בפני ביה"ד הרבני באשדוד הוגשה תביעה לגירושין של הבעל פלוני כנגד אשתו פלונית.

התביעה הוגשה בתאריך 20.5.08. הדיון שנקבע לתאריך סמוך נדחה בגלל בקשתו של הבעל להקפיא את התיק. בתאריך 28.12.08 ביקש הבעל לפתוח את התיק ולקיים דיון. והצדדים הוזמנו לדיון ל- ט' שבט 3.2.09.

האשה- הנתבעת הגישה בתאריך 19.1.09 בקשה להעביר את הדיון לביה"ד הרבני בבאר- שבע בנימוק שהנתבעת "אמא לשתי בנות קטנות - [...] בת שנה וארבעה חודשים, ותינוקת בת חודש ושבוע, מאחר ואין לה סידור לבנות ואין באפשרותה להגיע לאשדוד, מניקה את התינוקת, והנסיעה לאשדוד היא יום שלם".

הבעל- התובע מתנגד לבקשה, לטענתו, הבת הגדולה תשהה בגן בזמן הדיון. וחמותו- אם האשה גרה עם הנתבעת ועוזרת לה ויכולה להחזיק את הילדים. לדבריו, הוא נפגע בתאונת דרכים ומצב בריאותו מקשה על תנועותיו, ובגלל שהוא מהוה משענת לאביו הנכה ומקום עבודתו בלוד יקשה עליו להגיע לבאר שבע.

בתחילת מכתבו מציין הבעל-התובע, שתיק התביעה נפתח בתחילת 2008. "מרכז חיינו התנהל ברובו וכולו באשדוד, דירת המגורים המשותפת שלי ושל אשתי הייתה ברח' [...] אשדוד", ואכן, בתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים- התשנ"ג תקנה י' (1) נקבע כי "תביעה בין בני- זוג בענייני אישות תוגש לביה"ד הרבני של מקום המגורים האחרון של בני הזוג".

אולם בתקנה כ' (1) נקבע כי "ביה"ד רשאי, לפי שיקול דעתו, לקיים דיון תוך חריגה מכללי הסמכות המקומית דלעיל". ובתקנה (2) נקבע "נשיא ביה"ד הרבני הגדול לערעורים רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, לפני בקשת בית הדין הדן בענין מסוים או לבקשת אחד הצדדים, להעביר את הדיון לבי"ד אחר אם ראה נימוק חשוב לכך שירשם בהחלטתו". ועיין תקנה כ"א (1).

והנה, נפסק להלכה בחו"מ סי' י"ד ס"א שהתובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת, והפתחי תשובה סק"ד כתב שם בשם מוהר"י העשיל אשכנזי, שבאיש ואשתו, צריכה האשה ללכת למקום האיש שאף היא חייבת בכבוד בעלה וגם טלטולא דגברא קשה, ודחה שם את דבריו להלכה, וכתב שמתשובת ברית אברהם אהע"ז סי' צ"ב לא נראה כן, הביאו הפ"ת באהע"ז סי' ע"ה סק"ג. [ועיין יביע אומר ח"ב חו"מ סי' ד' שדחה ראיה זו, ויש לדון בדבריו]. וכן פסקו הערוך השולחן ס"ד והערך שי חו"מ שם ד"ה אב. ועיין אגרות משה חו"מ סי' ה' שגם כן מסיק כן. ועיין שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ב סי' י"ב.

מבואר לכאורה שבתביעת גירושין של הבעל כנגד אשתו הולכין אחר הנתבע היכן שדרה האשה. [גם מספק אין לחייב את האשה לבא למקום בעלה].

אולם בתקנות הדיון נקבע שהתביעה תוגש לביה"ד הרבני שבמקום המגורים האחרון של בני הזוג.

ונראה שמקור התקנה הוא דברי תשובת הרשב"א ח"א סי' אלף קמ"ט, הובאו דבריו ברמ"א חו"מ סי' ע"ג ס"י שפסק בזה"ל:

"מי שהיה דר בעיר עם מלוה ויצא משם והניח ממונו בעיר שיצא משם, יכולים התובעים לכופו לדון עמהם בעירם שלא יהא כל אחד ואחד לוה והולך למדינת הים ובי"ד מודיעין לו תחילה".

מש"כ הרמ"א "והניח ממונו בעיר שיצא משם", כונתו, שאם הנתבע לא יבוא לדון במקום בתובע, ביה"ד שבמקום התובע יקח ממונו, אבל גם בלאו הכי הינו מחויב ללכת למקום התובע כמש"כ הרשב"א בתשובה הטעם "כדי שלא יהא כאו"א נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדה"י". וכן פסק הריב"ש סי' שנ"ג והובא בב"י חו"מ סי' ק"ו.

ונראה שהוא הדין בבעל ואשה שדרו במקום מסוים ואחד מהצדדים הלך למקום אחר גם כן שייכת תקנה זו.

(ובספר ישכיל עבדי ח"ו חו"מ סי' א' פסק עפ"י סברא זו שכאשר הצדדים התחתנו בא"י ואח"כ הלכו לגור בחו"ל שזכותה של התובעת לדון בא"י כיון ששם התחייב בכל חיובי האישות, ומדגיש שם ש"גם השאיר רכוש כאן בארץ".

ולדברינו, א"צ לתוספת הנ"ל, גם נראה שאם בני הזוג דרו בחו"ל לא אזלינן בתר מקום נשואיהם וכפי שנכתב בתקנות הדיון שלא כדבריו עיי"ש].

ולכאורה יש לדחות ראיה זו, מפני שדוקא במלוה ולוה שייך תקנה זו מפאת החשש שילך הלוה ויטול מעות המלווה וישב במדה"י. אבל באיש ואשה י"ל שאין חשש כזה שהרי בסתמא אין לחוש שהאשה תלך למקום רחוק ותתעגן בשביל לעגן את בעלה, ועל כן אזלינן בתר עיקר הדין שהולכין אחר הנתבע. (אחד הטעמים לדין זה הוא מפני ש"המוציא מחבירו עליו הראיה", וכל עוד לא הוכיח התובע את תביעתו, יד הנתבע על העליונה. עיין עיטור ח"ב אות ב' בירורין וביאור הגר"א חו"מ סי' י"ד ס"ק י"ח. ועיין קובץ הפוסקים חו"מ סי' י"ד ס"א שהביא משו"ת אבני חפץ סי' ק"א ומשו"ת שיבת ציון סי' צ"ח שהנתבע חשיב מוחזק בגופו. עיי"ש ועיין פד"ר ו' עמ' 276 ואילך ועיין לקמן).

ובספר יביע אומר ח"ב חו"מ סי' ד' כתב, שאם דרו ביחד בעיר אחת ואח"כ מחמת הקטטה הלכה האשה למקום אחר, חייבת האשה לדון במקום הבעל עפ"י דברי הכנה"ג סי' י"ד בשם המהרשד"ם חו"מ סי' ק"ג ו- שפ"ו, שאם המשא ומתן נעשה בעיר התובע ואח"כ הנתבע פשט רגל והלך לעיר אחרת, חייב הנתבע לדון במקום התובע. והביא שם עוד פוסקים שפסקו כן. (כדמות ראיה לכך מביא ממה שנפסק באהע"ז סי' קס"ו ס"א שהיבמה הולכת אחר היבם, ואם הלך ממקומו אין כופין לילך אחריו. ויש לדחות, דשם יש גזיה"כ שהיבום בעירו כפי שציינו שם הט"ז והגר"א את דברי הגמ' בסנהדרין ל"א ע"ב. וכשלא נמצא בעירו הינו מחויב לילך אחריה לקיים מצוותו).

ובסוף כתב שגם אם הוי הדין ספק יש לפסוק כן, כיון שמעיקר הדין עבד לוה לאיש מלוה כמ"ש בתשובת לבושי מרדכי סי' פ"ז בשם תשובת הרי בשמים שמעיקר הדין נתבע הולך אחר התובע דעבד לוה לאיש מלוה. ותקנו שהולכין אחר הנתבע, ובספק תקנה הולכין אחר התובע כדין תורה דעבד לוה לאיש מלוה עיי"ש. ובסוף דבריו מציין למהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב סי' י' שפליג בזה ועיי"ש. ולכאו' מדברי העיטור וביאור הגר"א לעיל משמע שמעיקר הדין התובע הולך אחר הנתבע. ועיין מנחת אלעזר ח"ב סי' ב' שהוכיח מהגמ' בסנהדרין ל"א ע"ב שמעיקר הדין אזלי' בתר תובע דלא כמשמעות דברי הגר"א.

והנה המהרשד"ם בחו"מ סי' ק"ג כתב וז"ל:

"ובר מדין אני אומר דבנידון דידן יש לבי"ד לעכב כנזכר מטעם דכשהאמין שמעון לראובן להפקיד נכסיו אצלו היה בהיותו דר בעיר סלוניקי כמו שהיה דר שמעון ועל דעת כן היה מאמינו שאם יפול איזה הפרש ביניהם יעמידו לדין בסלוניקי היום או למחרת כשיבוא לביתו לפקוד אשתו ובניו, אבל השתא שעקר דירתו מכאן, על ראובן מוטל לבוא לעמוד לדין אם ירצה נכסיו שבכאן דלאו כל כמיניה לקחת נכסי אחרים לאכול ולחדי ושילכו אחריו המפקידים אצלו, וגם כי סברא נכונה היא בעיני, וכמדומה ראיתי דין זה אלא שהשכחה מצויה".

ונראה מלשונו ב' טעמים לדין זה:
א. שמסתמא על דעת כך שיוכל לתבוע את הנתבע במקומו עשה עמו סחורה, ולכן מחויב הנתבע לילך אחר התובע וזו סברא מדין תורה שכאילו קיבלו הצדדים עליהם בפירוש שידונו במקום התובע.
ב. מחמת תקנת חז"ל כסברת הרשב"א "שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך למדה"י".

ונראה, שהטעם הראשון לא שייך אלא כשיש מרחק גדול בין מקום הנתבע למקום התובע ויש אומדנא שלא היה עושה עמו עיסקא אילולי היה יודע שידון עמו במקום הנתבע כעין העובדא של המהרשד"ם. אבל בנישואין שבני הזוג נישאו זל"ז בגלל הקשר שביניהם ודאי שאין אומדנא על כוונתם שבבי"ד שבמקום מגוריהם האחרון יהיה הדין ודברים שביניהם. ובפרט כאשר ההבדל בין מקום הנתבע למקום התובע אינם גדולים ואין קושי גדול להגיע למקום הנתבע, (כבנידונינו). ועיין היטב בלשון המהרשד"ם [ועיין שו"ת והשיב משה חו"מ סי' א']. אבל הטעם השני, שהוא מחמת תקנת חז"ל, שודאי שנאמרה בהלוואה גם במקומות שאינן מרוחקין כל כך, י"ל ששייכת גם בבעל ואשה. אולם יש להסתפק בזה כפי שנתבאר לעיל. ונראה שלכן כתב היביע אומר "ולו יהא אלא ספק, ג"כ יש לפסוק כן".

אולם יש לדון במה שמסיק בתשובתו שבבעל ואשתו כשיש ספק בתקנה דהולכין אחר הנתבע אזלינן בתר עיקר הדין שהולכין אחר התובע דעבד לוה לאיש מלוה. דמלבד שכבר נחלקו בעצם העניין אם מעיקר הדין אזלינן בתר התובע, [עיין שו"ת מהריב"ל ח"ג סי' צ"ז, כנה"ג חו"מ סי' י"ד הגה"ט ס"ק כ"א. ובמנחת אלעזר ח"ב סי' ב' האריך בעניין] הרי בבעל ואשתו כאשר הבעל תובע גירושין לא שייך לומר "עבד לוה לאיש מלוה", ורק כשתובע שלום בית י"ל ד"עבד לוה לאיש מלוה". [יש נידון אם רק במלוה נאמר דין ד"עבד לוה לאיש מלוה" או גם במקח ומזיק וגזלן עיין רמב"ם, שו"ע חו"מ סי' י"ד ס"א סמ"ע סק"ו, ביאור הגר"א סק"ז וס"ק י"ז שם] ואף בתשובה שם לא מיירי באופן שהבעל תבע גירושין.

ובאגרות משה חו"מ ח"א סי' ה' כתב, שאם מתחילה היתה דרה עם בעלה במקום אחד והלכה למקום אחר, והבעל תובע שלום בית חייבת ללכת לדון במקום בעלה. עיי"ש שהאריך בטעם בזה, ולדבריו אף באופן שברחה מבית בעלה ושניהם דרים במקום אחר ממקום מגוריהם האחרון הדין הוא שהולכת למקום בעלה התובע [וכן מבואר ב"חכמת שלמה" למהרש"ק, חו"מ סי' י"ג, שאם הבעל תובע את אשתו צריכה לילך אחריו אף אם הלך למקום אחר ממקום מגוריהם האחרון. ונראה דדבריו מיירי כאשר תובע "שלום בית"]. ואם בעלה או היא תובעים "גירושין", התובע הולך אחר הנתבע.

ובשו"ת קנין תורה בהלכה ח"ב סי' י"ב דן באשה שהלכה לבית אביה לאחר קטטה שהיה לה עם בעלה ותבעה גירושין, דמלבד שהולכין אחר הנתבע, יש לומר שהבעל חשיב מוחזק כיון שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה, ועל כן אף אם הבעל תובע האשה הולכת אחריו כמו שכתב השער המשפט סי' י"ד בשם החכם צבי שקהל שתובעים ליחיד, כיון שצריך ליתן להם משכון קודם שירד לדין הם חשובים כמוחזקים והנתבע צריך לדון בעירם לפני דייני העיר, עיי"ש. ונראה שסברא זו נכונה כאשר הבעל תובע שלום בית ולא כשתובע גירושין דבזה לא חשיב מוחזק.

ועיין בספר מאזנים למשפט להגר"ז סורוצקין ח"א סי' כ"ז שנראה מדבריו שכשתבע הבעל גירושין צריך ללכת אחר הנתבעת-האשה אף שהלכה לבית אביה ממקום מגוריהם המשותף האחרון.

ולכאורה עפ"י האמור, בנידונינו יש לקבל את טענת האשה, שהבעל התובע גירושין הולך אחר הנתבע אף אם עברה ממקום מגוריהם האחרון. אולם נראה, כי לאחר שנתקן בתקנות הדיון - שתביעה בין בני זוג בענייני אישות תוגש לביה"ד הרבני שיש לו את הסמכות שיפוטית לדון על מקום המגורים האחרון של בני הזוג אא"כ יש נימוק חשוב לחרוג מכלל זה - א"כ ניתן לומר שהסמכות לדון בין בני הזוג הינה רק לבי"ד של איזור השיפוט של מקום המגורים האחרון של בני הזוג ואין לבי"ד אחר סמכות לדון בני זוג ממקום שיפוט אחר ללא הסכמת ביה"ד של איזור השיפוט באישור נשיא ביה"ד הגדול כפי שהובא לעיל. ובזה נחשב הדבר שאין בי"ד במקום נתבע שאז הולכים אחר בי"ד שבמקום התובע [אם אין בי"ד אחר קרוב למקום הנתבע] כמ"ש הרמ"א בסי' י"ד ס"א, ובביאור הגר"א ציין מקור את דברי הנמוק"י ב"ק ו' ע"ב מדפי הרי"ף שהתובע את חבירו שדר בבבל דיני קנסות, כיון שאין דנים דיני קנסות בחו"ל יכול לתובעו שיבוא לארץ ישראל. ועיין ישכיל עבדי ח"ו חו"מ סי' א', פד"ר ו', 277 י"ב, 149.152. י"ג, 264- 259.

ובנידונינו נראה, שאם אכן היה ניכר כי דברי האשה נכונים שיש לה קושי גדול לבוא לדיון בגלל שהיא אם לשתי בנות ומניקה, ולבעל אין קושי להגיע למקום האשה היה צריך לחרוג מתקנות הדיון ולהעביר את הדיון למקום האשה-הנתבעת. וכפי האמור לעיל.

אולם כיון שלטענת הבעל קשה לו להגיע לבאר שבע בגלל מקום עבודתו ועוד סיבות, ולא נראה שלאשה יש קושי גדול להגיע בשעות הבוקר לביה"ד מכיון שגרה בית אמה - על כן אנו פוסקים כי מקום השיפוט הינו אשדוד, מקום המגורים האחרון של בני הזוג.

ניתן ביום ב' תמוז תשס"ט (24/06/2009)
(-) הרב יוסף יצחק רבינוביץ, דיין