ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
בפני כבוד הדיינים:
הרב מיכאל בלייכר
הרב יצחק אושינסקי
הרב ישראל דב רוזנטל
דיין, יו"ר
דיין
דיין
תיק מספר: 830776/1
תאריך: ח באדר ב התשע"א
14/03/2011
צד א פלוני
צד ב פלונית
הנדון: גירושין
נושא הדיון: היתר לבני זוג לחיות יחדיו למרות הודאת אשה על זנות

פסק דין
בפנינו בקשת הצדדים להתיר להם לחיות יחדיו.

התיק במהותו נפתח כתיק גירושין, בתביעת הבעל לגירושין מתאריך נובמבר 2010. הבעל תבע גירושין בטענה כי אשתו "זרקה אותו מהבית" וכן שהאשה הודתה בפני הבת שלו כי היא קיימה יחסי אישות עם אחר, בחור בשם א'.

לטענת האשה, היא מאובחנת כחולת נפש ומטופלת בתרופות פסיכיאטריות.

דיון ראשון התקיים ביום 9.1.11. תיק זה תחילתו בהרכב ב"ד הקודם, וסופו בהרכב בית דין הנוכחי. אף לא אחד מחברי ההרכב הקודם מכהן בהרכב ב"ד החדש.

להלן ציטוט מפרוטוקול הדיון הנ"ל:

הבעל: הייתי רוצה ש"ב אבל היא בגדה בי.

האשה: היתה פעם אחת שבגדתי בו. הייתי בבי"ח טירה. הראש שלי לא היה במקום אני מבקשת סליחה.

הבעל: אני מאמין לה, אבל אני חולה מאוד ולא יכול לקיים יחסים. אני בן 77 ואני זקוק לעזרה.

האשה: כשבגדתי זה לא היה בבי"ח. אני מקבלת תרופות פסיכיאטריות.

ביה"ד לאשה: מתי בגדת בו.

האשה: אחרי שהוא עזב את הבית. אני התבלבלתי וקבלתי דכאון וגבר אחד שכנע אותי, אז לא לקחתי כדורים, את הכדורים קבלתי אחר כך.

ביה"ד: מה הוא אמר לך.

האשה: הוא בא ובקש לשתות קפה ונתן לי לשתות קצת אלכוהול והוא לקח אותי למיטה והוריד לי את הבגדים בכח, וצעקתי עליו לך מפה והוא היה חזק ממני, הוא גם שתה איתי, וזה היה פעם אחת בחיים שלי, הייתי מבולבלת ואח"כ הייתי חודש בטירה בטיפול, אחרי שהוא סיים הוא הלך מייד ואז קמתי וסגרתי את הדלת ועשיתי אמבטיה, לא התלוננתי במשטרה.

הבעל: הגשתי תביעה לגרושין בגלל שחבר אמר לי שהיא אסורה עלי, אבל אתם צריכים להחליט.

האשה: אני עוד מקבלת טיפולים ואם אני לא לוקחת כדורים אני צריכה אשפוז, אם נתגרש יאשפזו אותי בטירה, אני צריכה אותו והוא צריך אותי, ואני רוצה ש"ב, סיפרתי בטירה על זה ולא התלוננת במשטרה כי אני לא רציתי לספר את זה.

בהחלטת בית הדין מיום ד' שבט תשע"א 9.1.11 נאמר כך:

"בית הדין שמע את הצדדים.

הבעל אמנם פתח תביעת גירושין. לדבריו, האשה בגדה בו, אולם מוכן לחזור בו מתביעה זו באם בית הדין יתיר לו להמשיך ולחיות עמה. טוען כי הוא חולה וזקוק לה, ומבקש שבית הדין יפסוק את הדין.

האשה מודה שבגדה בו באופן חד פעמי. לדבריה, הדבר קרה לאחר שהבעל לא היה בבית. נכנס אליה גבר וגרם לה לקיים יחסי אישות בניגוד לרצונה. עוד טוענת שהיתה במצב נפשי קשה ולאחר מכן אושפזה במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל. היא חיה על כדורים. מבטיחה שיותר לא תעשה כן ומתחננת לבית הדין שיתיר להם להמשיך לחיות יחד מאחר ושניהם חולים וזקוקים האחד לשני.

יצוין כי הבעל אינו יכול לקיים יחסי אישות בגין מחלתו".

ביום ח' אדר ב' תשע"א 14.3.11, התקיים דיון נוסף. דיון זה התקיים בפני ההרכב ב"ד הנוכחי, שהינו הרכב חדש בתיק זה.

שני הצדדים מפצירים עד כדי תחנונים כי בית הדין יתיר להם לחיות יחדיו חיים משותפים.

הבעל חוזר על דבריו, כי זה כבר כמה שנים שאינו מסוגל לקיים יחסי אישות, עקב בעיות בריאותיות קשות. לטענתו, אין לו כלל כח גברא. אולם, רוצה לחיות יחד עם אשתו כדי שתהיה לו לצוותא ולעזרה עבורו, עקב מחלותיו שמהם הוא סובל.

האשה חוזרת על טענותיה כי היא נאנסה ע"י אחר, וקיום היחסים שהיו ועליהם הודתה, לא נעשה בהסכמתה כלל.

הבעל מצהיר כי הוא אינו כהן. בית הדין חקר אותו על כך ומגיע למסקנה שאכן הבעל אינו כהן.

עוד טוענת האשה כי עוד קודם האונס הנ"ל היא היתה תחת השפעה של מחלה פסיכוטית קשה.

בנסיבות אלו סבורני כי אין לאסור על הצדדים להמשיך ולגור יחדיו, כבעל ואשתו, זאת מחמת כמה סיבות:

א. בסיס האיסור הוא כמובן דין השו"ע אבן העזר סימנים קטו, קעח כי בעל המאמין לאשתו הטוענת שזינתה, עליו לגרשה. והרי פה האמין מתחילה לכך, שהרי ציין זאת בכתב התביעה כעילה לגירושין.

וידועה מחלוקת הראשונים המובאת ברמ"א שם סימן קעח, האם נאמן הבעל לומר שהוא מאמין לאשתו על כך שזינתה.

ובכן, כל האיסור של הבעל, אם ישנו, מבוסס רק על טענות האשה שהיא בגדה בבעלה, והרי כבר מתחילת הודאתה מספרת האשה כי היא נאנסה, ולא קיימה יחסים מרצון.

וראה פד"ר ב (עמוד 202 והלאה) שכתבו כך:
"ובמקרה שהאשה בכלל מכחישה שהודתה פעם שזינתה תחת בעלה, הרי אליבא דכו"ע אין הבעל נאמן לומר ששמע מפי אשתו שסטתה מן הדרך, ואין זה תלוי בפלוגתא שהביא הרמ"א בסי' קע"ח סעי"ט, שאם לא תאמר כן הרי אין שום קיום לתקנת רגמ"ה.

וכ"כ הח"ס בתשובה הנ"ל: ואעפ"י שמבואר שיש חולקים, מ"מ היינו כשאומרת טמאה אני לך שהיא נתנה אצבע בין שיניו, וכ"כ להדיא במהרי"ק שזה טעם החולקים אבל בנדון שלפנינו שהוא האומר שזינתה, פשוט במה שהיא תובעת גט לא מקרי נתנה אצבע בין שיניו כיון שלא טענה מה שאוסרת עצמה עליו...

יוצא שלכל הדעות אם האשה אומרת שאף פעם לא אמרה שהיא אסורה עליו אלא שדורשת גט מבעלה מטעמים אחרים, אין הבעל נאמן עליו אף שלפי דבריו הוא, מסרה לו אשתו שהיא אסורה עליו הוא מאמין לה.

גם להנובי"ת סי' י"ב שנראה חולק על יסוד הנאמר בח"ס הנ"ל ס"ל באומרת טמאה אני לך והבעל האמינה גם כשחזרה אח"כ לא פקע איסורה, אף למהרי"ק, היינו משום דבאומרת טמאה אני לך לא תיקן רגמ"ה, והואיל והאמין לדבריה נשארת באיסורה, משא"כ במקרה שלפי דברי האשה לא אמרה מעולם שהיא אסורה עליו אלא שהבעל טוען שכך אמרה לו אשתו, בזה י"ל שאין מניעה מצד הלכה שתשוב האשה לבית בעלה להשלים אתו".

האשה טוענת שנאנסה

והמשיכו שם, ביחס לטענת האשה שכל הביאה נעשתה באונס:
"ועיין תשו' חמדת שלמה סי' ס' בנדון בעל שאמר שבפניו הודתה אשתו שזינתה ברצון והוא מאמין לדבריה והיא אומרת כי באונס היה, כתב בתו"ד: לכאורה י"ל שע"כ לא פליגי הדיעות הנ"ל (בסי' קע"ח ברמ"א) רק היכא שהיא אומרת בפנינו שזינתה והוא אומר שמאמין, לא חשדינן לי' שאומר כן כדי לגרשה ועיניו נתן באחרת כיון שיש רגלים לדבר, אבל היכא דאנן לא ידעינן כלל ולא שמענו שנבעלה ברצון רק הוא אומר שראה שזינתה י"ל שאינו נאמן לכו"ע... והנה בתשו' פני אריה האריכו בזה הגאב"ד ליסא והגאון בעהמ"ח והיוצא מדבריהם דמצד עיקר הדין אינו נאמן... ומכ"ש בנ"ד שאינו אומר שראה שזינתה רק שהיא אמרה בפניו והוא מאמין לדבריה דנהי שמאמין לדבריה מ"מ אין הדבר ברור בעיניו כ"כ".
הרי שיש להקל כאשר האשה טוענת שנבעלה באונס ולא ברצון, ועי' עוד להלן בזה.

הבעל מאמין לאשתו שזינתה – בבני ספרד

והיה וישאל השואל, הרי הצדדים מבני עדות המזרח, ואף אם נזדקק לשיטת הרמ"א הידועה באבהע"ז סימן קעח שאין להאמין לבעל שמאמין לאשתו שזינתה, הרי זה משום חרם דרבנו גרשום, אך לקהילות בני ספרד שלא קבלו חרם זה (המובא ברמ"א בסימן קיט) היה מקום לומר שייאמן הבעל במה שטוען שמאמין לאשתו שהיא זינתה.

אולם, זאת יש לדחות, ע"פ המובא בפסקי דין רבניים חלק ט פס"ד עמוד 74, וראה במסקנות פסק הדין, שם מובא כך:
"א. (א) אשה שאומרת שזינתה אינה נאמנת ובעלה יכול להמשיך לחיות אתה. (ב) אם יש רגליים לדבר, יש אומרים שנאמנת.

ב. כשהבעל אומר שמאמין לה, מן הדין חייב להוציאה משום דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא.

ג. אולם בזמננו חלוקים הדינים כדלקמן:

(א) בבני העדות שקיבלו עליהם חרם דרבינו גרשום שלא לגרש אשה בעל כורחה, סוברים רוב הפוסקים, שאין הבעל נאמן לאוסרה עליו.

(ב) כמו כן בארצות שיש בהן חוק שאין לגרש אשה בעל כורחה, דינן דומה למקום שיש בו חרם דרבינו גרשום שלרוב הפוסקים אין הבעל נאמן לומר שמאמין לאשתו.

(ג) בבני העדות שלא קיבלו עליהם חרם דרבינו גרשום, אבל נשבעים בתקיעת כף בעת הנישואין שלא לגרש בעל כורחה, אין הבעל נאמן לכל הדעות לומר שמאמין לה".
ועי"ש עמוד 77 שהאריכו בזה וכתבו כך:
"ואף שהזוג הם מבני עדות המזרח שלא קיבלו חרם דר"ג, מ"מ שתי תשובות בדבר:

א. הרי נשבעין בתקיעת כף וכן נוהגים לכתוב בכתובה שנשבע שלא יגרשה בע"כ, הרי שאינו יכול לגרש ודמי לחרם דר"ג, ואדרבה כתב רבינו יונה נבון בספר נחפה בכסף ח"ב אהע"ז סי' י"ב שכיון דנחלקו הפוסקים כשיש חרם דר"ג אם נאמן עתה או לא. במקום שיש שבועה לכו"ע אינו נאמן שספק שבועה להחמיר (וכן כתב מהרשד"ם יו"ד סי' קי"ד דבפלוגתא דרבוותא כשיש שבועה אזלינן לחומרא, עיי"ש). ואף שיכול להניחה ולישא אחרת עליה, הרי כתב המאירי שם בשם הרשב"א בתשו' אלף רל"ז דכיון דאגידא ביה לא יהבי ליה אחריתי, ועי' בתשו' הראנ"ח שבמים עמוקים סי' כ"א שכתב ג"כ דמחמת השבועה שוב אין הבעל נאמן לומר שמאמין כבי תרי, ועוד כותבים שלא ישא אחרת עליה, ועושים על זה גם תקיעת כף.

וכן דעת הגאון דבר משה ח"ג אהע"ז סי' י' הביאו בנחפה בכסף שם. וכן כתב במשפט צדק סי' ס' והסכימו עמו שם כמה גאונים, ועיין אבני האפוד בסי' קע"ח שהביא הרבה פוסקים דס"ל הכי עיי"ש. ואף שממהרש"ך ח"ב סי' רכ"ז משמע דאדעתא דהכי לא נשבע, כבר עמד על דבריו במשפט צדק שם, ויישב דשם לא היתה השבועה ברשות בי"ד עיי"ש, ולפי מש"כ מהראנ"ח במים עמוקים סי' כ"א יש ליישב.

ועיין בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' מ"ה בבעל שנשא אשתו משום שאנס אותה וראה שזינתה אשתו אם נאמן לשוויה נפשיה חתיכא דאיסורא, כיון דאיסור לא יוכל לשלחה קאי עליו, וכתב שם דהרב המופלא כמהר"ח אבולעפיה בכר דוד ז"ל כתב דכל כה"ג אין נאמן לאוסרה, ודון מינה ואוקי באתרין. והרב חיד"א רצה לחלק בין אשה דדעתה קלה לאיש, ודחה סברא זו, דאדרבא האשה אינה מעיזה לומר שזינתה דמתביישת בכך, אבל האיש הרי אומר רק על אשתו, וכתב שצריך לברר, והוא כותב זה כשאין לו זמן עיי"ש, ויש להביא ראי' לדין זה מכל מ"ש, ודמי לשבועה דהוי דאורייתא, עכ"פ ממהר"ח אבולעפיה ראיה ג"כ לנידון דידן.

ב. אף אם לא נשבע, כיון שיש חוק בארץ שאין יכול לגרש בע"כ ואין יכול לישא שתי נשים, חזר להיות הדין בענין זה כמו שיש חרם דר"ג, דלסוברים שאינו נאמן גם במקום שקיים חוק כזה, הרי אגידא ביה וחיישינן דמשקר כדי שיוכל לגרשה, ודמי למ"ש הרשב"א בתשו' סי' אלף רל"ז מחמת חוק המלכות".

האב מאמין לבת המעידה על הודאה בזנות

ב.
באשר למה שטען הבעל בכתב התביעה שהוא יודע שהאשה זנתה ע"פ עדות הבת, שהאשה הודתה בפני הבת, אין זה שייך לדין השו"ע אבהע"ז בסימן קטו ובסימן קעח שכתבו שאם הבעל מאמין לעד בכל דבר, אסור לו לחיות עם אשתו לאחר עדות העד על זנות. זאת משום שהרי בנידון דידן הבת לא ראתה את הזנות של האם, אלא רק שמעה את הודאת האם, ובכגון זה לא נאמר הדין הנ"ל המבוסס על נאמנותו של הבעל במה שראה העד וסיפר לו על כך. וכן לשון השו"ע שם בסימן קטו סעיף ז "או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם, שזינתה אשתו..". כן משמעות השו"ע גם בסימן קעח סעיף ח.

ועוד, ראה פת"ש לט (בסימן קטו) שי"א שאם האשה מכחישה את העד, לא ניתן לסמוך על העד כדי לאסור האשה. והרי בנידון דידן האשה עצמה מכחישה את משמעות עדות הבת, וטוענת שלא היתה כלל זנות אלא רק אונס.

הבעל מאמין לאשתו – דרך קטטה

בנוסף, למרות שבכתב התביעה טען הבעל כי אשתו זנתה תחתיו, שכך שמע מהבת, יש לומר שאף לחולקים על הרמ"א ואף למי שלא קבל את חדר"ג, עדיין נוכל לומר שאין טענתה זו אוסרת אותו באשתו. זאת בהסתמך על דברי הרמ"א עצמו בסימן קעח סעיף ט, אודות מה שלא מאמינים לבעל שאומר שמאמין לאשתו שזינתה, אם היתה לו קטטה עמה.

וראה פד"ר ב (מעמוד 154), שכתבו כך:
"והוסיף שם החתם סופר שאף להחולקים שאם הבעל אומר שראה שאשתו זינתה אסורה עליו גם לאחר תקנת רגמ"ה כמבואר ברמ"א אה"ע סימן קע"ח ס"ט: דאינהו מיירי בשלא אמר כן מחמת קטטה. אבל היכי שאומר כן בשעת קטטה הרי מבואר ברמ"א שם אפילו איכא ע"א שזינתה והוא אומר שמאמין לדבריו אם מחמת קטטה אמר כן לא כל כמיניה מכ"ש הכא.
ועוד הוסיפו באשר לבעל שחוזר ואומר שהאשה מותרת לו ונותן אמתלא לדבריו הראשונים:
ועוד נ"ל דאינהו לא מיירי אלא בשעומד בדבריו ורוצה בגירושין וצווח... שהיא אסורה עליו, וא"כ איך נאכילהו בעל כרחו דבר האסור לו, אבל הכא שהוא חוזר בו ושאומר ברי לי שהיא מותרת לו פשיטא שאין לכוף להוציא, בשגם שיש עכ"פ ג"כ קצת אמתלא, פשוט שבצירוף כל הנ"ל תהי' מותרת לבעלה.

מעתה בנדון דידן אין האשה יכולה לבוא בטענה לכוף את הבעל לגרש, משום שהיא חפצה בילד והיא אינה ראויה לבנות ממנו כיון שאסר אותה עליו מדין שויא אחד"א. שהרי אם תחזור בה ותסכים להיות עמו תהא מותרת לו, כיון שהבעל חזר בו ואומר שלא זינתה, ומה שאמר פעם שזינתה הרי נותן אמתלא לדבריו, וזה היה גם בשעת קטטה, א"כ לא היה נאמן בכלל לשויא אחד"א לאחר תקנת רגמ"ה שלא לגרש בעל כרחה. ועיין בשו"ת חכם צבי שאלה ג'".

ויש לומר שכך גם בנידוננו, שטוען שמאמין לה שהכל היה באונס ורוצה לשוב אליה, ואיך נאסור אותה עליו כאשר כל דבריו הראשונים בכתב התביעה היו משום קטטה עם אשתו.

הבעל אינו מסוגל לקיים יחסי אישות

ג.
בנוסף, לטענת הצדדים הבעל אינו מסוגל לקיים יחסי אישות, כך שאף אם היה מקום לאסור אותם זה על זה, בנסיבות דידן אין מקום לכך.

ואין לחוש אף לחיבוק ונישוק וייחוד, זאת לאור האמור בשו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מ – קונטרס איסורי יחוד, פרק כב, וכך כתב שם:
"ובגדולה מזאת ראיתי בספר קרית מלך רב ח"ב בחלק התשובות סי' כ"ו שנשאל למעשה במי שאין לו גבורת אנשים כלל ונשען על ביתו ולא יעמוד אם מותר בחיבוק ונישוק לעריות, ובדברי תשובתו כותב לבאר באריכות אם שחוף הבא על העריות איסורו איסור דרבנן ונוטה לומר שיותר פשוט הוא דאיכא איסור תורה אלא שהוא איסור קל שאינו חייב לא מיתה ולא מלקות, אבל מתוך זה שעכ"פ שהביאה עצמה ליכא איסור לאו כותב לומר לנידון שאלתו שם די"ל דבחיבוק ונישוק ליכא אפילו איסור דרבנן, ועוד זאת כותב ללמוד זה מלשונו של הרמב"ם בפכ"א מה' איסו"ב ה"א שכותב בטעם איסור החיבוק ונישוק: שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה כלומר לא תקרבו לדברים המביאים לידי גילוי ערוה. ונראה מדברים אלו שאין איסור החיבוק והנישוק אלא משום שמביא את האדם לגלות הערוה, וכ"כ בס' החינוך ז"ל לא תעשו שום קריבה שהיא הגורמת ומביאה האדם לגלות ערוה כו' ומפני זה כתב הרמב"ם ז"ל דהמחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו או שנשק לאחת מהם כגון אחותו הגדולה דאסור לחוד איכא וכ"כ בפכ"ב דאסור להתיחד עם ערוה שדבר זה גורם לגלות ערוה והוא מן התורה וכ"כ בס' החינוך ע"כ. ובסיכום דברי התשובה חוזר הקרית מלך רב וכותב וז"ל: כלל העולה מכל האמור כי כבר צידדתי כמה צדדים ולא מצאתי בפי' מי שיאמר שאסור לאיש כזה חיבוק ונישוק אפילו מדרבנן לכן אף אם ימצא בשום ספר שאוסר זה האיש הוא אנוס דסבר דשרי עיי"ש.

הרי דאפי' באיסור חיבוק ונישוק שעשה מעשה של איסור בקום ועשה והאיסור אליבא דהרמב"ם מבואר בתורה בלאו מפורש בכל זאת נטה מבעל קרית מלך רב קו לומר דמכיון דבמי שאין לו גבורת אנשים אין בו איסור לאו מיה"ת אפי' בביאה ליכא גבי' בחיבוק ונישוק אפי' איסורא דרבנן, וגם זאת, דדייק כן מלשונו של הרמב"ם דתלי טעם איסור החיבוק ונישוק מפני שקריבה זאת מביאה את האדם לגלות ערוה, א"כ מכש"כ שיש ג"כ לומר כן לענין איסור יחוד אשר האיסור שבו בכללותו אינו מפורש בתורה ועכ"פ לא בא בלאו מפורש וכנ"ל בפרק א' דכל דליכא גביה אפי' איסור לאו בביאה ממש א"כ ליכא גביה בכלל איסור יחוד. ואותו הדיוק שיש לדייק מדברי הרמב"ם בפכ"א מה' איסו"ב לענין איסור חיבוק ונישוק יש לדייק גם מדברי הרמב"ם בפכ"ב מה' איסו"ב ה"א לענין איסור יחוד, דהרי גם בזה מטעים הרמב"ם במפורש טעם האיסור מפני שדבר זה גורם לגלות ערוה, ולא עוד דהרי חזינן דהבעל קרית מלך רב כתב להסתייע להנחתו דאיסורי הקריבה גבי עריות הוא משום שיביא לידי גילוי ערוה ממה שכותב הרמב"ם בכזה לענין איסור יחוד וכנ"ל, וא"כ מינה דלענין איסור יחוד היה ברור לו להבעל קרית מלך בהנחה פשוטה דאיסורו רק מפני שהיחוד יכול לגרום שיבואו לגלות ערוה, וכל שלא יכול לבוא לידי כך כגון שאין לו גבו"א או זקן שכבר תש כחו ליכא גביה איסורא דיחוד.

ואע"ג דלענין חיבוק ונישוק ס"ל להבעל קרית מלך רב דמ"מ מיהת מכוער הדבר גם בשחוף ע"ש בד"ה הן אמת, י"ל דזהו דוקא לענין חיבוק ונישוק דישנה קריבה לעריות במעשה של קום ועשה, אבל משא"כ לענין יחוד דאינו עושה שום מעשה של קריבה אל העריות, בכל כה"ג י"ל דליכא אפילו משום כיעור.

והגם דראיתי בספר נחפה בכסף ח"ב חאה"ע סי' י"ט דדן ג"כ באריכות באותה עובדא ממש של הבעל קרית מלך רב והעלה דהגם דמותר גמור הוא מה"ת אבל איסורא דרבנן ודאי איכא ודבר מגונה הוא ומעשה טפשים וכן בספר פרי האדמה ח"ג בפ"א פ"א איסו"ב דן נמי בההיא עובדא ומסיק ג"כ דהגם דודאי ליכא איסור תורה אבל איסור דרבנן איכא משום לך לך אמרינן כו' עיי"ש באריכות דבריהם".
הרי שנוכל לצרף האמור בדבריו אלו לכל האמור עד כאן, להתיר לצדדים לחיות יחדיו, ולא נחוש לייחוד ואף לא לחיבוק ונישוק, ונוכל לצרף סברת המתירים, בכגון זה שהבעל אינו מסוגל לקיים יחסי אישות כלל.

מסקנה:
לאור כל האמור, הצדדים מותרים זה לזה.



ניתן ביום ח' באדר ב התשע"א
(14/03/2011)

הרב מיכאל בלייכר - יו"ר
הרב יצחק אושינסקי - דיין
הרב ישראל דב רוזנטל - דיין