זהו ערעור האשה על פס"ד של ביה"ד האזורי בירושלים מיום כ"ו באדר ב' תשס"ג. המערערת טוענת שיש לחייב המשיב בריבית והעלתה עוד טענות בקשר להגדלת מזונות עבור הבן.

המשיב הגיש ערעור נגדי ביום י"ז באייר תשס"ג, וביה"ד מודיע לו כי הזמן הקבוע להגשת ערעור נגדי על ערעור שהוגש ביום ה' בניסן תשס"ג עבר, ועל כן לא נדון בו.

לאחר שמיעת הצדדים ועיון בחומר שהוגש כתב ערעור וכתב התשובה והחומר שבתיק מחליטים, אין מקום לדון בענין הגדלת מזונות שלא נפסק עתה, וכן ביתר הדברים שהעלתה ב"כ המערערת. אשר לערעור בענין ריבית לא נראה לחייב ריבית, ועל כן פוסקים:

א. דוחים הערעור.

ב. אין צו להוצאות.

(-) משה טופיק (-) שלמה בן שמעון

בנדון שלפנינו תובעת המערערת שהמשיב ישלם לה רבית 4% לשנה על תשלומי משכנתא ששילמה עבור חובם המשותף. ביה"ד אזורי פסק שאינה רשאית לגבות הריבית.

השאלה נחלקת לשני חלקים:

א. האם יש חוב ממון לשלם הרבית (כלומר, גם אם לא היה אסור רבית בנדון האם יש חיוב ממון).

ב. האם אסור רבית מונע לשלם חוב ממון הנ"ל (גם אם ישלם מרצונו או מכח חיוב).

לגבי החיוב הממוני הרי בזה שלא פרע את החלק ששילמה האשה בזמן, י"ל שדינו כדין מבטל כיסו של חברו וקי"ל שהוי גרמא ופטור. אמנם אפש"ל שכאן הוי ברי היזקא שהרי אם היה פורע בזמן היתה יכולה להפקיד הסכום בבנק ולקבל 4% לשנה. במקום שברי היזקא יש אחרונים שס"ל שהוי גרמי.

אולם אין אנו זקוקים לכך. בשותפים שלוו לצורך העסק והלך אחד מהם ופרע חלק שניהם חל על זה האמור בחו"מ בסימן קע"ו ש"כל שאינו משנה או פושע יעשה בשל חברו כמו בשלו ונוטל מחבירו חלקו במה שהוציא דכל שותף כיורד ברשות דמי".

מקורו של דין זה הוא בסוגיא מפורשת בב"ב מ"ב, ב' דכל שותף כיורד ברשות דמי ונוטל כאריס. ואע"פ שבסימן ע"ז בש"כ ס"ק ה' כתב שבשותפין שלוו אין האחד מורשה לשלם עבור חלק חברו עד שירשהו לשלם, וכתב שדין זה הוי ספקא דדינא, והמחבר פסק שם ששותף ששילם עבור חלק חברו חוזר וגובה מחברו חלקו - כל זה לא שייך הכא. לפי שכאן נשתתפו גם בדירה וגם בהלואה וידוע שאם לא משלמים ההלואה הבנק מעמיד כונס נכסים ומוכר הדירה באופן ששני הצדדים נפסדים בהפסד גדול. לכן נראה שבכה"ג כו"ע מודים דחשיב שכל אחד נתן רשות לחברו לשלם ויש למי שפרע חלק חברו דין של יורד ברשות.

לפיכך ברור שהבעל חייב לשלם לאשה את השבח שהשביחה לו ע"י פרעון המשכנתא כדין יורד ברשות.

דין יורד ברשות בענין הנדון קובע תחלה שאין כאן דין של פורע חובו שהניח מעותיו על קרן הצבי, וכמו כן קובע דין יורד ברשות שיש לאשה זכות לתבוע תשלום כאריס בגין השבח שהיא השביחה את נכסי השותפות. אלמלא הפרעון ע"י האשה היה הבנק יורד לגבות הנכס ע"י כנוס נכסים והיה נגרם נזק לבעלים לשני השותפים. השבח שהשביחה האשה הוא בתוספת הערך שיש לבית ביחס לחלק ההלואה ששולם. החלק בבית המקביל לתשלום המשכנתא יחושב לפי החלק היחסי של המשכנתא לגבי ערך הקניה של הבית בזמן הקניה.

אמנם כתוב בתוספות (כתובות ק"ז, ב) שבפורע חובו שלא מדעתו אי אפשר לחייב את הלוה מדין ממוני גבך כדין יורד שלא ברשות משום שאין שבח בעין אבל בנדון שלנו יש שני הבדלים:

א. מדובר כאן בשותפים בנכס והפרעון נעשה לצורך הנכס ולכן יש לפורע דין של יורד ברשות כדלעיל.

ב. יש כאן השבחה של נכס השותפות שעמד לרדת מערכו וע"י הפרעון היתה הצלה וקיום לנכס.

לפיכך יש לאשה זכות לתבוע כדין יורד ברשות, שיש לו חלק בשבח כדין ארוס וגם יכולה לטעון "ממוני גבך".

כל זה מסביר את זכותה לתבוע מבחינה ממונית מעבר לקרן וההצמדה. תביעתה היא על יסוד השבח שהשביחה ומדין אריס.

נפנה עתה לשאלת אסור רבית. ביורד ברשות קי"ל שנוטל כאריס. באריס מבואר בשו"ע של"ד, סעיף ג' שדינו כשותף (ועיין רמב"ם שכירות פ"ט הל"ו), ומבואר כן בגמ' ב"מ ע"ג, א', ועיין רי"ף גטין דף לה, א' בדפי הרי"ף בסופו. נמצא שאין כאן דמי אגר נטר אלא האשה גובה מהשותפות שיש לה בשבח.

וגם אם אין לה קנין בגוף הבית מ"מ יש לה קנין לפירות לפי חלק ההשקעה. ונראה פשוט שאריס שנוטל 1/3 ביבול, אם נתאחר מלגבות התבואה ובינתיים נתייקרה התבואה השבח לאריס. וה"ה בענין שלנו שהאשה נתאחרה מלגבות השבח שהשביחה, הרי מה שהתיקר ונוסף אח"כ הוא שלה, לפי החלק שהיה לה בעת ההשבחה. וגם אסור רבית אין כאן שאינה נוטלת רבית אלא החלק שלה בבית השביח ונוטלת את חלקה בבית.

ואע"פ שקי"ל שלאריס אין בעלות בגוף הקרקע, היינו משום שהוא השביח בפרות ולא בגוף הקרקע. אבל בנדון שלנו ההשבחה היא בגוף הקרקע, ולכן יש לאשה חלק עודף בבית או לכה"פ יש לה בבית גוף לפירות לפי חלק ההשקעה. וגוף לפירות היינו גם לפירות של יוקרא וזולא שגם זה מיקר פירות.

ויש כאן טעם נוסף, כיון שדורשת הרבית על אחור בפרעון, י"ל שאין בזה אסור רבית. עיין בברית יהודה פרק ב' ס"ק לה בשם הסמ"ע. אולם להלכה מסיק שם עפ"י תשובת הרשב"א שגם על אחור בפרעון יש אסור רבית, כל זה בחוב שמקורו בהלואה. אולם בחוב שמקורו בשכירות או שכר עבודה או גזל כתב בברית יהודה סימן ב' סעיף י"ז שהסכמת רוב הפוסקים שאין בזה אסור רבית. וא"כ ה"ה בעניננו שאין זה חוב של הלואה אלא דין של אריסות של יורד ברשות, ולכן אם תובעת רבית על אחור בפרעון אין בזה אסור רבית.

אולם לענין החיוב הממוני אין אנו יכולים לחייב מדין רבית אלא מדין יורד לשדה חברו לפי השבח שהשביח.

לפיכך המסקנה היא: שבאם עלות ערך הבית - בהשואה לדמי המשכנתא ששילמו - עולה על תשלומי המשכנתא בתוספת הצמדה, אזי יש לאשה חלק בהפרש שבין תשלומי המשכנתא והצמדתו לבין ערכו כיום של החלק היחסי של הבית.

עיקרי הדברים הנ"ל הפניתי להגאון רא"ח וייס שליט"א חבר ביה"ד של הגר"ש וואזנר בבני ברק וזה אשר השיב לי:

"אודות שנשאלתי לחוות דעת בקשר לאיש ואשה שותפין בדירה, והאשה סילקה משכנתא על חשבונה ועכשיו באין לחלוק ותובעת יתר על הוצאת דמ"י וכו'.

אכתוב מה שנראה ומעכ"ת יבחר. זה פשוט ששותף ששילם מחלקו מכ"מ סתמא לצורך שותפות שילם וכמבואר בחו"מ סי' קע"ו סעי' מ"א והכי איתא במקור האי דינא במרדכי בשם הר"מ וע"כ מבואר שם דכל הרווחים באמצע, וכן פשוט בכ"ד השותפות כגון חוב מקולקל או שאר פסידא כל שלא אמר בפני בי"ד או עדים עכ"פ לעצמי הוי הכל לאמצע ובודאי עושה ע"ד שותפות וכמבואר שם בסעי' כ"ח, ועד כאן לא שמעינן גם בסעי' מ"ד שמגיע לו שכר עבור השתמשות בדברים שלו רק בדברים שאינו נוגע להשותפות ורגילין ליקח שכר עליהם כמו חנות או חמור אבל לא במשקיע קצת יותר כסף וע"כ סתמא כהלוה לשותפו ולצורך שניהם וכן מבואר בתומים בסי' ע"ז דסתמא שותפים פורעין חוב אל השותפות א' לצורך חבירו, וכן בכ"ד שותפות כמבואר בסי' קפ"א, וזה ברור דיש אופנים דשותף א' ירויח באופן מסויים וכבר האריך בזה הנתה"מ בסי' קע"ח כמה פרטי בזה, אמנם באופן הרגיל שא' משלם יותר אין לזה יותר מלזה אמנם יל"ע אם באופן שצריכים לשלם וא' שילם בשביל חבירו ומדחהו כל הזמן יש צד שאז יש להמשלם יותר חלק בהשותפות ועי' בס' משפט שלום, סי' קע"ו סעי' מ"א שהאריך בזה בכמה אופנים וצדדים ועוד יש לדון כאן אם דומה להא דסי' רס"ד סעי' ד' ברא"ש אם בלא"ה היה צריך להוציא הוצאות וכאן הבית הוי כממושכן כנגד חוב ועיי"ש סמ"ע סקי"ג סו"ד הנראה פשוט שאין כאן תביעות יותר ממה שהוציאה". עד כאן דבריו.

מאי דפשיטא ליה למר ששותף המתעסק לבדו ומשקיע בשותפות עושה זאת למען השותפות כולה ואינו נוטל רווח או שבח, אין זה פשוט כ"כ, ונראה לכאורה שהוא מחלוקת ראשונים בסוגיא בב"ת מב, ב' מבאר ששותף נוטף בשבח המגיע לכתפים כדין אריס וכיורד ברשות.

פירש הרשב"ם שם, ששותף שירד לנכסי השותפות נוטל כאריס וגם בשדה שאינה עשויה ליטע נוטל כמו בשדה העשויה ליטע. גם אם היו בה פירות גמורים "כגון קמה לקצור וענבים לבצור נוטל כל החצי כדין אריסי העיר" ופירש הרשב"ם (וכן רש"י בכמה מקומות) ששבח המגיע לכתפיים היינו פרות גמורים שהיו בשדה שירד לעבדה, אבל ר"ת מפרש ששבח המגיע לכתפיים היינו שבח שאינו בא מאליו ואין שותף נוטל אלא בשבח שבא ע"י טורח. ברא"ש סתם ולא פירש אם ס"ל כרשב"ם או כר"ת. אבל בהגהות אשרי פסק כר"ת.

הרשב"א מביא פרוש הר"ח שמפרש שיש במאמר הגמרא ששותף כיורד ברשות דמי ונוטל בשבח המגיע לכתפים שתי הלכות. הלכה אחת, לטובת השותף שירד להשביח שאם השבח פחות מן ההוצאה שנוטל את ההוצאה כדין יורד ברשות. הלכה שניה, לטובת השותף שלא עסק בעבודת השדה שהוא נוטל בשבח היתר על ההוצאה חלק שוה כמו השותף שהתעסק. הרשב"א נוקט שרוב המפרשים פרשו שלא כר"ח.

המרדכי פרק אלמנה נזונית פסק כדברי ר"ח וכתב שההסבר הוא שהשותף שירד לעבוד את השדה פעל בשליחות השותפים כולם.

בשו"ע חו"מ סימן קע"ו סעיף מ"א פוסק כמרדכי הנז'. אולם בשו"ע חו"מ סימן קע"ח הל' ב' פסק ששותף שנטע שדה שותפות שאינה עומדת לכך אם השבח יתר על ההוצאה שיש לו חלק כאריס בשבח השדה (יתר על חלקו בשותפות) ואם ההוצאה יתרה על השבח אינו נוטל כאריס אלא נוטל רק הוצאה שעור שבח.

ועיין בסמ"ע שמפרש כן את המחבר והרמ"א. נראה לכאורה שהפסקים סותרים זא"ז. ויש לישב עפ"י הנתיבות בסימן רפ"ז ס"ק ב', שכתב לחלק בין אם השותף נתעסק לבדו בדבר שסוכם שהשותפות עומדת לעסוק באותו דבר או אם נתעסק בדבר שלא היה בתכנית השותפות. לפיכך באם השותפות היתה לזרוע שדה לבן והלך שותף אחד ונטעה שם הוא נוטל כאריס בין אם נתעסק בעצמו או ששכר פועלים. אבל אם נתעסק לבדו בזריעת שדה לבן אזי הוא עוסק בשליחות כל השותפים. לפי זה י"ל שהמחבר בסימן קע"ח מיירי בשותף שירד להשביח שדה השותפות באופנים שלא הותנה מראש שישביחו בהם.

בענין שלנו האשה ירדה לעסוק בפרעון המשכנתא שזה העסק המתוכנן של השותפות ולכן היא פעלה (כדברי הגר"א וייס) בשליחות של כל השותפות. לכן אינה יכולה לתבוע שבח הנכס מחלק בעלה.

אמנם יש לדחות דכיון שהתשלומים שולמו בזמן ששני הצדדים כבר היו בהליכי גירושין והבעל סרב לפרוע, י"ל שבכה"ג אין אנו תולים שעשתה בשליחות השותפות ע"מ שהרוחים יהיו לאמצע. ועיין במשפט שלום לשו"ע חו"מ סימן מ"א ועיי"ש שכתב דברים אלו יש לדין לילך "לפי ראות עיני הדיין ולפי הענין והכל תלוי באומדן דעת בזה".

אולם יש מאידך גיסא פירכא לכל הנ"ל, דהנה בתוס' כתובות ק"ו, ב'-קז א' מבאר שהצלת נכסי חברו מנזק אינה נחשבת כהשבחת הנכס. לדעתם שם יש הבדל בין מבריח ארי לבין יורד לשדה חברו ונטעה או בונה חורבתו של חברו. ביורד ובונה או נוטע יש שבח בעין ולכן דמי שבחו הוא נוטל. אבל במבריח ארי ומציל בע"ח של חברו או שדהו משטפון לא נחשב כהשבחת הנכס וחיובו של הנהנה לשלם רק מדין תק"ח.

בתוס' ב"ק נח. א. וב"מ לא, ב' ונדרים לג. ב מבואר שבמקום שהצילו מנזק ודאי ("ברי היזקא") חייב הניצול לשלם למציל וחיובו הוא מדין נהנה שמשלם תשלומי הנאה. כמו"כ מבאר שם ב"ק נח, א' בסוף התוספות שגם במקרים של ברי היזקא לא נחשב כהשביח ולא נוטל כיורד אלא מדין נהנה.

מהאמור יוצא שבנדון שלנו לא נחשב שהאשה השביחה את נכסי השותפות אלא רק הצילה אותם מנזק של מכירה ע"י כונס נכסים. כמו כן אין כאן מבריח ארי של "ברי היזקא", כי אולי הבנק היה גובה מהערבים והערבים לא היו נושים בהם או שהבנק היה מחליט לכלול זאת בחובות אבודים ולא לממש המשכנתא, ולכן אין כאן תשלומים מדין ברי היזקא שמחייב תשלומי הנאה. לפיכך נותר כאן רק דין יורד ברשות שנוטל את ההוצאה. דין יורד ברשות הוא מדין הלואה שהשותף שירד ופרע חוב השותפות הוא כמו מלוה לשותף השני ופורע עבורו את חובו. בשעה שהאשה פרעה את חובו של השותף - הבעל - היא כאילו הלותה לו בזה שפרעה למלוה שלו. והרי היא כמו שליח או ערב של הבעל שפרע למלוה. לכן יש כאן גדר של הלואה ולא כפי שחשבנו תחילה שהחיוב הוא חיוב של גבית שבח או של תשלומי הנאה. מכיון שמדובר כאן בהלואה, הרי שאין להקל באסור רבית גם אם זו רבית בגין אחור בפרעון.

גם מלבד אסור רבית, אין כאן חיוב ממוני מצד הבעל לשלם לאשה את השבח שהשביחה כפי שנתבאר לעיל, שאין כאן שבח בעין ואין כאן ברי היזקא שנחייב מדין תשלומי הנאה, ומדין יורד ברשות לא נתחייב הבעל אלא להחזיר לה את הקרן ולא את השבח שעלה לחלקו.

לאור הנ"ל, אני מסכים עם דעת האב"ד הרה"ג מ. טופיק לדחות את הערעור.
(-) חגי איזירר

לאור האמור לעיל, מוחלט לדחות את הערעור.

אין צו להוצאות.
ניתן ביום כ"ז תמוז תשס"ג (27/07/2003)

(-) הרב משה טופיק - דיין, יו"ר        (-) הרב שלמה בן שמעון - דיין        (-) הרב חגי איזירר - דיין