ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב מיכאל בלייכר הרב יצחק אושינסקי הרב ישראל דב רוזנטל |
דיין, יו"ר דיין דיין |
תיק מספר: | 830776/1 | |
תאריך: |
ח באדר ב התשע"א
14/03/2011 | |||
צד א |
פלוני
| |||
צד ב |
פלונית
| |||
הנדון: | גירושין | |||
נושא הדיון: | היתר לבני זוג לחיות יחדיו למרות הודאת אשה על זנות |
"בית הדין שמע את הצדדים.ביום ח' אדר ב' תשע"א 14.3.11, התקיים דיון נוסף. דיון זה התקיים בפני ההרכב ב"ד הנוכחי, שהינו הרכב חדש בתיק זה.
הבעל אמנם פתח תביעת גירושין. לדבריו, האשה בגדה בו, אולם מוכן לחזור בו מתביעה זו באם בית הדין יתיר לו להמשיך ולחיות עמה. טוען כי הוא חולה וזקוק לה, ומבקש שבית הדין יפסוק את הדין.
האשה מודה שבגדה בו באופן חד פעמי. לדבריה, הדבר קרה לאחר שהבעל לא היה בבית. נכנס אליה גבר וגרם לה לקיים יחסי אישות בניגוד לרצונה. עוד טוענת שהיתה במצב נפשי קשה ולאחר מכן אושפזה במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל. היא חיה על כדורים. מבטיחה שיותר לא תעשה כן ומתחננת לבית הדין שיתיר להם להמשיך לחיות יחד מאחר ושניהם חולים וזקוקים האחד לשני.
יצוין כי הבעל אינו יכול לקיים יחסי אישות בגין מחלתו".
"ובמקרה שהאשה בכלל מכחישה שהודתה פעם שזינתה תחת בעלה, הרי אליבא דכו"ע אין הבעל נאמן לומר ששמע מפי אשתו שסטתה מן הדרך, ואין זה תלוי בפלוגתא שהביא הרמ"א בסי' קע"ח סעי"ט, שאם לא תאמר כן הרי אין שום קיום לתקנת רגמ"ה.האשה טוענת שנאנסה
וכ"כ הח"ס בתשובה הנ"ל: ואעפ"י שמבואר שיש חולקים, מ"מ היינו כשאומרת טמאה אני לך שהיא נתנה אצבע בין שיניו, וכ"כ להדיא במהרי"ק שזה טעם החולקים אבל בנדון שלפנינו שהוא האומר שזינתה, פשוט במה שהיא תובעת גט לא מקרי נתנה אצבע בין שיניו כיון שלא טענה מה שאוסרת עצמה עליו...
יוצא שלכל הדעות אם האשה אומרת שאף פעם לא אמרה שהיא אסורה עליו אלא שדורשת גט מבעלה מטעמים אחרים, אין הבעל נאמן עליו אף שלפי דבריו הוא, מסרה לו אשתו שהיא אסורה עליו הוא מאמין לה.
גם להנובי"ת סי' י"ב שנראה חולק על יסוד הנאמר בח"ס הנ"ל ס"ל באומרת טמאה אני לך והבעל האמינה גם כשחזרה אח"כ לא פקע איסורה, אף למהרי"ק, היינו משום דבאומרת טמאה אני לך לא תיקן רגמ"ה, והואיל והאמין לדבריה נשארת באיסורה, משא"כ במקרה שלפי דברי האשה לא אמרה מעולם שהיא אסורה עליו אלא שהבעל טוען שכך אמרה לו אשתו, בזה י"ל שאין מניעה מצד הלכה שתשוב האשה לבית בעלה להשלים אתו".
"ועיין תשו' חמדת שלמה סי' ס' בנדון בעל שאמר שבפניו הודתה אשתו שזינתה ברצון והוא מאמין לדבריה והיא אומרת כי באונס היה, כתב בתו"ד: לכאורה י"ל שע"כ לא פליגי הדיעות הנ"ל (בסי' קע"ח ברמ"א) רק היכא שהיא אומרת בפנינו שזינתה והוא אומר שמאמין, לא חשדינן לי' שאומר כן כדי לגרשה ועיניו נתן באחרת כיון שיש רגלים לדבר, אבל היכא דאנן לא ידעינן כלל ולא שמענו שנבעלה ברצון רק הוא אומר שראה שזינתה י"ל שאינו נאמן לכו"ע... והנה בתשו' פני אריה האריכו בזה הגאב"ד ליסא והגאון בעהמ"ח והיוצא מדבריהם דמצד עיקר הדין אינו נאמן... ומכ"ש בנ"ד שאינו אומר שראה שזינתה רק שהיא אמרה בפניו והוא מאמין לדבריה דנהי שמאמין לדבריה מ"מ אין הדבר ברור בעיניו כ"כ".הרי שיש להקל כאשר האשה טוענת שנבעלה באונס ולא ברצון, ועי' עוד להלן בזה.
"א. (א) אשה שאומרת שזינתה אינה נאמנת ובעלה יכול להמשיך לחיות אתה. (ב) אם יש רגליים לדבר, יש אומרים שנאמנת.ועי"ש עמוד 77 שהאריכו בזה וכתבו כך:
ב. כשהבעל אומר שמאמין לה, מן הדין חייב להוציאה משום דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא.
ג. אולם בזמננו חלוקים הדינים כדלקמן:
(א) בבני העדות שקיבלו עליהם חרם דרבינו גרשום שלא לגרש אשה בעל כורחה, סוברים רוב הפוסקים, שאין הבעל נאמן לאוסרה עליו.
(ב) כמו כן בארצות שיש בהן חוק שאין לגרש אשה בעל כורחה, דינן דומה למקום שיש בו חרם דרבינו גרשום שלרוב הפוסקים אין הבעל נאמן לומר שמאמין לאשתו.
(ג) בבני העדות שלא קיבלו עליהם חרם דרבינו גרשום, אבל נשבעים בתקיעת כף בעת הנישואין שלא לגרש בעל כורחה, אין הבעל נאמן לכל הדעות לומר שמאמין לה".
"ואף שהזוג הם מבני עדות המזרח שלא קיבלו חרם דר"ג, מ"מ שתי תשובות בדבר:
א. הרי נשבעין בתקיעת כף וכן נוהגים לכתוב בכתובה שנשבע שלא יגרשה בע"כ, הרי שאינו יכול לגרש ודמי לחרם דר"ג, ואדרבה כתב רבינו יונה נבון בספר נחפה בכסף ח"ב אהע"ז סי' י"ב שכיון דנחלקו הפוסקים כשיש חרם דר"ג אם נאמן עתה או לא. במקום שיש שבועה לכו"ע אינו נאמן שספק שבועה להחמיר (וכן כתב מהרשד"ם יו"ד סי' קי"ד דבפלוגתא דרבוותא כשיש שבועה אזלינן לחומרא, עיי"ש). ואף שיכול להניחה ולישא אחרת עליה, הרי כתב המאירי שם בשם הרשב"א בתשו' אלף רל"ז דכיון דאגידא ביה לא יהבי ליה אחריתי, ועי' בתשו' הראנ"ח שבמים עמוקים סי' כ"א שכתב ג"כ דמחמת השבועה שוב אין הבעל נאמן לומר שמאמין כבי תרי, ועוד כותבים שלא ישא אחרת עליה, ועושים על זה גם תקיעת כף.
וכן דעת הגאון דבר משה ח"ג אהע"ז סי' י' הביאו בנחפה בכסף שם. וכן כתב במשפט צדק סי' ס' והסכימו עמו שם כמה גאונים, ועיין אבני האפוד בסי' קע"ח שהביא הרבה פוסקים דס"ל הכי עיי"ש. ואף שממהרש"ך ח"ב סי' רכ"ז משמע דאדעתא דהכי לא נשבע, כבר עמד על דבריו במשפט צדק שם, ויישב דשם לא היתה השבועה ברשות בי"ד עיי"ש, ולפי מש"כ מהראנ"ח במים עמוקים סי' כ"א יש ליישב.
ועיין בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' מ"ה בבעל שנשא אשתו משום שאנס אותה וראה שזינתה אשתו אם נאמן לשוויה נפשיה חתיכא דאיסורא, כיון דאיסור לא יוכל לשלחה קאי עליו, וכתב שם דהרב המופלא כמהר"ח אבולעפיה בכר דוד ז"ל כתב דכל כה"ג אין נאמן לאוסרה, ודון מינה ואוקי באתרין. והרב חיד"א רצה לחלק בין אשה דדעתה קלה לאיש, ודחה סברא זו, דאדרבא האשה אינה מעיזה לומר שזינתה דמתביישת בכך, אבל האיש הרי אומר רק על אשתו, וכתב שצריך לברר, והוא כותב זה כשאין לו זמן עיי"ש, ויש להביא ראי' לדין זה מכל מ"ש, ודמי לשבועה דהוי דאורייתא, עכ"פ ממהר"ח אבולעפיה ראיה ג"כ לנידון דידן.
ב. אף אם לא נשבע, כיון שיש חוק בארץ שאין יכול לגרש בע"כ ואין יכול לישא שתי נשים, חזר להיות הדין בענין זה כמו שיש חרם דר"ג, דלסוברים שאינו נאמן גם במקום שקיים חוק כזה, הרי אגידא ביה וחיישינן דמשקר כדי שיוכל לגרשה, ודמי למ"ש הרשב"א בתשו' סי' אלף רל"ז מחמת חוק המלכות".
"והוסיף שם החתם סופר שאף להחולקים שאם הבעל אומר שראה שאשתו זינתה אסורה עליו גם לאחר תקנת רגמ"ה כמבואר ברמ"א אה"ע סימן קע"ח ס"ט: דאינהו מיירי בשלא אמר כן מחמת קטטה. אבל היכי שאומר כן בשעת קטטה הרי מבואר ברמ"א שם אפילו איכא ע"א שזינתה והוא אומר שמאמין לדבריו אם מחמת קטטה אמר כן לא כל כמיניה מכ"ש הכא.ועוד הוסיפו באשר לבעל שחוזר ואומר שהאשה מותרת לו ונותן אמתלא לדבריו הראשונים:
"ובגדולה מזאת ראיתי בספר קרית מלך רב ח"ב בחלק התשובות סי' כ"ו שנשאל למעשה במי שאין לו גבורת אנשים כלל ונשען על ביתו ולא יעמוד אם מותר בחיבוק ונישוק לעריות, ובדברי תשובתו כותב לבאר באריכות אם שחוף הבא על העריות איסורו איסור דרבנן ונוטה לומר שיותר פשוט הוא דאיכא איסור תורה אלא שהוא איסור קל שאינו חייב לא מיתה ולא מלקות, אבל מתוך זה שעכ"פ שהביאה עצמה ליכא איסור לאו כותב לומר לנידון שאלתו שם די"ל דבחיבוק ונישוק ליכא אפילו איסור דרבנן, ועוד זאת כותב ללמוד זה מלשונו של הרמב"ם בפכ"א מה' איסו"ב ה"א שכותב בטעם איסור החיבוק ונישוק: שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה כלומר לא תקרבו לדברים המביאים לידי גילוי ערוה. ונראה מדברים אלו שאין איסור החיבוק והנישוק אלא משום שמביא את האדם לגלות הערוה, וכ"כ בס' החינוך ז"ל לא תעשו שום קריבה שהיא הגורמת ומביאה האדם לגלות ערוה כו' ומפני זה כתב הרמב"ם ז"ל דהמחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו או שנשק לאחת מהם כגון אחותו הגדולה דאסור לחוד איכא וכ"כ בפכ"ב דאסור להתיחד עם ערוה שדבר זה גורם לגלות ערוה והוא מן התורה וכ"כ בס' החינוך ע"כ. ובסיכום דברי התשובה חוזר הקרית מלך רב וכותב וז"ל: כלל העולה מכל האמור כי כבר צידדתי כמה צדדים ולא מצאתי בפי' מי שיאמר שאסור לאיש כזה חיבוק ונישוק אפילו מדרבנן לכן אף אם ימצא בשום ספר שאוסר זה האיש הוא אנוס דסבר דשרי עיי"ש.הרי שנוכל לצרף האמור בדבריו אלו לכל האמור עד כאן, להתיר לצדדים לחיות יחדיו, ולא נחוש לייחוד ואף לא לחיבוק ונישוק, ונוכל לצרף סברת המתירים, בכגון זה שהבעל אינו מסוגל לקיים יחסי אישות כלל.
הרי דאפי' באיסור חיבוק ונישוק שעשה מעשה של איסור בקום ועשה והאיסור אליבא דהרמב"ם מבואר בתורה בלאו מפורש בכל זאת נטה מבעל קרית מלך רב קו לומר דמכיון דבמי שאין לו גבורת אנשים אין בו איסור לאו מיה"ת אפי' בביאה ליכא גבי' בחיבוק ונישוק אפי' איסורא דרבנן, וגם זאת, דדייק כן מלשונו של הרמב"ם דתלי טעם איסור החיבוק ונישוק מפני שקריבה זאת מביאה את האדם לגלות ערוה, א"כ מכש"כ שיש ג"כ לומר כן לענין איסור יחוד אשר האיסור שבו בכללותו אינו מפורש בתורה ועכ"פ לא בא בלאו מפורש וכנ"ל בפרק א' דכל דליכא גביה אפי' איסור לאו בביאה ממש א"כ ליכא גביה בכלל איסור יחוד. ואותו הדיוק שיש לדייק מדברי הרמב"ם בפכ"א מה' איסו"ב לענין איסור חיבוק ונישוק יש לדייק גם מדברי הרמב"ם בפכ"ב מה' איסו"ב ה"א לענין איסור יחוד, דהרי גם בזה מטעים הרמב"ם במפורש טעם האיסור מפני שדבר זה גורם לגלות ערוה, ולא עוד דהרי חזינן דהבעל קרית מלך רב כתב להסתייע להנחתו דאיסורי הקריבה גבי עריות הוא משום שיביא לידי גילוי ערוה ממה שכותב הרמב"ם בכזה לענין איסור יחוד וכנ"ל, וא"כ מינה דלענין איסור יחוד היה ברור לו להבעל קרית מלך בהנחה פשוטה דאיסורו רק מפני שהיחוד יכול לגרום שיבואו לגלות ערוה, וכל שלא יכול לבוא לידי כך כגון שאין לו גבו"א או זקן שכבר תש כחו ליכא גביה איסורא דיחוד.
ואע"ג דלענין חיבוק ונישוק ס"ל להבעל קרית מלך רב דמ"מ מיהת מכוער הדבר גם בשחוף ע"ש בד"ה הן אמת, י"ל דזהו דוקא לענין חיבוק ונישוק דישנה קריבה לעריות במעשה של קום ועשה, אבל משא"כ לענין יחוד דאינו עושה שום מעשה של קריבה אל העריות, בכל כה"ג י"ל דליכא אפילו משום כיעור.
והגם דראיתי בספר נחפה בכסף ח"ב חאה"ע סי' י"ט דדן ג"כ באריכות באותה עובדא ממש של הבעל קרית מלך רב והעלה דהגם דמותר גמור הוא מה"ת אבל איסורא דרבנן ודאי איכא ודבר מגונה הוא ומעשה טפשים וכן בספר פרי האדמה ח"ג בפ"א פ"א איסו"ב דן נמי בההיא עובדא ומסיק ג"כ דהגם דודאי ליכא איסור תורה אבל איסור דרבנן איכא משום לך לך אמרינן כו' עיי"ש באריכות דבריהם".