בפנינו בקשה לביטול צו ירושה.

בתאריך כ"ו ניסן תשס"ה 5.5.10 הוציא בית הדין צו ירושה על עזבון האם המנוחה של הצדדים, לטובת הנתבעת, שהינה אחות התובע.


התקיים דיון ביום כ"ט בטבת התשע"א, 05/01/2011.

לטענת התובע, צו הירושה הוצא שלא כדין, מכח שתי סיבות:

א. התובע טוען כי לא נכח בדיון שהתקיים במועד הנ"ל, בו הוצא צו הירושה ע"ש האחות.
ב. טוען (באמצעות בא כוחו) כי מבקש לבטל את צו הירושה משום שניתן בחוסר סמכות, זאת משום שהתובע לא נתן את הסכמתו לסמכות בית הדין בכתב. לטענתו, לפי סעיף 155 לחוק הירושה, בית הדין הדתי מוסמך לתת צו ירושה רק אם כל הצדדים הביעו בכתב. אף אם כך מקובל בבתי הדין, מדובר בנוהג פסול. לפחות צריך להחתים את היורשים על הפרוטוקול, כמו שמחתימים אנשים על הסכמי גירושין.

בית הדין דוחה את התביעה, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן:

באשר לטענה הראשונה של התובע, די להביט בפרוטוקול הדיון שהתקיים כדי לקבל את התמונה במלואה.

נצטט קטעים רלוונטיים מהדיון:

"המבקש: אני לא הייתי נוכח בדיון.

ב"כ המשיבה: זו עובדה שניתן לברר אותה. יש את פרוטוקול הדיון שניתן לראות אותו. אני לא הצלחתי לראות את הטענה.

בית הדין: מי כן היה בדיון ?

המשיבה: אני הייתי והמבקש היה וכן היה עד אחד. אחי השלישי חתם על הסתלקות לפני הדיון.

ב"כ המבקש: כמדומני שהאח צבי לא חתם על כתב ההסתלקות.

בית הדין: בפרוטוקול נרשם שנכחת כאן ועשית מעשה קנין. הדיון נערך בפני אב"ד הקודם הרב אטלס זצ"ל, וגם על כתב הסמכות חתם הרב אטלס, הנכון שהוא לא חתם, אולם הוא עשה מעשה קנין בפני הרב אטלס זצ"ל.

המבקש: אני לא הייתי כאן.

בית הדין: הפרוטוקול נחתם ע"י אב בית הדין. כדי להפריך זאת, אתה צריך להביא טענות מאד חזקות וכו'".

וידוע המובא בהלכה כי כתיבת הפרוטוקול היא הקובעת והיא המחייבת, כאמור בשו"ע חו"מ סימן פ (סעיף ב) וסימן יב (סעיף ג). מכיון שבפרוטוקול הדיון מתאריך ה' אדר ב' תשס"ה 16.3.05 מצויין מפורשות כי התובע נכח בדיון טרם מתן צו הירושה, קבל את סמכות בית הדין לענין צו הירושה, וכן עשה קנין בפני בית הדין לשם העברת חלקו לאחותו והודה שהעיזבון שייך לה, אין לקבל טענה זו. בית הדין דוחה טענות שקריות כאלו מכל וכל, ומן הראוי שלא היתה אף עולה טענה מעין זו.

בנוסף, ב"כ התובע הוא זה שפתח בטיעוניו כנגד צו הירושה ולא הזכיר כלל טענה זו שהתובע לא נכח בדיון, רק התובע עצמו העלה זאת לאחר מכן. עובדה זו לכשעצמה די בה כדי להסיק כי טענתו של התובע עצמו אינה מקובלת אף על בא כוחו.


באשר לטענה השניה שהעלה ב"כ התובע, כאמור לעיל, נשיב כך:

במקרה דנן הופיע התובע בפני בית הדין ונערך פרוטוקול המבטא הסכמה לסמכות בית הדין. יש בכך כדי למלא את דרישת הכתב המובא בחוק. בדומה לכך נפסק בבתי המשפט כי פרוטוקול לא חתום המבטא הסכמה לבוררות, הריהו הסכם בוררות מחייב. ונפרט הדוגמא. על פי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, צריך הסכם בוררות להיות בכתב. ברם, חוק הבוררות אינו מחייב צורה מיוחדת או ניסוח מסויים של הסכם הבוררות. לכן, הסכם בוררות בכתב, יכול להיעשות הן במסמך אחד והן על ידי חילופי מכתבים בין מציע הבוררות ובין מקבל ההצעה. כן יכול הסכם הבוררות להשתכלל על ידי הסכם בוררות שהועלה על הכתב בפרוטוקול בית המשפט, אף ללא חתימת הצדדים. הכלל הוא: צריך להיות מסמך בכתב אשר ממנו ניתן ללמוד את הסכמת הצדדים למסור סכסוך כלשהו לבוררות. ראה: פרופ' ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה שלישית מורחבת, תל אביב 1991, עמ' 27-20, וכן השופט א' שטרוזמן, ספר הבוררות, ע.ד. משפטים הוצאה לאור (199) בע"מ, 2001, עמ' 38-29.

אלא שב"כ התובע מסתמך על תקנות הירושה, אשר לטענתו מחייבות גם את בית הדין.

זאת ועוד, עצם ההופעה בפני בית הדין והחובה לומר את האמת מגלמת בחובה את הרציונל של דרישת התצהיר. לאחר שהדברים הועלו על הכתב בפרוטוקול לגבי העברת החלק לאחות, אף התמלאה דרישת הכתב הן לגבי הסמכות והן לגבי ההסתלקות.

בנוסף טענה ב"כ הנתבעת-היורשת (מצוטט מתוך הפרוטוקול):

"יש לי גם טענה של שיהוי. לבוא אחרי יותר מ-5 שנים לטעון כנגד הצו, בשעה שהוא ידע על הבקשה, ואפילו היתה הסכמה לוותר מצידו, למרות שבבקשה המקורית היתה הכוונה לחלק שווה בשווה, ורק במועד הדיון החליטו לוותר לה".

בית הדין מקבל טענה זו. הזמן הרב שחלף מהווה טעם בפני עצמו שלא להיענות לבקשה. כך גם עולה ספק בדבר תום הלב של התובע בדרך עשיית השימוש בטענה המשפטית.

בנוסף, המתבונן בתוך פרוטוקול הדיון מבין כי התובע כבר השלים בעבר עם העובדה כי העיזבון יירשם ע"ש הנתבעת, ואף סמך עליה שהיא תעשה בעיזבון כטוב ביותר. בנוסף, התובע אף קיבל כבר חלק מסויים מהעיזבון מהתובעת, עקב צו הירושה שהוצא, דבר המלמד על הסכמתו לצו שהוצא. ונצטט עוד מתוך הפרוטוקול הקטע הרלוונטי:
"המשיבה: לאחר קבלת הצו, העברתי לו 4,000 ₪.
בית הדין: האם קבלת ממנה 4,000 ₪ ?
המבקש: נכון.
בית הדין: למה הסכמת לקבל רק 4,000 ₪ ?
המבקש: כי סמכתי עליה.
בית הדין: כמה היה העזבון ?
המבקש: אני לא יודע, מכיון שיש הרבה דברים נסתרים. המשיבה לא עובדת כבר 7-8 שנים. אני סמכתי עליה והאמנתי שהדברים יתנהלו כמו משפחה מסודרת, אולם משראיתי בשנתיים האחרונות שהנושא עלה על שרטון, פניתי לבית הדין. אני לא ידעתי אז איך מתנהלים הדברים. אני רק זוכר כאשר היינו כאן בשעה שהאבא נפטר והעברנו את העזבון לאמא.
בית הדין: למה העברת לו רק 4,000 ₪ ?
המשיבה: כי זה מה שנשאר. בס"ה היה בעזבון רק 20,000 ₪".
בסיומו של הדיון יצא המרצע מן השק, כאשר ב"כ המשיבה טוענת: "אני רק מזכירה שהדירה עברה לטובת מרשתי עוד לפני מתן צו הירושה במסגרת מכר ללא תמורה ואם התביעה שלו היא כנגד הדירה, חבל לו על הזמן".

והמבקש משיב: "התביעה היא בעיקר על הדירה. אני הוצאתי נסח טאבו לפני תקופה קצרה ולא ראיתי רישום לטובתה".

ב"כ המשיבה ענתה: "אני מצרפת נסח טאבו לתיק בית הדין משנת 2001, הדירה על שמה".

לסיכום, התביעה לביטול צו ירושה, נדחית.

ניתן ביום ו' בשבט התשע"א
(11/01/2011)

הרב ישראל שחור - אב"ד
הרב דניאל אדרי - דיין
הרב יצחק אושינסקי - דיין