"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט, והוא גט כשר. וכן אם הכוהו גויים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרים לך ולחצו אותו ישראל ביד הגויים עד שיגרש הרי זה כשר...

ולמה לא בטל גט זה, שהרי הוא אנוס בין ביד גויים בין ביד ישראל? - שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן (= במתנה). אבל מי שתקפו יצר הרע לבטל מצווה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו - אין זה אנוס, אלא הוא אנס את עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה הוא לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל - רוצה הוא לעשות כל המצוות, ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הרע הוא שתקפו. וכיוון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני - כבר גירש לרצונו".

"אם לא תמצא חן בעיניו" - מלמד שאינו מגרש אלא ברצונו, ואם נתגרשה שלא ברצונו אינה מגורשת".

(במאמר המוסגר: ראה בדברי הרמ"א "אבן העזר" סימן קל"ד, ח', שפסק שאם כפו בעל לתת גט גם אם הוא קיבל כסף תמורת מתן הגט אין אומרים שמשום כך הוא נתרצה. בדין זה נחלקו גדולי הפוסקים: המהריב"ל (חלק א' ק"י) ומהרשד"ם (ס"ג) ומהרח"ש (קונטרס המודעא ל"ה ע"ג) חלקו על הרמ"א והכשירו את הגט משום דאמרינן דאגב זוזי גמר ומקני, והוכיחו כן מתשובת הרשב"א (ח"ד משובה מ', הובאה בב"י אהע"ז קל"ד); אולם הריב"ש (קכ"ז) פסל את הגט וכן בשו"ת בצלאל אשכנזי (ט"ז) הוכיח מדברי הריטב"א (בגיטין פרק המגרש) שכתב כריב"ש דלא דמי לזביני, וכ"כ בשו"ת ר"א מזרחי (צ"ג). וראה עוד ב"כנסת הגדולה" (קל"ד הגה"ט ל"א) וב"דברי אמת" (בכר, ענייני גיטין סימן ד') שהסיק שאין לזוז מדברי הפוסקים שפוסלים את הגט.
עם זאת יוער כי בטעמו של הפסול כתב הריב"ש משום ש"אין דמים לאישה" בשונה מאונס על מכירת קרקע שם האנס נותן את כל שיעור דמיה. ברם, לאור המבואר כאן בשיטת הרמב"ם יש להעיר כי הטעם שלא נאמר ד"אגב זוזי גמר ומקני" הוא בהיעדר חסרון ה"רצון" ולא רק חסרון טכני של אי מתן שיעור המעות משום שלאישה אין דמים. כלומר, חסרון מהותי ולא חסרון טכני).
נראה שזו גם כוונת דברי הרמב"ם שהזכרנו לעיל (בפרק ב') -
"שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב מן התורה לעשותו כמו מי שהוכה עד שמכר או נתן" ...

(במאמר המוסגר: בהתאם לחרם דרבנו גרשום שאין לגרש אישה בעל כורחה ולאור דברי הרא"ש הידועים (בתשובתו כלל מ"ב, א') כי "כוח האישה יפה ככוח האיש" - יש מקום לדון האם יידרש מצידה של האישה "רצון" גמור כפי שקיים באיש, או שמא תספיק מצידה "גמירות דעת" בלבד - כפי שקיים בקניינים ובקידושין. לשאלה זו יש נפקויות הלכתיות רבות אך לא כאן המקום לעסוק בכך).

"כיוון שנחלקו בזה ואין אתנו יודע להכריע ממילא אם עבר וגירש על ידי עישוי הרי היא אשת איש דאורייתא בודאי ולא מספק. וטעמא (= וטעמו) אני אומר שהרי גט מעושה אפילו כדין ואומר רוצה אני מכל מקום אינו כשר אלא מטעם דאמרו חז"ל (בבא בתרא מ"ח) מסתמא ניחא ליה לקיים דברי חכמים שאמרו לכופו להוציא ועל דרך שהסביר הרמב"ם בסוף פרק שני מהלכות גירושין, והיינו כשברור גם למגרש שהעישוי כדין אליבא לכולי עלמא (לדעת הכול) - אם כן מצווה לשמוע דברי חכמים. אבל הכא יאמר נא המגרש מאן לימא לן (=מי יאמר לנו) שמצווה לשמוע דברי הרא"ש (=שמתיר את הכפיה), דלמא מצווה לשמוע דברי ה'מרדכי' (=שאסר את הכפייה)! ואם כן מה שאמר רוצה אני היה בהכרח ולא ענה מליבו, אם כן אין שום הוא אמינא לכוף לגרש". (חלק "אבן העזר" תשובה קט"ז).

"אמנם על כל אלה אין רצוני לומר לעשות מעשה לכוף לבעל זה שיגרש וחלילה חלילה כי מי הוא זה אשר ערב אל לבו לעשות מעשה בעניין איסור אשת איש אם לא יימצא הדבר מפורש בדברי הקדמונים בלתי שום חולק.

"אכן באחרונים אנו מוצאים שחששו לאחוז באמצעי כפייה גם אם לפי הדין יש לכופו, עיין "גבורות אנשים" סימן מ"ה שכתב מכל מקום למעשה יש לחוש לסברת האומרים שאין לכוף דלא להווי גט מעושה ובניה ממזרים. וצריך לומר שדבר זה ניתן לשיעורים ויש לשקול את העניין לפי מסיבותיו, ובאופן שקיימים סיכויים שבהמשך הזמן עוד ישובו וישלימו אהדדי, באופן זה כשר הדבר וראוי להחמיר ולחוש לדעת אלה הסוברים שאין כופין. אבל במקום עיגון גדול כגון בעובדה דנן שעברו כבר שמונה שנים שהאישה יושבת בעיגונה, הרי במקרה דידן נראה כי יש לפסוק כפי ההלכה, וייקוב הדין את ההר".

"כך היה המעשה, שאלמנה אחת בת גדולי מלכותינו היה דר עימה בביתה מלמד תינוקות ואירע שקידשה בפני שני עדים... ויראו רבותי אם יש לכופו ליתן גט כי היא אומרת שמואסת בו וקודם שתינשא לו היא רוצה להיות עגונה כל ימיה (= הכוונה שהיא לא רצתה בכלל להינשא אלא להישאר אלמנה כל ימיה), והיא בת גדולים ואלמנת תלמיד חכם.... אם נראה לכם רבותי (= הכוונה לביה"ד ששלחו את השאלה) הקרובים אל הדבר שאם המקדש אינו אדם ראוי והגון לדבק בבת טובים ובנכל וברמאות פיתה אותה וקרוב הדבר לדמותו ל"עובדא דנרש" - דגרסינן ביבמות בפרק בית שמאי (יבמות ק"י) משום שנעשה שלא כהוגן הפקיעו הקידושין - גם זה שעשה שלא כהוגן נהי דקידושין לא נפקיע, מכל מקום יש לסמוך בנידון זה על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת דכופין אותו לגרשה. אמנם יש לנסות אם יוכלו לפייסו בריצוי כסף, ואם לא יאות אני נגרר אחריכם לכופו לגרשה".

"אבל אם היו בה מומים והוא לא ידע יש לומר שכופין אותה כיוון שעשתה שלא כהוגן, כמו שכתב הרא"ש בכלל ל"ה אם הוא עשה שלא כהוגן וקידש אותה ברמאות כופין אותו, והוא הדין דכופין אותה".

"שאלה. אישה שיש לה בעל שנים הרבה ויש לה בנים ממנו ואמרה מאיס עלי אם כופין אותו לגרש. תשובה. אע"פ שרבינו משה ז"ל כתב דכי אמרה מאיס עלי שכופין אותו להוציא, רבינו תם ור"י חולקים עליו, וכיוון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכניס ראשינו בין הרים גדולים ולעשות גט מעושה שלא כדין ולהתיר אשת איש. ועוד כי בעוונותינו בנות ישראל הן פרוצות בזמן הזה ואיכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר, וכל המרבה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל ועל להבא אני כותב, אבל לשעבר אם סמכו על רבנו משה מה שעשו עשוי".

"ודע שיש בכל מה שהזכרתי שיטה אחרת להרבה מן המפרשים וכל מי שראיתי דבריו כתב שאין כופין את האיש להוציא באומרת מאיס עלי, ועל זה הרבו בראיות ברורות וקראו תיגר על כל הנוטה מדבריהם, וסבורים הם שאפילו נישאת בגט שניתן מחמת כפיה זו תצא, וכבר פשטה הוראה זו בכל ארצותינו שלא כדברי רבנו בזה שאין כופין את האיש לגרש ולא עוד אלא שאפילו היה הדין כדבריו היה ראוי לגדור בזה משום פרוצות וממפני קלקול הדור שלא תהיה אישה נותנת עיניה באיש אחר ומפקעת עצמה מבעלה".

"ולסמוך על מה שכתב הרא"ש ז"ל בתשובותיו (כלל ל"ה,א') אינה מִשְעֶנֶת שראוי לסמוך עליה, דהתם עיקר התשובה ההיא היה על בת טובים שנתקדשה בטבעת שאולה, והוא אינו אדם ראוי והגון לדבק בבת טובים, גרם לו (הכוונה לרא"ש) לכתוב שיש לו לסמוך על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת וכופין אותו לגרשה. אבל באישה שנשואה שנים רבות עם בעלה כנידון דידן, אין לומר שדעת הרא"ש הוא לכוף ולגרש שאינו הגון או שהולך בדרך לא טוב דהא איפכא שמעינן מפסקיו בפרק אע"פ (כתובות ס"ד) ומתשובותיו כלל מ"ג,ח', בטענת מאיס עלי עי"ש. והא נמי טענת מאיס עלי הוא מטעם מעלליו אשר לא טובים ומטעם זה אין כופין אותו".

"ומוכרחים לומר, שאחרי שבשנה הראשונה כבר נתפס הבעל כגנב וזייפן וכמו שכתב שם בתשובה הנ"ל, וגם הוסיף עוד שם וכתב "ונמצא גנב וקוביוסטוס כמפורסם למשתדלי ארץ" - אם כן כנראה שנתברר להם שבעל כבר היה גנב וקוביוסטוס עוד מלפני הנישואין אלא שהבעל לא גילה זאת לאשתו בשעת הנישואין ולפיכך יש כאן מעשה שלא כהוגן בשעת הנישואין מאחר והוא רימה אותה, וזהו הדמיון לתשובת הרא"ש בכלל ל"ה שבמקרה כזה פסק שם הרא"ש לכופו לגרש".

"משום שאין מקום לכוף על מעשה שלא כהוגן רק כאשר הדבר נעשה סמוך למעשה הרמאות. אבל אם כבר עברו הרבה שנים אחרי הנישואין אין מקום לתבוע גט בכפיה על סמך רמאות שנעשתה לפני הרבה שנים. באם האישה הייתה מקפידה על ההטעיה והרמאות הזו היא הייתה צריכה לתבוע את הגט מיד תחילת הנישואין. עובדת השהיית התביעה בזו במשך שנים כה רבות מוכיח כי האישה ויתרה על ה"מעשה שלא כהוגן" של בעלה ואם כן נשאר רק טענת המאיסות – ובזה כבר פסק בתשובה הנ"ל שהלכה היא שאין כופין בטענת מאיס".

"אמנם הטענה שאמרה רחל שראובן בעלה הולך בדרכים לא טובות ונמצא גנב מפורסם, הנה מעשיו ירחקוהו והיא בושה משמועתו, ובפרט בהיותה בת תלמיד חכם. לכאורה היה נראה לדחות דבריה אלו: אם משום שגנב ועבר על דת – אין כופין לעובר על דת אלא מי שעובר על חרם לעניין דידה שלא להכותה וכדומה, אבל אם הוא רשע לעצמו ואפילו מומר – אין כופין...
אך נראה שיש לכופו כמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובתו (כלל ל"ה, א'), באלמנת תלמיד חכם שבראש הכלל הנזכר האריך לעניין מי שאינו הגון לבת טובים והיא טוענת מאיס עלי שהיא מתביישת להיות עימו שאינו שווה לה. ויצא לו לרא"ש מבלל תשובתו לסמוך ולכופו"...

"יצא לנו מזה שכיוון שהרא"ש ז"ל להיותו בלתי הגון לה הסכים לכופו; גם להיותו בסכנת נפשות בקהילת קודש פראג שהביא הטור שכופין אותו וגם לא קיים פריה ורביה - ומצאנו שכל אחד ואחד מאלה אלו האחרונים גאוני עולם הסכימו לכוף עם היות אמת כי סבירא להו כרבינו תם (=שחולק על הרמב"ם ולא כופין הטענת מאיס). אם כן כל שכן בנידון דידן דבתלתא הוי חזקה: שהוא בסכנת נפשות בפראג ומעשיו בלתי הגונים ולהיותו נשוי לבת תלמיד חכם כההיא דהרא"ש ועוד שלא קיים מצוות פריה רביה שיש לכופו. זה הנלע"ד אם יסכימו עימי עוד שניים מבעלי הוראה המורים משפטים ליעקב לדעת מה יעשה ישראל. נאום הצעיר מתגורר פה וויניציא"ה אליעזר אשכנזי".

"ובודאי שכל אלו הטענות שאמרנו כל אחת לבדה תספיק לחליצה כאשר הוכחנו, כל שכן בהצטרף כל אלו הטענות יחד שכל אחת ראויה להיעשות סניף לטענות אחרות שעליהם ראוי לכוף לחליצה אליבא דכולי עלמא, ועל פי הדברים האלה גמרנו דינו ונידינו אותו עד שיחלוץ".

"שהרי שם בסימן ע"ז הביא הרמ"א בשם תשובת הרא"ש דאם קידשה ברמאות כופים להוציא עיי"ש, והרמ"א קיצר במקום שהיה לו להאריך. וזה לשון הרא"ש בכלל ל"ה, א' ... אבל המקדש הזה אינו אדם ראוי לדבק בבת טובים ובנבל ותרמית פיתה וקרוב הדבר לדמות ל"עובדא דנרש" ליבמות. קל וחומר משום שעשה שלא כהוגן, נהי שלא נפקיע הקידושין מכל מקום יש לסמוך בדבר זה על קצת רבותינו דפסקו בדין המורדת דכופין אותו לגרשה. אמנם יש לנסות אם יש לפייסו בריצוי כסף ואם לא יאות אני נגרר אחריכם לכופו לגרשה, עד כאן לשון הרא"ש. ומעתה אני אומר הכא שקידש ברמאות ולא גילה מומו ומאיסותו נהי דלא נכוף לגרש מכל מקום לא נעזור לו להוציא את שלו מיד אביה עד שיתרצה לגרש מרצונו הטוב, כנלע"ד נכון בעז"ה".

"אלא ודאי שאין דברי הרא"ש אלא בפיתה אישה שאינה ראויה לו והוא ידע שלא תתפייס עימו לעולם אלא רצה להערימה שתהא אגידה בו (=בא בעורמה כדי שתהא קשורה ומקודשת לו) ויוציא כסף בעד הקידושין או רצה לצחק בה וכיוצא בזה, וקידשה בצנעה שלא כדרך כל הארץ רק שהבהילה בפיתויים לפי שעה, ובזה דעת הרא"ש שמן הדין הפקיעו חכמים הקידושין וכדאמר ביבמות ק"י (עי' ח"מ ס"ק כ"ח וב"ש ס"ק ל' שכתבו דאם מתה אינו יורשה ומזה מבואר דעיקר דברי הרא"ש משום הפקעת הקידושין). אלא שלא סמך הרא"ש על זה לחוד אלא שסמך על הגאונים האומרים דבמאיס עלי כופין וזה דעת הרמב"ם מעיקר הדין, ודעת הרי"ף מדינא דמתיבתא.

אבל בקידש אישה שמצפֶּה שתתפייס לו ותווַתֵר על מומו - ודאי הוי קידושין, ומעולם לא הפקיעו חכמים הקידושין כיוון דלולא המום הם מתקבלים זה על זה ונוחים זה לזה, ושכיח הדבר שהיא מקבלת וכמו שאמרו חכמים אישה בכל דהו ניחא לה (כתובות ע"ו). והבו דלא להוסיף על דברי הרא"ש בכפיה. וכן הב"ש שצידד לכוף בלא ידעה מן המומים לא דן עליו מדין קידש ברמאות לכוף (צ"ל: "אלא לכוף") מדין מאיס עלי".

"דאין ספק מוציא מדי ודאי. ועוד דאיכא למימר דאי חזי ליה (=רבנו יואל) לתשובת רבנו גרשום מאור הגולה כדחזי ליה הרא"ש, הוה פשיט ליה".

"ולעניין הלכה למעשה נראה דאם האישה אינה יכולה לסבול הצער הזה וכבר נתפרדו זה מזה זמן רב ונלאו לקרבן ואינה שומעת כי איננה יכולה לסבול כי בלאו הכי כולי עלמא מודו דאפילו למאן דאמר דאין כופין לאיש לגרש מכל מקום אין כופין אותה להיות יושבת עם בעלה, וכיוון שכן כל שעבר שנה אחת תמימה, ולמרבה שתי שנים, אז נראה דכופין אותו לגרש דאיכא תרתי – לאיש שלא יוכל לעמוד בלא אישה דאולי ימצא אישה אחרת שיכולה לסבול צער זה ולא יהיה עומד בלא אישה, וגם האישה עצמה מדינא אינה יכולה לעמוד בלא איש וכמ"ש מהרד"ך".

"וכל שכן כשהיא ילדה (= צעירה) דחיישינן דלמא נפקא חורבה (=תקלה) בהיותה אסורה בכבלי העיגון... ובפסק שכתבתי במקום אחר בסייעתא דשמיא כל שכן שהחיוב מוטל על כל דייני ישראל להקל בזה כדי שלא יצאו לידי תקלה משני צדדים מצד האיש ומצד האישה בהיותם אסורים בכבלי העיגון בלי תקווה".

"איש שלקח אישה וכישפו אותם שלא יכולים ליזקק יחדיו ועסקו בשביל רפואה שנה או שנתיים או שלוש ולא הועיל להם, עוון להם שיהיו יחדיו", הובאו דבריו בבאר היטב אה"ע קי"ט סק"ג - שבודאי שאין הכוונה לכפיה בגט מדיני הגט.

"בקחתנו בחשבון את חומר השעה המיוחדת שאנו חיים בה בתקופתנו אשר בו שוטני התורה, ובראותנו פרצת הדור הצעיר המנוער מתורה ויראת שמיים וכשלא מוצאים אוזן קשבת לדבריו עושה במחשך מעשיו... והרי אוזנינו שומעות ולא זר מהמכשולות הגדולות שהנשים נכשלות ומחטיאות את הרבים באיסור אשת איש... נראה לי ששפיר יש לנו במה לדון בכובד ראש בהערכת כל מקרה ומקרה בטענת מאיס עלי ולהשתמש לפי הצורך בכפייה, ועל כל פנים בדרך הברירה כפי שהזכרתי - בחיוב מזונות ומדור – עד שיגרשנה ובפרט באופן נדוננו".

"כאמור הצעתי שההחלטה הסופית צריך שתהיה מתוך הסכם כללי מכל בתי הדין בארץ כדי שלא נהיה בהלכה זו בבחינת של עשיית אגודות אגודות"...

אשר על כן נראה שאין מנוס מהוצאתו של פסק הדין הנוכחי בו אנו דוחים תביעת הגירושין של התובעת, תוך המלצה כי הצדדים ישכילו להתעלות על עצמם ועל משקעי העבר שלהם ולהתגרש מתון הסכמה בכפוף להסדרת נושא הרכוש בהסכם גירושין מסודר.

המשך פסק הדין

---

---