הצדדים נישאו כדמו"י ביום - 10/8/92, ומנישואין אלו נולדו להם שני ילדים, עדיין קטינים. בין בני הזוג שורר סכסוך ממושך קשה ועמוק, ומאז חודש אוגוסט 2007 הם פרודים. הבעל עזב את הבית ולא שב אליו. לדבריו, בעקבות תלונות שווא שהגישה כנגדו האישה הוא הורחק מהבית על ידי המשטרה לחמישה ימים. מחשש למימוש איומיה לפיהם בכוונתה להמשיך ולהגיש כנגדו תלונות שווא סדרתיות שכאלה-דבר שעלול, לדעתו, לפגוע בקריירה הרפואית שלו כרופא - הוא החליט שלא לחזור עוד הביתה.

מצידה של האישה התמונה שונה. לדבריה, הגשת התלונות הללו כנגד הבעל נבעו מתוך פחד. מהאלימות המילולית הקשה ומהתקפי הזעם שלו, שהופנו כלפיה.

במצב הנוכחי כיום, בשל היעדר סיכוי כלשהו לחזרה לחיי שלום, גם האישה מצהירה כי היא מסכימה להתגרש, אך היא תעשה זאת בלית ברירה, בכפוף לקבלת כתובתה (בסך 180,000 ₪), וקבלת פיצויים.

הבעל - שהגיש את תביעת הגירושין - דורש לחייב את האישה בקבלת גיטה ולהפסידה את כתובתה.

שתים הנה עילות הגירושין שאותן מעלה הבעל (להלן - "התובע") כנגד הנתבעת (להלן – "הנתבעת"):

א. העילה הראשונה: לדברי התובע, הנתבעת זנתה תחתיו. היא ניהלה קשרים רומנטיים עם גברים ונשים זרים. היא נסעה מספר פעמים לסופי שבוע לבתי מלון בקפריסין עם המאהב שלה. באחת מהפעמים הללו כשהיא שבה, היא סיפרה שהיא נסעה עם חברתה לבית מלון בטבריה. לדבריו, מדובר בתירוץ מפוקפק הבא לכסות על בגידותיה.
ובלשונו –

"יש לי חשד סביר על זנות מצד אשתי, היא יצאה כל לילה, היה לה פלאפון חשוד... היא נסעה לחו"ל עם מי שהוא. יש לי מסמך שנרשם על שם גבר אחר ב"מגדת עתידות" ובאותו מסמך נכתב על גבר זר לגבי האופי שלו ועל כל מערכת הסבל שהוא עובר. אני מצאתי זאת. מאחר ולא יכולתי לעקוב אחריה בגלל שלא היה לי יכולת כלכלית". (פרוטוקול מיום ד' בחשוון תשס"ט, 2/11/2008).

כוונתו של התובע בעניין "מגדת העתידות" מתייחסת למסמך אותו מצא התובע אצל הנתבעת, וכלולים בו רשימות של שמות אנשים הקרובים לנתבעת (בעיקר בני משפחה) שעליהם היא ביקשה לקבל מידע מאותה "מגדת עתידות", ואת תשובותיה המפורטות של אותה "מגדת" בנוגע אליהם. אחד מן השמות שהוזכרו באותו מסמך היה שמו של מר אלמוני - המאהב שעימו היא נסעה לקפריסין, לדברי התובע. המסמך הנ"ל צורף כנספח לסיכומיו של התובע.

הנתבעת מצידה מכחישה את כל המיוחס לה. לדבריה, היא לא נסעה לקפריסין לסופי שבוע, ומעולם היא לא ניהלה כל קשר אינטימי כלשהו עם גברים או נשים זרים. באשר לפלאפון החשוד - לא היה ולא נברא.

בנוגע לאותו מסמך שנוגע ל"מגדת העתידות", ששמו של מר אלמוני שורבב לתוכו, אומרת הנתבעת שמדובר באדם שעימו היו לה קשרים עסקיים בלבד. מר אלמוני סייע לה בהקמת עסק לרפואת שיניים ואסטטיקה שאותו היא הקימה, כאשר הוא משקיע בעסק סכום של כעשרת אלפים ₪. בכדי לבדוק האם מדובר באדם אמין או לא, היא פנתה לאותה "מגדת עתידות".

בא כוחו של התובע, עורך הדין אהרון בניסטי, דרש מהנתבעת שתציג את דרכונה המקורי, וכן שתציג אסמכתא המוכיחה את השקעתו של מר אלמוני בעסק אותו פתחה הנתבעת. זאת בשל העובדה כי בדיון שנערך ביום כ"ב האדר תשס"ט, 18/3/2009, הודתה הנתבעת שאת סכום ההשקעה הזה היא קיבלה בהמחאה ולא במזומן. בית הדין הורה לה בצו שיפוטי שתמציא לו את המבוקש.

הנתבעת לא עשתה זאת. לדברי בא כוחה, עורך הדין מאיר בר מוחא, הדרכון המקורי אבד וכל שנותר ביד מרשתו הוא צילום בלבד של הדרכון ואותו הוא המציא לתובע ולבית הדין. יוער כי לנושא זה של "פרשיית הדרכון" הזו נתייחס בהרחבה בהמשך הדברים.

באשר לטענות הבגידות וסופי השבוע בקפריסין של מרשתו, טוען בא כוחה של הנתבעת כי הלכה פסוקה היא - ש"אין דבר שבערווה פחות משניים", וש"על פי שניים עדים יקום דבר"! התובע לא הביא כל ראיה, בודאי לא ברמה של עדות כי מרשתו זנתה, או אפילו התייחדה עם גבר זר כל שהוא - "הכול חשדות ולשון הרע", כלשונו.

בנוסף לכך, מאחר והתובע לא הצדיק את עזיבתו את הבית לפיכך יש לראות בו כבעל מורד, לדחות את תביעת הגירושין שלו, ולחייבו בתשלום הכתובה.

יתירה מכך. בא כוחה של הנתבעת מפנה לדיון ההוכחות האחרון שהתקיים בבית הדין ביום י"ז באלול תשס"ט, 30/9/2009, בו הביאה הנתבעת חוקרים פרטיים אשר תיעדו בצילום והעידו לפנינו אודות קשר רומנטי אותו קשר התובע עם אישה זרה. התובע נצפה מתרועע בחברתה של אישה זרה, ומדובר באשת איש בשם אלמונית. החוקרים העידו שבליל ה-29/1/09, לאחר שהשניים סעדו והתגפפו במסעדה תל אביבית, הם נסעו יחדיו במכוניתו של התובע אל דירת האישה, שם הם בילו את הלילה. רק למחרת, בשעה 11.00בבוקר, נצפה התובע יוצא מפתח בניין ביתה.

משכך, טוען בא כוחה של הנתבעת, כי יש להכיר בעובדה זו כדי לקבל את תביעת שלום הבית של מרשתו תוך קביעה שהתובע הוא בעל המורד באשתו, ו"רועה זונות". עם זאת, מאחר ובמציאות הנוכחית אפסו הסיכויים לשלום בית - "על כן על התובע לשלם כתובה וכפל כתובה בסך 360,000 ₪, תוך חיוב הוצאות משפט בסך של 50,000 ₪", כלשונו, בסוף סיכומי ההגנה.

ב. עילת הגירושין השנייה אותה מעלה בא כוחו של התובע היא, שיש לראות בשני בני הזוג כמורדים זה על זה, בהתאם לשיטת רבנו ירוחם הידועה לפיה בבני זוג המורדים זה על זה יש לחייב בגט גם בדרך של כפיה.

כראיה לכך שגם האישה מאסה בחיי הנישואין וכי רצונה האמיתי הוא בסיום המערכת הזו, מציין בא כוחו של התובע מספר עובדות הנוגעות להתנהלותה המשפטית של הנתבעת בנושאי הרכוש:

1. ביום ה-7/6/2008, הגישה הנתבעת בבית המשפט לענייני משפחה תביעה לפירוק השיתוף בדירת המגורים המשותפת על ידי מכירתה בשוק החופשי. את התביעה הזו היא הגישה באמצעות באת כוחה הקודמת, עורכת הדין חדווה בר נפתלי. בנימוקי הבקשה נכתב כי חלה התדרדרות קשה ביחסיהם של בני הזוג, הבעל מתעלל באישה, נוהג בחוסר אחריות פיננסית ובפזרנות, מסית נגדה את הילדים, ועוד.

2. ביום ה-7/10/2007, לאחר שהנתבעת החליפה ייצוג משפטי ומינתה את בא כוחה הנוכחי, עורך הדין מאיר בר מוחא, היא הגישה לבית המשפט תביעת רכוש מתוקנת שכותרתה "שמירת זכויות וסעדים הצהרתיים", אולם מעיון בתוכנו של כתב התביעה ניתן לראות כי מדובר בתביעה זהה, פחות או יותר, לתביעת הפירוק הקודמת אותה היא הגישה בעבר. מלבד הבקשות למתן סעדים הצהרתיים בהן נפתחה התביעה החדשה והמתוקנת, דרשה הנתבעת בהמשך כתב התביעה דרישות אופרטיביות מוגדרות ורבות. בסעיף 42 היא דרשה שהתובע ישלם לה מחצית מהרווחים שאותם הוא צבר מהיום בו הוא קיבל את תואר ה"מומחה" לרפואת שיניים, שישלם לה "כספי מוניטין" לאחר שהם יוערכו על ידי שמאי, שישיב לה סכום של שלושים אלף דולר אותו היא שילמה כמקדמה עבור דירת המגורים המשותפת, ועוד.

3. יתירה מכך. ביום ה-30/11/2008, הגישה הנתבעת בבית המשפט תביעה לאיזון משאבים בהתאם לתיקון סעיף 5 שנחקק אז ב"כנסת" ואשר מאפשר את ביצוע האיזון עוד בטרם פקיעת הנישואין כאשר הצדדים פרודים זמן רב. יוער כי תיקון החוק נחקק ממש באותו פרק זמן - כשלושה שבועות לפני כן, ומשכך הזדרזה הנתבעת וניצלה את תיקון החוק לצורך הגשת תביעה לאיזון משאבים שמשמעותו חלוקה בפועל של כל הרכוש המשותף, כולל את דירת המגורים.
כלשונו של בא כוחו של התובע –

"ברור הדבר כי אישה הרוצה באמת ובתמים בשלום בית ולא רק לצרכים טקטיים לצורך גביית כתובה שלא כדין ועשיית הון שלא במשפט, לא מבקשת לפרק את השיתוף בדירה ו/או לעשות איזון משאבים טרם גירושי הצדדים. הפעולות הרכושיות הללו של הנתבעת בבית המשפט נובעות מרצון להתגרש מהתובע, תוך מכירת דירת הצדדים וקבלת מחצית מרכושו הרשום על שמו בלבד". (סעיפים 5-6 לתגובתו לסיכומי הנתבעת).

כאן אנו מוצאים מקום להעיר ולהביע את פליאתנו שבנושא חשוב שכזה ישנה התעלמות מוחלטת מצידו של בא כוחה של הנתבעת בסיכומיו. בסיכומי הנתבעת אין כל התייחסות לטענות הקשות הללו בדבר חוסר כנותה של הנתבעת בטענות שלום הבית שלה. ואכן מדובר כאן בשאלות נוקבות וחמורות המנסרות להן בעוז בתיק זה שלפנינו: הכיצד יתיישבו תביעות הרכוש של הנתבעת בבית המשפט המראות את כוונתה לביצוע פירוק שיתוף באופן מעשי עם טענות שלום הבית שנטענות על ידה בבית הדין? איך שני הדברים הסותרים והמנוגדים הללו יכולים לדור אצל הנתבעת בכפיפה אחת?

כאן גם עלינו להזכיר כי הנתבעת הגישה את תביעת שלום הבית שלה לבית הדין בתאריך כ' באדר א' תשס"ח, 26/2/2008, (כתשעה חדשים לפני התביעה לאיזון נכסים), במסגרתו היא ביקשה וקיבלה מבית הדין סעד למדור ייחודי (ספציפי). בנוסף לכך גם בדיון הראשון (בנושא תביעת הגירושין של התובע) שנערך לפנינו ביום ד' בחשוון תשס"ט, 2/11/2008, הצהירה הנתבעת כי היא חפצה בשלום בית! כך גם בדיון השני אשר נערך לפנינו ביום כ"ב באדר, 18/3/2009, ובו חזרה הנתבעת על טענתה כי רצונה בשלום בית – וכל זה כאשר בין שני מועדי הדיונים הללו, דהיינו ביום ה-30/11/2008, הגישה הנתבעת בבית המשפט כתב תביעה לאיזון משאבים, שכלל גם את דירת המגורים!

לכל השאלות הנוקבות והקשות הללו אין כל התייחסות, בכתב סיכומיה של הנתבעת, וחבל.

אמנם אין לשאלות הללו כל התייחסות בכתב, אולם ישנה לכך התייחסות בעל פה. בדיון השני שהתקיים לפנינו (18/3/09) נחקרה הנתבעת על ידי בא כוחו של התובע. הוא הציג בפניה את השאלות הללו, אך הנתבעת בתשובתה העדיפה לגלגל זאת לפתחו של עורך דינה, ונצטט מדבריה שבפרוטוקול הדיון –

"ב"כ הבעל: ב -30/11/2008 הגשת בקשה לחלוקת רכוש, איזון משאבים חצי בחצי?
תשובה: לא אני אמרתי, אלא העורך דין.
ב"כ הבעל: האם את חתומה על תצהיר?
תשובה: כן.
ב"כ הבעל: מה כתוב?
תשובה: לעשות הסדר משאבים.
ב"כ הבעל: הגשת בקשה או לא?
תשובה: אולי עורך דיני כתב.
ב"כ הבעל: הוא הסביר לך?
בא כוח האישה: אני רוצה להתנגד!
האישה יוצאת מאולם בית הדין.
בא כוח האישה: היום קבוע להוכחות בתביעת הבעל לגירושין. עליו להביא ראיותיו. לא נקבע היום דיון בהוכחות בתביעת שלום הבית.
בית הדין: אם היא לא רוצה שלום בית, אז גירושין!
בא כוח האישה: קודם כל שומעים עילות גירושין. היה והוכיח - אז ייתנו פסק דין. היה ולא - האישה מוחזקת בשלום בית. בצדק קבעתם שהיום זה לתביעת גירושין (=כלומר הדיון נקבע לנושא הזה, א"י) הוא רוצה לומר "היעדר כנות לשלום" יכול להיות שאין עילות לגירושין או שלום בית, היום קבוע להוכחות לגירושין. בוגדת או לא בוגדת. זה מה שצריך לעשות. במועד אחר יתקיים דיון בשאלת שלום הבית". (פרוטוקול מיום כ"ד באדר, 18/3/09).

כלומר, לדברי בא כוחה של הנתבעת יש לערוך הפרדה: כנות טענת שלום בית לחוד, ועילות גירושין לחוד. לדעתו, בנושא הזה של כנות טענת שלום הבית של מרשתו יש לקיים דיון נפרד של הוכחות. כל עוד שלא נתקיים דיון הוכחות שכזה אזי "האישה מוחזקת בשלום בית", כלשונו. לטענתו, גם אין לראות בהיעדר כנות בטענת שלום הבית של מרשתו כקיומה של עילת גירושין. הוכחת עילת גירושין דורשת ראיה גמורה ברמה של עדות – "אין דבר שבערווה פחות משניים".

מנגד, כאמור, סובר בא כוחו של התובע שיש לראות בכך קיומה של עילת גירושין ויש לקבוע כי שני בני הזוג מורדים זה על זה.

זוהי אפוא נקודת המחלוקת הדורשת את הכרעתנו: האם בהיעדר סיכוי לשלום בית מדובר בתיק שלפנינו, או שמא במרידה הדדית של שני הצדדים עסקינן כאן.


ייאמר כעת כי אנו מקבלים את תביעת הגירושין של התובע. הנתבעת חייבת לקבל את גטה והיא הפסידה את תוספת כתובתה בהתאם לדברי רבנו ירוחם בבני זוג המורדים זה על זה. גישתו של בא כוחו של התובע בעילת הגירושין השנייה מקובלת עלינו לחלוטין בנידון שלפנינו.

נבהיר את דברינו. על דרך ההכללה נקדים ונאמר שלא בכל מקרה שבו אין כל סיכוי לשלום בית, או לחילופין כשטענת שלום הבית של אחד מן הצדדים איננה כנה-ניתן בהכרח לראות בכך כקיומה של עילה עצמאית לגירושין. היעדר סיכוי לשלום בית, ברובם של המקרים, איננו מהווה עילה לחיוב בגט.

יתירה מזו, לפי ההלכה רבים הם המקרים אותם יש לקבוע כ"לא לרחק ולא לקרב". כלומר, במקרים אלו בני הזוג תלויים ועומדים ללא הכרעה לחיוב גט מכאן או לחילופין לשלום בית מכאן. זוהי ההכרעה בעצמה – אין לחייב בגט וגם אין לחייב את הצד השני לחזור לשלום בית.

במקרים אחרים, גם כאשר קיימת אמתלא ברורה לביטול שלום הבית ולאי הכרזת מורד/ת על אחד מהצדדים - לא ניתן לחייב בגט, ופעמים שאפילו חיוב המזונות יוותר בעינו. פעמים שאמתלא זו באה כמסייעת לתביעת הגירושין, ופעמים שהיא באה כמסייעת לטענה השוללת את שלום הבית. בהתאם לכך תהיינה התוצאות וההשלכות ההלכתיות, בעיקר בנושא המזונות, אך לא כאן המקום להיכנס לחילוקי הדינים והפרטים במקרים השונים.

אולם, ללא צל צלו של ספק, המקרה שלפנינו שונה לחלוטין מהמקרים הנ"ל.
לפנינו עומדת נתבעת אשר הולכת בדרך פתלתלה של כחש, תוך גלגול עיניים צדקני המתגלגל לכיוונו של בא כוחה. נאמר ברורות: הנתבעת איננה חפצה בבעלה כלל וכלל. כבר בזמן שהם התגוררו יחדיו באותה דירה משותפת, עם ילדיהם המשותפים, היא ניסתה לפרק בפועל את התא המשפחתי באמצעות הגשת תביעה לפירוק שיתוף אותה היא הגישה בבית המשפט. כאמור, הבעל עזב את הבית רק כחודשיים לאחר הגשתה של התביעה הזו, ועזיבתו הייתה בעקבות הרחקתו באמצעות המשטרה.

פירוק שיתוף בדירה המשותפת על ידי אחד מבני הזוג כאשר שני בני הזוג גרים בה יחדיו, מבלי שתוכח לפנינו סיבה רצינית ומוצדקת למהלך שכזה – כמוהו כאמירה קולנית חד משמעית וברורה האומרת - "איני רוצה בך"! לאמור, אין לי כל רצון להמשיך ולחיות איתך בתא משפחתי אחד, וברצוני לפנות לדרך חדשה, בנפרד ממך!

לא מדובר כאן בסתם פירוד מרצון, שפעמים שהוא נעשה בהסכמה, ופעמים שהדבר נעשה גם באופן חד צדדי על ידי אחד מבני הזוג לצורך בחינה מחודשת של מערכת היחסים הזוגית - תופעה מצויה, אם כי לא שכיחה, בציבור הרחב במערכות זוגיות. פירוד שכזה, גם כשהוא נעשה באופן חד צדדי לכל היותר ייכנס לתחומם של הלכות מורד/ת , אך עדיין אין בכך קביעת עובדות בשטח כמו במכירת הדירה המשותפת.

פני הדברים בתיק שלפנינו שונים בתכלית.

כאן מדובר במהלך יזום שאותו נקטה הנתבעת, כבר בראשיתו של הסכסוך. קורה שבין בני זוג פורצות מריבות, ואפילו קשות, אך במקרים רבים ניתן עדיין ליישב את ההדורים גם במקרים קשים, בתנאי שעוד קיים מעט רצון טוב לתקן ולהציל את הנישואין ולא למהר לפרק את המשפחה. ברם, הפעלתו של "נשק יום הדין" בדמות הגשת תביעה לפירוק שיתוף לצורך מכירת דירת המגורים המשותפת כבר בתחילתו של ההליך המשפטי שנפתח בין הצדדים, מראה בעליל כי כבר גמלה אצל הנתבעת החלטה להתגרש והיא נחושה לפרק את הבית והמשפחה. יש לראות בכך החלטה עקרונית מצדה לפירוקו של התא המשפחתי וריסוקו לרסיסים, כמו אומרת: מעתה ואילך כל אחד מאיתנו יתגורר לו בגפו, בפני עצמו, ובדירה משלו! חסל סדר משפחה!

כמובן שגם למהלך חמור שכזה יש תיקון ו"תשובה", ויתכן שבחלק מהמקרים עוד קיימת אפשרות להשיב את הגלגל אחורנית. אולם במה דברים אמורים, כאשר הצד המקלקל חוזר בו, עושה תפנית חדה, ופונה בכנות לדרך של פיוס ושלום.

אך כאמור, אין אלו פני הדברים בתיק הזה שלפנינו.
לאחר הגשת תביעת הפירוק החליפה הנתבעת ייצוג משפטי. מתאימים כאן מאד דברי הפתגם המפוקח שאומר: "פרקליטים חדשים – זמירות חדשות"... כלומר, בהתחלפות הפרקליטים תתחלפנה גם הטענות.... ואכן, בתוך זמן קצר הוגשה לבית המשפט "תביעת רכוש מתוקנת" במקומה של התביעה הראשונה שהוגשה שם. תביעה זו אמנם לא דרשה את פירוק השיתוף בדירה, אך היא בהחלט איננה בקשה תמימה למתן סעדים הצהרתיים כפי שנכתב בראשו של כתב התביעה. כפי שכבר צוין, מדובר בתביעות ממוניות בעלות משקל רב כמו תביעה לפירוק שיתוף בפועל וקבלת מחצית מזכויותיו הממוניות שאותן צבר התובע, המוניטין, ועוד.

יוער, כי תביעה מתוקנת זו אף נוגעת, אם כי בצורה עקיפה, לנושא פירוק השיתוף בדירת המגורים בדמותה של הגשת תביעה יצירתית מצדה של הנתבעת לקבלת דמי השקעתה (בסך שלושים אלף דולר!) שאותם היא שילמה כמקדמה לרכישת הדירה המשותפת. מדובר אפוא בפירוק שיתוף מינורי יותר מתביעה רגילה לפירוק שיתוף, ונראה כי בהחלט יש להגדיר זאת כ"תביעה מתוקנת לפירוק שיתוף"... או "פירוק שיתוף מתוקן"...

ואכן, מהשק של הנתבעת יצא לבסוף המרצע, כאשר זו הגישה בבית המשפט את תביעתה לביצוע איזון משאבים כולל, ביום ה-30/12/2008. תביעה זו הוגשה סמוך ונראה למועד תיקון חוק יחסי ממון בין בני זוג ב"כנסת", וכאמור, מועד הגשתה היה בין שני מועדי הדיונים שנערכו בבית הדין בהם הצהירה הנתבעת על רצונה בשלום בית!

אמור מעתה, מדובר אפוא באותן "זמירות" חרף התחלפותם של הפרקליטים!... ואולי אף נוכל לומר כי הפעם השינוי הזה הופיע דווקא בעטיו של השינוי בחוק, וכעת גם פתגמנו ישתנה לו; כעת הוא יבוא בפנים חדשות ויאמר : "חוקים חדשים - זמירות חדשות"...

נמשיך את הקו הלאה. באם נבחן לעומק את טענות הנתבעת לשלום בית נוכל להיווכח שבכלל אין כאן כל כוונה לחזור לחיי שלום עם הבעל אלא לכל היותר להחזרתו הביתה בעבור טובתם של הילדים, ותו לא. כלשונה של הנתבעת –

"ב"כ התובע: את רוצה שלום בית?
תשובה: אמרתי שאני רוצה שלום בית.
ב"כ התובע: עכשיו, היום ב -18/3?
תשובה: זה תלוי בכמה דברים.
ב"כ התובע: תסבירי!
תשובה :שיתחיל להיות אבא, שישלם בהוצאה לפועל, יש לבת בעיות של קשב וריכוז, לקחתי את הילד לפסיכולוג והוא הפסיק (הכוונה לטיפול הפסיכולוגי, א"י) בגלל שלא רצה לשלם.
ב"כ התובע: ואם לא ישלם, אין שלום?
תשובה: התייחסות לילדים". (פרוטוקול הדיון השני, כ"ב באדר,18/3/09, עמוד 1).

נמצא אפוא כי שלום הילדים ותשלומי המזונות שבהוצאה לפועל הם אלו שעומדים בבסיסה של טענת שלום הבית שלה. נראה כי עובדה זו אינה תואמת את רצונה המוצהר של הנתבעת לשלום בית והוא מן השפה ולחוץ. היא איננה חפצה כלל בבעלה אלא בכספו, ברכושו, ובזכויותיו הממונית.

בנוסף לכך הנתבעת מעולם לא עשתה פעולה כלשהיא לצורך שלום הבית שלה! כבר מההתחלה לא חסכה הנתבעת כל מאמץ כדי להיאבק בתובע לצורך ביצוע פירוק השיתוף בדירה. היא לא נקטה במאמץ כלשהו, ולו הקטן ביותר, לקראת כינונו של שלום בית כפי שהיא טענה לפנינו. כך גם בדיון שנערך לפנינו (ד' חשוון, 2/11/08) השיבה הנתבעת לשאלת בית הדין -

שאלה: "האם שלחת לו אנשים שיחזור?
תשובה: לא.
שאלה: הוא לא חשוב כל כך?
תשובה: ביקשתי ממנו שיחזור, הילדים חסרים לו"...

כדאי לציין כאן גם את דבריה של כבוד השופטת מרים קראוס בדיון שנקבע שם בנושא מזונות האישה והקטינים בהחלטתה מיום ה -27/01/2008, שם כתבה השופטת במילים ברורות -

"האישה טוענת מילולית (ההדגשה הוספה, א"י) שהיא מעוניינת בשלום בית. הבעל איתן בדעתו שפניו לגירושין".

כמובן, שדברי השופטת נאמרו באופן אגבי במסגרת הדיון שנערך שם בנושא המזונות. הסמכות הייחודית בנושא הזה מסורה כמובן לבית הדין. אך עם זאת יש לדבריה של השופטת משקל רב, וזאת בשל העובדה שבית המשפט הפנה אז את הצדדים להליך גישור שנערך ביחידת הסיוע שע"י ביהמ"ש. הליך זה נחל כשלון חרוץ. כפי הנראה זהו הניסיון היחיד שנעשה עבור שלום בית, וגם הניסיון הזה נראה לכאורה כמי שנכפה עליהם ע"י בית המשפט כהוראה מגבוה. לדברי התובע ביחידת הסיוע דובר בעיקר בנושאי הרכוש. נבהיר כי מה שדובר שם איננו ידוע לנו, הדברים לא נחשפו לעיננו, אך נראה כי דבריה של השופטת שקבעה כי טענת שלום הבית של הנתבעת היא "מילולית" - לא נולדו בחלל ריק.

כבר הזכרנו לעיל את עובדת הסתבכותה של הנתבעת בחקירתה בעת שהיא נשאלה אודות תביעתה לאיזון נכסים. הנתבעת התפתלה ותלתה את הקולר בצווארו של בא כוחה - "אולי עורך דיני כתב"... בא כוחה, באמצעות תרגיל משפטי "מבריק", מיהר ותלה את הקולר שתלתה בו מרשתו על מסמר "הפרוצדורה הטכנית" - תוך הצגת התנגדותו להמשך החקירה בתואנה כי הדיון נקבע עבור נושא הגירושין, ולא עבור נושא שלום הבית...

מכאן נמשיך ונבחן את דרכה הפתלתלה של הנתבעת בעניין נוסף שעלה לפנינו - "פרשיית הדרכון".

"פרשיית הדרכון" – דין מרומה?
בפרשייה משפטית עגומה זו ממשיכה הנתבעת להלך בעקביות בדרך עקלקלה תוך העלמת ראיות והפרת צווים שיפוטיים שניתנו על ידנו. הפרות אלה מאופיינות בחוסר תום לב ומלוות בהצטדקויות מפולפלות ונפתלות.

כאמור, לדברי התובע, נהגה הנתבעת לבלות סופי שבוע בבתי מלון בקפריסין עם גבר זר. בא כוחה דרש מהנתבעת שתציג את דרכונה בכדי להצדיק זאת. בדרכון ישנו תיעוד רשמי של היציאות והכניסות בארץ ובחו"ל.

בדיון שנערך ביום כ"ב באדר תשס"ט,18/3/09, נשאלה הנתבעת על ידי בא כוחו של התובע –

"שאלה: בקיץ 2007 אמרת לבעלך שאת נוסעת לבית מלון בטבריה.
תשובה: כן, הייתי בסוף שבוע.
שאלה:לא היית בקפריסין?
תשובה: לא!
שאלה: יש לך דרכון?
תשובה: אין לי עלי.
שאלה: תוכלי להציג?
תשובה: אין לי, אני אציג לבית הדין".

מאז הדיון, במשך חדשים ארוכים הופנו לבית הדין בקשות ותגובות רבות של שני הצדדים בנושא זה של הצגת הדרכון. למרות הוראה מפורשת של בית הדין על המצאת הדרכון, הדבר לא נעשה. הוראה זו פתחה בתיק פרק חדש של התכתשויות והאשמות הדדיות של באי כוחם של הצדדים סביב נושא זה. זה מאשים את רעהו באי קיום החלטות ו"בביזיון בית הדין", וזה משיב דורש רק את הדרכון המקורי וזה דורש ממנו להסתפק בצילום הדרכון בלבד.

בתחילה אמנם ניתנה החלטה שהתירה את המצאת ההעתק מהדרכון, אך לאחר שהתובע דרש, ובצדק, את הדרכון המקורי בלבד, ניתנה על כך החלטה שיפוטית ברורה להמצאתו של הדרכון המקורי בלבד (ביום י"ב בטבת תש"ע, 29/12/2009). ומאז, נפתחה לפנינו סאגה שלימה של התחמקויות והתפתלויות מדהימות.

לצערנו הרב, חלק נכבד מתכולת התיק גדוש בבקשות/תגובות/התחמקויות סביב הנושא זה של המצאת הדרכון. כעת, גם בפסק הדין נקדיש לכך התייחסות רחבה בשל החומרה הרבה שאנו רואים בהתנהלותה של הנתבעת ובא כוחה בפרשייה מביכה זו.

לא נרחיב לפרט כאן את כל הבקשות והתגובות של הצדדים, אך בשורה התחתונה-הדרכון המקורי מעולם לא הומצא לא לבית הדין ולא לבא כוחו של התובע. גם לאחר שניתנה לנתבעת החלטה שיפוטית נוספת שהורתה לה להופיע ולהפקיד את הדרכון במזכירות בית הדין, הדבר לא נעשה!

נצטט מהחלטה נוספת שניתנה על ידנו, ביום כ"ז באייר תש"ע, 11/05/2010 –

הונחה לפנינו הודעתה של המשיבה כי- "דרכונה המקורי אבד, והדבר נאמר לביה"ד מזה מכבר, ומשכך, הורה ביה"ד בהחלטותיו הקודמות על הצגת צילום הדרכון שלה".
נאמר, ובצער רב , שהודעה זו לחלוטין איננה מקובלת עלינו.
לאחר החיפוש והעיון בתיקי ביה"ד ובמערכת המחשוב לא מצאנו כל זכר להודעה שנשלחה בעבר ע"י המשיבה שדרכונה המקורי נאבד (ההדגשה הוספה, א"י). במשך חדשים ארוכים ניהלה המשיבה 'קרב מאסף' להצגת ההעתק מהדרכון ולא את המקור. נציין כי כבר בראשית הדרך הורינו למשיבה להציג את הדרכון המקורי לבא כוחו של המבקש.
לפיכך, עולה אצלנו חשד כבד על התנהלות פתלתלה ומתחמקת שלקויה בחוסר תום לב, ובחשש לכאורי להעלמת ראיות.
החשש זה מתחזק אצלנו במיוחד לאור הודעתה הנוכחית של המשיבה. לדבריה, בשל איבודו של המקור הורה ביה"ד על הצגתו של צילום הדרכון. השאלה המתבקשת היא - הכיצד ניתן לצלם דרכון שאבד?? – ובאם נאמר שהצילום של הדרכון כבר הוכן מראש – עוד קודם ש"אבד" - אדרבה הלוא היא הנותנת: מדוע בכלל נצרכה המשיבה להכין לעצמה מראש העתק מהדרכון שלה , בפרט כאשר ניתנו לה הוראות ברורות על הצגתו של המקור בלבד!
אשר על כן, באם הדרכון המקורי לא יומצא במסירה י ד נ י ת במזכירות ביה"ד בתוך 5 ימים אנו נשקול לראות בכך כהודאה מצידה של המשיבה לטענותיו של המבקש סביב לנושא זה .
על המזכיר הראשי הרב יהושע כ"ץ , לעדכן אותנו בעוד 5 ימים האם הדרכון הופקד אצלו או לא. לאחר מכן תינתנה על ידינו הוראות להמשך ההליכים.

תגובת בא כוחו של הנתבעת להחלטה זו הייתה מפתיעה מאוד.
ונצטט ממנה –

"לעניין זה תטען המבקשת כי בפרוטוקול הדיון מיום ה-18/3/09 (בשורות18-21)נשאלה המבקשת האם יש לה דרכון, וענתה: "אין לי". יובהר כי בעת שענתה המבקשת "אין לי", התכוונה כי אין בידה את הדרכון המקורי, ובכך למעשה הודיעה כי אין בידה דרכון, (ההדגשה במקור, א"י ). כן יובהר כי מייד לאחר מכן נשאלה המבקשת האם תוכל להציג לכבוד בית הדין את הדרכון, וענתה: "אין לי, אני אציג".
כן יובהר כי כוונת המבקשת היה לצילום הדרכון אשר היה מצוי ברשותה. יוער כי מעבר לכך לא הודיעה המבקשת אודות איבוד הדרכון, כיוון שלא נדרשה לכך, שכן בהחלטות ביה"ד בעניין זה, נתבקשה המבקשת להציג את צילום הדרכון".

בנוגע למה שנכתב בהחלטתנו - " השאלה המתבקשת הכיצד ניתן לצלם דרכון שאבד?" -משיבה בא כוחה של הנתבעת בהמשך תגובתו הנ"ל –

"לעניין זה תטען המבקשת, כי טבעי ונהוג שאנשים מצלמים את דרכונם, למקרה שזה ייאבד. כך נוהגים אנשים רבים, בפרט אלו המצויים בהליך גירושין... משכך לא ברור מדוע בית הדין "רמז" כי המבקשת כי המבקשת איננה דוברת אמת, וביקש להציג דרכון מקורי אשר כבר נאמר לכבוד ביה"ד כי הוא אינו קיים!!!
למעלה מן הצורך, תטען המבקשת כי אף אם יחליט ביה"ד הנכבד, כפי שציין בהחלטתו כי "אנו נשקול לראות בכך כהודאה מצידה של המשיבה לטענותיו של המבקש סביב נושא זה" - גם אז, אין בכך בכדי להוכיח טענת בגידה כפי שטען המשיב . הדין הוא והלכה היא ש"ערווה בשניים": הרי כדי להוכיח בגידה שומה היה על הבעל להביא שני עדי ראיה שראו זנות"....

תגובתו של בא כוחו של התובע לא איחרה לבוא. נצטט מעט ממנה –

"מצער שוב לראות כיצד ממשיכה המבקשת בהודעתה הנ"ל לזלזל בכבוד ביה"ד ובאינטליגנציה של הדיינים זלזול מעין זה היא לא הייתה מרשה לעצמה לעשות בבית המשפט לענייני משפחה.
...ברור לכל כי המבקשת התחייבה ביום כ"ב אדר,18/03, בעת חקירתה בדיון בביה"ד להמציא את הדרכון המקורי ולא את צילומו. המבקשת נשאלה ע"י הח"מ כפי שניתן לראות בפרוטוקול:
"שאלה: תוכלי להציג?
תשובה:" אין לי, אני אציג לבית הדין".
ברור כי כוונת המבקשת "אין לי" מוכיחה כי הדרכון לא אבד לה, אלא הוא בסך הכול לא נמצא עימה בעת חקירתה בביה"ד ולכן היא התחייבה להציגו בביה"ד. אין ספק כי לו אבד לה הדרכון קודם חקירתה בבית הדין, הייתה היא משיבה בפשטות כי דרכונה אבד.

באשר לדברי בא כוחה של הנתבעת שהדבר טבעי שדרכם של מתדיינים לצלם את דרכוניהם, כותב בא כוחו של התובע –

"זהו ההסבר השקרי שהנפיקה המבקשת כדי להסביר מדוע צילמה היא מראש את הדרכון המקורי טרם שאבד ושמרה אותו אצלה זמן רב. אולי ביום מן הימים היא תיחקר על נסיעתה לקפריסין עם מאהבה"...

וכאן עלינו לומר, ובצער רב, אנו בהחלט מסכימים עם כל מילה שנכתבה בתשובתו של בא כוחו של התובע, גם בנוגע לסוגיית האינטליגנציה ...
ונוסיף מעט על דבריו הנכוחים. ב"כ של הנתבעת בתגובתו להחלטת בית הדין כותב ש"הנתבעת נשאלה האם יש לה דרכון וענתה - "אין לי". סוף ציטוט.

כאן עלינו להעיר כי הנתבעת ענתה אחרת - "אין לי, אני אציג לבית הדין".

כלומר, פשטות דבריה מורים כי באולם הדיונים דרכונה לא היה ברשותה ושבכוונתה להמציאו מאוחר יותר לבית הדין. זו אכן ההבנה הפשוטה. נראה כי לא אחטא אל האמת באם אומר שגם בא כוחו של הנתבעת הבין זאת. לא בכדי הוא השמיט בסעיף 3 לתגובתו, את הסיפא במשפט שאמרה מרשתו -"אני אציג לבית הדין", דהיינו את הדרכון. למילים הללו הוא התייחס לאחר מכן בהמשך תגובתו, אך הכניס בהן פרשנות מקורית ומתפתלת.

לדבריו, יש לפרש את דברי מרשתו בדרך הבאה : "אין לי", פירושו: כי הוא אבד... ו "אני אציג לבית הדין" - פירושו: את הצילום של הדרכון...

כמובן שיש לראות בפרשנות הזו כהוצאת דברים מפשטותם. את דבריה של הנתבעת יש ללמוד על דרך הפשט, ולא על דרך הדרש הרמז או הסוד.

בצער נאמר כי גם לחוסר תום הלב יש לשים גבולות. לא ניתן לשטות ולהתפתל ללא כל מעצורים. הנתבעת מסתתרת לה מאחורי ההלכה ש"אין דבר שבערווה פחות משניים" ובכך היא מרשה לעצמה להתנהג ככול העולה על רוחה: להסתיר ראיות, להפר החלטות שיפוטיות, וחמור מזאת - לנסות להטעות את בית הדין, תוך הצטדקות מפולפלת פתלתלה ועקלקלה.

במשפט העברי קיימת להתנהלות הזו הגדרה ברורה וחדה-"דין מרומה" !

פרטי הלכותיו של דין מרומה נתבארו בתלמוד במסכת שבועות בדף ל', ברמב"ם פרק כ"ד מהלכות סנהדרין הלכה ג', וב"שולחן ערוך" 'חושן משפט' סימן ט"ו, סעיף ג', ובנושאי כלים שם.

כתב הרמב"ם -

"מניין לדיין שהוא יודע בדיו שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצוואר העדים, תלמוד לומר "מדבר שקר תרחק"(שמות כ"ג)... אבל אם היה ליבו נוקפו שיש בדין רמיות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אע"פ שאינו יכול לפוסלם או שנוטה דעתו שבעל דין זה רמאי ובעל עורמה והשיא את העדים אף על פי שהם כשרים ולפי תומם הטעם, או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים מסותרים ואינן רוצים לגלותם – כל אלו הדברים וכיוצא בהם אם באו לדיין בדין אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו מדין זה וידוננו מי שליבו שלם בדבר, והרי הדברים מסורים ללב והכתוב אומר "כי המשפט לאלוקים הוא".

דברי הרמב"ם נקבעו להלכה גם ב"שולחן ערוך", ונוסף עליהם –

"וכשהיה רואה הרא"ש באומדנא דמוכח שהדין מרומה, היה כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשום דיין להשתדל בדין זה. במה דברים אמורים כשהתובע רמאי, אבל כשהנתבע רמאי אין הדיין יכול להסתלק, שלא ישתכר הרמאי ברמאותו אלא יחקור יפה לבטל רמאותו".

וראה שם בנושאי כלים (בסמ"ע ס"ק י"ג, ובש"ך ס"ק ה') שהביאו מתשובת הרא"ש שכתב –

"אם הנתבע לא רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו - ודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאילו השיב לו ונתברר השקר".

כוונת דברי הרא"ש הללו הם שנתבע שאיננו רוצה להשיב אזי יש לראות בשתיקתו כהודאה. כמובן שיש לסייג את הדברים מאחר והם נוגעים לדיני ממונות בלבד. לא ניתן על בסיס של "דין מרומה" לקבוע בענייני איסורים וערווה החמורה. "דין מרומה" תופס בדיני ממונות ולא בהלכות גירושין וחיוב לגט.

ונבאר את הדברים. החילוק שקיים בין דיני ממונות לדיני הגירושין איננו בשל רמת ההוכחה העודפת כביכול נדרשת בדיני הגירושין והערווה החמורה ביחס לדיני ממונות. הכלל ש"על פי שניים עדים יקום דבר" נאמר הן בדיני ממונות והן בדבר שבערווה. בתלמוד מבואר שקיימת גזירה שווה ביניהם, ואדרבה הצורך הראייתי בעדות בשניים בדבר שבערווה נלמד מדיני ממונות, ("גזירה שווה "דבר דבר" מממון" – ראה גמרא קידושין דף ס"ה).

עם זאת ישנו חילוק מהותי ביניהם:

בדיני ממונות מלבד מערכת ההוכחות והעדויות, קיימת מערכת נוספת – מערכת של טענות. הלכות טוען ונטען. כאשר טענתו של התובע בריאה וברורה יותר מטענתו של הנתבע – יפסיד הנתבע בשל טענתו הגרועה ויתחייב לשלם לתובע את סך תביעתו. לדוגמה : ברי ושמא ברי עדיף (כתובות דף י"ב). התובע מנצח בטענת הברי שלו. להלכה נפסק אמנם כאותה הדעה בגמרא שחולקת וסוברת שלאו ברי עדיף והעמד ממון על חזקתו (ראה רמב"ם פרק א' מהלכות טוען ונטען, ושו"ע חו"מ סימן ע"ה). אך כל זה כאשר הנתבע טוען לכל הפחות טענת "שמא" (כמו איני יודע אם לוויתי או התחייבתי לך), אולם כאשר הנתבע אינו רוצה כלל להשיב על טענתו של התובע, אן שיש לחשוד שטענתו היא טענה מרומה – כאן לכולי עלמא יזכה התובע בדינו מכוח טענתו. ראה רמב"ם בפרק ו' מהלכות טוען ונטען.

מערכה זו של הלכות טוען ונטען איננה נוגעת לעניינו של תביעה לחיוב בגט. שם יידרשו עדים כשרים. "אין דבר שבערווה פחות משניים". ברם, באשר לתביעת הכתובה והמזונות – כאן מדובר בדיני הממונות הרגילים, והמערכה של הלכות טוען ונטען קיימת בהם. ראיה מפורשת לכך נמצאת בתלמוד במסכת כתובות דף י"ב בסוגיית "ברי ושמא". את דיני טענות ה"ברי ושמא" שבדיני מלווה ולווה מדמה התלמוד להלכות "ברי ושמא" שבתביעת כתובה. ידועה גם ההלכה שניתן להפסיד מזונות אישה בטענה עם אמתלא מבוררת למרות שאין בה כדי לחייב בגט. הביאור הוא כאמור: להוכחת עילות גירושין לחיוב בגט תידרש עדות ולא טענה מבורר

ולענייננו. באשר לחיוב האישה בגט, כבר מילתנו אמורה, הוזכרו דברי רבנו ירוחם בנוגע לבני זוג המורדים זה על זה. אין לראות ב"דין מרומה" כיוצר עילה לחיוב בגט, אך בודאי שיש לו משקל רב עבור הפסד הכתובה והמזונות. כאמור, מאחר וגם הנתבעת מסכימה להתגרש, הנידון שלפנינו עוסק בחיוב הכתובה, שהוא דין ממוני.

עוד יוער כי מבחינה עובדתית בנידון דידן לא ניתן לקבוע מכוחו של "דין מרומה" כי הנתבעת זנתה תחת בעלה באותו סוף שבוע בקפריסין. שהרי גם התובע איננו יודע בוודאות כי האישה זנתה תחתיו. הוא רק חושד בה בקשרים עם גבר זר. גם אם הנתבעת אכן נסעה לקפריסין, מניין לנו שהיא נסע עם גבר זר? ואם תמצי לומר שכן - מניין לנו שהיא גם התייחדה או נסתרה עימו? וכיוצא מספיקות שכאלה. כך שגם אם נראה בהתחמקויותיה של הנתבעת כהודאה שהיא אכן נסעה לקפריסין עדיין אין לראות בכך כהוכחה של עילת גירושין.

ברם, באשר לחיוב הכתובה-מאחר וזהו חיוב ממוני, בודאי שיש להלכותיו של "דין מרומה" השלכה ישירה בנושא זה. כמובן שיש לראות בניסיונותיה של הנתבעת להעלמת ראיות כריעותא וכחסרון בתביעת הכתובה של הנתבעת, בפרט כאשר ביחס לחיוב הכתובה האישה נחשבת כ"מוציאה ממוחזק", דהיינו כמוציאה ממון מחזקת בעלה.

למרות זאת, נראה יש להעיר כי להתנהלותה השלילית של הנתבעת היתה השלכה ישירה לסדר הדין גם באשר לפן האיסורי זה שנוגע לדיוני ההוכחות בעילות הגירושין. העלמת הראיות מצדה של הנתבעת וניסיונותיה של הנתבעת להסתיר את דרכונה המקורי יש בהם כדי לפגוע באפשרות לקיום דיון הוכחות בתיק. יתכן ובאם הדרכון המקורי היה מוצג לפנינו והיו מתועדות בו נסיעות רבות של הנתבעת לסופי שבוע לקפריסין, אזי יתכן והיה מקום לראות בעובדות הללו כבסיס ראייתי לטענותיו של התובע בנושא הכתובה.

אך כאמור, אפשרויות אלו נחסמו, ובעורמה, על ידי הנתבעת.

כמובן שגם את ניסיונות החסימה והעורמה הללו ניתן היה לעקוף באמצעות מתן צו למשרד הפנים לצורך בירור היציאות והכניסות של התובעת מהארץ, באם היו, כפי שדרש בא כוחו של התובע. אך לדעתנו אין הדבר נצרך. די והותר בחומר שהוצג לפנינו בכדי להכריע.

נעיר עוד בקצרה כי דיני "דין מרומה" קיימים גם בדיני גירושין וערווה, אך הם מתייחסים בעיקר להלכות העדות בהם ולא להלכות הטענות שבהם. לדעת רוב הפוסקים אין צורך ב"דרישות וחקירות" בעדות קידושין או גירושין (הכוונה ל"שבע הדרישות והחקירות", שאם אמר בהם אחד מהעדים 'איני יודע' שעדותו בטלה), אך לא כן בדין מרומה. ונחלקו בכך הפוסקים: לדעת הרמ"א ("חושן משפט" ל', ב') והריב"ש (בתשובה רס"ו) נדרשות "דרישות וחקירות" אך לא דרישות וחקירות ממש, אלא שהדיין צריך לחקור את העדות כל מה שאפשר, אך לא שתהיה העדות בטלה באם יאמר אחד העדים ''איני יודע על אחת מהשבע דרישות וחקירות. אולם בשו"ת בצלאל אשכנזי (תשובה ד') הביא את דעתם של פוסקים רבים החולקים וסוברים שתהיה העדות בטלה באומר 'איני יודע'. יסוד המחלוקת נתבארה בטוב טעם ודעת בפד"ר חלק ד' עמוד 37: האם תקנת חכמים בביטול הצורך בדרישה וחקירה של עדים בדיני ממונות משום תקנת "נעילת דלת" (ראה סנהדרין פרק שלישי) - היא תקנה גורפת בכל דיני ממונות, גם בדין מרומה; או לאידך גיסא , תקנת חכמים זו הייתה רק ביחס לדיני הממונות הרגילים, ולא ביחס ל"דין מרומה". בדין מרומה-חכמים לא ביטלו את דין התורה משום תקנת "נעילת דלת" ולפיכך נשאר כאן הדין הבסיסי של דרישה וחקירה.

הריב"ש והרמ"א סוברים כצד הראשון, ואין צורך אלא בחקירה לבירור האמת כל מה שאפשר, אך לא שתהא העדות בטלה באמירת 'איני יודע' על אחת משבע הדרישות והחקירות. משום כך הרמ"א גם קבע את ההלכות הללו של "דין מרומה" דווקא בהלכות דיינים – בסימן ט"ו, ולא בהלכות עדות – בסימן כ"ח, זאת משום שמדובר כאן בחובתם של הדיינים להגיע לחקר האמת, לחקור היטב את העדים, אך אין כאן דין שנוגע לביטולה של העדות על פי גדריה של הלכות דרישה וחקירה המבוארות בהלכות עדות. לעומתם, הדעה החולקת סוברת כי חכמים לא תיקנו לבטל דין דאורייתא של דרישה וחקירה בדין מרומה, ולפיכך חזר הדין למקומו שאם העד אומר איני יודע שתהיה עדותו בטלה.

אולם כל זה בנוגע לדין העדות שבדין מרומה. הנידון שלפנינו עוסק בדין מרומה שיסודו בטענותיה של הנתבעת. כפי שכתבנו, בנקודה זו קיימת הבחנה בין דיני ממונות לדיני הגירושין.

בסיכומו של דבר, התנהלותה של הנתבעת בפרשיית הדרכון מחזקת את קביעתנו על חוסר תום הלב המובהק של הנתבעת בכל ההליכים המשפטיים כבר מראשיתם כפי שגוללנו אותם למעלה בנושא פירוק השיתוף ורצונה של הנתבעת בפירוק טוטאלי של המשפחה לאורך כל הדרך.

התנהלותה הנוכחית בפרשת הדרכון, מהווה המשך ישיר להתנהלותה של הנתבעת בעבר, בבחינת "יבוא זה וילמד על זה", או "הוכיח סופו על תחילתו". כך או כך מדובר באותה נתבעת, ובאותו קו משפטי מחוסר כנות מפותל בו היא פוסעת בעקביות מראשיתם של ההליכים המשפטיים עד לשלבי הסיום הנוכחיים.

נראה כי יתאימו לכאן מילות הפיוט של אחד מגדולי משוררנו, אשר חי לפני כתשע מאות שנה:

מַרְאִים תּוּמָה וְתַחְתֶּיהָ עָרְמָה
מַרְאִים נֶפֶשׁ זַכָּה וְנִטְהֶרֶת
וְתַחְתֶּיהָ תַּעֲמד הַבַּהֶרֶת
כִּכְלִי מָלֵא כְלִמָּה
רָחוּץ מִחוּץ בְּמֵי עָרְמָה
וְכָל אֲשֶׁר בְּתוכו יִטְמָא.
(אבן גבירול, מתוך "כתר מלכות")

באשר לחשדות המיוחסות לתובע לפיהן יש לו קשר עם אישה זרה כפי שהעידו החוקרים בדיון שנערך לפנינו, הדברים הללו אינן רלבנטיים כאן לחלוטין. באם היה ממש בטענת שלום הבית של הנתבעת היה אולי מקום לדון בהלכות "מורד" או "רועה זונות". כאן מדובר באישה שעוד בתחילת הדרך היא שמה את פניה לגירושין ולפירוק המשפחה. הקשר הרומנטי של התובע עם האישה הזרה שהוצג בפנינו היה בחלוף שנתיים מאז עזב התובע את הבית. שנתיים שבהן הוא חווה שנתיים מתישות של מאבקים משפטיים רכושיים שהם בעצם הליכי גירושין "דה פקטו". מסקנתו היחידה, והנכונה, לתמונת המצב שבה הוא והנתבעת נמצאים הייתה אחת ויחידה: גם הנתבעת רוצה בגירושין ואולי אף לא פחות ממנו. במצב שכזה אין כל מקום לדון את התובע כדין "רועה זונות" וכיוצא בזה.

ולסיום, נקודה נוספת וחשובה לא פחות:
נושא חלוקת הרכוש נידון בערכאה האזרחית. שם הנתבעת תובעת רכוש רב מהתובע. מדובר בזכויות ממוניות רחבות היקף שאותם צבר התובע בעבודתו כמומחה ברפואת שיניים במשך השנים, כולל זכויות מוניטין, הון אישי, ועוד.

יובהר: אין כפל תשלומים, ואין "כפל מבצעים".

לא ניתן לקבל גם את הכתובה וגם את איזון המשאבים. מעולם לא עולה בדעתו של אדם שנושא אישה להתחייב לה בשני ערוצים ממוניים במקביל: גם בכתובה וגם במחצית מכל זכויותיו הממוניות לפי חוק איזון משאבים.

הטעם לכך איננו כפי מי שסבר בשגגה והגדיר זאת במליצה - "או תלמוד בבלי או תיק בבלי"... לאמור, אי אפשר לקבל ממון גם לפי ההלכה וגם לפי החוק.

כפי שכבר כתבתי במספר פסקי דין גם חוק יחסי ממון בין בני זוג תקף לפי המשפט העברי - וראה בהרחבה רבה בדברים שכתבתי בתיק מספר 764411/1 (פורסם באתרים המשפטיים). אין כאן כל תרתי דסתרי בפן המשפטי. אין לראות בכך כל סתירה בין המשפט העברי לבין המשפט האזרחי. לדעתי, גם המשפט העברי מכיר בחוק ליחסי ממון כ"מנהג המדינה" שפשט בענייני הנישואין ויש לו תוקף מחייב. המליצה הנזכרת הייתה נכונה בעבר, בנוגע להלכת השיתוף שהיא פרי פסיקת בתי המשפט ואיננה חקיקה של הציבור באמצעות בית הנבחרים כמו חוק יחסי ממון בין בני זוג. וראה שם בהרחבה בפסקה י"ב.

הסיבה הנכונה לאי פסיקת כתובה בנוסף לקבלת זכויות ממוניות לפי חוק האיזון נובעת בראש ובראשונה מאומדנא ברורה לפיה אין בכוונתו של אף אדם "ללקות בכפליים", קרי, גם לשלם כתובה וגם לשלם מחצית מכל רכושו וזכויותיו. "מנהג המדינה" של חוק האיזון בא להוסיף על זכויותיה הממוניות של האישה, או להיפך – הכתובה באה להוסיף לאישה זכות ממונית על האיזון, הכול בהתאם לגובה הכתובה או לחילופין בהתאם לגובה הזכויות שנכללות באיזון המשאבים. את זכויות הכתובה ואיזון הנכסים יש לחשב תוך קיזוז הדדי אלא אם כן ישנן ראיות הלכתיות ברורות לפיהן בכוונתו של הבעל הייתה להוסיף על הזכויות הממוניות המגיעות לאישה לפי החוק.

כפי שפתחנו - הנתבעת חייבת בקבלת גטה. דין הצדדים כדין בני זוג המורדים זה על זה. במקרה שכזה האישה מפסידה את תוספת כתובתה. מאחר ועקר כתובה של מנה ומאתיים, כיום, מסתכם לכמה מאות שקלים בלבד, איננו מוצאים מקום לפסוק אותו מאחר וסכום זה בודאי שיקוזז וייבלע במסגרת איזון המשאבים.
(-) אריאל ינאי, דיין

אנו מצטרפים למסקנת פסק דינו המנומק של ידידנו הרה"ג אריאל ינאי שליט"א כי אין פניה של האישה לשלום וגם היא חפצה בגירושין שהרי שלוש תביעות רכושיות הוגשו על ידה לבית המשפט, וחל עליהם דינו של רבנו ירוחם. אין כאן מקום לחיוב בכתובה גם משום הכלל של "או תלמוד בבלי או תיק בבלי".

(-) מיכאל עמוס, אב"ד (-) שניאור פרדס, דיין

אנו פוסקים כאמור.
ניתן לפרסם ללא פרטים מזהים.
ניתן ביום י"ב במרחשון התשע"א
(20/10/2010)


הרב מיכאל עמוס - אב"ד
הרב שניאור פרדס - דיין
הרב אריאל ינאי - דיין