצורך עסקו הפרטי. זאת ביחוד לנוכח עובדת היות הבעל "קבלן שיפוצים" במקצועו.

והנה - ביחס להוצאות שטוען ב"כ הבעל כי מרשו הוציא על שיפוץ דירת הצדדים אשר נקנתה ונרשמה ע"ש שני הצדדים ערב נישואיהם - נפסק בשו"ע אבהע"ז סי' פ"ח ס"ז ומקורו בגמ' כתובות פ' "הוציא הוצאות על נכסי אשתו וגירשה בין שהוציא מעט ואכל פירות הרבה בין שהוציא הרבה ואכל מעט...מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל".

ושם בח"מ סקי"א בשם המרדכי והש"ג "שאפי' בנה פלטרין על קרקע מלוג של אשתו ודר בה זמן מועט וגירשה מה שבנה בנה ואינה צריכה לשלם לו הבנין כי לא חילקו חז"ל בין הוצאה ניכרת לבלתי ניכרת".

ויעויין בפס"ד של הגר"ב בארי שליט"א בשורת הדין ח"ה גבי מ"ש הרי"ף בכתובות ונפסק בשו"ע אבהע"ז פ"ח, ט, דהכלל הנ"ל ד"מה שהוציא הוציא..." הינו רק במגרש מדעתו אך "אם היא מורדת בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול..." ומכיון דבנ"ד הכרענו לעיל דל"ה מורדת הדרן לדינא הנ"ל ואף את"ל שהויא ספק העלה שם בנידונו דפשוט דהאשה מוחזקת מספק וא"א להוציא ממנה כספים ללא ראיה.

(וע"ע בזה במ"ש בפד"ר ה' ע"מ 14 דכל שהנכס רשום ע"ש שניהם הרי האשה מוחזקת מספק והמע"ה).

ועע"ש בשורת הדין הנ"ל בביאור יסוד מח' הראשונים בסברת הדין ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" האם היינו מטעם אומדנא שהבעל מוחל (וכ"כ מהרי"ף, ריטב"א, ש"מ ב"מ, לט' ועוד) או דהוי תק"ח (מאירי כתובות ע"ט "שחכמים תיקנו לו פירות ועליו לתקן הנכסים) ונ"מ לכאורה באופן שהוציא הבעל את ההוצאות בזמן שהיו שרויים בסכסוך (יעויין פד"ר י"ג עמ' 149 גבי הוצאות שהוציא הבעל לאחר שהגיש תביעת גירושין) אלא ששם העלה דעל אף יחסי האיבה ששררו בזמן הבניה קיים כאן הכלל "מה שהוציא הוציא". וזאת גם לשיטת הריטב"א וסיעתו.

אלא - שהיה מקום לומר שבנ"ד הואיל ומגורי הבעל בבית שהם "אכילת הפירות" לא נבעו מדין "נכסי מלוג" אלא מכוח דיני השותפות – שהרי הבית היה רשום גם על שמו ושניהם היו שותפים בו וא"כ יש מקום להסתפק האם כדי שיחול כאן הדין של "מה שהוציא הוציא" – בעינן שה"אכל" יהיה מכוח זכות אכילת פירות נ"מ או שמא סגי במה שבפועל הוא נהנה מהם.

ויעויין בזה במשנת יעקב פכ"ג ה"ה מהל' אישות שהעלה ע"פ הריטב"א בכתובות ע"ט דגם אם אין זכות של אכילת פירות – מ"מ כיוון שלמעשה הוא יושב על הקרקע ונהנה ממנה - יהיה כאן הדין של "מה שהוציא הוציא".

(ויעויין בזה עוד במ"ש בפד"ר ה' עמ' 11 ואילך ושורת הדין הנ"ל באורך וע"ע בזה בעטרת דבורה ח"א סי' מ"ד).

ויעויין בזה עוד בפד"ר כ"ב (עמ' 42 – 26) דמסתבר טפי לומר דכשהצדדים גרו והשתמשו ברכוש המשותף (בדירה) ובמסגרת זו השקיע הבעל והוציא הוצאות גם בחלק האשה - הרי שהבעל בפועל נהנה מפירות חלקה ויש אומדנא דמוכח שהוא מחל על תביעתו לקבל את ההוצאות וההשקעות שהשקיע ושפיר י"ל דהיות והוי למטרת השימוש המשותף כבני זוג – חל הדין ש"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל".

(ויע"ש די"ל שמ"ש הרשב"א בתשובות ח"א סי' תתק"ב מיירי בנתן לאשה בשעת הנישואין בתים והוא לא גר בהם ולא השתמש בהם עם האשה במשותף – כך שבפועל לא נהנה מפירות בתים אלו וממילא - רק בזה שייכת הכרעת החקרי לב אבהע"ז סי' ל"ט כהרשב"א משא"כ בנ"ד שהבעל נהנה בפועל מהנכס המשותף). ויע"ש בלשונו של הגר"ב בארי שליט"א "והנה פשוט הוא שכשקונים דירה משותפת הוא רוצה להשתמש בדירה בלא הגבלות כדרך איש ואשתו ואם נאמר שבחצי השייך לאשתו אין לו זכות אכילת פירות וכל זכותו להשתמש בכל הדירה היא מדיני שותפות בדבר שאין בו חלוקה הרי לכאורה היא תהיה זכאית לומר לו בשעות מסויימות שאין לו זכות להיכנס לחדרה כי הרי פשיטא שבשותפות בדבר שאין בו דין חלוקה אם למשך זמן אחד השותפים רוצה להשתמש בחדר לבדו שימוש של צנעא אין חבירו זרכי להיכנס לחדר אפילו אם היה תנאי שיגורו בחדר וא"כ גם האשה תוכל לדרוש ממנו במצבים מסויימים שלא יכנס לחדרה". ובנ"ד האומדנא חזקה יותר דבנידון הנ"ל מיירי שהבעל נתן לאשה מחצית הדירה במתנה ע"י רישום מחצית הדירה על שמה בעוד שבנ"ד הצדדים קנו יחדיו את הדירה ויש לו זכות ברורה של אכילת פירות בנכסי אשתו, ומכיוון שהשקיע וגר בבית המשותף – יש להחיל על כל ההוצאות וההשקעות את הדין של "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". מעבר לאמור י"ל שביחס לזוג שקבלו ע"ע את הוראת חוק יחסי ממון – הוצאות שנעשו בדירה הרשומה ע"ש שני הצדדים לא גרעי מרישום דירה ע"ש בן הזוג והוי אומדנא ברורה שנתכוון למתנה (הצדדים חילקו את תמורת הדירה לאחר מכירתה בחלקים שווים) אלא שעדיין יש להתיישב היטב היטב בסברא זו ועוד חזון למועד.

יוער בזאת, שבנוסף לאמור לעיל ביה"ד מקבל את עמדת ב"כ האשה (כפי שמוכח גם מתדפיסי הבנק) - ולפיה - ההלוואה השניה נלקחה לאחר מועד הקרע – לכיסוי יתרת חובה – ולא הוכח כלל כי היא שמשה לשיפוץ הבית באשר באותה תקופה כבר נסתיימו השיפוצים.

תבנא לדינא, שעל פי האמור עולה כי אין על האשה להשתתף בתשלומי ההלוואה השניה.

עוד לפנינו טענת ב"כ האשה על כך שהבעל מכר את הרכב מסוג שברולט אלרו אשר נרכש במהלך הנישואין לשימושה של האשה ואשר שוויו ע"פ המחירון נכון למועד מכירתו הינו כ - 40,000 ₪. ב"כ הבעל טען עוד כי טענת הבעל בביה"ד ובביהמ"ש כי קיבל תמורת הרכב סך של 25,000 ₪ בלבד וכי כספי התמורה שימשו אותו לכיסוי יתרת החובה בבנק הינה שקרית.

מעיון בתדפיסי הבנק מוכח כי לא בוצעה שום הפקדה על הסך הנ"ל במועד מכירת הרכב וכי לא כוסתה כל יתרת חובה בתקופה הנ"ל.

זאת ועוד, ביה"ד ער לגירסאות הסותרות בעמדת הבעל וב"כ אודות יעודם של כספי התמורה ממכירת הרכב.

לאור האמור, מסתברת עמדת ב"כ האשה כי תמורת הרכב לא נכנסה לחשבון הבנק ואשר על כן - על הבעל היה לכאורה להעביר לאשה מחצית מתמורת הרכב שנתקבלה ולאור העובדה כי לא הומצאו שום מסמכים אודות מכירת הרכב ומחירו היה מקום לחייב את הבעל להחזיר לאשה סך של 20,000 ₪. (בהתאם למחיר המחירון).

אלא – שלאור העובדה שהרכב היה רשום ע"ש הבעל ובבעלותו ולאור הכרעתינו כי האשה זכאית לכתובתה – אין לזכות את האשה בנ"ל מעבר לדמי כתובתה, וזאת בהתאם לפסיקה המקובלת בענין.

ביחס לחובות לעירית אשדוד, לחברת החשמל ולבנק - ביה"ד מאשר את עמדת ב"כ הצדדים (ע"פ הודאת בע"ד של הבעל) לפיה חובות אלו סולקו במסגרת הליכי כינוס הנכסים של הדירה.

ביחס לחוב הפלאפון לחברת אורנג' – היות והחוב מתייחס לחודש מאי 2008 והיינו - תקופת חיוב המאוחרת למועד הקרע - אין כל מקום לחייב את האשה לשאת בחוב זה.

ביחס לתביעת המיטלטלין – היות ולא הומצאו לביה"ד כל ראיות להוכחת הבעלות ולאישוש הטענות בענין – הן מצד הבעל והן מצד האשה - ולאור ההאשמות ההדדיות אודות שאלת מימונן וסיבת היעלמותן של המיטלטלים - קובע ביה"ד כי "המוציא מחברו עליו הראיה".

לפיכך ובנסיבות הענין ולאור החלטות ביה"ד ובית המשפט בנושא - ביה"ד אינו מוצא לנכון להיכנס לעובי הקורה בשאלה זו.

העולה מכל המקובץ לעיל הוא :

א. על הבעל לשלם לאשה את מלא סך הכתובה ע"ס 101,000 ₪ + מאתיים זוז.
ב. ביה"ד דוחה את תביעת הבעל להשתתפות האשה בתשלום חובותיו.
לאור האמור,
א. על ב"כ הבעל להעביר את סך 50,000 ₪ המצויים בנאמנותו לידי האשה.
ב. על הבעל לשלם סך נוסף של 51,000 ₪ + מאתיים זוז לידי האשה.
(-) הרב משה אמסלם, דיין

הצדדים נישאו כדת משה וישראל בתאריך 01.11.05.

בתאריך 28.10.07 כשנתיים לאחר הנישואין הגיש הבעל לביה"ד כתב תביעת גירושין כנגד האשה בו כותב בזה"ל: "מיום חתונתי ועד עצם יום זה אני נשוי לכל משפחתה וכו' ומתחילים עם איומים שאני צריך לנהל את משפחתי לפי שיטתם וע"י איומים שיגישו למשטרה בטענה שאני מכה אותה כדי שאני אצא מהבית וכו' לכן יצאתי מהבית ואני גר אצל אמי לסירוגין מיום חתונתי וכו'".

בהמשך הגיש הבעל לביה"ד כתב תביעה מתוקן בו טוען כי האשה אינה מתפקדת בבית ורוב שעות היום נמצאת עם חברותיה, וכי הינה סובלת מאלימות פיזית והתפרצויות פתאומיות וטוען כי האשה הכריזה כי היא רוצה להתגרש וכי אינה מעוניינת לגור יותר עם התובע.

בדיון שהתקיים בתאריך כ"ה טבת תשס"ח הופיעו הצדדים וב"כ כאשר פני הצדדים לגירושין, ב"כ האשה העלה טענות קשות כלפי הבעל כי הינו נמנע מלזון ולפרנס את האשה וריקן את תכולת הדירה כולל מכונת כביסה, מיטה, תנור וכו'. בתגובה לטענת ב"כ הבעל כי האשה החליפה את המנעול הבית טען ב"כ האשה כי עשתה כך כדי שלא ילקחו עוד פריטים מהבית, וגם בזה חיבל הבעל והאשה נאלצה להחליף מנעול פעם נוספת.

ב"כ הבעל הרצה את טענות הבעל כפי שפורטו בכתב התביעה.

ביה"ד שאל מיוזמתו את הצדדים אם הינם מוכנים לחשוב על כיוון של שלום בית, האשה הגיבה כי אינה רוצה בכך לאחר שהבעל התנהג אליה בצורה כ"כ גרועה, והבעל הסכים בהססנות.

בהחלטה שניתנה לאחר הדיון הפנה ביה"ד את הצדדים ליועצת הנישואין הגב' מרגלית מאדר, והנחה את הצדדים על המשך הליך תיק התביעה.

בתאריך י"א ניסן תשס"ח – 16/04/08 כתבה יועצת הנשואין הגב' מאדר כי הבעל הגיע לפגישה בגפו, ובהמשך כותבת כך:

"דרך הבעל קיבלתי את מספר הטלפון של העו"ד טל קולסקי המטפל בגב' פלונית. השארתי הודעה שהתקשר אלי, לפלוני אין מספר טלפון של אשתו פלונית. גב' פלונית אכן תקשרה והודיעה כי אין סיכוי להיפגש ואין שום נכונות לבניית הזוגיות מחדש".

עוד כותבת, כי "מר פלוני גולל את מסכת הנישואין ולדבריו הגב' פלונית תלותית מאוד במשפחתה וגורמת להם להתערב בחיי הזוגיות".

בדיון נוסף שהתקיים בביה"ד בכ"ה ניסן תשס"ח 30/4/08 אמר ב"כ "אם האשה תרצה שלום בית בסדר, אם לא אז לא".

בתאריך י"ד חשון תשס"ט נערך בביה"ד הסכם גירושין וסידור גט.

בסעיף ג' בהסכם נכתב: "עניין הכתובה והחובות שנצברו במהלך הנישואין ידון בביה"ד לאחר סידור הגט.

לשם שמירת זכויות הצדדים, על ב"כ הצדדים אשר משמשים ככונסי נכסים לחלק את הכספים בין הצדדים למעט סך של 50,000 ₪ כל צד, סך הכל 100,000 ₪ לצורך הבטחת פסקי דין עתידיים בתיק".

בתאריך 24/06/08 הגיש הבעל תביעה כספית על סך כולל של 53,635 ₪ ופירט את סך החובות המשותפים כדלהלן:

1. חוב לעיריית אשדוד - 1500 ₪
2. לחב' החשמל –171.60 ₪
3. לבזק - 484.06 ₪
4. לחב' אורנג' – 2061.87 ₪
5. הלוואות מבנק הפועלים – 79,376 ₪
6. יתרת חוב בחשבון ביום הפירוד 23,677 ₪

סה"כ חובות 107,270.53 ₪, מחצית החוב הינה סך של 53,635 ₪, ולטענתו על בני הזוג לחלוק
בחובות המשותפים בשווה.

האשה הגיבה על כך בכתב באמצעות ב"כ, כדלהלן:
1. הבעל עצמאי ועוסק בשיפוצים ולפיכך יתרת החובה בחשבונו אינה קשורה לחיים המשותפים.
2. גם ההלוואה שנלקחה על שם הבעל נלקחה לצרכו גרידא.
3. האשה מכחישה כי יש לה חלק בחובות לעיריית אשדוד, חב' חשמל, בזק, חב' אורנג'.
ובפועל סולקו חובות הדירה מדמי מכירתה באמצעות כונסי הנכסים.
4. הבעל נזדכה על סכום החוב לחב' אורנג' ברשויות המס ואין לו זכות לבוא על כך חשבון עם האשה.
5. הבעל מכר את הרכב המשותף, וטען כי מדמי מכירתו הוחזרו חובות משותפים לבנק. לטענת האשה הדבר שקרי וכי הבעל העביר זכויותיו ברכב למאן דהוא כדי לפגוע בה.

יצוין כי הרכב - דגם שברולט רשום ע"ש הבעל,ובדיון בבית המשפט הסכימו הצדדים שהבעל יעביר לאשה את הרכב השני שברשותו דגם סקודה.

בתאריך י"ג כסלו תשס"ט – 10/12/08 התקיים בביה"ד דיון על כתובה. ב"כ האשה טען, כי הבעל הודה שעזב את הבית ועליו נטל ההוכחה כי האשה אינה זכאית לכתובה. התנהגותו של הבעל עמדה לרועץ בשלום הבית כפי שפורט בכתב ובע"פ ואין להלין על האשה על רצונה בגירושין.

ב"כ הבעל הגיב, כי הבעל עשה ניסיונות לשלום בית והאשה לא הסכימה, ואמנם היו לצדדים עליות ומורדות בשלום הבית אולם היו לבעל גם טענות קשות על כך שהאשה לא מסייעת מספיק לכינון הבית ומערבת למדי את הוריה בעניינים המשותפים של בני הזוג.

ביה"ד הקריא את מכתבה של הגב' מרגלית מאדר והאשה הכחישה את תוכנו. כמו כן אמרה כי אחרי שקיבלה מהבעל מכות היא חזרה אליו וזה מוכיח כמה רצתה לשמור על מוסד הנשואין ומציינת כי בעדה הגרוזינית מוצאה של האשה לא ממהרים להתגרש.

בדיון שהתקיים בתאריך כ"ב שבט תשס"ט – 16/02/09 נחקרה האשה על תביעתה לכתובה וטענה שוב כי רק תרמה לחיי הנשואין גם לאחר שנפתח כנגדה תיק תביעה לגירושין. וכי היא ניסתה להחזיק את הנישואין בציפורניים גם לאחר שעזב אותה בחודש השמיני להריונה, וטענה כי הוא עזב אותה כמה פעמים במהלך חיי הנישואין, וכיום היא הגיעה לתובנה כי אין לה עם מי לדבר. האשה פירטה את מסכת המריבות וההצקות מצד בעלה כולל הכאה פיזית, וטוענת "כי גם לאחר שהביא לה את מסמכי התביעה לגירושין היא לא האמינה כי הוא אכן רוצה בגירושין".

בתאריך י' אייר תשס"ט – 4/5/09 נחקר הבעל, וסיפר כי לאחר הנישואין הם גרו אצל הורי האשה ובגלל כך עזב את הבית והאשה נשארה בבית הוריה, לטענתו, הם קנו בית אולם האשה לא רצתה להיכנס אליו ללא שיפוץ וערבה את הוריה בכל ויכוח שבן הצדדים ובפרט בנושא הדירה ומאז לא ישן בבית הוריה אולם הוא פרנס אותה ודאג לכל צרכיה. לדבריו, הם עברו לגור בביתם כשהילד הגיע לגיל 4 חודשים, וגם אז האשה הלכה הרבה לבית הוריה שהתערבו מאוד בחייהם המשותפים, וכשהיו איומים שיתלוננו עליו במשטרה החליט לעזוב את הבית. בפרוטוקול צוטט הבעל שאמר "יש סיבה, בטח שהכריחו אותי לצאת". לטענתו האשה רוקנה דברים מהבית בצורה שרירותית וכתגובה הלך גם הוא לרוקן את הבית. בהמשך הדיון נטען כלפיו כי מכר את הרכב בכחצי מחיר של המחירון, אולם הוא טען שזה היה המחיר, והוא החזיר בכסף שקיבל חובות, לקראות סוף הדיון המשיך הבעל לטעון כי אכן נעשו דברים קשים בזמן הנישואין וכי הוא רצה בשלום בית אמיתי כאשר לטענתו הורי האשה אשמים בפירוק הבית.

בדיון שהתקיים בתאריך י"ט אייר תשס"ט - 13/05/09 העידה יועצת הנשואין הגב' מרגלית מאדר שהבעל ביקש מימנה להתקשר לגב' פלונית, וכשדיברה עם הגב' ענתה לה שתדבר עם עורך דינה, ואכן דיברה עם העו"ד אולם לא חזרו אליה יותר. בהמשך אמרה שבערך כך היו פני הדברים אבל היא אינה זוכרת את כל הפרטים במדויק. אבל ברור לה שדיברה עם הגב' פלונית ואמרה לה כי "אין שום סיכוי לשלום בית".

והנה בעובדה שלפנינו הבעל יצא מהבית ביוזמתו ביולי 2007 כאשר בני הזוג כבר גרו ביחד בדירתם המשותפת, בתקופת הגשת תביעת הגירושין (ב-28/10/2007) הצדדים היו בהליך סכסוך קשה מלווה באלימות על הרכוש, הבעל העלים את הציוד מהבית, מכונת כביסה, מיטה, תנור וכו',ניתק את החשמל, ומכר את הרכב המשותף ללא רשות האשה. ובעצם ללא התערבות בביה"ד ודאי שהבעל היה ממשיך ביוזמתו את הליך הגירושין ללא העלאת הנושא של "שלום בית".

ביה"ד העלה לבני הזוג את נושא שלום הבית. הבעל נענה להצעה לגשת ליעוץ נשואין והאשה לא האמינה בזה ואכן הבעל הגיע לפגישה עם הגב' מאדר בגפו, אולם אין ספק כי זולת התייצבותו של הבעל אצל היועצת הנ"ל הוא לא עשה שום פעולה מיוחדת בעניין שלום הבית.

והנה, רבינו ירוחם בספר מישרים ח"ח נתיב כ"ג כתב בזה"ל:

"וכתב מורי הר' אברהם בן אשמעאל כי נראה לי שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט וכו' לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה".

ובפד"ר ח', עמ' 324 ביארו כי טעמו של רבינו ירוחם הוא, כיוון שהיא לא רוצה בו, אזי אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה". עיי"ש שהוכיחו ביאור זה. ולדבריהם, גם כשהבעל לא רצה באשה וכתוצאה מכך אומרת האשה כי גם אם בעלי ירצה בשלום בית אני איני חפיצה בו יותר מפסדת את תוספת כתובתה.

אולם רבינו ירוחם כתב את דבריו כאשר האשה אמרה לא בעינא ליה לבעל והבעל אמר אנא נמי לא בעינא לך,ויש לומר כי אם הבעל עזב לראשונה את הבית וטען כי אינו רוצה באשה וכתוצאה מכך אמרה האשה שגם היא אינה רוצה בו אף אם יחזור ויחפוץ בה אינה מפסדה את תוספת כתובתה.

ושני נימוקים יש בדבר: א. יתכן שאם הבעל יחזור וירצה בה גם היא תרצה בשלום בית,אולם כיום אינה חפצה במי שאינו חפץ בה. כך שאין לתת משקל לדבריה שאינה רוצה בו גם אם יחזור ויחפוץ בה.

ב. מה דאמרינן "אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה" זהו כאשר האשה יוזמת את הגירושין ואינה חפיצה בבעלה אשר חפץ בה, ולא כאשר אינה רוצה וחפצה בבעל שאינו רוצה בה, וכ"ש כאשר אינה רוצה בבעלה כתוצאה מכך שאינו רוצה בה.

ועיין בספר עטרת דבורה ח"א סי' ל"ו.

ולפי זה יש לדון, שבנידונינו כיון שהבעל חפץ באשתו והיה מעונין לגשת להליך של שלום בית והאשה לא היתה מעונינת בהליך זה ואמרה בבי"ד "איני חפיצה בבעלי" אזי מפסדת את תוספת כתובתה, [וכ"ש לפי המבואר בפד"ר ח' הנ"ל שכל אשה שאינה חפיצה בבעלה באופנים שאין לכוף או לחייב את הבעל לגרש את אשתו, מפסדת את תוספת כתובתה אף אם לא רוצה בו כתוצאה מכך שלא חפץ בה]

והנה בתשובת "מטה יוסף" ח"ב אהע"ז סי' ה' [הובא שם בעטרת דבורה] פסק שכאשר הבעל תבע גירושין וחזר בו מתביעתו והאשה מעונינת בגירושין אינה מפסדת את תוספת כתובתה, וכתב בזה"ל:

"וא"כ אף אם ת"ל שבאמת חזר בו ואינו רוצה לגרש אלא לשבת עם אשתו בשלום יחדיו בהשקט ובבטחה, אפ"ה כיון שהיא לא תבעה להתגרש אלא מחמת רוע לבבו עמו והיא רואה כי עדיין הוא מחזיק בטומאתו וברשעתו שאינו רוצה להכניע את לבבו ולפייסה ובדבר טוב ישמחנה, ודאי כי הוא נקרא המגרש שהוא רוצה לגרש ולא היא, ולכן אין להפסידה תוספת וכו'. ועל כיוצא בדברים אלו הולכים הדיינים אחר אומד הדעת כפי אשר יראו כוונת בעל הדין".

אולם שם מיירי כאשר הבעל חזר בו מתביעתו לגירושין וסירב לפייסה, ואמר "כי כבר שנאתיה ואיני רוצה להחזירה אלא כדי להתנקם ממנה והלכו להם", וא"כ ברור כי זכותה של האשה לומר שכיום אינה מאמינה לו עיי"ש היטב.

אולם בנדונינו הבעל אמר כי הינו רוצה באמת לנסות לחזור ל"שלום בית" על פי המתווה שביה"ד קבע, ולכאורה מוטל היה על האשה לבדוק אפשרות זו וליתן בבעלה אימון וללכת ליעוץ של מומחה בתחום זה כיון שבליווי של ביה"ד יש סיכוי שיוכלו לחדש את היחסים שביניהם בצורה טובה, ולכן כשלא הסכימה לכך נראה כי נחשב הדבר כמו שיזמה את הגירושין ולא מגיע לה תוספת שעל זה נאמר "אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה" שהרי היא אינה חפיצה בבעלה שחפץ לשוב ולחיות עמה.

אולם באמת יש לדון בדברי רבינו ירוחם, שהרי לפי הביאור הנ"ל אשה אשר אינה מעוניינת לחיות עם בעלה בסיבות אשר אינן מחייבות גירושין וכתוצאה מכך גירשה הבעל, לא מקבלת את תוספת כתובתה כיון דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. ויש לדון בזה, שהרי בתשובת הרא"ש כלל מ"ג סי' י"ב פסק כאשר אשה טוענת כנגד בעלה שאין לו גבורת אנשים ובעלה מכחישה בזה"ל:

"אבל לענין ממון, כיון שעומד וצווח ואומר שגבורת אנשים יש לו ובא עליה כדרך כל הארץ ושלא כדין הוא מגרשה וחפץ להיות אצלה אין כח לבי"ד להוציא ממנו ממון. אבל אם בלא כפייה נאות לגרשה יתן כתובה כיוון שמדעתו מגרשה".

וכתב הב"ש בסי' קנ"ד סק"כ בזה"ל:

"ולענין תוספת כתובה משמע מתשו' הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיון דמגרש מעצמו. כי דוקא כשכופין אותו לגרש כתב דא"צ ליתן תוספת כתובה דאדעתא למישקל ולמיפק לא

אוסיף לה כמ"ש בכלל מ"ג סי' ג' ד' ".

ומשמע, שאשה שתובעת גירושין ובעלה מסכים לגרשה, נחשב לגירושין מרצונו שהרי יכל להתנגד לכך וכמו שמוכח בגיטין מ"ט ע"ב. ולכן הבעל מתחייב גם בתוספת כתובה. וגם מן הסברא נראה שאם גירש את האשה בגלל שתבעה גירושין אומרים לו שלא היה לו להסכים על כך ואולי האשה היתה חוזרת בה ולא יוכל לטעון כי הינו פטור מתשלום של תוספת כתובה ד"אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה". וכן העירו בשורת הדין ו' עמ' רפה. י"א, עמ' ר"מ.

ולכן נראה לבאר את דברי רבינו ירוחם כדלהלן.

דהנה בתשובת הרשב"א ח"א סי' אלף רל"ה [הובא בב"י סי' ע"ז דף צ"ב ע"ב הוצאת מכון ירושלים] כתב בזה"ל:

"ששאלתם, המורדת על בעלה ואומרת מאיס עלי או בעינא ליה ומצערנא ליה אם כופין אותו לגרש וכו'. ומה ששאלתם מה הן גובות מנכסי הבעל בכתובתן ומתנתן. כבר אמרנו שאין הבעל מוציא אלא מרצונו וכו' אבל מה שנתן להם משלו אינן נוטלות כלל כיוון שהן תובעת להתגרש דאדעתא למישקל ומיפק לא יהיב, אבל אם לא רצה להוציא מדעת עצמו אלא מחובות מרדן בזה יש הפרש ביניהן וכו'".

"ובנתיבות משפט" למהר"ח אלגאזי דך רי"ח ע"ב כתב דדעת הרשב"א כדעתו של רבינו ירוחם, ע"ש והובא בפד"ר שם.

והנה הרשב"א שם מיירי בין במורדת האומרת מאיס עלי ובין במורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, ועל זה כתב דאם רצה הבעל להוציאן מרצונו אינן נוטלות את המתנות, ובנתיבות משפט שם דימה תוספת כתובה למתנות ולפיכך כתב שדברי הרשב"א ורבינו ירוחם שוים בזה.

על פי זה נראה כי הסיבה שהאשה מפסידה את תוספת כתובתה ואת מתנותיה אינה מפני שרוצה לצאת מבעלה, שהרי הרשב"א דיבר גם כאשר האשה אינה רוצה לצאת ומורדת בבעלה כדי לצערו. אלא כיון שמרדה בבעלה מיד מפסדת מתנות ותוספת כתובה, ואין חילוק בין אם מרדה בו כי רוצה לצאת ממנו או שמרדה בו כי רוצה לצער אותו. ואף שהרשב"א כתב "אבל מה שנתן להם משלו אינן נוטלות כלל כיון שהן תובעות להתגרש דאדעתא למישקל ומיפק לא יהיב". נראה כי הלשון "תובעות להתגרש" אינו בדוקא שהרי מדובר גם באשה המורדת בו לצערו ואינה רוצה להתגרש, אלא כל אשה המורדת בבעלה ובגלל זה גרמה לגירושין מפסדת את מתנותיה ואת תוספת כתובתה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה.

ועיין בתשובת "גליא מסכת" אהע"ז סי' ט"ז ד"ה נחזור לענינו שכתב בזה"ל:

"ויפה כתב הח"מ סי' ע"ז ס"ק ט"ו על דברי רמ"א בענין מורדת דאין להתיר לישא אחרת, דאם רוצה לגרשה אף האידנא יכול לגרשה בע"כ תוך י"ב חודש אם רוצה ליתן לה כתובה, ולא אמרו י"ב חודש אלא לענין שאז פטור מכתובה ע"ש באריכות שמבאר איך אפשר שהאשה תצער אותו במניעת תשמיש ע"ש. ונראה פשוט שדבר זה יש ללמוד מדברי רבא דאמר אשה רעה מצוה לגרשה, וסברא דרבא דאף בבחינה קלה ומועטת שמצערתו שלא לאכול עמו, ומכש"כ במורדת שטוענת בעינא ליה ומצערנא דאין לך רעה גדולה מזה".

ולדבריו, אשה שמונעת תשמיש נחשבת כ"אשה רעה" שמצווה לגרשה, ומה שחז"ל אמרו כי יש להמתין י"ב חודשים, היינו לענין כתובה. ולשיטתו שמגדיר את דברי רבא מקשטא ליה תכא וכו' כבעלת מריבה קלה. [יש הרבה לדון בדבריו ואין כאן המקום] ומבואר בזה, כי אשה המורדת בבעלה נחשבת כגורמת ישירה לגירושין ויתכן גם שמיד עם מרידתה יש מצוה לגרשה.

ולפי"ז פשוט שאם הבעל רצה בתחילה להתגרש וכתוצאה מכך האשה גם רצתה בכך ואף אומרת שגם אם ירצה שלום בית לא תסכים לכך, אינה מפסדת את מתנותיה ואת תוספת כתובתה. כיון שאינה נחשבת כ"מורדת" שהרי הבעל אינו רוצה בה ואין להחשיב אשה כמורדת אא"כ מרדה בבעלה החפץ בה.

על פי זה נראה לומר שבמקרה הנ"ל גם אם ביה"ד הציע לצדדים שילכו ליעוץ ויבדקו אפשרות של "שלום בית", והבעל נענה להצעת ביה"ד לפעול בכיוון זה ומעונין לגשת ליעוץ נשואין יחד עם האשה אולם אינו תובע מהאשה באופן חד משמעי לחזור ולחיות יחדיו אין האשה מפסדת תוספת כתובתה ומתנותיה שהרי אינה נחשבת "כמורדת". שהרי הבעל רצה בתחילה להתגרש והאשה לא מרדה בו, וכיום שהינו מסכים להצעת ביה"ד ל"שלום בית" אינו תובע זאת מהאשה באופן חד משמעי אלא מוכן לבחון את הענין ובזה אין להחשיב אשה כ"מורדת". וכיון שאין להחשיבה כ"מורדת" אין להפסידה את תוספת כתובתה ואת מתנותיה.

ולפי"ז יתכן לומר שכאשר בני זוג מסוכסכים ביניהם ובזמן המריבה לא קיימו יחסי אישות כיון ששניהם לא היו מעונינים בדבר וכתוצאה מהמריבה תבעה האשה להתגרש, והבעל ניאות לגרשה אף שהיה מסכים לבחון כיוון של שלום בית. כיון שהאשה תבעה גירושין בגלל המריבה ואי קיום יחסי אישות בינה לבין בעלה אינה נחשבת "כמורדת", ויש לחייבו בתוספת כתובה.

על פי זה נראה כי יש מקום בנידונינו לדון בתביעתה של האשה על "תוספת הכתובה", שהרי כאמור לעיל הבעל יזם ותבע גירושין וכתוצאה מכך האשה לא רצתה בו ואין להחשיבה בכך כ"מורדת" שהרי לא היה ביניהם מצב של שלום אשר ממנו קמה האשה ומרדה בבעלה, ואולם הבעל הסכים להצעת ביה"ד שילכו יחדיו ליועצת נשואין כדי לבדוק אפשרות רצינית של השבת שלום הבית אולם לא תבע זאת בביה"ד מהאשה באופן חד משמעי, ומכאן נראה כי רצה לבחון את הענין אצל יועצת הנישואין. וא"כ לכאורה אין האשה נחשבת "כמורדת" ולא הפסידה את תוספת כתובתה. ויודגש, כי אף אם הבעל היה כנה ברצונו לפעול בכיוון של שלום בית, מ"מ כיון שלא אמר לאשה בפירוש כי הינו רוצה בכל מאודו בשלום ושהינו מקבל על עצמו שלא לעזוב את הבית אחרי מריבות, ולהיפך הוא הסכים לתת גט מיד לאחר סירובה של האשה לגשת ליעוץ, נראה לכאורה מכך כי רצונו של הבעל בשלום היה בבחינת "אין ולאו ורפיא בידיה", ולא שייך להגדיר אשה זו כ"מורדת" שגרמה להרס הבית מכיון שגם לדידו של הבעל הבית לא קיים בבירור. ויודגש, כי העיקר בזה שהאשה תדע כי כוונתו של הבעל ל"שלום בית" הינה רצינית בכדי להחשיבה כ"מורדת", וניתן לומר כי לאור העובדות הנ"ל האשה לא ידעה על כך.

זאת ועוד, נראה לדון כי בנידונינו אף אם הבעל היה מצהיר כי הינו חד משמעי ברצונו לשלום אין האשה נחשבת כ"מורדת". דהנה הרמ"א באהע"ז סוף סי' פ' פסק בזה"ל :

"אשה שהלכה מבית בעלה נוכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה בלי רשותו ואינו מראה לה פנים ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום". [מקורו מתשובת הרשב"א שנדפס בספר ארעתא דרבנן סי' י"ג והובא בב"י סי' ע"ז, דף צ"ז ע"ב הוצאת מכו"י].

והיה נראה לומר, שכעין מש"כ הרשב"א כי אין האשה מחויבת לחזור לבעלה לאחר קטטה עד שיקרא לה, גם בנידונינו אשר הבעל תבע גירושין והאשה לא רצתה בכך, ולדבריה היא הופתעה מאוד מהתביעה כיוון שלא חשבה שיגיעו לידי כך וכתוצאה מכך היא כיום אינה חפצה בו, ולאור העובדה כי הבעל התנהג בניכור כלפי האשה בכך שניתק את החשמל והוציא מהבית חפצים משותפים ללא כל תיאום עם האשה ולא שילם מזונות עבור הילד גם בזמן שהלך ליועצת הנשואין, אזי ברור כי לא מספיק שהבעל "יסכים" להצעת שלום בית ומוטל עליו לפייסה וליזום את קירבתה הרבה מעבר למה שנעשה מצידו, ואין לצפות שהאשה תרצה בו, וכפי שטען ב"כ האשה בדיונים ובכתבי התביעה.

ולפי"ז יש לחייב את הבעל בתוספת כתובה בסך של 101,000 ₪ לבד מאתיים זוזים של עיקר כתובה, וכן דעתו של האב"ד שליט"א.

ואמנם יש היבט נוסף למקרה שלפנינו. שהרי הבעל והאשה היו שרוים בסכסוך קשה כפי שתואר לעיל, כאשר לבעל היו טענות קשות על מעורבותם של הורי האשה בחיי בני הזוג. ואמנם הבעל נהג שלא כדין בכך שברח מהבית ועשה מעשים שלא יעשו, אולם אין להתעלם מטענותיו אלו. ובדיון שהתקיים בביה"ד כאשר הוצע לצדדים לגשת ליעוץ ולנסות לשקם את ביתם, האשה התנגדה בתוקף והבעל הסכים לכך, ויתכן מאד כי אילולי סירובה הנחרץ היה פועל ביתר שאת לבוא ולדבר על ליבה של האשה וכפי שביקש מהיועצת הגב' מאדר שתתקשר לאשה שתבוא ליעוץ. אם כן יש מקום לומר כי על האשה היה להבין כי בתנאים שנוצרו הבעל עשה דיו והאשה היתה צריכה להושיט את ידה בכדי שהבעל ימשיך לפעול ל"שלום".

אולם מבדיקת השתלשלות המאורעות נראה כי הבעל שגה בניסיונותיו להגיע לליבה של האשה על פי הסכמתו בביה"ד לפעול "שלום בית" דרך יועצת הנשואין. כאמור ביה"ד הציע בדיון הראשון בתאריך כ"ה טבת תשס"ח - 13.01.08 שהצדדים יגשו ליעוץ וינסו שלום בית, אולם הבעל לא פעל כלום לאחר הדיון בענין, ואדרבה, בדיון שהתקיים בביהמ"ש בתאריך י"ב אדר א' – 18.02.08 בענין המשמורת והסדרי הראיה אמר ב"כ האשה בזה"ל כי "ביה"ד מפנה את הצדדים לשלו"ב וכו'". ולאחר מכן אמר ב"כ הבעל בנוכחותו של הבעל בזה"ל: "מדובר במאבקי כוח עם כל המשפחה שלה אין שום סיבה לא להתגרש...". ובהמשך אומר כך "לנו אין בעיה... צריכים להיות פרקטיים ולסיים את הסכסוך היום, פה. אין שום טעם לדשדש עם זוג,חודש אחרי שהתחתנו הוא היה אצלי במשרד זה לא מצב שאפשר להציל זוג". לאחר מכן אומר ב"כ האשה "היא מוכנה להתגרש עכשיו, שום ניסיון מצידו לא היה לשלו"ב. באנו,רצינו להתגרש, הם לא רצו". כששמעו זאת הבעל וב"כ לא הניפו את ידם לשלום, וב"כ הבעל מגיב כי יש לו הצעה מעשית למכור את הדירה המשותפת של הצדדים בהסכמה ולסיים את הסכסוך. ולפתע פתאום חודש לאחר מכן בתאריך י"א ניסן תשס"ח – 16.4.2008 מופיע הבעל ליעוץ אצל הגב' מרגלית מאדר ומביע פליאה מדוע האשה לא הגיעה למיפגש ומבקש מהיועצת שתתקשר לאשה ותבקש ממנה להופיע גם כן. ועל כך ביה"ד מביע פליאה היכן הבעל היה חודשיים לאחר הדיון ומה פעל בנושא שלום הבית? האם חשב הבעל באמת ובתמים כי האשה תתפייס ותסכים לפעול יחד עם הבעל לשיקום שלום הבית דרך הזמנה של יועצת הנישואין למיפגש לאחר שגם הוא לא ביצע את החלטת ביה"ד לגשת ליועצת מיד אחרי הדיון כשהוא מצהיר בבית משפט [כחודש ומחצה לאחר הדיון בביה"ד] כי רצונו להתגרש?

מכאן נראה כי גם אם הבעל התכוון באמת ובתמים לגשת לשלום בית אולם הינו לא פעל כראוי בעניין, ואין להחשיב את האשה כ"מורדת".

יצוין, כי סכום הכתובה הינו על סך של 200 זוז, ובנידונינו מדובר בזוג יוצאי עדות המזרח אשר נוהגים כדעת הב"י בשו"ע אהע"ז סי' ס"ו, ו'. שעיקר כתובת בתולה היא 37.5 דרהם, שמשקלו 64 שעורות. והגרם משקלו 20 שעורות (כמש"כ החזו"א אהע"ז סי' ס"ו ט, כא). על פי זה דרהם הוא 3.2 גרם, ולפי הב"י שעיקר כתובה הינה 37.5 דרהם הבעל מחויב ב-120 גרם כסף.

בפסיקה זו יש נפ"מ גם לענין מתנות כמ"ש הרשב"א הנ"ל.

והנה דעת הר"ן בכתובות [כ"ז ע"ב מדפי הרי"ף] שכאשר הבעל מגרש את אשתו מיד מתוך מרדה, הפסידה את מתנותיה וא"צ הכרזה משא"כ לענין תוספת כתובה. והטור בסי' פ"ה כתב בשם הרמ"ה שאינה מפסדת את מתנותיה כי אם לאחר שהכריזו עליה כמורדת. ועיין תשובת הרשב"א ח"א סי' אלף רל"ה, רמ"א סי' ע"ז ס"ב, ב"ש ס"ק י"ח.

ובפד"ר חלק י"א עמ' 256 מבאר הגרח"ג צימבליסט שליט"א את דעת הרמ"ה שיש לומר שמדינא מורדת אינה חייבת להחזיר את מתנותיה כי אם מטעם קנס, ולכן דווקא לאחר שהכריזו עליה ולא חזרה בה קונסין אותה עיי"ש.

ולפי"ז צ"ל בדעת הרמ"ה שאין לקנוס מורדת שצריכה הכרזה רק לאחר שנתקיים בה הליך זה, אולם מורדת שאינה צריכה הכרזה מיד קנסו אותה שהרי גם מורדת דמאיס עלי שא"צ הכרזה מפסדת מתנותיה.

ולפענ"ד נראה לבאר את דעת הרמ"ה באופן אחר, דיש לומר שבזה שחז"ל תקנו הכרזות למורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה כשבעלה רוצה בה, נקבע כי אין האשה נחשבת "כמורדת" כי אם לאחר הכרזה מפני שי"ל שתחזור בה, ואדרבה אומרים לבעל שימתין מלגרשה, וכיון שאינה נחשבת כ"מורדת" אינה מפסדת את מתנותיה. ורק במורדת שאינה צריכה הכרזה מפסידה מיד את מתנותיה. ועיין שורת הדין יא עמ' רמד.

ובפד"ר שם כתבו שמדברי רבינו ירוחם שכתב שכששניהם מורדים זה על זה מפסדת האשה את מתנותיה אף שאינה מפסדת את כתובתה חזינן דס"ל דלא כהרמ"ה והפסד מתנות אינו תלוי בהפסד הכתובה.

ולפי מה שכתבנו לעיל נראה דרבינו ירוחם והרמ"ה לא פליגי, דרבינו ירוחם מיירי כאשר האשה מרדה בבעלה והבעל לא תבעה שתחזור אליו אלא רוצה לגרשה מיד מחמת מרידתה, וכיון שמרדה בבעלה שלא כדין מפסדת את תוספת כתובתה ומתנותיה, דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה. [ודוקא לגבי עיקר כתובה אמרינן דכיון שלא תבע אותה שתחזור אליו אינה מפסדת, כיון דהפסד עיקר כתובה במורדת אינו אלא משום קנס ולא קנסוה אא"כ הכריזו עליה. וטעם החילוק הוא, מפני שחוב כתובה הבעל מתחייב לשלם כשמגרש את אשתו מדאורייתא או מחמת תקנת חז"ל ולכן אינה מפסדת מחמת מרידתה רק כאשר הבעל תבע שלום בית והיא ממשיכה במרידתה מדין קנס. אולם הפסד של תוספת כתובה ומתנות הינו מחמת האומדנא דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה, ואומדנא זו שייכת גם כאשר הבעל רוצה לגרשה מיד בגלל המרידה] אולם כאשר האשה מרדה בבעלה והבעל תבע אותה לשלום בית כיון שבעינן הכרזה אינה נחשבת כמורדת עד לגמר ההכרזה כדעת הרמ"ה.

ולפי"ז מה שנפסק שם [עמ' 258] לדינא, כאשר האשה מרדה בבעלה וכתוצאה מכך הבעל אינו חפץ בה, וגם כשתבע שלום בית וחזר בו מתביעתו לגירושין תביעתו היתה מן הפה ולחוץ, דכיון שאין להכריז על האשה כמורדת אינה מפסידה את המתנות שמוחזקת בהן כדעת הרמ"ה.

לדברינו י"ל שגם לדעת הרמ"ה מפסדת האשה את מתנותיה, ומודה לרבנו ירוחם בכך. שהרי האשה נחשבת כ"מורדת" מיד שמנעה מבעלה חיי אישות תקינים, ורק לענין עיקר כתובה קבעו חז"ל דאינה מפסדת אא"כ תבע הבעל כי הינו רוצה ב"שלום בית", אולם לענין תוספת כתובה ומתנות מיד שמרדה בו מפסדת.

ולכאורה מדברי הבית שמואל סי' ע"ז ס"ק י"ח נראה דלא כמש"כ, שעל דברי הרמ"א באהע"ז שם שפסק כדברי הרשב"א שאם רוצה הבעל לגרש את האשה המורדת בו תוך י"ב חודש אינו חייב לשלם לה תוספת כתובה ומפסדת את מתנותיה. [ע"ש הגי' בב"י ובדגול מרבבה שם] כתב הב"ש שמדברי הרמ"ה משמע שדוקא כשאין לאשה כתובה מפסדת את מתנותיה. ועפ"י הנ"ל, י"ל שהרמ"ה מדבר כשהאשה מרדה והבעל היה מעונין בשלום בית דבזה אמרינן לבעל להמתין י"ב חודש אולם הוא החליט לגרש את האשה מיד בגלל מרדה, אבל הרשב"א מדבר כשהבעל אינו מעוניין באשה בגלל מרדה דבזה אמרינן שמפסדת מיד את תוספת כתובתה ואת ומתנותיה.

ונראה שהב"ש דן לגבי דברי הרשב"א הנסובים על אופן שרוצה הבעל בשלום בית והחליט לגרש את האשה מיד מחמת מרדה, שבזה יש שני גי' כפי המובא בבאר היטיב שם סק"כ. יש גי' שאינה מפסדת גם את מה שכתב לה וכן הוא ברמ"א, ויש גי' שמפסדת את מה שכתב לה ואת מתנותיה וכן הוא בב"ש ובדגול מרבבה. אבל לא מדובר ברמ"א ובב"ש שם במקרה שרוצה הבעל לגרשה מיד מחמת מרדה שבזה כתב הרשב"א להדיא "אבל מה שנתן להם משלו אינן נוטלות כלל כיון שהן תובעות להתגרש דאדעתא למישקל ומיפק לא יהיב".

ועיין בבאר היטיב שם סק"כ שהעיר על דברי הב"ש בשם הרשב"א, דבב"י שלפנינו כתוב "נותן לה... וכל מה שכתב לה". ובספר "ראש פינה" כתב בזה"ל: "נראה במחילת כבודו שטעה וסבר דהיינו מ"ש הב"י ד"ה ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם כתבו הגאונים, ששם כתוב לשון זה. אבל שם כתב כן אמגרש אחר י"ב חודש הפסידה כל הכתובה וכל מה שכתב לה הבעל. אבל באמת כוונתו לב"י ד"ה ומ"ש רבינו אם הכניסה, שכתוב שם להדיא בשם הרשב"א שאם מגרש מרצונו תוך י"ב חודש אינן נוטלות כלום ממה שנתן לה משלו".

ולדברינו, לשון הרשב"א המובא ב"ראש פינה" כתוב על אופן שהבעל החליט לגרשה כתוצאה ממרידת האשה ולא על אופן שהבעל עקרונית רוצה בשלום בית והחליט לגרש את האשה בגלל מרידתה.

[ועיין אבני מילואים ס"ק י"א שכתב שבדברי הב"י נראה כדברי הבאר היטיב, שכתב בשם המגיד משנה שכשמגרש את האשה בתוך י"ב חודש ממרידתה לא הפסידה מה שנתן לה במתנתה ודלא כהב"ש. [וע"ש במה שדן בדעת הרשב"א בחידושיו, וכתב בסוף דבריו בזה"ל: "הרי שהודה הרשב"א וקיבל דבריהם, א"כ אפילו במגרש תוך י"ב חודש דכתובה לא מפסדה, אבל מתנה מפסדה משום דלא יהיב לה אלא אדעתא למיקם קמיה". וצ"ע בדבריו, דאדרבה י"ל שאינה מפסדת מתנות כ"א לאחר הכרזה כדעת הרמ"ה שאל"כ יש ליישב בפשיטות דמה שנקטה הגמ' תוספת כתובה ככתובה היינו דתוספת אינה מפסדת מיד ומתנות מפסדת מיד].

ושם בפד"ר כתבו עוד, שלפי דברי הרמ"ה והטור, מ"ש ברי"ף בסוף פרק הבא על יבמתו באשה הטוענת בעינא חוטרא לידא וכו' דאינו חייב בתוספת כתובה משום דאדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה וכן נפסק בשו"ע אהע"ז סי' קנ"ד ס"ו. היינו דוקא לענין תוספת כתובה ולא לענין מתנות, כי מתנות מפסדת מטעם קנס דמורדת ובנידון הרי"ף אינה מורדת עיי"ש.

ולדברינו יש לומר שהפסד המתנות במורדת אינו מטעם קנס אלא מטעם אומדן דעת דאדעתא דהכי לא אקני לה, אולם כאשר הבעל רוצה שלום בית בעינן הכרזה ואין לאשה דין מורדת דאדרבה אמרינן שאולי אחר הכרזה תחזור בה האשה ואם הבעל גירשה ללא הכרזה אמרינן דהוא הגורם לגירושין, אבל כשהאשה תובעת גירושין משם דבעינן חוטרא לידי וכדו' יש לומר שמפסדת את מתנותיה כיון שגם בזה שייך לומר דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה.

עפ"י האמור יש ליישב מה שתמה הגרח"ג צימבליסט שליט"א בפד"ר י"א עמ' 128 ובעמ' 257 על דברי הרא"ם בתשובה סי' ט"ז והמהר"א ששון בשו"ת תורת אמת סי' נ"ד ו-נ"ה שבעל שקיבל מתנה מאשתו ומגרשה בעל כרחה אינו צריך להחזיר את המתנות שקיבל ממנה. וקשה מאי שנא ממורדת הגורמת לבעלה לגרשה שצריכה להחזיר את כל המתנות משום דאדעתא למיפק לא נתן לה. וישב שם בעמ' 257 את דבריהם עפי"ד הרמ"ה דס"ל שאין האשה מפסדת את מתנותיה אלא לאחר שכתבו עליה אגרת מרד ולא שייך כן בבעל המגרש את אשתו עיי"ש.

ולדברינו, אף הדעות החולקות על הרמ"ה דס"ל שאשה מפסדת את מתנותיה מיד שמרדה אף קודם הכרזות מכל מקום הטעם שמפסידה הוא בגלל מרידתה והתנהגותה שלא כדין כלפי בעלה שהרי כל זמן שהיא נשואה הינה מחויבת בחיובי אישות כלפיו ומרדה בו ואינה מפסדת את המתנות מחמת רצונה להתגרש ממנו, ועל כן בעל שמגרש את אשתו בעל כרחה ולא עשה דבר שאינו הגון כלפיה שהרי חי עמה כל זמן שהיא אשתו וגירשה כפי זכותו וכפי הדין אינו מפסיד את המתנות שהרי ידעה בזמן שנתנה מתנות כי יתכן שלאחר זמן יגרשנה. ואדרבה גם לפי"ד הרמ"ה אשה שמרדה בבעלה באופן שאין עליה דיני הכרזה מפסדת מיד את מתנותיה כמ"ש הרשב"א ורבינו ירוחם, אלא שהפסד המתנות הינו מצד האומדנא דאדעתא שלא תתנהג עמו כדין ויצטרך להוציא אותה אינו נותן לה, אבל באופן שהגירושין נעשים כדין אין הבעל והאשה צריכים להחזיר את המתנות.

אולם לכאורה נידון זה יהיה תלוי בשאלה אם אשה שתבעה גירושין בגלל סיבות מוצדקות כגון: דבעינא חוטרא לידי וכו' אם מפסדת את מתנותיה. ועיין בזה בפד"ר ד' עמ' 265 י' עמ' 277 ואילך, שם כתב הגרי"ש אלישיב שליט"א כי לדעת החלקת המחוקק בסי' צ"ט סק"ז מפסדת מתנותיה ולדעת השלטי גיבורים אינה מפסדת את מתנותיה. והגר"ש ישראלי כתב שלכו"ע מפסדת את מתנותיה עיי"ש. ולכאורה אם אמרינן שמפסדת מתנות אף שהתנהגה עמו כדין שהרי לא מרדה בו אלא שצריך לגרשה בע"כ, הוא הדין כשמגרשה הבעל בעל כרחה יש להפסידו מתנות.

ובאמת הגרי"ש אלישיב שליט"א כתב בדעת המהר"א ששון דס"ל שאין האשה מפסדת מתנות אלא לאחר שכתבו עליה אגרת מרד. וכשתבעה לגרשו בכל אלו שכופין אותו להוציא אינה מפסדת מתנותיה.

ולדברינו י"ל, דמפסדת את מתנותיה כל פעם שמרדה והתנהגה עמו שלא כדין אף ללא הכרזה, אלא דבמקום שצריך הכרזה אינה נחשבת כמורדת כי אם לאחר הכרזה. ועל כן כשגירשה הבעל בעל כרחה אינו צריך להחזיר את המתנות.

אולם לדעת הח"מ י"ל שאכן הבעל צריך להחזיר את המתנות כשמגרשה בע"כ כמו שאשה צריכה להחזיר את מתנותיה באלו שכופין אותו להוציא. ויש עוד לפלפל בזה.

והנה בנידונינו היה מקום לדון לגבי תשלום הדירה והרהיטים אם הבעל שילם מכספו, אם נאמר שזה נחשב כ"מתנה" [עיין פד"ר שם עמ' 255, ויש להאריך בענין זה כיון שי"ל שרישום דירה על שם שני בני הזוג נחשב כ"מכר" כיון שכיום אף אשה לא מסכימה להינשא באופן שהדירה לא תהיה רשומה גם על שמה] האשה תצטרך להחזיר זאת לבעלה. אולם לפי האמור לעיל כיון שהאשה רצתה להתגרש כתוצאה מתביעת הבעל לגירושין והבעל לא תבע אותה באופן חד משמעי ל"שלום בית" ולא פייס אותה כראוי, לא שייך לומר בזה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה.

ומכל מקום נראה שכל זה לגבי הדירה שנרשמה על שמם של שני בני הזוג, אבל לגבי הרהיטים שלא נרשמו על שם שניהם אזי ברור כי אין שום אסמכתא הלכתית שהבעל נתן את הרהיטים במתנה לאשה, ואם אכן היה מתברר כי הבעל קנה את הרהיטים מכספו והאשה לא שילמה על כך וכשמכרו את הדירה והרהיטים קיבלו בשוה את תמורתם, אזי מה שקיבלה האשה את מחצית שווי הרהיטים אינו אלא מפאת "חוק יחסי ממון", וכבר כתבנו כמה פעמים בפס"ד אחרים כי אין האשה יכולה לקבל את דמי הכתובה במלואם כפי דין תורה וגם ממון שאינו מגיע לה עפ"י דין תורה כי אם עפ"י חוק יחסי ממון. אולם היות והאשה טוענת כי היא לא קיבלה את המטלטלין ולא הוכח כנגד דבריה, אין לקזז זאת בחוב הכתובה.

והנה, הגרוש תובע את האשה שתשתתף בחובות שנוצרו בתקופת החיים המשותפים בסך של 52,799, לטענתו, החובות נוצרו כתוצאה משיפוץ הבית ורכישת הרהיטים. וכיון שהאשה קיבלה מחצית מהדירה ומהמטלטלין הרי ברור שצריכה לשלם לשאת בעול בחובות שנוצרו כתוצאה מהקניה הנ"ל ומבהיר הבעל כי החובות לא היו לצורך ניהול העסק.

פירוט החובות כיום הוא כדלהלן:
חוב לחב' אורנג' – 2,061.87 ₪
הלוואות מבנק הפועלים - 79,376 ₪
יתרת חוב בחשבון ביום הפירוד – 23,677 ₪.
ס"ה – 105,114.87 ₪.
מחצית החוב הינה סך של 52,557 ₪.

עיקר תביעתו של הבעל הינה בנוגע לחובו האישי בבנק.

בנוגע ליתרת החוב בחשבון ביום הפירוד טוען ב"כ האשה, כי הצדדים ניהלו את ענייניהם הכספיים בנפרד, כפי שהודה הבעל בכתב תביעתו ובדיונים בביה"ד. כאשר לבעל היה חשבון בבנק הפועלים עוד שלש שנים טרם הנשואין והאשה לא הייתה שותפה בו גם בזמן הנשואין וגם לא היה לה יפוי כוח ומידע במה שקורה בו. ולטענתה, היא לא הסכימה מעולם להלוואות וכיון שהבעל לא צירף שום אסמכתא בענין השימוש שעשה בכספים אזי עליו להוכיח לאיזה צורך נלקחו ההלוואות.

עוד טוען ב"כ האשה, כי בזמן נשואי הצדדים, דהיינו, ב - 01.11.05, יתרת החובה בחשבונו של הבעל היתה על סך של 43,400₪, ובזמן פירוד הצדדים יתרת החובה היתה על סך של 23,677 ₪. א"כ יוצא כי בנישואיו הטיב הבעל את מצבו הכספי לעומת מועד הנשואין, ואדרבה עליו להשיב לאשה את מחצית ההפרש.

בנוגע לטענת הבעל, כי על האשה לשאת בהלוואות אשר נטל בבנק הפועלים בשיעור של 79,376 ₪ טוען ב"כ האשה, כי עסקינן ב – 2 הלוואות. האחת - מיום 22.01.2006 בסך של 63,000 ₪ שיתרתה המשוערכת 42,207 ₪, והשניה - מיום 04.07.2007 שיתרתה המשוערת 37,169 ₪.

בנוגע להלוואה הראשונה, טוען ב"כ האשה כי במועד הנשואין הבעל היה מחויב בסך של 160,344 ₪ לבנק והיו לו פיקדונות בסך של 57,006 ₪. סה"כ היו לבעל חובות בלמעלה מ - 100,000 ₪. הנ"ל צירף דף ריכוז יתרות של הבנק. ואם כן, ההלוואה על סך 63,000 ₪ מתאריך 22.01.06 הינה עבור סילוק יתרת חובה של סך 37,000 ₪, והלוואה שמקורה טרם הנישואין על סך של 33,196. ולאשה אין יד ורגל בהלוואה זו.

בנוגע להלוואה השניה טוען ב"כ האשה, כי היא נלקחה ע"י הבעל ב - 04.07.2007, כלומר, 3 חודשים טרם תביעת הגירושין שהוגשה ב - 28.10.07, דהיינו חודש לאחר מועד הקרע שבין בני הזוג. ולדבריו, השיפוצים כבר נסתיימו ולפיכך נראה כי הלוואה זו נלקחה לצרכיו העסקיים של הבעל.

ונראה, כי טענתו של ב"כ האשה בנוגע להלוואה הראשונה הינה צודקת. הבעל הודה כי ההלואות לא נלקחו לצורך הדירה ולטענתו הוא שילם עבור הדירה מכסף מזומן שהיה בידו. [לטענת האשה, רוב התשלום עבור הדירה היה מכספי הוריה וסבה] ולפי זה נראה כי הבעל לקח את ההלוואה לצורך סילוק יתרת חובה בבנק שמקורה מלפני חיי הנישואין בכדי לפורעה במהלך חיי הנישואין. ולפיכך אין האשה צריכה לשלם חוב זה.

בנוגע להלוואה ב', אין לקבל את טענת ב"כ האשה כי היא נלקחה אך ורק למטרת עסקי הבעל, היות ויתכן כי השיפוצים שנערכו בדירה גררו חובות על הבעל [ב"כ האשה לא טען כי השיפוצים נערכו מכספי האשה] ולפיכך הוצרך לקחת את ההלוואה לכיסוי החובות הללו.

אולם נראה, כי התשובה שנתן ב"כ האשה בנוגע להלואה א' נכונה גם בנוגע להלוואה ב'. כיון שהוכח כי במועד הנשואין הבעל היה בחובות של למעלה מ - 100,000 ₪ אזי ברור שהוצאות קניית הבית ושיפוצו גררו עליו הוצאות נוספות ולא יכל לשלם את חובות העבר שמקורם מלפני הנישואין. והיות וגובה החובות של הבעל במועד הקרע אינן יותר מלפני הנישואין א"כ יוצא אפוא כי מה שהבעל הרויח במשך חיי הנישואין חולק בין הצדדים בשווה על פי הסכמת הצדדים לחלוק את רכושם המשותף עפ"י חוק יחסי ממון ואין האשה מחויבת לשאת את חובותיו של הבעל.

ב"כ האשה טוען, כי הבעל חייב לאשה את הכספים שקיבל בתמורה למכירת הרכב מסוג שברולט אלרו שנרכש במהלך חיי הנישואין אשר שוויו ביום מכירתו - 19.10.07 היה כ - 40,000 ₪, הבעל טוען, כי קיבל עבור כך סך של 25,000 ₪ ואת הסך הנ"ל שילם עבור חובותיו לבנק ולנושים אחרים.

ביה"ד אינו רואה צורך להיכנס לעניין זה, כי היות והרכב היה רשום ע"ש הבעל בלבד א"כ תביעת האשה הינה מכוח "חוק יחסי ממון". ועפ"י האמור לעיל בסכום הכתובה שהאשה תקבל גלום גם סכום כסף זה.

ויש לדון כי לאור הודאת האשה שהבעל אכן ערך שיפוצים בבית, ולאור העובדה שהצדים נהנו יחדיו מערך עליית הדירה בחלוקת תמורתה הרי שעל חובת האשה להשתתף בדמי השיפוצים.

והנה ההלכה הפסוקה היא כי "בעל המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא וכו' מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". ולדעת הריטב"א בכתובות ע"ט ע"ב הטעם בדין זה הוא משום שהבעל מוחל לאשתו על ההוצאות. ולדעת רבינו יונה יש תקנת חכמים שהבעל יאכל פירות וכנגד זה יעבוד את השדות כפי מה שצריך כדי שלא יפסדו. עיין דברי יוסף להגר"י כהן סי' כ"ג ושורת הדין ה' עמ' קנ"ה ואילך.

ולדעת רבינו יונה נראה בפשיטות, שגם אם בעל נטל ההלוואה לצורך השבחת ושיפוץ הנכס אמרינן ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". ולדעת הריטב"א אם נטל הלוואה על שמו לשם השבחת הנכס יתכן לדון באומדנא שלא מחל על הוצאותיו.

אולם בנידונינו כיון שלא ברור שהבעל נטל את ההלוואות לצורך השיפוצים ובפרט שהבעל עוסק בעצמו כ"קבלן שיפוצים", אזי כל עוד לא הוכח כי הבעל לוה עבור השיפוצים יש להעמיד את הדין ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל".

ואמנם, בשו"ע סי' פ"ח ס"ט נפסק כי ב"מורדת" הבעל נוטל את הוצאותיו. אבל ע"פ מה שנתבאר לעיל בפסק הדין באריכות בנידונינו אין האשה נחשבת כ"מורדת" ויש לפסוק בנוגע להוצאות ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל".

ונראה לדון בזה, כי היות והבעל השקיע ונהנה בדירה משותפת של הצדדים אזי נחשב הדבר שנהנה מחלקו והרי קיי"ל דדוקא אם הבעל אכל מחלקה של האשה כגרוגרת דרך כבוד אמרינן ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". ועיין בפד"ר ה' עמ' 11 ושורת הדין ה' עמ' קס"ז.

ועיין "עטרת דבורה" ח"א סי' מ"ד שביאר כי גם בזה אמרינן ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" היות ובני הזוג השתמשו בדירה גם בתשמישים קבועים אזי כל אחד נחשב כנהנה מחלקו של חבירו כמ"ש באור זרוע סי' קכ"ה. ולא אמרינן בזה ד"יש ברירה" וזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. עיי"ש.

ולענ"ד נראה, כי יש לדון בטעם זה. דהנה נחלקו הראשונים אם הדין ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" זה רק כשהשביח בנכסי מלוג שיש לו בהם פירות או גם כשהשביח בכל סוגי נכסים,עיין ריטב"א ורשב"א כתובות ע"ט ע"ב ובשטמ"ק בשם תלמידי רבינו יונה שם. ובשו"ת חקרי לב אהע"ז ח"א סי' ל"ט פסק דרק כשיש לבעל זכות אכילת פירות אמרינן כן. ועיין פד"ר ושורת הדין שם.

ונראה, דלא מבעיא אם הדין ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" נאמר רק כשיש לבעל זכות אכילת פירות דאז י"ל כי דוקא אם הבעל אכל את פירות האשה אמרינן הכי, ועיין היטב בלשונו של השטמ"ק כתובות ע"ט ע"ב, ובדירה משותפת של הצדדים בחלקים שווים הבעל לא אכל בעצמו מפירות האשה כי אם מחמת זכויותיו בשותפות. אלא גם אם הדין הנ"ל נאמר גם כשהשביח בשאר נכסים, מכל מקום ברור שדין זה נאמר רק כאשר אכל ונהנה מנכסי אשתו ולא כשנהנה בגלל שהשקיע בדירה ויש לו זכויות ממוניות כ"שותף". ואין בזה דין של "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל".

ואף שהבעל מחויב במדור לאשתו ונהנה מחלקה של האשה בכך שסיפק לה בכך את חוב מדורה. מכל מקום נראה, שהיות שהבעל והאשה השקיעו ביחד מכספם בשותפות בקניית הדירה, אזי נשתתפו בנכס על דעת מגורים על כל המשתמע מכך, (עיין שורת הדין ה' עמוד קע"ב ואילך) וגם בלי תקנת זכות אכילת הפירות של הבעל בנכסי אשתו יש לבעל זכות מדור בדירה ויכול להכניס גם את אשתו וילדיו לבית זה. וממילא יוצא שהבעל לא נהנה מנכסי אשתו כי אם קיבל את זכויותיו בשותפות ואין כאן דין של "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". ויש לעיין ולפלפל עוד בסברא זו.

[אם הדברים הנ"ל נכונים לדינא. יש לדון האם זכותו של הבעל לקבל גם כנגד שבח היתר על היציאה כאריס או שאינו מקבל כי אם את יציאותיו. ונראה כי נידון זה תלוי במחלוקת הראשונים בהטעם שבעל אינו נחשב כיורד ברשות כשהשביח בנכסי אשתו כשהוציא ולא אכל. הריטב"א כתב וז"ל: "דכיון דשייך בנכסים כלל דיו שיטול הוצאותיו בשבועה ואידך מימחל לה כיון דלא התנה". וממילא גם כאן אמרינן שיטול רק את יציאותיו. ועיין תוס' רי"ד כתובות שם. אולם הר"ן כתב וז"ל: "ונראה לי דהיינו טעמא משום דכיון שהוא אוכל פירות ולא היא הוו להו כולהו שדות לגבי דידה כאילו אין עשויים ליטע". ולפי"ז בשדה זו שהבעל השביח ברשותה וברצונה של אשתו ואינו אוכל את הפירות בלבדו יקבל כמו אריס.]

ולדברינו יש לכאורה לשאול, מדוע כאשר הדירה נרשמה בזמן הקניה על שם שני בני הזוג והבעל שילם את המשכנתא הרשומה על שם שניהם במהלך חיי הנישואין מכספו [שהרי כספי בני הזוג במהלך חיי הנישואין שייכים לבעל], מקובל שבזמן הגירושין בני הזוג חולקין את הנכס בשוה והאשה אינה משלמת לבעל סך מה שפרע לה עבור חוב המשכנתא וגם לא מקזזים לה בחוב הכתובה, מפני שיש אומדנא שהבעל התכוין למתנה גמורה. ומאידך, לגבי הוצאות שנעשו בדירה הרשומה על שם שניהם לדברינו לא אומרים כי הבעל התכוין למתנה גמורה כאשר לא אכל מפירות האשה.

ונראה לבאר הדברים, שכאשר בעל משלם חוב משכנתא משותף של בני הזוג עבור הדירה שנרשמה בזמן הקניה על שם שניהם יש אומדנא ברורה שהבעל לא התכוין לתבוע את זה עם סיום מערכת הנישואין שהרי ברוב מקרים לא יהיה לאשה בעתיד לשלם לבעל את תשלומיו עבור הדירה, ובכך שהדירה נרשמה על שם שני בני הזוג על ידי הבעל אנן סהדי שנתן לאשה מתנה גמורה את הדירה ואת פרעון חוב המשכנתא [שאל"כ מדוע נעשה רישום הדירה גם על שם האשה]. אולם לגבי ה"הוצאות" שלא נעשה לגביו "רישום" בדירה שיהיו גם בבעלותה של האשה אין אומדנא כזאת.

(ואף אם יש קצת אומדנא, לא ניתן להפקיע על ידי זה הלכה מפורשת ד"המוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל", שמכך נלמד שכאשר הבעל "לא אכל" מגיע לו את ההוצאות. ועכ"פ יש לקזז לו מחוב הכתובה).

לאור האמור יש להחליט כדלהלן:

על הבעל להעביר את מלא תשלום הכתובה, והתוספת בסך של 101,000 ₪ לאשה.
תביעתו של הבעל כי על האשה לשאת בעול תשלום חובותיו נדחית.
זכותו של הבעל לקבל חצי מדמי הוצאותיו בשיפוץ דירת הצדדים ויש לקזז זאת מחובו בכתובה.
(-) הרב יצחק רבינוביץ, דיין

לאור הנימוקים המפורטים לעיל, ביה"ד פוסק ברוב דעות כדלקמן:

לדעת הרוב - על הבעל לשלם לאשה את עיקר כתובתה ותוספת כתובתה ע"ס 101,000 ₪ + מאתיים זוז.

תביעת הבעל להשתתפות האשה בחובותיו – נדחית.

לדעת המיעוט – יש לשום את סך הוצאותיו של הבעל בשיפוץ הדירה, ולקזז מחצית מהסך הנ"ל מחוב הכתובה.

ניתן ביום י"ב בסיון התש"ע
(25/05/2010)

הרב אברהם עטיא - יו"ר הרב משה אמסלם - דיין הרב יצחק רבינוביץ - דיין