ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
בפני כבוד הדיינים:
הרב מימון נהרי
הרב יוסף יגודה
הרב אברהם מייזלס
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 485663/3 (ב)
תאריך: י"ד בסיון התשע"א
16/06/2011
תובע פלוני
בא כוח התובע טו"ר א' גולובנציץ
נתבעות פלונית
בא כוח הנתבעות עו"ד ד' דרורי
הנדון: שונות מבקש/משיב
נושא הדיון: תביעה למימוש הסכם גירושין

החלטה
לפנינו תביעה למימוש הסכם גירושין של הבעל לשעבר (להלן התובע) נגד גרושתו (להלן הנתבעת).

פסק דין זה הינו המשך להחלטת בית הדין מיום כ"ז באדר א התשע"א (03/03/2011) [פורסמה באתרים משפטיים] שם נבחנו טענות הצדדים לפרשנותם לסעיף ג' בהסכם שנחתם ביניהם בשנת 1996 וקיבל תוקף של פסק דין.

בהחלטה הנ"ל נקבע כי פרשנות התובע וב"כ להסכם נדחית, אך יחד עם זאת יש צורך לבדוק את טענת התובע וב"כ לפיה לא התכוון לתת לנתבעת להתגורר כל ימי חייה כל עוד לא תינשא ובכך ינושל מזכותו למימוש חלקו בדירה.

החלטה זו ניתנה לדעת הרוב. לדעת המיעוט, הדיין הגר"א מייזלס שליט"א, התביעה נדחית על הסף ללא צורך בבדיקה נוספת. נימוקים לדעות הללו צורפו לתיק בית הדין.

לאור החלטת בית הדין הנ"ל, נתבקשו הצדדים וב"כ להמציא לבית הדין - א. אישור מהבנק על גובה תשלום המשכנתא ששולם ע"י הנתבעת וחלקו היחסי לשווי הדירה, ב. הערכת שמאי לשווי הדירה בעת חתימת ההסכם ושוויה נכון להיום, ג. שווי שכר הדירה בעת חתימת ההסכם ושווי השכירות נכון להיום.

החומר הנ"ל נדרש ע"י בית הדין (לדעת הרוב) על מנת לבחון את מידת הוויתור שנעשה ע"י התובע בהסכמתו לתת לנתבעת להתגורר בדירה, תוך כדי הבחנה למידת הוויתור שעשתה הנתבעת בעת חתימת ההסכם, ואכן החומר המבוקש הגיע.

מהחומר הנ"ל עולה כדלהלן:

א. שווי הדירה בעת חתימת ההסכם עמד על סך של 430000 ₪. שוויה עתה עומד על סך 650000 ₪.
ב. שווי שכר דירה בעת חתימת ההסכם עמד על סך של 1600 ₪ לחודש, ועתה עומד על סך 2300 ₪.
ג. הנתבעת שילמה חוב המשכנתא בסך של קרוב למאה אלף ₪ מאז חתימת ההסכם הכולל תשלום נוסף שנותר בחוב המשכנתא.
ד. סכום זה עמד על כעשרים ושלושה אחוזים מערך הדירה בעת חתימת ההסכם.
ה. באם נקבל את גירסת הנתבעת ופרשנותה להסכם, הרי שאת ויתורו של התובע יש לאמוד בעשרים ושבעה אחוזים מחלקו לפי ערך הדירה, אם נתרגם זאת לשקלים, הרי שויתורו של התובע עומד על סך של כמאה ועשרה אלף ₪.
ו. הנתבעת ויתרה על סכום של כשש מאות ₪ לחודש לשתי הבנות(שלוש מאות ₪ לכל בת), בכך שהסכימה למזונות נמוכים יחסית לממוצע.(750 ₪ לבת) הבת הגדולה היתה אז כבת 14 שנים והקטנה כבת 12 שנים, בהסכם נקבע שסכום המזונות ימשיך עד הגיעם לגיל 18 שנים. סך הויתור של הנתבעת בשנים הללו עומד על סך של כשלושים ושש אלף ₪.(הסכום הממוצע של המזונות נאמד ללא מרכיב המדור מאחר וניתנה לה הזכות להתגורר בדירה(
ז. ויתור התובע על חלקו בדירה לפי שווי שכירות לחודש בתקופה בה הבנות לא התגוררו עם הנתבעת עומד על סך של כאלף מאה וחמשים ₪ לחודש נכון להיום, (מחצית משווי שכירות לחודש)כך, שבכל שנה התובע מוותר על קרוב לארבעה עשר אלף ₪
ח. באם נקבל את גירסת הנתבעת ופרשנותה להסכם, בתוך פרק זמן של כשנתיים וחצי, יקוזז ויתור הנתבעת האמור בסעיף ה', ע"י ויתור זה של התובע. מכאן ואילך התובע לא יקבל כל תמורה על השימוש שעושה הנתבעת בחלקו בדירה.

הנתונים העובדתיים הללו מצביעים על כך שקיים פער גדול לויתור של התובע לעומת ויתור הנתבעת, וזאת, באם נקבל את פרשנות הנתבעת לסעיף ג' באופן גורף, ולא ניתן את הדעת על האומדנה שיש לתת לעושי השטר בעת חתימתם על השטר.

בית הדין בהחלטתו הנ"ל קבע (בדעת הרוב) כי יש לתת משקל לנתונים העובדתיים המרכיבים למקרה זה ולבחון אותם היטב וזאת לאור ההלכה הקובעת שיש לבדוק את כוונת עושי השטר (ראה טושו"ע חו"מ סוף סימן ס"א בשם רבינו ירוחם ובנו"כ שם)

כאמור, אם נקבל את גירסת הנתבעת יווצר מצב בו הויתור של התובע יהיה גדול לאין ערוך מויתור הנתבעת, דבר שמסופקני אם זו הייתה גם כוונתה של הנתבעת.

אלא שיש לבחון עוד רכיבים למקרה זה כדלהלן:
א. הנתבעת לקחה בחשבון בעת חתימתה על סעיף זה שבהסכם, שהיא עשויה להפסיד את זכותה להתגורר בדירה באם תינשא, או תתגורר עם גבר זר שלושים יום, גם אם זה יקרה בתוך פרק זמן קצר אחר הגירושין.או אז, הסכמתה למזונות הנמוכים מהממוצע, ובנוסף, תשלום חלקו של התובע בחוב המשכנתא בפרק זמן זה, יהוו ויתור ללא תמורה ראויה.

ב. רכיב זה יש לסייג בכך שהויתור שלה לא יהיה גדול ביחס לויתור התובע באם לא תינשא ותישאר להתגורר בדירה ללא תמורה עוד שנים רבות.


ג. הבנות התגוררו עם הנתבעת במשך זמן רב אחרי גיל 18 שנים.סביר להניח שהיא זו שדאגה לכלכלתם ולרווחתם, מתוך כוונה משותפת שזהו חלק מהתחייבותה כלפיהם כאמור בהסכם (ראה על כל כך בנימוקיי) ובתמורה להתחייבותה זו, התחייב התובע לתת לה זכות מגורים בדירה כל עוד לא תינשא.

ד. רכיב זה יש לסייג בכך, שאין כל וודאות שהנתבעת אכן כלכלה את הבנות גם לאחר גיל 18 שנים, וגם אם כן, הסכום שהשקיעה אינו שווה ערך לויתורו של התובע באם נקבל את פרשנותה ללא סייג וניתן לה להמשיך ולהתגורר ללא תמורה עד שתינשא, ובפרט שבגילה הנוכחי הסיכוי לכך קלוש.


ה. בהסכם קיים סעיף ובו התחייבו הצדדים לתת להורי התובע סך ארבעים אלף דולר מתמורת הדירה כאשר תימכר. סכום זה נאמר שניתן כהלוואה לצדדים, והצדדים הסכימו ואף חתמו שיש להחזירו.

מסעיף זה נראה יותר שהצדדים הבינו בעת חתימתם שיבוא העת להחזיר את ההלוואה להורי התובע, ובאם נקבל אם פרשנות הנתבעת באופן גורף, יווצר מצב בו הורי התובע לא יקבלו את המגיע להם. דבר שאינו הגיוני.

ו. רכיב זה יש לסייג בכך שהנתבעת טוענת שאבי התובע הלך לבית עולמו, וכן בטענה שהכסף ניתן במתנה. בנוסף יש לשקול שיתכן והתובע לקח בחשבון אפשרות זו בעת חתימתו על ההסכם, ועליו לשלם את המחיר של חוסר הבהירות שיש בניסוחו של הסעיף הבעייתי גם לשיטתו.

ז. סייג נוסף נראה לדעתי מעצם טענת הנתבעת וב"כ, שחתימתה על ההסכם נעשתה תוך כדי אילוץ שלא מרצונה, טענה זו שהינה חסרת בסיס עובדתי ולא הוכחה, מצביעה על כך שיש רגליים לדבר שהנתבעת הבינה שזכותה להתגורר בדירה מסוייגת כל עוד בנותיה מתגוררות עמה וכפי שטוען בתוקף התובע עוד בדיון הראשון.

מניתוח הרכיבים הנ"ל עולה. יש אומדנה לכך שהתובע, ויתכן אף הנתבעת, לא התכוונו לכך שלנתבעת זכות מגורים כל עוד לא תינשא גם במחיר ויתור כה גדול של התובע. אלא שבבואי לתת לאומדנה זו את הגדרתה, קשה מאד לקבוע אם היא בגדר אומדנה דמוכח או שמא אומדנה בלבד, ויש לכך נפקותא הלכתית כמבואר בפוסקים (ראה נחל יצחק חו"מ סימן ס"א)

רכיב נוסף שהיה ניתן לבחון על פיו את כוונת הצדדים הוא, מה הגורם לגירושין ומי היה מעוניין בכך יותר.

בנוהג שבעולם המעוניין בגירושין תהא הסיבה אשר תהא, יוותר בנקל על דברים בהסכם גם אם הם לא מקובלים בהסכמי גירושין, כמו ויתור על חלקו בבית של המעוניין להתגרש, וכל כיוצא בזה.

במקרה דנן, הנתבעת טוענת שהתובע בגד בה והיה מעוניין להתגרש על מנת להינשא לאשה עמה הוא חי היום.

התובע מכחיש זאת בכל תוקף וטוען שזו עלילת דם והכפשה.

קשה לקבוע עם מי האמת. לא ניתן בנסיבות מקרה זה של פתיחת תיק בהסכמה לאישור הסכם גירושין, בו הצדדים באו לבית הדין עם הסכם מוכן ובקשו רק את אישור בית הדין להסכם, ובית הדין בזמנו לא נכח בסיבה שהניעה את מי מהצדדים לתבוע גירושין.

הדבר קשה שבעתיים כאשר חלפו להם כששה עשר שנים ובין הצדדים קיימת הכחשה הדדית שקשה יהיה להתחקות על עקבותיה ולהגיע לחקר האמת.

לא נותר לי אלא לבחון בשנית את פרשנות הצדדים לסעיף השנוי במחלוקת לאור האומדנות הנ"ל, וזאת למרות שדחיתי את פרשנות התובע בנימוקיי מיום ה' אדר א' 09.02.2011.

כוונתי בדחיית פרשנות התובע הייתה, שלא ניתן לאמוד את כוונת התובע בלבד לפירוש סעיף זה, וכפי שציינתי שבמקרה בו יש שני צדדים, כמו במקרה דנן, מחובתנו להתבונן בכוונת שני הצדדים שעשו את ההסכם ולא לראות באופן חד צדדי כפי שדרש התובע מבית הדין ועל כך ביסס את תביעתו, והראיתי מראה מקום לזה בהלכה. מאידך, הותרתי פתח לדון מחדש בפרשנות סעיף זה עם קבלת החומר המתבקש כדי ללמוד על כוונת הצדדים בעת חתימתם על ההסכם כנפסק בשו"ע סוף סימן ס"א בשם רבנו ירוחם.

הבה נבחן את הסעיף בראי זה.

בסעיף ג' 1) נאמר "הצדדים מסכימים כי האשה תישאר לגור בדירה עם שתי בנותיה עד ליום נישואיה"

אין חולק שסעיף זה מאד בעייתי לשני הצדדים, שכן הקורא סעיף זה עשוי לטעות בנקל בבואו לפרש את הסעיף.

מצד אחד ניתן להבין מהרישא של הסעיף בו נאמר "עם שתי בנותיה" שזהו תנאי בפני עצמו לזכותה של האשה לגור בדירה המשותפת הנובע מהחיוב של התובע לדאוג למדור לשתי בנותיו ובמיוחד במקרה זה בו גם המזונות שנקבעו בהסכם נמוכים מהממוצע, ומה שנכתב בהמשך "כל עוד לא תינשא" ניתן לפרש שזהו תנאי נוסף שאם תינשא תפסיד זכות זו גם אם תמשיך להתגורר עם בנותיה.

טענה זו השמיע התובע גם במהלך הדיון וכן בכתב התביעה והסיכומים.

הקושי לפרש כן, שאם תינשא הנתבעת בעוד בנותיה עמה, להיכן נעלמה דאגת התובע למדור לבנותיו.

עדיין ניתן לפרש בדוחק, שבמקרה זה שיש לנתבעת בעל שמחובתו לדאוג לה למדור בלאו הכי, אזי התובע מתנער מחובתו למדור לבנותיו.

מאידך. ניתן לפרש את הסעיף בהתאם ובהתייחס לסיפא שלו ובו נאמר "כל עוד לא תינשא" שזכותה של הנתבעת לגור בדירה כל עוד לא תינשא עומדת לה גם כאשר בנותיה אינם עמה, שכן לא נכתב סתם עם בנותיה ללא תוספת, בהכרח שהסיפא באה ללמד, שלנתבעת עומדת זכות זו כל עוד לא תינשא.

פרשנות זו, טענה לה הנתבעת וב"כ בכתב ההגנה ובסיכומיה והיא נראית לי יותר מכמה סיבות שפורטו בנימוקיי הנ"ל (ראה שם)

ברם, לדעתי, הטענה הזועקת היא על שני הצדדים שלא השכילו לכתוב סעיף ברור ויצרו סעיף בעייתי מאד.

כלפי התובע זועקת הטענה, מדוע לדבריו, לא השכיל להוסיף את התיבה "או" בין הרישא והסיפא של הסעיף? ובכך הייתה התביעה מתייתרת, שכן אם היה הנוסח "הצדדים מסכימים כי האשה תישאר לגור בדירה עם שתי בנותיה או כל עוד לא תינשא" לא היה צל של ספק שהפירוש כדבריו, המועד המוקדם שביניהם, ולא היה צורך בתביעה.

כלפי הנתבעת זועקת הטענה, מדוע לדבריה, לא השמיטה את המלים "עם שתי בנותיה" ובכך הייתה חוסכת הליך תביעה בגין השימוש שהיא עושה בדירה לאחר שבנותיה אינם מתגוררות עמה?

לדעתי שני הצדדים נושאים באחריות לטעות שנעשתה בניסוח הבעייתי.

בשאלה זו של פרשנות הסעיף, נראה היה לי שיש צורך בשמיעת דעות נוספות על מנת להגיע לחקר האמת, ואכן, נועצתי עם עשרה מעמיתי הדיינים ושמעתי מהם שלוש דעות.

דעה א. התובע לא התכוון לוותר לנתבעת על חלקו בדירה, שכן הדבר לא מצוי שבעלים מוותרים על חלקם בדירה ללא תמורה, וכל כוונתו הייתה שהנתבעת תתגורר עם הבנות ואז מוותר הוא על חלקו בדירה לשימוש הנתבעת כתחליף לחיובו במדורם. בכך מצדיק הוא את פרשנות התובע לסעיף זה.

דעה ב. התובע אכן התכוון לתת לנתבעת זכות להתגורר בדירה עד ליום נישואיה תוך כדי נטילת סיכון שאם לא תינשא יפסיד את זכות השימוש, וזאת מתוך הנחה שהנתבעת בגיל יחסית צעיר שכנראה תינשא או לכל הפחות תתגורר עם גבר זר שלושים יום, ואז תפסיד את זכותה להתגורר, עוד לפני שהבנות יגיעו לגיל שמונה עשרה. בכך מצדיק את פרשנות הנתבעת.

דעה ג. הפרשנות נוטה יותר כדברי הנתבעת אולם אין לשלול לגמרי פרשנות התובע.

כאמור, נטיתי גם אנוכי כדעה ג' וזאת לאחר ניתוח מקיף של הרכיבים שהצטרפו עתה עם קבלת החומר מהצדדים הכוללים, שמאות הדירה ותשלום המשכנתא ששולם ע"י הנתבעת. וכן בצירוף הרכיבים והספיקות המתעוררים בשל הפרשנות שיש לתת לסעיף הבעייתי. מכלול המרכיבים המונחים לפני, הביאו אותי הגיונית לנקוט משנה זהירות תוך כדי מתן העדפה לפרשנות הנתבעת, אולם אין בכך כדי לשלול לחלוטין את פרשנות התובע.

לזאת יש להוסיף את האומדנה שקשה להתעלם ממנה והיא, שאם נפליג כפרשנות הנתבעת, יווצר מצב לא הגיוני שהתובע ינושל מזכותו הבסיסית להשתמש בחלקו בדירה (באמצעות מכירת הדירה כאמור בהסכם) שזהו ויתור גדול מדאי לעומת הויתור של הנתבעת.

לסיכום פרק זה:

פרשנות התובעת נראית לי יותר, אולם אין די בנתונים הנסיבתיים לשלול את פרשנות התובע.

ועתה להיבט ההלכתי שיש לתת למקרה זה.

השאלות המתעוררות במקרה דנן כדלהלן:
א. כאשר יש סתירה בלשון שטר מהרישא לסיפא מה עלינו לנקוט, ומה הדין כאשר ניתן ליישב את הסתירה כאחד מהצדדים בדרך פשוטה יותר?
ב. האם יש לנתבעת מעמד של מוחזקת מכח הספק בכך שהיא משתמשת בחלקו של התובע?
ג. האם קיימת במקרה זה טענת קים לי?

והנה בטרם נבוא לפשוט את השאלות הללו, עלינו לבחון שאלת משנה והיא, האם יש לנתבעת מעמד של שוכרת את השימוש בחלקו של התובע בדירה מהתובע, או שמעמדה כשותפה שווה בשווה בדירה מקנה לה מעמד חזק יותר?

צדדי הספק הם, האם יש לראות בהסכמת הצדדים שהנתבעת תתגורר בדירה תמורת תשלום חלקו של התובע בחוב המשכנתא, שתמורה זו תיחשב כדמי שכירות כל עוד היא משלמת את כל החוב, כולל חלקו של התובע,

או שמא תשלום זה אין בו משום תחליף לדמי שכירות בהיותו סכום זעום (היום הנתבעת משלמת סך כארבע מאות ₪ לחודש, כאשר שווי השכירות לחודש על פי הערכת שמאי, עומד על סך 2300 ₪ לחודש שמחצית ממנו הנתבעת היתה צריכה לשלם) מה גם שתשלום חוב המשכנתא עומד להסתיים בעוד כשנתיים.

קשה להכריע מה הייתה כוונת הצדדים בהתחייבות הנתבעת לשלם את כל חוב המשכנתא עד למכירת הדירה.

אין בידינו פרמטרים המאפשרים לבחון זאת, כך שנצטרך להתייחס לשאלה זו על שני צדדיה.

במשנה מסכת ב"מ דף ק"ב ע"א נאמר "המשכיר בית לחבירו לשנה, נתעברה השנה נתעברה לשוכר, השכיר לו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר. מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהוב לשנה מדינר זהב לחודש ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני ר' יוסי ואמרו יחלוקו את חודש העיבור"

ובגמ' "אמר רב אי הואי התם הוה יהיבנא ליה כוליה למשכיר, מאי קא משמע לן? תפוס לשון אחרון, הא אמר רב חדא זימנא, דאמר רב הונא אמרי בי רב, אסתירא מאה מעי, מאה מעי. מאה מעי אסתירא, אסתירא? (כלומר, האומר לחבירו בכמה תמכור לי חפץ זה, אמר לו, אסתירא מאה מעי, והסכימו למקח, חייב לשלם לו מאה מעי, מכיון שהולכים אחר לשון אחרון)אי מהתם הוה אמינא פרושי קמפרש קמשמע לן (כלומר, משם אין ראיה, כי שם ניתן לפרש שהלשון האחרון בא לפרש שהמטבע הגדולה שווה מאה פרוטות, לכן מחדש לנו רב שגם אם יש סתירה מהרישא לסיפא עלינו ללכת אחר הסיפא, כך פירש"י, וראה תוספות)

ושמואל אמר, בבא באמצע חודש עסקינן(במשנה שכתוב יחלוקו) אבל בא בתחלת חודש כוליה למשכיר, בא בסוף חודש כוליה לשוכר. מי אמר שמואל לא אמרינן תפוס לשון אחרון? והא רב ושמואל דאמרי תרוויהו, כור בשלושים אני מוכר לך, יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. כור בשלושים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה.(כלומר רואים מהסיפא של דין זה, שהולכים אחר לשון אחרון שאמר לו סאה בסלע ולכן קנה כל סאה בנפרד ואינו יכול לחזור בו)

התם טעמא מאי משום דתפיס, הכא נמי קא תפיס. (כלומר, שמואל מסתפק בעצם האם יש ללכת אחר לשון אחרון או אחר לשון ראשון ומספק הוא סובר שאין לנו כח להוציא מידי המוחזק)

ורב נחמן אמר, קרקע בחזקת בעליה קיימת.(כלומר, רב נחמן מסתפק אחר איזה לשון ללכת ומספק הוא סובר שהמשכיר שהוא הבעלים על הקרקע מוחזק ואין להוציא ממנו.

ובגמרא שם העמידו דברי רב נחמן גם כאשר המשכיר אמר לשוכר דינר זהב לחודש משנים עשר זהובים לשנה והמשכיר בא בסוף החודש אחר שהשוכר כבר גר שם, אעפ"כ חייב השוכר לשלם את חודש העיבור כולו מאחר והספק התעורר כבר בראשית החודש והמשכיר הוא הבעלים על הקרקע נחשב השוכר כמוציא מהמשכיר בכל מצב.

נפסקה הלכה כדעת רב נחמן ללא חולק.(ראה רמב"ם פרק ז' מהלכות שכירות ה"ב, טושו"ע חו"מ סימן שי"ב סט"ו וט"ז וכן פסקו הרי"ף הרא"ש ועוד)

וראה שם בתוספות ד"ה הוה אמינא, מה שהקשה על פירש"י בדברי רב, מהגמרא במסכת ב"ב קס"ה ע"ב שם רואים שהולכים אחר הפחות שבלשונות, וביאר בעניין אחר דברי רב, שבמקום שניתן לפרש לשתי פנים את הלשונות כמו בדין מרחץ שבמשנה הולכים אחר הבעלים שהוא המשכיר, ואם לא ניתן לפרש כמו בגמרא ב"ב שאמר זוזים מאה דאינון סילעין תלתין, הולכים אחר הפחות שבלשונות, וכן פסקו הרי"ף בסוגייה והרא"ש אות ל'. ועוד נתייחס לסוגייה זו בהמשך דברינו.

וראה נימוקי יוסף וחידושי הריטב"א בסוגייה מה שביארו דברי רב נחמן, שמדובר בלשונות הסמוכים זה לזה אבל אם אינם סמוכים, הכל הולך אחר לשון התחתון כמבואר במסכת ב"ב דף קס"ה ע"ב, כתוב בשטר למעלה מנה ולמטה מאתים הולכים אחר התחתון וחייב לשלם מאתים, וכן נפסק להלכה (ראה רמב"ם פכ"ז מהלכות מלוה ולוה הי"ד, טושו"ע חו"מ סימן מ"ב ס"ד וראה שם בסמ"ע, ש"ך ופ"ת)

וברמב"ם פ"ז מהלכות שכירות כתב "וכן בעל הבית שאמר לזמן זה השכרתיך והשוכר אומר לא שכרתי אלא סתם או לזמן ארוך, על השוכר להביא ראיה. ואם לא הביא נשבע היסת ומוציאו מן הבית"

ובמ"מ כתב "גם זה מהטעם האמור למעלה שקרקע בחזקת בעליה עומדת, וכן הדין בכל מילתא דלא עבידא לאיגלויי" וכן נפסק בטושו"ע סימן שי"ב.

ויש להעיר מדברי המאירי בסוגייה שלא הביא חיוב שבועה על המשכיר, וכתב "כל מחלוקת שאירעה בין שוכר ומשכיר בזמן, כגון שאמר שוכר לזמן פלוני שכרתיו ומשכיר אומר לזמן פלוני, זה שאומר לזמן ארוך (כלומר השוכר) עליו להביא ראיה, וכן כתבו הגאונים" ולגבי מחלוקת שאירעה ביניהם בעניין פירעון, הביא חיוב שבועה. וצל"ע לע"ע.

וראה במשנה למלך על הרמב"ם בהלכה זו מה שיצא לדון בקושיית מהר"ח אלפאנדרי בתשובה שהובאה בספר מעשה חייא על דברי הב"י בשם תשובת הרשב"א, ויצא לחלק להלכה, בין ספק מחלוקת הפוסקים שם אנו סוברים כתוספות (מסכת ב"ב ל"ב ע"ב) שאין מוציאים מן המוחזק בקרקע וכמ"ש הרשב"א, לבין אם אנו מסופקים במציאות כיצד היתה, כמו בדין של המשכיר שאמר לו י"ב דינר לשנה דינר לכל חודש או להיפך שיש לדמותו לדין של תרי נגד תרי שמספק מעמידים את הקרקע בחזקת הבעלים שהוא מרא קמא וחזקתו עדיפא. טעמו מבואר שם שאין זה דומה לספיקא דדינא כפי שהבין בעל הדינא דחיי, "משום דכי אמרינן תפוס לשון אחרון טעמיה משום דמיהדר הדר ביה ואי אמרינן תפוס לשון ראשון, אמרינן דלא מיהדר ביה אלא שדבריו השניים טעות, וא"כ הספק הוא דלא ידעינן המציאות היכי הוה, וע"כ מדמינן ליה לתרי ותרי (כלומר, הספק נוצר בגין בעלי הדין ולא בגלל מחלוקת הפוסקים) והוא הדין במקרה דנן, שהספק נוצר בגין הצדדים שלא טרחו להבהיר את הסעיף.

וראה עוד בפט"ו מהלכות טוען ונטען הי"א מה שכתב טעם אחר לחלק "דשאני גבי שכירות דכיון דסוף סוף עומד לחזור, הרי הוא כמוחזר וכל ספק דאיתיליד בחזקת המשכיר אע"פ שבא בסוף החודש" ושם הביא דעת הראנ"ח לחדש שגם במיטלטלין אומרים סברא זו ודחה אותה.(וראה תוספות סוף פרק השואל סבר כן במשאיל אף מטלטלי)

עוד הביא שם הכרעת המהר"א ששון שגם בספק בדין שווה דינו לספק במציאות והולכים אחר חזקת מרא קמא.

ולכאורה הוא הדין במקרה דנן שיש לנו ספק במציאות, המתעורר עם קריאת הסעיף, מה הייתה כוונת עושי ההסכם בחתימתם על סעיף זה שנגרם על ידם ולא בגלל ספק בדין או מחלוקת פוסקים. כמו כן הקרקע, קרי, חלקו של התובע אמורה לחזור אליו, הרי שמתקיימים שני הטעמים שהובאו במשנה למלך לפיהם נפסק כרב נחמן שהולכים אחר מרא קמא שחזקתו עדיפה על מוחזקות השוכר בדין המשכיר מרחץ ויש לנו ספק בפרשנות שטר השכירות, ויש גם בנדוננו לפסוק כן ולקבל את התביעה.

ברם, דברי המשנה למלך הללו שנויים במחלוקת עצומה (ראה על זה בהרחבה, ש"ך ס"ק ט"ז, חקרי לב חו"מ ח"ג סימן פ"ב, כנסת הגדולה הגב"י אות ל"ב, קונטרס הספיקות כלל ה' אותיות ב' ו' ועוד)

וראה עוד רעק"א בתשובותיו מהדורה קמא סימן ל"ז בביאור חזקת מרא קמא שהיא מטעם חזקה ולכן חזקה לא מועילה בספיקא דדינא, ולפי זה י"ל שבדבר שסופו לחזור וכמו במקרה דנן נחשב כמוחזק בממון ולא רק מרא קמא. וראה עוד בביאור והגדרת חזקת מרא קמא, בספר קהלות יעקב למרן הגרי"י קניבסקי זצ"ל, מסכת ב"ב סימן כ"ג שבקרקע יש לראות במרא קמא כאלו הוא מוחזק בפועל, קצוה"ח סימן מ"ב בשם הראנ"ח, תומים בקיצור לתקפו כהן סימן ע', ועוד, ואכמ"ל.

כאמור בנדוננו יש ספק במציאות ופועל היוצא מכך שיש לתובע חזקת מרא קמא טובה הגוברת על תפיסתה של הנתבעת בשימוש בדירה.

אלא שיש לקחת בחשבון שפרשנות הנתבעת נראית יותר, וכן, שכל דברינו הם מתוך הנחה שאכן מעמדם של הצדדים כמשכיר ושוכר וכפי שנבאר.

ועדיין יד הדוחה לומר שהנתבעת מעצם העובדה שהיא שותפה במחצית הדירה יש לה זכות יתירה.

ובהשקפה ראשונה נראה לי שהדבר שנוי במחלוקת הפוסקים בהגדרת שותפות מה היא.

כידוע נחלקו הפוסקים, ראה ר"ן מסכת נדרים דף מ"ו ע"ב, תוספות, רא"ש, רמב"ן ועוד בביאור מחלוקת חכמים וראב"י בדין שותפין שנדרו הנאה זמ"ז, שלדעת חכמים הם אסורים להכנס לחצר בחצר שאין בה דין חלוקה, ולדעת ראב"י הם מותרים, והלכה כראב"י.ובמסכת ב"ב העמידה הגמרא מחלוקתם בדין ברירה שלדעת חכמים אין ברירה ולדעת ראב"י יש ברירה, והקשו על כך הפוסקים הרי קיימא לן להלכה שאין ברירה באיסור דאורייתא, ונדר אסור מן התורה, וא"כ היה לנו לפסוק כחכמים ולא כראב"י. ותירצו כמה תירוצים שיסודם מבוסס על כך, האם יש לראות (לדעת ראב"י) בשותף, כבעלים על כל הקרקע ויש לכל אחד מהם זכות להשתמש מכח זה בכל הקרקע ואדעתא דהכי נשתתפו, או שמא כל אחד מהם בעלים על מחצית ובמחצית האחרת יש לו זכות להשתמש מכח השעבוד שכל אחד משתעבד לשני בעת שנעשו שותפים.

והנה לדעה הסוברת שלכל אחד מהם יש בעלות על כל גרגיר וגרגיר בבית, (דעת הר"ן) א"כ יש לנתבעת בעלות מכח שותפותה בדירה היוצרת מצב בו הצדדים שווים בחזקת מרא קמא ולנתבעת עדיפות בכך שהיא תפוסה שאין להוציא ממנה, ובזה שונה דינה משוכר שאין לו בעלות על הדירה רק זכות שימוש בלבד ולכן המשכיר מוחזק יותר ממנו.

ואם כנים אנחנו, אזי לדיעה הסוברת ששותף אינו בעלים על כל הדירה אלא רק על מחצית השייכת לו, הרי שלנתבעת הזכות לשימוש בחלקו של התובע אינה יוצרת חזקת מרא קמא רק תפיסה בעלמא שדינה להידחות מפני חזקת מרא קמא שיש לתובע על חלקו בדירה.

אלא שיש לסייג דברינו אליבא דשיטת הר"ן בשני סייגים.
א. דברי הר"ן נאמרו כאשר לשניהם זכות שווה באותו זמן להשתמש בחצר המשותפת, משא"כ בנדוננו יתכן ויש לראות בחתימתם על סעיף זה של ההסכם שהחליטו כי השותפות השוויונית ביניהם הסתיימה ממועד זה, והחל פרק חדש בו התובע נתן לנתבעת זכות בלעדית להתגורר בדירה לפרק זמן השנוי במחלוקת מציאותית, ולפי זה אין עדיפות לנתבעת גם אליבא דהר"ן.סייג זה מתבאר מדברי הר"ן שם למעיין היטיב בדבריו כאשר מסכימים שותפים לחלוק ביניהם את הזמנים.

ב. כלל לא ברור שמועילה תפיסה בקרקעות, שכן ידוע הכלל ההלכתי ששותפים אין להם חזקה זע"ז מטעם שאינם מקפידים האחד על השני ולא שייך להוציא קרקעות רק בשטר או בקניין גמור או בחזקת שלוש שנים. וראה עוד בעניין זה ש"ך סימן מ"ב סקט"ז לעניין יד בעל השטר על התחתונה שאם תפס לא מפקינן מיניה, נאמר רק בתפיסה במיטלטלין, אבל בקרקעות לא מהני תפיסה אפילו בפירות הקרקע (הוא הדין שימוש בקרקע) ומה שביאר דבריו הנתיבות סק"ו, שהש"ך לא התכוון לאכילת פירות שבזה קיימא לן שמועילה תפיסה וסמך דבריו על פי מה שכתב בספרו תקפו כהן סימן מ"ט, (וראה עוד, משנה למלך פט"ו מהלכות טוען ונטען ה"ה, ומה שחלק עליו בקונטרס הספיקות כלל ח' סעיף ה') אולם הסכים לש"ך שלא מועילה תפיסה כאשר יש מרא קמא, ולכאורה הוא הדין במקרה דנן שיש חזקת מרא קמא לתובע על מחצית הבית השייכת לו ורשומה על שמו.

ובביאור שיטת המל"מ ראה בהערות זר זהב על קונטרס הספיקות הערה כ"ה ובמסקנת קונטרס הספיקות בזה, ועיין עוד קצוה"ח סימן פ"ב סק"ו. ואכמ"ל.

ולא אכחד כי ראיתי לאב"ד הגר"א כלאב שליט"א בפד"ר כרך י"ז (עמודים 285-287) שהביא מדברי הר"ן ראיה שמוחזקות של אשה בדירה מועילה לה כנגד חזקת מרא קמא של הבעל כאשר יש ספק בלשון ההסכם מכח היותה שותפה בדירה, ואין להוציא אותה מתפיסתה זו, וזאת בניגוד לשוכר שזכותו להשתמש נובעת מכח השיעבוד של המשכיר אליו.

את דבריו הוא מסיק ממה שכתב הר"ן שהמשכיר יכול לשעבד את הדירה מכיון שהוא הבעלים ולשוכר הוא רק משועבד וחל הקדש על שיעבוד, משא"כ בשותפים שהם בעלים על כל הנכס בקניין גמור לא יכולים להקדיש ולאסור האחד על השני. ובדבריו שם דחה את הסייג הראשון שהבאנו, שדברי הר"ן נאמרו רק כאשר הם משתמשים בשווה וכתב על זה "דמאי שנא שסוף סוף זכות השימוש של כל שותף היא בכל מעצם קניין השותפות, וכאשר אחד משאיר לשני את זכות ההשתמשות הבלעדית, לא הקנה לשני בעלות אלא סילק עצמו משימוש והזוכה כדקאי קאי"

ולאחר המחילה, לא זכיתי להבין מה שכתב שכאשר אחד משאיר לשני זכות השתמשות בלעדית לא הקנה לו בעלות אלא סילק עצמו משימוש והזוכה כדקאי קאי, מה פשר הדברים הללו, הרי הוא בעצמו כותב שהותיר לעצמו את הזכות הקניינית שלו ולא נתן לחברו קניין נוסף, א"כ במה נהפך השני למועדף עליו בזכות השימוש שנתן לו לפרק זמן מסוים עד כדי לבטל את חזקת המרא קמא שלו, הרי נתן לחברו רק זכות שימוש לפרק זמן מוגבל השנוי עתה במחלוקת ביניהם.

עוד לא זכיתי להבין, הרי יש פוסקים החולקים על הר"ן וסוברים שיש לשותף בעלות רק על מחצית החצר או הדירה, וכן מה יענה לסייג השני שהבאנו?

לאחר העיון, עלה לי ספק שמא הגר"א כלאב הבין, שבשותפים לא נאמר חזקת מרא קמא לשיטת הר"ן, וממילא לא שייך כאן הדין של קרקע בחזקת בעליה עומדת שנאמר בשכירות.

הטעם, משום שבשותפות מלכתחלה לא נוצרה חזקת מרא קמא לאחד מהם מאחר ושניהם קנו או זכו באותה עת בבית או בחצר.

ומצאתי בשו"ת מהר"א ששון סימן פ"ז בסוף שנסתפק אם בשותפות קרקע נאמר דין קים לי. וממוצא דבר אתה למד שהיה פשוט לו שחזקת מרא קמא שייכת גם בשותפים.

והטעם, שגם בשותפים נחשב כל אחד מהם מרא קמא כלפי אדם אחר וכן כלפי חבירו השותף שתפס ברשות, קרקע המשותפת להם.

שו"ר שכבר דשו בעניין זה האם שייך תפיסה בקרקע, רבים מן הפוסקים, הש"ך בספר תקפו כהן, ואחריו מהר"י הכהן בספר קונטרס הספיקות שהקיף את הנושא בבקיאות וחריפות עצומה, אציין לעיין בספרו כלל ה' סעיף ח', כלל ז' סעיף ז', וכלל ח' כולו. והערות זר זהב לגר"י דגני שליט"א שהוסיף נופך מדיליה לשאלה זו.

המסקנה העולה מהעיון בפוסקים היא אחת, שאין הקרקע נתפס, כלומר לא שייך המושג של תפיסה בקרקעות כאשר יש חזקת מרא קמא, וגם כשאין חזקת מרא קמא כפי שסבר הגר"א כלאב, רבים הפוסקים הסוברים שלא מועילה תפיסה שלא ברשות ואף ברשות יש פוסקים שסוברים שלא מועילה תפיסה.

בנדוננו, יש בסיס לומר שתפיסת הנתבעת בחלקו של התובע בדירה עתה הינה בגדר של תפיסה שלא ברשות, שכן על זה חלוקים הצדדים בפרשנות הסעיף הבעייתי, ולכאורה יש לדמות זאת למשכיר ושוכר שם חלוקים ביניהם בשאלה האם חודש העיבור בכלל השכירות או לא ובפוסקים ביארו שהשוכר נחשב ליורד שלא ברשות.

ובאמת שרב חפצי להרחיב בעניין זה המתפרס על פני מרחבים עצומים בש"ס ובפוסקים, אולם מה שהלב חושק הזמן עושק, המלאכה מרובה, והתובע דוחק להוציא את פסק הדין, אשר על כן אשבית קולמוסי ובאם אדרש ארחיב על כך ואציין את המקורות ההלכתיים למסקנה שכתבנו.

סברא נוספת שיש לתת עליה הדעת והיא מי מהצדדים נחשב שבא להוציא מכח הסעיף שבשטר.

בחינה של העניין מגלה כי הנתבעת היא זו שמבקשת להוציא מהתובע את זכות השימוש בחלקו של הדירה, באמצעות הסעיף הבעייתי, שכן לתובע שמורה זכות זו מכח הרישום שלו בדירה, ובסעיף הבעייתי, יש התנייה מפורשת שהדירה תחזור אליו בשלב עליו חלוקים הצדדים, אם כן הנתבעת היא זו שמכח הסעיף הבעייתי רוצה להוציא מהתובע את זכותו לשימוש בדירה או למכירתה, ויש לנו את הכלל ההלכתי האומר שיד בעל השטר על התחתונה וכן שמפרשים את הסעיף כפחות שבלשונות.

הטענה שהנתבעת יכולה לטעון כלפי סברא זו שאינה מעוניינת בשינוי הבעלות על חלקו של התובע לטובתה אלא מבקשת לשמר את המצב הסטטי לאור תפיסתה, אינה נראית לי, שכן בעצם ההיענות שלנו לבקשה זו, תרוקן מתוכן אל זכות התובע למימוש זכותו וכפי שהזכרנו לעיל, מה ערך יש לבעלות על דירה שלא ניתן לממשה.

זאת ועוד, דברי הגר"א כלאב נאמרו בנדון שהאשה לא שילמה לבעל תמורה כל שהיא, וחילוקי הדעות ביניהם היו על רקע עזיבת הבנות את האם לבית האב, עוד קודם לגיל 18 שנים, כך שבמקרה דנן בו הנתבעת שילמה את חלקו של התובע בחוב המשכנתא יש לראות זאת כדמי שכירות וממילא דינה כשוכרת.

גם אם נצא מנקודת הנחה, שהנתבעת אין לה מעמד שוכרת, מאחר וחוב המשכנתא נמוך יחסית לתשלום השכירות שצריכה לשלם בגין חלקו של התובע בדירה וממילא, דינה כשותפה, לא נמלט מכך שהדבר שנוי במחלוקת הפוסקים להגדרת שותפות.

לסיכום:
א. כאשר יש סתירה בלשון שטר מהרישא לסיפא בסמיכות משפט, והספק מציאותי, נפסק שקרקע בחזקת בעליה עומדת, ובמשכיר ושוכר המשכיר זוכה מן הספק.
ב. יש ספק האם להגדיר את הנתבעת כשוכרת או כשותפה על חלקו של התובע בדירה.
ג. בכל מצב, קיימת מחלוקת הפוסקים האם יש בכח תפיסתה להוציא מחזקת מרא קמא שיש לתובע.
ד. אין תפיסה בקרקעות ולכל היותר יש ספק אם יש בתפיסתה של הנתבעת יצירת מוחזקות המועילה מספק.
ה. קרקע בחזקת בעליה עומדת נאמר בשכירות ולכאורה הוא הדין בשותפים שכן לא מצאתי חולק על המהר"א ששון.
ו. הכל של "יד בעל השטר על התחתונה" נאמר במקרה זה על הנתבעת, ומשכך יש לפרש את הסעיף הבעייתי במסגרת המצומצמת שלו.

עתה עלינו לברר איזה משקל הלכתי שיש לתת להעדפות פרשנות הנתבעת על פני פרשנות התובע בסעיף הבעייתי.

הרמב"ם בפכ"ז מהלכות מלוה ולוה הט"ו וט"ז הביא דוגמאות של לשונות שטר בעייתיים וההתייחסות ההלכתית אליהן.נצטט את ההלכות הללו שמקורן משנה וגמרא מסכת ב"ב.

"כתוב בו מלמעלה ספל ומלמטה כפל הכל הולך אחר התחתון שהקפל פחות מהספל, כתוב בו מלמעלה קפל ומלמטה ספל חוששין שמא זבוב הסיר רגל הקו"ף ונעשית סמ"ך ואינו גובה אלא במדת הקפל הקטנה, וכן כל כיוצא בזה, שיד בעל השטר על התחתונה: מעשה בשטר שהיה בו שש מאות וזוז אחד והרי הדבר ספק אם שש מאות זוז וזוז או שש מאות אסתירא וזוז, אמרו חכמים יטול שש מאות אסתירא וזוז, שיד בעל השטר על התחתונה... ובהלכה ט"ז" שטר שכתוב בו אסתירא מאה מעי או שכתוב בו מאה מעי אסתירא הלך אחר פחות שבלשונות ואינו נוטל אלא אסתירא אחת, שיד בעל השטר על התחתונה מפני שהוא המוציא מחבירו, ואינו מוציא אלא בדבר שאין בו ספק. לפיכך כל שטר שיש משמע שתי לשונות שמא כך או שמא כך אינו נוטל אלא הפחות שבשתיהן ואם תפס בעליונה אין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה" וראה שם מ"מ שהעיקרון מוסכם על כל הפוסקים אלא שנחלקו בביאור דברי הגמרא.

ובטור שו"ע חו"מ סימן מ"ב הביא את לשון הרמב"ם ובסעיף ה' הוסיף בזה"ל "היה כתוב בו למעלה דבר אחד ולמטה דבר אחר ואפשר לקיימם מקיימים אותם"(מקור הדין הגהות מיימוניות הובאו דבריו בב"י)

וכתב על זה הסמ"ע (סק"י) שאפילו הקיום בדוחק מקיימים אותם משום שאין דרך הבריות לחזור בהם תוך כדי דיבור. והש"ך (סק"ט) נחלק עליו בזה שאין אפשרות לקיים שטר כשיש פרשנות דחוקה לסתירה בלשון השטר, וראה עוד פ"ת סימן מ"ו (סקט"ו) שבעלי דינים לא יכולים לפרש דבריהם בדרכים רחוקות ודחוקות. מדבריו משמע שסבר כדעת הש"ך.

ולכאורה, יש להקיש לנדוננו בו פרשנות הנתבעת נראית יותר סבירה וסבילה בלשון הסעיף מאשר פרשנות התובע, שהדבר שנוי במחלוקת זו של הסמ"ע והש"ך, שלדעת הסמ"ע יש לתת עדיפות לנתבעת ואילו לש"ך אין לה עדיפות. וראה עוד מהרי"ק שורש ז' הובאו דבריו בב"י סימן מ"ב ואכמ"ל.

ואמנם סעיף זה מדבר באופן שבאים לקיים את השטר, מ"מ ניתן ללמוד ממנו לשאלה העומדת לפנינו.

לסיכום:
באשר למשקל ההלכתי שיש לתת להעדפת פרשנות הנתבעת במקרה זה לכאורה, באנו למחלוקת הפוסקים.

ועתה לשאלה האחרונה, האם נשמעת כאן טענת קים לי?

לאור מה שהבאנו שיש ספיקות ומחלוקות האם חזקת מרא קמא שיש לתובע גוברת על המוחזקות או התפיסה בפועל של הנתבעת בדירה, או שמא תפיסתה מועילה ואין להוציא ממנה, הרי שטענת קים לי לא תסייע כאן לנתבעת וכמבואר בתשובת מהרי"ן לב כלל י"ג סימן ע"ח תשובת מהרי"ט (ח"א סימן קנ"א, ש"ש (ד' פ"ז)קצוה"ח (סימן פ"ח סק"ט ובסימן רנ"ח סק"א)ועוד, הסוברים שלא מועיל טענת קים לי בספק מוחזק. וא"כ במקרה דנן תפיסת הנתבעת בדירה לא תשפר את מעמדה מול טיעוני התובע, מכח טענת קים לי, ועלינו לשוב ולבחון את כלל הרכיבים למקרה זה כולל האומדנה שיש, שאין הגיון להשאיר את הנתבעת בדירה עד שתינשא, מאחר והתוצאה תהיה שהתובע ינושל ולא יוכל לממש את זכות הבעלות שיש לו במחצית הדירה, ומה ערך יש לבעלות שלו על מחצית הדירה כאשר היא אינה ברת מימוש.

לזאת יש להוסיף שרק במיעוט מהסכמי גירושין הבעל מוותר על חלקו בדירה ללא תמורה ממשית, וכאן התמורה שהנתבעת ויתרה על מזונות ממוצעים ותשלום חלקו של התובע בחוב המשכנתא אינו עומד בפרופורציה לויתור שיצטרך התובע לוותר באם תשאר הנתבעת בדירה. מה גם שיש חוב להורי התובע שהנתבעת התחייבה לפרוע מחציתו ממכירת הדירה שיש לקחת זאת בחשבון האומדנה הכללי.

מאידך, יש לתת משקל הלכתי מסויים להעדפת פרשנות הנתבעת לסעיף הבעייתי על פני פרשנות התובע, וכן את האפשרות שהיא מוחזקת גם ללא טענת קים לי.

לזאת יש להוסיף את כל השיקולים וההערכות שהבאתי בפתיח לפסק הדין שמתוכם עולה שיש צדדים לכאן ולכאן עם נטייה להתחשב יותר בטיעוני הנתבעת ופרשנותה.

לדעתי, בנסיבות מקרה זה בו מידי מחלוקת וספיקות לא יצאנו, אין מנוס מפשרה הקרובה לדין, וכמבואר בתשובת הרא"ש כלל ק"ז הובאו דבריו להלכה, בטור ובשו"ע (חו"מ סימן י"ב סעיף ה')"יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר, ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר" וראה בביאור דין זה, סמ"ע סקי"א שאפילו בעל כרחם של בעלי הדין.

נימוק נוסף להעדיף פשרה מאחר ויש צד הלכתי (מניתוח העובדות הנ"ל)שיש חיוב שבועת היסת על התובע כדי להוציא את הנתבעת בדירה באם דינם כשוכר ומשכיר. (ראה רמב"ם פ"ז מהלכות שכירות וטושו"ע חו"מ סימן שי"ב)

ובמקרה ויש חיוב שבועה נהגו לפשר (ראה טושו"ע חו"מ סימן י"ב סעיף ב' ובפ"ת סק"ג בשם שו"ת שבו"י ובשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סימן קל"ג, ובמה שכתב הגרצ"י בן יעקב שליט"א דיין בית הדין הרבני ת"א בספרו משפטיך ליעקב ח"ב סימנים ה' וכ"ה ואכמ"ל)

לאחר העיון במכלול המרכיבים למקרה זה, נראה לי לתת לנתבעת זכות להתגורר בדירה למשך שלוש שנים מיום התביעה.

בפרק זמן זה התחשבתי בשיקולים של יחסיות ויתורי הצדדים, תשלום חוב המשכנתא העומד להסתיים, האומדנה בכוונת הצדדים, גודל האחריות בה הם נושאים בעת חתימתם על סעיף בעייתי, וכן במידת הפשרה הראויה בנסיבות מקרה זה והקרובה לדין כמבואר בפוסקים.

הגעתי למסקנה, שיש לתת עדיפות לפשרה הקרובה לדין, במכלול הנסיבות והרכיבים למקרה זה, מאשר להגיע למסקנה מרחיקת לכת בתוצאותיה.

לאור האמור נראה לי שיש להחליט באם יסכים עמי עמיתי הגר"י יגודה שליט"א כדלהלן:
א. לנתבעת זכות להתגורר בדירה מיום 24.08.2010, למשך שלוש שנים נוספות שיסתיימו בתאריך24.08.2013.
ב. שלושים יום קודם לתאריך הנ"ל על הצדדים לשתף פעולה למכירת הדירה לכל המרבה במחיר.
ג. הכספים שיתקבלו ממכירת הדירה יחולקו שווה בשווה בין הצדדים לאחר תשלום חוב ארבעים אלף דולר לאם התובע.
ד. לתובע ניתנת אפשרות לשלם לנתבעת מראש דמי שכירות לשלוש שנים לפי ערך של 1150 ₪ לחודש.
ה. אפשרות זו מוגבלת לפרק זמן של ששים יום מיום מתן פסק הדין.
ו. עם קבלת הצעה זו ע"י התובע, תינתן לנתבעת אפשרות לרכוש את חלקו של התובע בדירה בפרק זמן של ששים יום נוספים, בקיזוז מחצית החוב לאמו של התובע.
ז. במידה ולא תתקבל תשובת הנתבעת בפרק זמן זה, הדירה תוצע למכירה לכל המרבה במחיר.
ח. פסק דין זה בתוקף, כל עוד הנתבעת לא תינשא בפרק זמן זה, או לא תתגורר עם גבר זר שלושים יום, במקרה שכזה, ההסכם שנחתם בין הצדדים וניתן לו תוקף של פסק דין מחייב את הצדדים למכירת הדירה בכפוף לסעיפי ההסכם.
הרב מימון נהרי - אב"ד


הקדמה
התאור העובדתי של הנושא הנדון הובא בהחלטה הקודמת מיום כ"ז באדר א' התשע"א (03/03/2011) ובנימוקיו של אב"ד הרה"ג מ. נהרי שליט"א ולפיכך לא אכפול את הדברים. לצורך הכרעת הדין נקדים ונברר את עקרונות ההלכה הנוגעים לענין פרשנות הסכם - שטר - ותנאים שהתנו ביניהם עושי ההסכם.

מדקדקין לשון השטר
עקרון יסודי בפרשנות הסכם הוא שיש לדקדק היטב בלשון הכתוב על מנת לפרש אותו באופן הנכון והמדויק ופרשנות זו מחייבת אף אם המתחייב לא ידע שזו פרשנות הכתוב. טעם הדבר, כיון שהמתחייב יודע שהנוסח הכתוב בשטר מחייבו, אנו אומרים שמסתמא התחייב על דעת כל הכתוב בשטר.

עקרון זה מקורו משו"ת הרשב"א (חלק א סימן תרכט ובעוד מקומות) הובא בבית יוסף וברמ"א (אבן העזר סימן סו אות יג) ונפסק גם בשולחן ערוך חושן משפט (סימן מה סעיף ג וסימן סא סעיף יג). כבר הארכתי בבירור עקרונות אלו בתיק מספר: 589667/1 פורסם באתר נבו.

הדברים נכונים בשטר הנעשה בעדים וכל שכן כשנעשה ההסכם בחתימת ידו של המתחייב כמקובל היום. ברור הדבר שבחתימתו הרי הוא מתחייב בכל מה שכתוב בהסכם.

על פי עקרון זה הריב"ש (תשובה סימן ת"פ) קבע שדנין גם על פי דקדוקי לשון השטר.

על פי דבריו פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן סא סעיף טו):
מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון.

כבר האריך בבאור הלכה זו ומקורה עמיתי ורעי הרה"ג א. מייזלס שליט"א בהחלטה הקודמת בתיק זה.

ספק בפרשנות לשון השטר – יד בעל השטר על התחתונה
כאשר מעיינים בלשון השטר ולשונו מסופקת, ניתנת להתפרש בשני פנים או שיש סתירה פנימית בלשון השטר יש להבהיר את כללי ההלכה זה. לגבי מצב זה ידוע הכלל "יד בעל השטר על התחתונה".

יש לברר האם בכל ספק אמרינן כן?

מקורה של הלכה זו במספר סוגיות בבא בתרא (דף קה עמוד ב וקסה עמוד ב) ובשכירות קרקע בסוגית הגמרא, בבא מציעא (דף קב עמוד א) בענין הספק באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהב לשנה, מדינר זהב לחדש, בה דנו כיצד יש להכריע בספקות בלשון השטר או ההתחייבות, עיי"ש.

על פי המבואר שם בסוגיא פסק הרמב"ם הלכות שכירות (פרק ז' הלכה ב' וכן נפסק בחושן משפט סימן שיב סעיף טו) וז"ל:
המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר, השכיר לחדשים נתעברה למשכיר, הזכיר לו חדשים ושנה בין שאמר לו דינר לחדש י"ב דינר בשנה, בין שאמר לו שנים עשר דינר לשנה דינר בכל חדש הרי חדש העיבור של משכיר שהקרקע בחזקת בעלים ואין מוציאין דבר מיד בעל הקרקע אלא בראיה ברורה, וכן בעה"ב שאמר לזמן זה השכרתי לך והשוכר אומר לא שכרתי אלא סתם או לזמן ארוך על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא בעה"ב נשבע היסת ומוציאו מן הבית.

בנידון זה הספק הוא שקול ובמצב זה הכרעת ההלכה היא שהמוציא מחברו עליו הראיה ובנידון שכירות בעל הקרקע הוא המוחזק ביחס לשוכר. עיין עוד חושן משפט (סימן מב סעיף ה) דיד בעל השטר שבא להוציא על התחתונה.

אלא שיש לדון, במקרה שלשון השטר נוטה לטובת המוציא אף על פי שיש ספק קל לטובת המחזיק, האם גם בזה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה?

בשו"ת הרשב"א (חלק ב סימן רסט ובדומה לזה בסימן שה') הובא גם בבית יוסף (סימן מ"ב מחודש י') סכם את עקרונות דין יד בעל השטר על התחתונה.
תשובה: כלל גדול אמרו: המוציא מחברו, עליו הראיה. ולפיכך, כל בעל שטר מוציא, וכל שיש לדונו בשני עניינים, אתה דנו קולא לתובע וחומרא לנתבע. ולא יד בעל השטר דוקא אמרו, אלא כל מוציא, כבעל שטר.

...ופעמים, שיד בעל השטר על העליונה, בזמן שהלשון שאמר כולל, לפי דעת השומעים. ולפיכך, מי שכתב סתם, על דעת משמעות הוא כותב, שאילולי כן, היה לו לפרש, כיון שהוא יודע שסתמן של דברים, משמע בהפך כוונתו. וכאותה שאמרו, בפרק חזקת הבתים. ההוא דאמר ליה לחבריה: ארעא דבי סיסין היא...

על פי תשובה זו פסק הרמ"א (חושן משפט סימן מב סעיף י)
וכל לשון שהוא כולל יותר ליפוי כח בעל השטר וסתמא משמע כך לפי דעת השומעים דנין אותו כך אפילו ליפוי בעל השטר.

הרי כשהלשון לפי דעת השומעים לטובת בעל השטר המוציא, יד בעל השטר על העליונה.

אמנם הבית יוסף (שם ח (א), יב (א)) כתב וז"ל:

ומהרי"ק כתב בשורש ז' כשהלשון תלוי ומסופק יד בעל השטר על התחתונה ואפילו כשהלשון משמע קצת כדברי בעל השטר...

בשער המשפט (שם ס"ק ו') ציין לדברי בעל הכנסת הגדולה, שכתב שנחלקו בזה הראשונים, מתשובת הרשב"א שהזכרנו לעיל מוכח דוקא כשמשמעות השטר שוים לתרי אנפי אז יד בעל השטר על התחתונה, אבל כל זמן שמטין דברי השטר לסייע התובע אז יד בעל השטר על העליונה. שער המשפט דן בדבריהם וכתב להוכיח מגמ' מנחות שנטיה כזו אין לה חשיבות מיוחדת.

עוד דנו בזה באריכות בפסקי דין רבניים (חלק ה בעמוד 171) עיי"ש.

הנה בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן ג) כתב:
אם הלשון סובל פי' אחר אע"פ שלפי כוונת השומעים הוא להיפך, מכל מקום אזלינן בתר פירושו של הנותן או המתחייב וכלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה...

והוכיח כן מדברי מהרי"ק הבאנו לעיל ובהמשך דבריו טרח לישב דבריו שלא יסתרו לדברי הרשב"א.

ועיין בשו"ת מהרי"ק (החדשים סימן מד) שכתב כדעת הרשב"א והרי משפט אחד מדבריו וז"ל:
...אבל לעולם אימא לך דהיכא דאיכא משמעות' בלשון השטר דמסייע לבעל השטר כנידון דידן מדכתב... לא אמרי' יד בעל השטר על התחתונה כה"ג.

אמנם המעיין בשו"ת הרשב"א (חלק ו סימן קנח) הובא גם בבית יוסף (שם סעיף ז' ועיין שם גם בדרכי משה אות ג.) יראה שנתן עדיפות לבעל השטר כשהלשון נוטה לטובתו שלא כהסברו של בעל עבודת הגרשוני וכן הסיק בשו"ת דרכי נועם (חלק חושן משפט סימן מ) על פי תשובה זו ליפות יד בעל השטר על פי דקדוק הלשון כל שכן שפשט הלשון משמע כדבריו.

כמו כן בשו"ת שואל ונשאל (חלק ב - חושן משפט סימן מד) כתב וז"ל:
...ואנן נקיטנן דיד בעלי השטר על התחתונה מ"מ כבר פסק מור"ם ז"ל שם סעיף יו"ד דכל לשון שהוא כולל יותר ליפוי כח בעל השטר וסתמא משמע כך לפי דעת השומעים דנין אותו כך אפילו ליפוי כח בעל השטר דאזלינן בתר לשון בני אדם וכמ"ש הריב"ש סי' ר"ו ע"ש וכ"כ מהריק"ו שורש ז' ע"ש ומה שכתב בתשו' הנז' דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה אפילו היכא דלישנא משמע קצת כדברי בעל השטר צ"ל דמחלק מהרי"ק בין היכא דהלשון מורה ובא להדיא להשומע כחד פירושא להיכא דליכא משמעות. ובזה א"ש דלא תקשי דברי מהריק"ו אהדדי.

... וא"כ בנ"ד דאיכא משמעות הפשט בתריה אזלינן וכוותיה עבדינן:

ועוד דאפילו אם נאמר דמהריק"ו חולק על מור"ם במשמעות השומעים ואינו מודה רק בדאיכא הוכחה מצד הלשון...ואף את"ל דלא הוי הוכחה מזה רק משמעות השומעים ונימא ג"כ דמהריק"ו חולק בזה אמור"ם הרי אנן בדידן בתריה דמור"ם גרירי וכוותיה נקטינן...


אם כן מסקנתו, שכאשר משמעות פשט לשון השטר לטובת בעל השטר המוציא לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אף על פי שבדוחק אפשר לפרש כדעת הנותן.

לאחר העיון נראה, שאם על פי שיקול דעת בית הדין לשון השטר נוטה באופן משמעותי לטובת בעל השטר המוציא לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה בגלל אפשרות לפרשנות דחוקה בלשון השטר.

כללי פרשנות השטר על פי אומדנא בניגוד לכתוב בשטר.
השולחן ערוך (חושן משפט סימן סא) בסעיף טז' כתב:
יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר הלשון הכתוב, אלא אחר הכוונה.

משמעות הלכה זו שיש מקרים בהם ניתן לסטות מלשון ההתחייבות בשטר ולדון על פי כוונת עושי השטר.

בבירור הלכה זו יש לברר מספר שאלות.
1. מדוע נקט השולחן ערוך לשון יש מי שאומר בסעיף ט"ז.
2. מדוע ניתן לסטות מלשון הכתוב מחמת הכוונה שהרי לכאורה הכוונה הוא דברים שבלב ואין בכחם לשנות דברים שבכתב.
3. ניתן להוסיף ולשאול מנין ידועה לנו הכוונה ובאיזה תנאים יש בידיעתנו את הכוונה לשנות את הכתוב.
מקור ההלכה זו הוא בדברי רבינו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק י דף סג טור ד) אשר מפאת חשיבותם והיותם אבן פינה להלכה זו נביאם כצורתם:
כתב הרשב"א בתשובה כי אף על פי שכתב לה במתנה לחוד שתגבה האשה בין בחייו בין במותו ואפילו בשלו' ודאי יראה שאין נזקקין לדינא ואין מגבין אותה בחיי הבעל כלל דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחת הקלות ושתבטח נפשה בו לא שיכתוב לה היום ותגבה למחר. וכלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו שאין להלך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד וראיה דעל מנת שאראך מאתים זוז דהאיש מקד' דלא נתכוונה זאת אלא להראות משלו (אז) [או] בית כור עפר וכן פסקו שמה החדושין דאע"ג דקנו מיניה נלך אחר הכוונ' וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן במתנ' שכיב מרע שאם עמד חוזר.

תשובה לגאון מתנה לחוד אם יש בה תנאי שתגבה מחיים נגבית מחיים אלא אם כן היה המנהג שלא תגבה מחיים. והמנהג שיהיה שרוב הקהל יתיעצו עם זקני הקהל ויעשו תקנה במה שיתקנו ויתקיימו אותה זהו המנהג ואפי' אחר כמה שנים אם לא ידעו היאך עקרו אותה יהיה המנהג עומד בחזקתו ע"כ. ומה שכתבתי למעלה מהרשב"א חולק על זה זולתי אם היה המנהג בימיו כך אבל הוא לא כתב ולא תלה הדב' במנהג.

ראשית, מתוך דבריו ניתן לענות על השאלה ה-1. השולחן ערוך נקט לשון יש מי שאומר מכיון שיש חולקים על כך, הלא הוא הגאון שהביאו רבינו ירוחם בעצמו. בפשטות נראה שטעמו הוא שיש להעדיף את הכתוב על פני האומדנא.

מהראיה השניה שהביא רבינו ירוחם שבמתנת שכיב מרע שאם עמד חוזר ניתן להשיב על השאלה השניה ובאופו חלקי אף על השאלה השלישית. בחידושי הרמב"ן מסכת כתובות (דף עח עמוד ב) בסוגיה דמברחת כתב וז"ל:
...ואי קשיא לך הא קיי"ל דברים שבלב אינן דברים.. אלא כל כה"ג לאו דברים שבלב הם אלא דברים שבפי כל העולם ובלבם, וכדאמרינן בפרק מי שמת (קמ"ו ב') אומדנא דמוכח שאני גבי מי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו שאינה מתנה דאזלינן בתר אומדנא הוא, וכן מתנת שכיב מרע שאם עמד חוזר, וזו כיוצא בהן דאומדנא דמוכח הוא...

ההגדרה העולה מתוך דברי הרמב"ן, שניתן לסטות מפרשנות הכתוב או מהנאמר על פי אומדנא דמוכח עד שהכוונה אינה בכלל דברים שבלב אלא "דברים שבפי כל העולם ובלבם." כן נראה גם בענייננו שרק באומדנא דמוכח ניתן לסטות מהכתוב ולילך אחר הכונה.

בתשובה אחרת הגדיר הרשב"א (חלק ג סימן תט) את איכות הראיה הנצרכת לשנוי הכתוב ולבארו על פי הכוונה. וז"ל:
ומכל מקום, כוונות מוסכמות לכל יש, והם כיתד שלא תמוט, שהכל יודעין שהתנאי ההוא או הדבר ההוא על כונה זו נעשה בלי ספק. ואע"פ שהיה באפשר לדון הלשון בהפכו, כאותה ששנינו בקדושין פרק האומר: על מנת שאראך מאתים זוז, הרי זו מקודשת, ויראנה. הראה על השלחן, אינה מקודשת. ותני עלה: לא נתכונה זו אלא לראות משלו....כונה זו שנתכונה היא להראות לה משלו, היא כונה ברורה ומוסכמת, שהיא מבטלת הלשון, והכונה, כמפרש כן. וכן בבבא קמא: במעשה של אותה אשה, שנשבעה: כל הבא ראשון, איני מחזירתו, ואפי*לו הכי אמרו חכמים: לא נתכונה זו אלא להגון לה. והרבה יש כיוצא באלו.

מדברי הרשב"א רואים שניתן לסטות ממשמעות הלשון ולהתחשב בכוונה רק כאשר "...הכל יודעין שהתנאי ההוא או הדבר ההוא על כונה זו נעשה בלי ספק".

לאור זאת יש לתמוה קצת על לשון השולחן ערוך (סימן סא סעיף טז') שהבאנו לעיל שלא סייג את הנאמר שניתן ללילך אחר הכוונה רק במקרים שיש אומדנא דמוכח. שאלה זו מתחזקת לפי באור הגר"א שמביא מקורות לדברי השולחן ערוך מדוגמאות שבהם אין צריך אומדנא דמוכח. עיי"ש.

על הסעיף הנזכר כתב הסמ"ע (ס"ק כו) וז"ל:
אלא אחר הכוונה. וכן הדין בנדרים, וכמ"ש ביו"ד בסימן רי"ח ע"ש:
כך נפסק לגבי נדרים בשולחן ערוך יורה דעה (סימן ריח סעיף א):
כל הנודר, או נשבע, רואין דברים שבגללן נשבע או נדר, ולומדים מהם לאיזה נתכוון. והולכין אחר הענין, ולא אחר משמעות דבור. כיצד, היה טעון משא של צמר או פשתים, והזיע והיה ריחו קשה, ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם, הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולהתכסות, ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו. היה לבוש בגדי צמר, ונצטער בלבישתו ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם, אסור ללבוש, ומותר לטעון עליו ומותר להתכסות בגיזי צמר, שלא נתכוון זה אלא לבגד צמר. וכן כל כיוצא בזה.

אם הסמ"ע התכוון להשוות את דברי השולחן ערוך בסעיף טז' לסעיף הנזכר ביורה דעה ש"הולכין אחר הענין" אף אל פי שסותר לדבור, דבריו צריכים עיון, כי השולחן ערוך ביורה דעה מדבר במקרה שאין אומדנא דמוכח אלא שמתוך ההקשר ניתן להבין כוונתו. כמו כן קשה שאלו מקרים שאין בהם תנאי בין אדם לחברו אלא במה שנדר לעצמו.

מסתבר שהסמ"ע התכוון להשוות את הדין בחושן משפט לדברי הרמ"א שם שבנודר לחבירו, ניתן לסטות ממשמעות הלשון רק באומדנא דמוכח וזה תואם לנאמר בחושן משפט שמדובר גם כן בהתחיבות לחברו. ז"ל הרמ"א שם:
הגה: וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו, אבל בנודר לחבירו, כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו, אם לא באומדנא דמוכח (כך משמע בריב"ש ובהרמב"ן).

הט"ז (שם ס"ק ב') ביאר היטב את החלוק בין נודר בינו לבין עצמו לנודר לאחרים, וז"ל:
בנודר בינו לבין עצמו הולכים אחר כוונתו משום דבעינן שיהיו פיו ולבו שוין, אבל בנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכים אחריו ואין הולכים בזה אחר אומדנא דמוכח אא"כ באומדנא כההיא דמי שהלך בנו למדינת הים... כיון שהוא לטובת חבירו זכה חבירו מצד לשונו של הנותן דבזה לא בעינן פיו ולבו שוין אא"כ הוה אומדנא דמוכח...

אבל באמת אם נתן מתנה לחבירו ואמר לשון שיש לו שני משמעות ודאי הברירה ביד הנותן לפרשו בענין שטוב לו והמוציא מחבירו עליו הראייה ובדרך זה תדע להבין הג"ה זאת שהיא סתומה:

מדבריו עולים שני דינים.

1. בנודר בינו לבין חברו וכן בנותן או מתחייב לחברו אין הולכין אחר הכוונה כי הכוונה נסתרת ואינה ידועה לחברו ולכן הגלוי הוא המחייב וזכה חברו על פי הגלוי אלא אם כן מדובר באומדנא דמוכח. הדברים האלו נכונים במתנה וכל שכן בהתחייבות הדדית שההסכם הגלוי הוא המחייב, שעל דעת כן הסכים להתחייב.

2. עוד הוסיף הט"ז, שכאשר בחלק הגלוי - בלשון - יש שתי משמעויות בכוונת הלשון או השטר דהיינו יש ספק כיצד לפרש את השטר, אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה (זו גם סבת הכלל "יד בעל השטר על התחתונה". עיין חו"מ סי מב' סע"ה).

בספר נחל יצחק (סימן ס"א סעיף ט"ז) האריך בבאור בנושא והמסתעף ממנו, הזכיר את דברי הט"ז דלעיל ומחמת קושיה שהעלה בדברי השולחן ערוך לבאר מדוע השולחן ערוך בסימן סא סעיף טז לא סייג את דבריו שמדובר דווקא באומדנא דמוכח. כתב שם בענף ב חלוקה נוספת וז"ל:
כללו של דבר הוא כן...אבל היכא דמשמעות ופשטות הלשון הוא נגד הכונה שנראה מתוך סיבת הענין שנעשה עי"ז הענין [אף שאינו סותר לשונו לגמרי להכוונה...]. בזה הדין כן, באם שניזל בתר כונת הענין יתוסף איזה תנאי, ובאם נלך אחר לשון המשמעות לא יהיה התנאי כלל, ע"כ יש לנו למיזל אחר הלשון כמבואר ביו"ד סי' ריח במה שבינו ובין חבירו ולא עקרינן משמעות הלשון לסתור אותו, אבל באם היה תנאי בודאי לפנינו רק אם ניזל בתר משמעות הלשון של התנאי יקויים הענין, ואם ניזל בתר הכונה יתבטל הענין אז הולכין אחר מה שנראה כוונתו מתוך הענין שבגללו עשה את התנאי, וא"ש פסקי השו"ע וכל אחד על מקומו יבוא על נכון. עכ"ד.

כוונת דבריו, על פי הסברו שם והדוגמאות שהביא, יש לחלק בין שני מצבים נוספים:
1. שאם על פי הכוונה צריך להמציא תנאי חדש שלא דובר בו, אזי אין מוספים תנאי חדש אלא אם יש אומדנא דמוכח כמו במתנת שכיב מרע שאם עמד חוזר.
2. אם יש תנאי, אלא שעל פי הכוונה הנלמדת מתוך המעשה אנו מרחיבים את היקף התנאי ועל פי זה יתבטל הענין שעליו נעשה התנאי, אזי יש להתחשב בכוונה הנלמדת מהמקרה ואין צריך אומדנא חזקה כמו, במתנת שכיב מרע.
על פי זה הסביר את לשון סימן סא סעיף טז "...בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו..." שמדובר שיש תנאי רק על פי הכוונה אנו דנים על היקפו של התנאי. (דבריו אלו צריכים בירור שהרי לשון זו היא לשון רבינו ירוחם שלמד שהולכים אחר הכוונה ממתנת שכיב מרע, עיי"ש שדן בזה).

תוספת בירור באשר לאיכות האומדנא
באשר לאיכות האומדנא ברצוני להתייחס לדברי ידידי ורעי הרה"ג א. מייזלס שליט"א, בהחלטה הקודמת שעסקה בתיק זה.

ראשית ביחס לסתירה לכאורה, בין סעיפי השולחן ערוך (חושן משפט סימן סא) בסעיף טו' כתב:
מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון.

למרות האמור בסעיף זה, המדגיש את תוקף הכתוב בשטר לחייב את עושי השטר, פסק השולחן ערוך בסעיף שאחר זה הלכה הנראית כסותרת, שיש מקום לפרש תנאי שבין שני צדדים, שלא על פי מה שכתוב בו, אלא על פי הכונה, הלכה שביררנו את מקורותיה לעיל.

וז"ל בסעיף טז':
יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר הלשון הכתוב, אלא אחר הכוונה.


להבנתנו אין סתירה בין סעיף ט"ו לט"ז. בסעיף ט"ז נאמר שפרשנות הכתוב בשטר והמדויק ממנו מחייבת אף שהמתחייב לא ידע לעיין בכל דקדוקי הכתוב בשטר, כיון שיודע המתחייב שהנוסח הכתוב בשטר מחייבו, לכן אנו אומרים על דעת כל הכתוב בשטר התחייב.

בסעיף ט"ז נאמר, שאם אנו יודעים את כוונת עושי השטר ניתן לסטות מהפרשנות של הכתוב. כאשר על פי האומדנא אנו משערים את כוונת עושי השטר, נחשב הדבר שיש לנו ידיעה חיובית מה היא כוונתם ולכן הולכים אחר הכוונה. לעומת זאת כשאין אומדנא חיובית לפרשנות לשון השטר הלשון הכתובה בשטר היא המחייבת, גם אם עושי השטר לא ידעו שזו הפרשנות, כי אנו אומרים שזו היתה כוונת המתחייב, על כל הכתוב בשטר, כבסעיף ט"ו.

עוד הסיק עמיתי מדברי שו"ת באר שבע סימן לט' שיש לסטות ממשמעות הלשון של השטר רק אם לשון השטר סותרת הלכה וכך כתב:
המתבאר מדברי הבאר שבע להלכה זו, שקיימת אפשרות שאנו נסטה מהכלל "שמדקדקין לשון השטר" לצורך פרשנות אומדן דעת הצדדים. וזאת כאשר לשון השטר היא בניגוד גמור להלכה כגון במקרה שמביא הרבנו ירוחם בשם הרשב"א, שבעל כתב לאשתו כתובה שתוכל לגבותה אפילו בחיי בעלה בעודם נשואים. וכידוע התחייבות שכזו היא נגד הלכה יסודית בדין פירעון כתובה שלא ניתנה ליגבות, אלא רק לאחר גירושין או מיתת הבעל.

לאחר העיון בדברי רבינו ירוחם, נראה שהוא לא דבר על כתובה שכתב לגבותה מחיים אלא על מתנה שנתן לאשתו וייפה כוחה שתוכל לגבות מחיים. וז"ל:
כתב הרשב"א בתשובה כי אף על פי שכתב לה במתנה לחוד שתגבה האשה בין בחייו בין במותו ואפילו בשלו' ודאי יראה שאין נזקקין לדינא ואין מגבין אותה בחיי הבעל כלל דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחת הקלות ושתבטח נפשה בו לא שיכתוב לה היום ותגבה למחר... תשובה לגאון מתנה לחוד אם יש בה תנאי שתגבה מחיים נגבית מחיים אלא אם כן היה המנהג שלא תגבה מחיים... .

לשון "מתנה לחוד" מופיע בראשונים בהרבה מקומות והקשרים שמהם משמע שאין הכוונה לכתובה אלא להתחייבות שאינה בכלל הכתובה ונביא ראיה אחת.

בשו"ת הריב"ש סימן שיז
נשאל: "אם יש בכלל הכתובה מתנה לחוד?"

נצטט משפט אחד מתשובתו:
... אבל במתנה לחוד, אינו כלל בענין זה, ואינו כלל מחיוב כתובתה, ושמה מוכיח שהוא מלבד כתובתה.

אם אכן נכוחים דברנו ומדובר במתנה ולא בהתחייבות בכתובה, אזי אין מדובר בסתירה להלכה יסודית אלא מדובר בסתירה לעקרון שקיים בכתובה, שכתובה לא ניתנה לגבות מחיים, ונכון ליישמו גם במתנה המדוברת בתשובת הרשב"א. אחר המחילה מבעל הבאר שבע, נראה שהערה זאת היא גם על האופן שהבין את דברי רבינו ירוחם, לצורך השוואה נביא את לשונו:
דאף על פי שכתוב תנאי בכתובה שתגבה האשה בין בחייו בין במותו ואפילו נשוי אפ"ה אין מגבין אותה בחיי הבעל כלל מאחר שהוא כנגד הדין דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים ואמרינן דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחת הקלות ושתבטח נפשה בו לא שיכתוב לה היום ותגבה למחר...

גם בשאלה בה דן בשו"ת באר שבע יושם עקרון שיש לו מקור בהלכה, "דהוצאות חולאים הרי הן כמזונות שיוצאים מתפיסת השותפות הלכך כיון שהאחים השותפים היו נזונים ביחד מתפיסת השותפות בודאי לא עלה על דעתם באמרם הוצאות בלתי מסודרות כגון הוצאות חולאים..." עיי"ש.

אמנם נכון הדבר שבתשובת הרא"ש כלל ס"ח סימן י"ג שהובאה שם מדובר על סתירה לדין אבל מדברי רבינו ירוחם אין ראיה לצמצם את ההליכה אחר הכוונה רק במקום שיש סתירה להלכה כי הרי הוא עצמו בדוגמאות שהביא מן המשנה בקידושין דף ס' האומר לאשה שהוא מקדשה "על מנת שאראך מאתיים זוז, הרי זו מקודשת ויראה לה ואם הראה לה על השלחן אינה מקודשת". מבואר בגמ' "שלא נתכוונה אלא לראות משלו". הסבה לכך שהאומדן דעת מתוך המעשה הוא ברור, שהאשה התכוונה להתקדש דווקא אם יראה לה ממון משלו. אפילו שאין בכך סתירה לדין אלא להגיון הישר העולה מתוך המעשה. כן הדבר בדוגמא של מתנת שכיב שאם עמד חוזר, כי אחרת מנוגד הדבר להגיון הישר.

אגב נעיר, שאם צודקים אנו מיושבת במקצת, קושיית הבאר שבע על המהרלב"ח, שלא הביא את דברי רבינו ירוחם כראיה לשיטתו אלא את תשובת הרא"ש כלל ס"ח סימן י"ג. עיי"ש.

מסקנת הענין, שאין להגביל את השמוש בכלל שבכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו שאין להלך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד דווקא למקום שיש סתירה להלכה אלא גם במקום שהלשון סותרת עיקרון שיש לו בסיס בהלכה או אומדנא דמוכח יש ללכת אחר הכוונה. אמנם אין ספק שהאומדנא צריכה להישקל היטב היטב, בטרם נבוא לכלל החלטה לסטות ממשמעות הלשון.

לסכום:
1. פרשנות הכתוב והמדויק ממנו מחייבת אף שהמתחייב לא ידע לעיין בכל דקדוקי הכתוב כיון שסוף כל סוף הוא התחייב על דעת הכתוב ולכן זו נחשבת כוונתו.
2. בנודר בינו לבין חברו וכן בנותן או מתחייב לחברו אין הולכין אחר הכוונה כי הכוונה נסתרת ואינה ידועה לחברו ולכן הגלוי בכתב או הנאמר הוא המחייב וזכה חברו על פי הגלוי אלא אם כן מדובר באומדנא דמוכח. הדברים האלו נכונים במתנה וכל שכן בהתחייבות הדדית. יש שחלקו בין מתנה להתחייבות.
3. על פי הנחל יצחק, אם על פי האומדנא אנו באים להרחיב תנאי קיים די באומדנא קלה. אם אנו באים להוסיף תנאי חדש להתחייבות צריך אומדנא דמוכח.
4. כאשר החלק הגלוי – לשון השטר – ניתן להתפרש בשני פנים, דהיינו, יש ספק שקול, אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה (זו גם סבת הכלל "יד בעל השטר על התחתונה").
5. כאשר משמעות פשט לשון השטר נוטה לטובת בעל השטר המוציא, יש מהאחרונים הסוברים בבאור הראשונים, שלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אף על פי שבדוחק אפשר לפרש כדעת הנותן.

לאחר בירור יסודות ההלכה נשוב להכרעת הדין בנידוננו.

האם יש ספק או ספק שקול בפרשנות לשון ההסכם?
חברי בית הדין אב"ד הרה"ג מ. נהרי שליט"א והרה"ג א. מייזלס שליט"א כל אחד בדרכו העלו צדדים להסביר שעקר משמעות לשון ההסכם היא שאין זכות האם מוגבלת במגורי הבנות עמה. לא אחזור על המוסכם עלי, הנאמר שם, התומך בעמדה זו אלא אציין בקצור את עקר נימוקי.

בסעיף המדובר, נשוא המחלוקת, סעיף ג' 1) נאמר: "הצדדים מסכימים כי האשה תישאר לגור בדירה עם שתי בנותיה עד ליום נישואיה".

להבנתנו, על פי פשטות משמעות הכתוב, זכות האשה למגורים אינה תלויה במגורי הבנות אלא רק מוגבלת בזמן "עד ליום נישואיה". גם אם היה נכתב רק חציו הראשון של המשפט "הצדדים מסכימים כי האשה תישאר לגור בדירה עם שתי בנותיה" אין משמעות משפט זה, שזכות האשה למגורים מותנית בהמצאות הבנות עמה, כפי שסבר ידידי ורעי כבוד אב"ד הרה"ג מ. נהרי שליט"א, אלא תוספת זכות לבנות לגור בדירה.

רק אם היה נכתב "הצדדים מסכימים כי האשה תישאר לגור בדירה כל עוד שתי בנותיה עמה", היה ברור שיש תנאי המסייג את זכותה בדירה. או אם היה נכתב, "הצדדים מסכימים כי האשה תישאר לגור בדירה כל עוד שתי בנותיה עמה או עד ליום נישואיה" היה ברור שיש שני תנאים, סייגים, לזכות המגורים.

אגב זאת נעיר, שאף אם נאמר שיש משמעות של תנאי לגבי הבנות אזי יוצא שגם אם אחת הבנות תעזוב את הדירה אין זכות מגורים לאם דבר שאף התובע לא העלה, דבר המוכיח לכאורה שאין מדובר בתנאי המסייג את זכות האם אלא נתינת זכות מגורים לבנות יחד אם האם.

כיון שאין כאן סתירה בין הרישא לסיפא, לכן אין לומר, יד בעל השטר על התחתונה מצד הספק בין הרישא לסיפא.

אפילו אם היינו נוקטים כדעת אב"ד שיש צד ספק, אין לומר יד בעל השטר על התחתונה כשהלשון נוטה לצד התובע באופן משמעותי.

האם יש מקום להתחשב באומדנא בניגוד לפשטות לשון ההסכם?
אין ספק שיש תמיהה הבעל שנתן לאשתו לשעבר, זכות מגורים בדירה המשותפת עד סוף ימיה אם לא תתחתן או תעזוב את הדירה למשך של חודש. על פניו, נראה שויתור זה מצדו הוא ויתור מפליג ביותר, שהרי אם לא יתמלאו תנאים אלו, יתכן ולא יוכל לגור בדירתו עד סוף ימיו. כך שיש מקום לאומדנא בדעתו שהתכוון לתת את זכות המגורים באופן מוגבל רק כל עוד הבנות גם מתגוררות בדירה. אגב, גם תנאי זה יש מקום לראותו כבלתי סביר כי יתכן שהבנות ימשיכו לגור עם אמם עד זקנה ושיבה.

מאידך יתכן שהבעל נתן לאשתו לשעבר, כחלק מהמשא ומתן ביניהם, פיצוי על הגרושין והמגורים המשותפים שיכלו לחלוק בדירה זו עד זקנה ושיבה זכות לגור שם עד סוף ימיה אם לא תתחתן או תעזוב את הדירה. נתינת זכות זו לאשה גם חסכה לו בתשלום מזונות ומדור הבנות תוך כדי שהאשה משלמת את המשכנתא. יצוין שהוא לקח סיכון שהיא תמשיך את מגוריה בדירה ומאידך היא לקחה סיכון שמא תנשא לאחר סמוך לגירושיה ותאלץ לעזוב את הדירה עם בנותיה תוך שהוא פטור מלהוסיף לה תשלום עבור מדור הבנות.

למרות שהדעת נוטה להוסיף סייג בזכות מגורי האשה בדירה, כגון: כל עוד הבנות עמה או עד שימלאו לבנות 18 או שמא עד שימלאו להם 25. כיון שאין סייג מפורש ולפי הבנתנו אין זו אומדנא דמוכח, כמבואר לעיל, היות ומדובר בהתחייבות הדדית כעין מקח ויתכן שהבעל התחייב התחייבות זו כדי לשכנעה להתגרש אין להוסיף סייג חדש בזכות המגורים של האשה.

לדעת הנחל יצחק שהבאנו לעיל כיון שמדובר בנידוננו בהוספת תנאי חדש, נוסף לתנאים שהתנו ביניהם, צריך אומדנא דמוכח שלא התחייב אלא על דעת שזכות המגורים לאם תהיה כל עוד הבנות אצלה. אומדנא כזו אינה קימת במקרה זה מהסבות שכתבנו בקצור והסיבות הנוספות שכתבו חברי.

לאור האמור, אין בעזיבת הבנות את הדירה המשותפת לגרוע בזכות המגורים של אמם.
הרב יוסף יגודה - דיין
ראה ראיתי את אשר כתב ידידי וריעי הרב יגודה שליט"א שהרחיב לבאר דין זה של יד בעל השטר על התחתונה ואימתי הולכים אחר האומדנה לדעת הנחל יצחק' והעלה למסקנה לדחות את התביעה.

דבריו הנפלאים והערוכים בטוב טעם בביאור העניין מקובלים עלי, אולם אינני יכול לקבל את מסקנתו מהנימוקים כדלהלן:

א. בדין יד בעל השטר על התחתונה נחלקו הפוסקים האם דין זה נאמר גם כאשר משמעות השטר כפי אחד מן הצדדים וכפי שציין. לדעתי, מידי בית הספק לא נמלטנו, שכן לדעת שו"ת עבודת גרשוני שבעל הפתחי תשובה ציין לדבריו, אין מחלוקת,ולכולי עלמא גם במקרה זה נאמר דין יד בעל השטר על התחתונה.

וכן פסק בספר אמרי בינה חו"מ הלוואה סימן י"ט ומסקנתו "עכ"פ מבואר דאף כשמשמעות השומעין הוא לסיוע לבעל השטר, כל שאינו כן לכולי עלמא יד בעל השטר על התחתונה" ובנדוננו ברור שאין הסכמה לכולי עלמא.

וראה היטב בראיות שהביאו בספרים הנ"ל ומהם עולה בבירור מסקנה זו.

וראה שער המשפט שהסכים עם דברי המהרי"ק והביא ראיה ממנה נלמד שהסכים לפוסקים הנ"ל בהבנת הדין של יד בעל השטר על התחתונה.

ומה שהביא ידידי לחזק דבריו מדברי הרמ"א שפסק בסעיף י' כדברי הרשב"א ודלא כמהרי"ק. הנה, המעיין בדבריו יראה שאין ראיה, שכן שם איירי בלשונות שנכתבו לשופרא דשטרא ולא ניתן להשליך למקרה דנן.אדרבא, מדברי הב"י שהביא תשובת הרשב"א ותשובת מהרי"ק סימן י' בסמיכות, נראה שהבין שאין מחלוקת ביניהם כלל בדין זה (שהביא הרמ"א להלכה) וכמו שסברו בעל עבודת הגרשוני ודברי משפט. ובאמת שכך הבינו הרה"ג ש.ב. ורנר, י. אפשטיין, וש. טנא זצ"ל בפד"ר כרך ה' עמודים 179-180 שאין מחלוקת בין הפוסקים בדין זה של הרמ"א.כך, שאין ללמוד מדברי הרמ"א שפסק כדעת הרשב"א ודלא כמהרי"ק.וראה עוד שו"ת מהרשד"ם סימן ל"ח שהביא דברי המהרי"ק להלכה שדין יד בעל השטר על התחתונה נאמר גם אם משמעות לשון השטר כדברי הצד שכנגדו.

לסיכום: רוב ככל הפוסקים הבינו את הדין של יד בעל השטר על התחתונה גם במקרה ורוב או משמעות פשוטה בשטר מסייעת לבעל השטר.

ב. מצאנו בשו"ת הראנ"ח חלק ג' סימן ק' שדן בעניין דומה באורך רב, ובמסקנתו כתב בהאי לישנא "מכל הנזכר יצא לנו דכשהלשון מסופק ואיכא אומדנה לאחד מן הצדדים אזלינן בתר אומדנה. ואע"פ שסתם הלשון היפך האומדנה כההיא דלא נדר ונקי נדר וכו'

נמצאנו למדים מדבריו שהולכים אחר אומדנה גם כאשר משמעות לשון השטר היפך האומדנה, ודוק מיניה לאתרין.

דבריו הובאו בהגהות רעק"א על השו"ע חו"מ סימן מ"ב ובכנסת הגדולה.

דבריו שייכים היטיב לנדוננו גם אם נקבל את הדיעה שפרשנות השטר הפשוטה היא כפי עמדת הנתבעת.

ולא נעלם ממני מה שכתב בפ"ת סימן מ"ב סקי"ב על דבריו, והיה מן הראוי להרחיב את הדיבור בעניין זה, אולם הזמן דוחק לא אעכב את פסק הדין, ואסתפק בכך שלאחר העיון בדבריו, יש בסיס הלכתי מדברי הראנ"ח למקרה דנן לכל הפחות לטענת קים לי כדבריו מצד התובע ואכמ"ל.

ג. לדעתי, הסעיף בו נאמר "כי האשה תישאר לגור בדירה עם שתי בנותיה עד ליום נישואיה" נידון כמקשה אחת וסותר עצמו מהרישא לסיפא, כך שאין בו התנייה נוספת וחדשה המצריכה אומדנה דמוכח טובא לדעת הנחל יצחק כפי שהבין ידידי ומכאן מסקנתו שהיות ואין כאן אומדנה כזו יש לדחות את התביעה.

ד. את מסקנתי שקלתי בזהירות לאחר שקיימתי בעצמי "ואל בינתך אל תישען" ונועצתי עם עוד דיינים מנוסים ממני שחלקם סברו, שפרשנות השטר היא כדברי התובע, כך שאין כל הכרח להגיע לדברי הראנ"ח והנחל יצחק הנ"ל, ובכל מקרה עומדת לתובע חזקת מרא קמא על חלקו בדירה, והנתבעת בתפיסתה את השימוש בחלקו אינה יכולה להפקיע ממנו לממש את זכותו כמבואר בפוסקים שהבאתי וציינתי לדבריהם בנימוקיי.

ה. לתובע קיימים רכיבים רבים אותם ניתחתי בנימוקיי אחת לאחת, ומהם עולה כי האומדנה בכוונת הצדדים בעת חתימת ההסכם נוטה כדבריו, במקרה זה לא ניתן להתעלם מהאחריות המשותפת הרובצת על הצדדים לניסוח הבעייתי של הסעיף נשוא התביעה אליו התייחסתי בנימוקיי והמסקנה המתבקשת כתוצאה מכך.
הרב מימון נהרי - אב"ד


בתביעה זו נחלקו דעות הדיינים כדלהלן.

דעה א' – יש לדחות על הסף את התביעה. מאחר והפרשנות התובע וב"כ בסעיף ההסכם עליו נסובה התביעה מסולפת. נימוקי דעה זו בוארו בהחלטת ביה"ד מיום כ"ז באדר א התשע"א (03/03/2011) [פורסמה באתרים משפטיים].

דעה ב' – יש לדחות את התביעה, היות ופרשנות הסעיף נשוא התביעה נוטה באופן מובהק לטובת הנתבעת ולאחר בחינת האומדנא יש לדחות את עמדתו של התובע.

דעה ג' – יש לפשר בין הצדדים מאחר ודי באומדנא בנסיבות העובדתיות של מקרה זה לחייב פשרה.

לאור האמור, נפסק כדעת הרוב והתביעה נדחית.

ניתן ביום י"ד בסיון התשע"א
(16/06/2011)
הרב מימון נהרי - אב"ד
הרב יוסף יגודה - דיין
הרב אברהם מייזלס - דיין