לפני ביה"ד תביעת האישה לכתובה בסך של 200 זקוקים.

רקע ועובדות
הצדדים נישאו בינואר 2019. מנישואין אלו נולד להם בן אחד במהלך שנת 2019.

בינואר 2020 עזבה האישה את הבית המשותף, והגישה בקשה ליישוב סכסוך לביה"ד הרבני. לאחר זמן קצר יישבו הצדדים את ההדורים וחזרו לחיות יחד.

כעבור כמה חודשים, במאי 2020, הגישה האישה תלונות במשטרה נגד האיש, הוא הורחק מהבית, היא הגישה בקשה ליישוב סכסוך לביהמ"ש וכן בקשה לצו הגנה. כעבור חודשיים, ביולי 2020, הגישה תביעת גירושין לביה"ד.

בדיון שהתקיים בספטמבר 2020 דרשה האישה גירושין, ואילו האיש רצה שלום בית. ביה"ד ניסה להוביל את האישה להסכים לניסיון של שלום בית, אבל האישה סירבה.

בדצמבר 2021 התקיים דיון, ובדיון התברר לביה"ד כי חודש וחצי לפני הדיון ניסו הצדדים על דעת עצמם שלום בית. הם היו יחד וקיימו יחסי אישות מספר פעמים, אם כי לא חזרו לגור ביחד. האיש כתב לאישה הרבה הודעות חמות. האישה שינתה את דעתה וביקשה להמשיך את שלום הבית לאור שינוי היחס של האיש. אך האיש אמר שהוא מבקש להתגרש, ואינו מעוניין בשלום בית.

האישה סיפרה שבאותה תקופה האיש קיים עימה יחסי אישות באופן חריג ביותר במטרה למלא את תאוותו. האיש לא הכחיש את תיאורי האישה הללו.

ביה"ד התפלא איך הצדדים התהפכו, האישה שרצתה לכל אורך הזמן גירושין פתאום מבקשת שלום בית, והאיש שרצה שלום בית פתאום מבקש להתגרש.

האישה הסבירה שכיוון שראתה שינוי בהתנהגות וביחס של האיש החליטה לשנות את דעתה.

האיש נתלה בתלונות שהגישה האישה למשטרה כנגדו, כך דיווח לנו ד"ר סגל. בדיון עצמו אמר בא כוחו שהוא אמר לאיש שאם שלום הבית לא הולך טוב אז שירד מזה. בסיכומים נמצאה גרסה שלישית, שהיות שהאישה סירבה למחוק את התביעות במשטרה לפיכך לא יכול היה לשאת את העלבון והחליט על גירושין.

הצדדים עשו הסכם גירושין ביום 24.3.2022 שלפיו ביה"ד ידון בכתובה לאחר הגט וסכום תביעת הכתובה יעמוד לכל היותר על 157,000 ₪, דהיינו כפי השיטה המחמירה (שיטת החזו"א).

עוד הוסכם שהאיש יעמיד ערב לצורך תשלום הכתובה. האיש לא העמיד ערב, ולכן סידור הגט התעכב למעלה משנה, ואז האישה פנתה לביה"ד וביקשה לסדר גט למרות שהאיש לא העמיד ערב לצורך פירעון הכתובה. ואכן הצדדים התגרשו בפברואר 2023. אולם הסכם הגירושין הנ"ל לא התבטל, למעט וויתור האישה על העמדת ערב לתשלום הכתובה. וכן החליט ביה"ד ביום 23.2.2023 כשהחליט לקבוע מועד לדיון בתביעת האישה לכתובתה.

דיון והכרעה
חיוב האיש בכתובה
ביה"ד קבע במהלך הדיונים שהאיש רימה את האישה, שיטה באישה, עשה עצמו כמבקש שלום בית, ניצל אותה וזרק אותה.

להלן ציטוט מהחלטת ביה"ד מיום ב' בשבט תשפ"ב (4.1.2022):

ביה"ד גם רואה בחומרה את התנהלות האיש שכביכול הוליך את האישה שולל, ניסה להתקרב אליה ואף הצליח, ולאחר שעשה בה כחפצו החליט להשליכה מאחורי גוו. זהו מעשה שלא ייעשה בבת ישראל.

מלבד זאת, ביה"ד סבור ובטוח שעל האיש לעשות ככל שביכולתו להציל את הבית ואת נפש בנו. עליו לקחת בחשבון גם את חיוב תשלום הכתובה. אומנם כתוב בה מאתיים זקוקים, ויש מחלוקת בין הפוסקים כיצד לשער זאת, אך בנסיבות הנוכחיות ישקול ביה"ד לחייב כפי השיטה המחמירה, ולא בכדי תקנו חז"ל כתובה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ונראה לצערנו שבמקרה דנן האישה קלה בעיניו להוציאה.

לפיכך ביה"ד קורא לאיש לשקול את כל הנ"ל בחשבון, ולבוא בנפש חפצה לניסיון אמיתי של שלום בית.

למרות חוו"ד של ד"ר סגל (יועץ נישואין) אליו הופנו הצדדים, שיש מקום לשקם את שלום הבית בין הצדדים בייחוד לאור העובדה שהצדדים קיימו יחסי אישות זמן קצר לפני שהגיעו אליו, האיש היה נחרץ בתביעתו לגירושין ללא כל נימוק שהניח את דעתו של ביה"ד.

לאור הנ"ל, אין ספק שהגירושין יצאו בגרמת וביוזמת האיש, הוא תבע להתגרש למרות שהאישה ביקשה ואף התחננה לשלום בית, הוא רימה את האישה וניצל אותה. באשר לטענת האיש שהאישה אשמה בהגשת התלונות למשטרה, והראיה – שהתיקים נסגרו מחוסר ראיות, ביה"ד סבור שאין הוכחה שטענותיה לא היו אמת ושהיו תלונות שווא, כפי שנימקה האישה בדיונים שהתקיימו בפני ביה"ד, שהיא לא המשיכה לפעול בעניין התלונות מכיוון שחסה עליו. כנותה של האישה ברצונה לשלום בית עם האיש עלתה גם בחוו"ד של יועץ הנישואין ד"ר סגל שמונה לצורך כך ע"י ביה"ד, ד"ר סגל קבע חד משמעית שהאישה רוצה בשלום בית אמיתי אלא שהאיש מעכב זאת.

לפיכך, כשביה"ד גיבש הסכם גירושין בין הצדדים נכתב כי סכום תביעת האישה לכתובה יעמוד על סך של 157,000 ₪.

האיש ידע את סכום הכתובה אותה תובעת האישה בטרם התגרש ממנה, וניתנה לו האפשרות לחזור בו ולחזור לחיות עם האישה בשלו"ב, וזוהי הרי מטרת הכתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ובכל אופן בחר האיש להתגרש ולדון בתביעת הכתובה לאחר סידור הגט.

לאור הנ"ל קובע ביה"ד חד משמעית שהאישה זכאית לכתובתה, והאיש חייב לשלם אותה.

אלא שהנידון הוא, מה גובה הכתובה אותה חייב האיש לשלם לאישה, היות שהסכום הרשום בכתובה הוא כמנהג כתובות אשכנזיות סך של מאתיים זקוקים, וכיום הזקוקים אינם בשימוש.

פיצוי גירושין
מצאנו באחרוני זמננו מנהג של פיצויי גירושין (ראה פד"ר טו פס"ד בעמ' 211, מאמר של הרב שרמן בשורת הדין י סי' ח, ועוד).

דא עקא, שהם מתבססים על דברי הריב"ש צט, רדב"ז ח"א שכז ותעלומות לב ח"ז דף לז ע"ב. המעיין שם יראה שמדובר במקרים שבהם האיש מבקש לגרש את אשתו והיא מסרבת, וכתבו שיפייס אותה בפיצוי גירושין כדי שתתפייס לקבל את גיטה, אך לא כתבו שהוא חייב לשלם לה סך זה. ובוודאי שבמקרה כמו דנן שכבר התפייסה והתגרשה שאין לחייבו כעת לפייסה בזה.

יש מקורות מאוחרים יותר לפיצויי גירושין, בפסקי דין של הרבנים הרצוג ועוזיאל זצ"ל, וכן בפסק דין בתיק 968581/3 שכתב הרה"ג מאיר קאהן שליט"א המקיף את כל נושא פיצויי גירושין, אך כיום לא נהגו לפסוק פיצויי גירושין בבתי הדין.

לפיכך אין בסיס לחייב בפיצויי גירושין בייחוד במקרה דנן, שנידון הכתובה הוא לאחר הגירושין.

שיעור מאתיים זקוקים
בעניין שיעור מאתיים זקוקים יש כמה דעות בפוסקי זמננו. הדעה המקילה ביותר, שיטת הגרא"ח נאה, ששיעור הכתובה הוא 3,840 גרם כסף. השיטה המחמירה ביותר היא שיטת החזו"א – 57.5 ק"ג כסף.

נקודת המוצא היא לפסוק כדעה המקילה, היות שהמוציא מחברו עליו הראיה, אך יש מהדיינים שלא נקטו כך, אלא פסקו שיעורים אחרים לפי מה שהתברר להם בחישוב הסך הנ"ל.

אך כפי שנוכיח לקמן, שיטת הגרא"ח נאה מבוססת על המנהג שנהגו לגבות עבור הכתובות שנכתב בהם מאתיים זקוקים סך של 400 זהובים, וכמו שכתב הגר"א ביורה דעה סימן שה בהדיא, ואין ללמוד ממנו כלל לגבי היחס בין דינרים צוריים לשיעור הזקוק, ולכן אין ללמוד על ערכם של מאתיים זקוקים שהם כ-4 ק"ג כסף.

לכך יש להוסיף סברה נוספת לגבי נדון דנן, שמכיוון שהאיש קיבל על עצמו בקניין המועיל את הסכם הגירושין ואת הסעיף המתייחס לתביעת האישה לכתובתה בסך מרבי של 157,000 ₪ בכך קיבל עליו האיש התחייבות לשלם את סכום הכתובה עליו יחליט ביה"ד על פי שיקול דעתו. שהרי ביה"ד התרה בו בדיון שייתכן שביה"ד יחליט לחייב אותו בשיעור כתובה לפי שיעור החזו"א ובכל אופן הסכים האיש לקבל עליו את הכרעת ביה"ד בסכום תביעת האישה לכתובה. לכן במקרה דנן יש לביה"ד שיקול דעת רחב בעת הכרעת סכום חיוב הכתובה.

להלן ציטוט מהדיון שהתקיים ביום י"ט באדר ב תשפ"ב (22.3.2022) (שורות 52-55 ושורות 61-63) שבסופו גיבש ביה"ד את הסכם הגירושין בין הצדדים. הצדדים חתמו עליו וקיבלו עליהם את ההסכמות בקניין סודר באופן המועיל את סעיפי ההסכם:

ב"כ האיש: עם כל הכבוד על מה מתווכחים אם התשלום יהיה בדמי איזון. הכתובה זה מאתיים זוז, יש פסיקה מה זה מאתיים זוז.

ביה"ד: זה מאתיים זקוקים לא מאתיים זוז. יש שיטות מחמירות הכל תלוי בנסיבות (ההדגשה אינה במקור). בוא נסדר את הגט ונמנה לך עורך דין מהסיוע המשפטי ונדון בכתובה אחרי הגט.

ב"כ האיש: מה הגובה של הכתובה?

ביה"ד: המקסימום זה השיטה של החזון איש. זה המקסימום מינימום לא יודע. זה הערבות שצריך להיות.

להלן נברר את המנהג הנוהג כיום בבתי הדין.

במקרה זה ביה"ד סבור שבנסיבות המתוארות מן הראוי שישלם האיש סך ראוי לכתובתה.

שיעור המאתיים זקוקים
המנהג בארצות אשכנז היה לכתוב בכתובות מאה ליטרין או מאתיים ליטרין, עיין תוספות כתובות נד ע"ב, מרדכי כתובות רפא בשם המהר"ם ועוד.

לעומת זאת, בפולין, ליטא ורוסיה - המנהג היה לכתוב מאתיים זקוקים, עיין בשו"ת מהר"ם מינץ סימן קט.

הזקוק היה מידת משקל שנהגה בארצות אירופה, ויצוין כי משקל זה היה שונה ממקום למקום, ובמקומות מסוימים הוא לא היה מידת משקל אלא מטבע.

למעשה, הגר"א בביאורו ליורה דעה סימן שה, כותב שאין שום נפקא מינה בחקירה מהו בדיוק הזקוק, היות שכותבים מאתיים זקוקים ובפועל גובים כפי המנהג, 400 או 500 זהובים, כל מקום כפי מנהגו, וז"ל:

ומ"מ הכתובה לא נשתנה אף על פי שכותבים זקוקים מ"מ כל כה"ג אדעתא דמנהנא כמ"ש הרי"ף (ברפ"ז דיבמות) ונשארו אמנהג הראשון שלא נשתעבדו רק ת' או ת"ק זהובים

בפד"ר י"א (הגר"ע יוסף, הגר"י קאפח והגר"מ אליהו) בפסה"ד שבעמ' 362 דעת הרוב (הגר"ע יוסף והגר"י קאפח) שבשיעור המאתיים זקוקים יש לפסוק כדעה המקלה ביותר, דעת הב"ח שהובאה בנחלת שבעה:

בנחלת שבעה סי' י"ב אות מ"ט, בשם הב"ח כי המאתיים זוז כסף צרוף הם שמנים זקוקים, לפי זה המאתיים זקוקים הם פי שנים ומחצה בכתובה דאורייתא

כלומר, אם מאתיים זוז דאורייתא הם 960 גרם כסף (300 דרהם, ודרהם לפי השיעור בזמן המנדט הבריטי שבעקבותיו הלך הגרא"ח נאה הוא 3.2 גרם) נמצא שמאתיים זקוקים הם 2.4 ק"ג כסף.

פסקי דין רבים הלכו בעקבות פסיקה זו, היות שהיא המקילה ביותר, וקיימא לן שהמוציא מחברו עליו הראיה.

אך יש שתי בעיות בפסק זה, ונבארן להלן.

טעות סופר שהזדקרה לפני הרב קאפח
המעיין בנחלת שבעה יראה שכתב דברים אחרים לגמרי.

הנחלת שבעה שטרות סימן יב אות מט פותח בדברי הדרישה:

וכתב הדרישה (סימן ס"ו ס"ק י"ד) דיש בכתובה שלש לשונות. הראשון ויהיבנא ליכי כסף זוזי מאתן וכו' שהוא עיקר כתובה, והשני ודן נדוניא דהנעלת ליה וכו', והשלישי וצבי רבי פלוני והוסיף לה מן דיליה וכו', ורצה ליתן טעם על כל אחד, ולפי דרכו אין עיקר הכתובה נכלל בתקנת הנישואין, דכתב למנהג גליל פוזנא שכל זקוק ארבעים ושמונה צלמר עולה מאתים זקוקים לסך שלש מאות ועשרים זהובים פולניש ורייניש (מזה מוכח נמי שסובר שהיו הזהובים רייניש כמו פולניש). והכתובה דאורייתא היא שמנים זהובים כמו שכתב רמ"א (בסימן ס"ו סעיף ו'), דלמאן דאמר כתובת בתולה דרבנן עשרה זהובים נמצא למאן דאמר דאורייתא שמונה פעמים יותר, דהיינו שמונים זהובים ויהיה הכל ביחד ארבע מאות זהובים פולניש. ובליטא שמגבין חמש מאות זהובים פולניש משום דאיתא בתוספות דכתובות (דף י' ע"א ד"ה נותן לה) המשיא בארץ ישראל וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא (שהם כבדים משל ארץ ישראל) והביאו ראיה מהירושלמי דנותן לה מטבע היוצא באותה מדינה. וא"כ במדינות ליטא שהמטבע היוצאת שם היא כבידה וטובה מבמדינות פולין, נמצא זקוק שהוא ארבעים ושמונה גדולים פולניש אצלם הוא ארבעים ושמונה גדולים ליטוויש, ועל כן חמש מאות זהובים פולניש הם (שמונה) [שמונים] זהובים ליטוויש עכ"ל.

כלומר, דעת הדרישה שמשלם עיקר כתובה ועוד מאתיים זקוקים. כתובה דאורייתא היא 80 זהובים. זקוק בפולין עולה 48 צלמר, ומאתיים זקוקים הם 320 זהובים, ומשלם בסה"כ 400 זהובים.

בליטא, היות שהזקוק שם גדול יותר, משלם 500 זהובים.

אך הנחלת שבעה מקשה טובא על הדרישה, ומביא שהמנהג הוא שמגבים רק את המאתיים זקוקים, 320 זהובים, ולא עיקר כתובה ועוד מאתיים זקוקים.

כך או כך, יוצא שמאתיים זקוקים הם פי 4 מעיקר כתובה ולא פי 2.5 כמו שנכתב בפסה"ד הנ"ל. גם הדברים הובאו בשם הדרישה ולא בשם הב"ח.

כבר העירו בפסקי דין רבניים יד בפס"ד בעמ' 187 על דברי הפד"ר הנ"ל, וגם בספר מעשה בית דין להגר"מ טולידאנו שליט"א בעמ' קט העיר על טעות זאת, וכתב ששאל את חותנו הגר"ע יוסף זצ"ל על כך, וענה לו שאפשר שנמשך אחר דברי הרב יוסף קאפח זצ"ל.

אם נתקן טעות זו יצא ששיעור הכתובה שיש להגבות לפי הדרישה הוא 1500 דרהם, דהיינו 4.8 ק"ג כסף, ולפי הנחלת שבעה – 1200 דרהם שהם 3.840 ק"ג כסף.

וכן כתב הגרא"ח נאה ב'שיעורי תורה' עמ' רצט:

וכהיום הזה איך להגבות הכתובה יש לפנינו כמה אופנים, א) לחשוב מחיר 1500 דרהם כסף נסכא, 300 זוזי מאתן 1200 ר' זקוקים כדעת הדרישה, ב) 1200 דרהם כסף נסכא כדעת הנ"ש, בעד זוזי והזקוקים יחד.

גביית שיעור ה'מאתיים זקוקים' בשנים עברו הייתה מחמת מנהג גבייה ולא מחמת שווי אמיתי
אמנם נראה שנפלה שגגה בשיטה הסוברת כך, כפי שיבואר להלן:

ההנחה של הדרישה היא ששיעור עיקר הכתובה הוא 80 זהובים, ושהשיעור שנהגו להגבות עבור המאתיים זקוקים זהו ערכם האמיתי של המאתיים זקוקים. בעקבות שתי הנחות אלו הגיעו הדרישה, הנחלת שבעה והגרא"ח נאה ליחס שבין גובה המאתיים זוז למאתיים זקוקים, שהוא פי 4.

אמנם באמת הבסיס הזה וההנחות האלו אין להם משענת, שהרי המקור לדברי הדרישה שעיקר כתובה הם 80 זהובים הוא מדברי הרמ"א אה"ע סו ו שכתב בשם האגודה שיש מי שמשער שעיקר הכתובה הוא 10 זהובים:

ויש מי שמשער כתובת בתולה עשרה זהובים ואלמנה חמשה זהובים (מהרי"ל בשם אגודה). אבל לדעת יש פוסקים, מאתים של בתולה ומנה של אלמנה משערים בזוזי דאורייתא, והוא שמונה פעמים יותר.

הדרישה הבין שכוונת הרמ"א היא שהיש מי שאומר היא כדעת השו"ע שמשערים בזוזי מדינה, אך לדעת יש פוסקים משערים את הכתובה בזוזים צוריים ששווים פי 8, ולכן כתובה אשכנזית היא 80 זהובים.

אך באמת כך כתב האגודה בכתובות פרק ה:

ונראה לי מה שעתה נוהגין לעשות תנאים בין איש לאשתו לפחות מן הכתובה היינו משום דמנה פירש רבינו תם דהוי זקוק כסף ומאתים היינו שני זקוקים נמצא כשנותנים לבתולה עשרה זהובים ואלמנה חמשה זהובים הרי זה לא פיחתו.

מתוך דברים אלו עולה שהאגודה דיבר על מנהג תשלום הכתובה בזמנו, אצל בני אשכנז, שהיה עשרה זהובים לבתולה וחמישה לאלמנה, ומדבריו יוצא שסך זה הוא יותר מעיקר הכתובה ולא בדיוק כשיעור הכתובה, וגם שמדובר בזוזים צוריים כדעת רבנו תם ולא בזוזי מדינה כהבנת הדרישה!

ועוד, האגודה כותב בשם רבנו תם אחרת לגמרי מהתוצאה שאליה הגיעו הנחלת שבעה והגרא"ח נאה, שזקוק הוא 100 דינרים צוריים ולא 4 דינרים!

על כורחך פירוש דברי הרמ"א הוא כמו שכתב הבית שמואל סקי"ג. ואם כן לא ברור כלל שהרמ"א פוסק כדעה זו, אדרבה נוקט כמו השיטה שהביא בסוף.

לפיכך מוכרחים לומר שזהו רק מנהג שנהגו לגבות עבור הכתובות שנכתב בהם מאתיים זקוקים סך של 400 זהובים, וכמו שכתב הגר"א ביורה דעה סימן שה בהדיא, ואין ללמוד ממנו כלל לגבי היחס בין דינרים צוריים לשיעור הזקוק, וממילא אין ללמוד על ערכם של מאתיים זקוקים שהם כ-4 ק"ג כסף.

שיעור מאתיים זקוקים במקום שאין מנהג
ביארנו שגביית הכתובה באירופה בתקופת הדרישה, הנחלת שבעה והגר"א התבססה על מנהג הגבייה ולא על חישוב של המאתיים זקוקים באמת, והמנהג היה לגבות 400 או 500 זהובים. דא עקא שכיום לא קיימים לא זהובים ולא זקוקים, ובין אם נרצה להגבות כפי מנהג הגבייה ובין אם נרצה להגבות כפי הלשון הכתובה בכתובה יש בפנינו דילמה קשה.

החזו"א נשים הלכות כתובות סי' סו סקכ"א כבר עמד על הבעיה הזאת, שכיום אין לנו זהובים ולא זקוקים, והוא נשאר בספק בעניין זה:

"ואפשר שהיה המנהג לחשוב ת' זהובים כחשבון זהובים הקודמים וכגון זה תלוי במנהגא, ומיהו במקום ובזמן שאין זהוב הנמשך מהשתלשלות זהוב הקדום וכתבו זקוק הכונה זקוק של ט"ז לוט כסף צרוף וכדברי רמ"א ביו"ד סי' ש"ה, ויש מקום לומר שהכונה לת' זהובים הקטנים שבימי הרמ"א, וכן בח"מ שם ס"ק ל"א הדברים סתומים אם הכונה ת' זהובים הראשונים או זהובים הנהוגים.

גם כיום אין לנו מנהג כלל בעניין גביית מאתיים זקוקים! והא ראיה שבתי הדין נבוכים בזה מאוד, ונאמרו כמה וכמה דעות בעניין זה, ושורש הדבר הוא שבמשך עשרות שנים לא הגבו כתובה כלל וכלל, אלא תמיד הייתה האישה מוחלת על כתובה או עושים פשרה וכפי שכתב בספר מעשה בית דין להגר"מ טולידאנו שליט"א ח"א עמ' קד:

וידידי הגר"ח הרצברג שליט"א, אמר לי לפני כמה שנים ששאל את הגרי"ש אלישיב שליט"א ואמר לו פלא שבא לידך ענין זה למעשה כי אצלנו לא הגיע למעשה ותמיד הבאנו אותם להסכמה.

לאור כל זאת נראה פשוט וברור שבמקום שאין מנהג יש ללכת אחר הלשון הכתוב, דדווקא אם יש מנהג אנו נוטים מהלשון הכתובה, אך לא כשאין מנהג, וכן נקט גם הגר"נ גורטלר בשורת הדין ד, ולפיכך הגיע לשיעור של 40 ק"ג כסף.

יצוין שהיו כמה משקלים לזקוקים, ומכיוון שיד בעל השטר על התחתונה יש לשער במשקל הנמוך ביותר. הנמוך ביותר שידוע לנו עליו הוא זקוק קראקוב ששיעורו 197.9 גרם, ולפיכך יש לכאורה להעמיד את שיעור מאתיים זקוקים על 39.580 ק"ג כסף.

דעת זקני הדיינים בפסיקה הלכה למעשה בנדון דנן לגבי ערך כתובה של מאתיים זקוקים
בעת המו"מ שניהלו חברי הרכב ביה"ד בעניין שיעור הכתובה שיש לחייב במקרה זה, התייעץ הראב"ד עם שניים מזקני וחשובי הדיינים שהתעסקו רבות בנדון של ערך מאתיים זקוקים בכתובה. להלן תשובותיהם.

דעת הגר"נ גורטלר
ז"ל תשובתו של הגר"נ גורטלר שליט"א (אב"ד רחובות וחבר ביה"ד הגדול בדימוס):

כבוד הגאון מרדכי רלב"ג אני מאשר לחייב את הבעל 200 זקוקים כסף.

וצריך לחייבו שווי 40 ק"ג כסף.

הרב נחום גורטלר

לדעתו של הגר"נ גורטלר שליט"א ערך הכתובה הנידונת עומד היום (ביום חתימה על פסק הדין) על סך של 92,047 ₪.

דעת הגר"י גולדברג
ז"ל תשובתו של הגר"י גולדברג שליט"א (אב"ד ירושלים בדימוס):

בס"ד יא אדר א תשפ"ד

ליד"נ הגאון רבי מרדכי רלב"ג שליט"א

ראב"ד ירושלים עיה"ק

אני נעתר לבקשת להבהרת פסק הדין (1089594/8) שחתמתי עליו בתאריך טז טבת תשע"ט (24.12.2018).

ובכן, בפסק הדין הנ"ל הפניתי לפסק דין קודם שכתבתי בתיק 915637/4 מתאריך כא' מרחשון תשע"ז (22/11/16), בפסק הדין בתיק 915637/4, מובא שם הבסיס לפסק הדין בתיק 1089594/8, ועל כן, אני שולח לך צילום מעיקרו של פסק הדין בתיק ש' ולאחר מכן אוסיף מספר מילים להבהרת דעתי בנידון.

(ציטוט מפסק הדין 915637/4): ובכן, ידועה מחלוקת השו"ע והרמ"א באבהע"ז סי' ס"ו סעי' ו' מהו השיעור של מאתיים זוז, שיטת השו"ע שהוא סך השווה ל- 120 גרם כסף, ושיטת הרמ"א שערכו 960 גרם כסף (כך הסיקו כל האחרונים בדעת השו"ע והרמ"א).

ברור לכל שסכומים אלו בתקופתנו, בערך של שקלים, הם נמוכים מאוד, ולכאורה צ"ע רב בזה, הרי תקנת חז"ל בחיוב כתובה היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ובסכומים הנ"ל לכאורה לא מתקיימת תקנה זו.

והמעיין במקור דין זה ובדברי רבותינו האחרונים, יראה שיש מקום להבהיר את הגדרת עיקר כתובה בזמנינו באופן אחר.

עיין במשנה (בפאה פ"ח משנה ח') דמי שיש לו מאתיים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה, ועיי"ש בפי' הר"ש שביאר דין זה: "שיערו חכמים שזהו שיעור הוצאתו במזונות, ובמלבושים לשנה", ומאחר שהתורה ציוותה לעזוב את הלקט שכחה ופאה דוקא לעני, על כן מי שיש לו פרנסה לשנה, אינו נחשב לעני, וע"י בפי' תפארת ישראל למשנה (שם) שכתב שמטעם זה נקבע שיעור כתובה מאתיים זוז כיון שהוא שיעור מחיה לשנה והבעל מתחייב לאשתו מזון של שנה עד שתשקם את חייה מחדש.

במשך הדורות ירד הערך של מאתיים זוז וכבר בתקופת רבינו הרא"ש העיד הרא"ש "כי אינה חוששת על מנה ומאתיים שלו, דבשביל מעט ממון של כתובה שהיא מפסדת, לא תנוח מליתן עיניה באחר" (כתובות פ"ה אות ל"ד).

ועי' בשו"ת הריב"ש סי' קנ"ג שכתב:

"הוקשה לך איך תקנו חז"ל דבר מועט כזה לכתובת אשה והם אמרו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והלא אפי' עני שבישראל כשיהיה לו קטטה עם אשתו, תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה, תשובתך, אתה שיערת באנשי מיורקה שעשיריה היו להם בתים מלאים כל טוב וכו', ואשר אין לו כל אלה וכו' נקרא עני, אבל תשער בתושבי הארץ הזאת שאינם מספיקים ללחם צר ומים במשורה וכו', וחכמים ז"ל תקנו כתובה לאשה לכולן בשוה שלא לבייש את מי שאין לו, ושיערו בעני", עכ"ל.

ועי' בטור יור"ד סי' רנ"ג שכתב:

"יש אומרים שכל אלו השיעורים לא נאמרו אלא בימיהם שהיה להם קופה ותמחוי והיו מחלקין וכו' בכל שנה, לפיכך שיערו שמי שיש לו מאתיים זוז לא יטול, לפי שיכול לעבור בהם שנה, אבל האידנא שאין כל זה, יכול ליטול עד שיהא לו קרן כדי להתפרנס מן הרווח, ואפשר כי בימיהם היתה ההוצאה מעוטה וכו' והכל לפי המקום והשעה", והו''ד בשו"ע שם שהוסיף "ודברים של טעם הם" (ומקור הדברים במרדכי ב"ב פרק א' אות ת"ק בשם רבינו אפרים).

ועי' בספר דרך אמונה למרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א (הל' מתנות עניים פ"ט הי"ג ובביאה''ל שם) שכתב שבכל דור ודור יש לשער מהי פרנסה לשנה כדי לקבוע מיהו עני לענין נתינת מעשר עני.

ועי' בשו"ת אגרות משה אבהע"ז ח"ד סי' צ"ב שכתב להדיא דמאחר שכל כוונת חז"ל בתקנת 200 זוז הוא משום שכך היה שיעור הפרנסה לשנה, על כן יש להניח כי זהו רצון חז"ל בכל דור שיהיה לאשה בכתובה סך פרנסה לשנה, וזהו גם שיעור הזקוקים ושאר מטבעות שהיו כותבין בכתובה בדורות קודמים שהיה לצורך פרנסת שנה, ועיי"ש בסי' צ"ג שכתב שלדעתו הבעל חייב לתת לאשתו לעיקר כתובתה (בשנת תשכ"ז) סך שלשת אלפים דולר כפי שיעור המחיה שהיה שם באותה תקופה.

ועי' עוד בשו"ת ישיב משה (טורצקי) עמ' קצ"ב שכן דעת הגריש' אלישיב זצ"ל שגם בזמנינו יש לגבות מהבעל לכה''פ פרנסת שנה אחת לאדם אחד.

עד כאן הציטוט מתוך פסק הדין משנת תשע"ז.

מספר עקרונות עמדו לנגד עיני בטרם כתבתי את פסקי הדין הנ"ל, ראשית, דברי הריב"ש הנ"ל שהסכם עקרונית עם השואל עם שמאחר שחז"ל תקנו כתובה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה על כן במקום שאין כל ערך לסכום הנמוך "ואפ"י עני שבישראל... תהא קלה בעיניו להוציאה", יש להוסיף בערך הכתובה עד שיהא בסכום זה כדי להרתיע את הבעלים מלגרש את נשותיהם.

שנית, ללא ספק, כל הדברים לעיל שנאמרו לגבי ירידת ערכם של המאתיים זוז, גרמו לכך שבמשך הדורות נקבע סוג מטבע אחר של זקוקים מתוך מטרה להחזיר את ערכה של הכתובה למקומה הראוי.

בנוסף לאמור לעיל, יש להבהיר עוד, כי החתן החותם על הכתובה ואף קיבל בקנין על כך מתחייב באמור בכתובה, ואף שלא ידע את ערכם של מאתיים זקוקים, ברור שידע שמתחייב לאשתו בסכום כסף מסויים שבבוא הזמן, הדיינים באותו זמן יקבעו את ערכם, ובחתימתו הוא סמך עליהם, כעין מ"ש חז"ל כל המבקש אדעתא דרבנן מקדש.

כשהדיינים באם להכריע כיום על גובה שיעור מאתיים זקוקים, אף ששיטות רבות נאמרו בנידון ולכאורה אף כאן י"ל הממע"ה, אך אי נימא הכי, נקבל סכום זעום ביותר והכתובה מאבדת את ערכה, ומאחר שכתובה כזו נחשבת לכתובה ללא סכום כספי, נחשב הדבר שהאדם חי עם אשתו ללא כתובה, ועל כן, מאחר שגדולי ישראל נהגו אף כיום לכתוב בכתובה סך של 200 זקוקים בלבד, פשיטא שכוונתם, שגם אם אין בידינו להחמיר ולהוציא מהבעל כפי השיטות המחמירות, אך לכה"פ יש לקצוב סכום מינימלי מכובד שיש בו לענות על הכלל של חז"ל "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה".

ולאחר שראינו לרבינו התפארת ישראל (על המשנה בפאה פ"ח משנה ח') שכתב עפ"י פירוש הר"ש שם שאף שיעור הכתובה מאתיים זוז נקבע עפ"י שיעור מחיה לשנה, וכן הזכיר זאת מרן הגרי"מ פינשטיין זצ"ל, ויש שכתבו כן אף בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, על כן על הדיינים שבכל דור לעשות חישוב של דמי מחיה לשנה (כולל מדור אם אין לאישה מדור).

אין אני אומר קבלו את דעתי, לענ"ד יש לשקול את כל האמור לעיל עם כל השיקולים האחרים, ולאחר מכן לפסוק ולהכריע בנידון.

הכותב וחותם בידידות ובבה"ת – הרב יוסף גולדברג

לדעתו של הגר"י גולדברג שליט"א ערך הכתובה הנידונת היום עומד על סך של 50,000 ₪.

קיי"ל שאלו ואלו דברי אלקים חיים, אבל בממונות הלכה פסוקה שהמוציא מחברו עליו הראיה, לפיכך ביה"ד מחליט לחייב את האיש בסכום הנמוך מבין שניהם, בסך של 50,000 ₪ בלבד.

מסקנה
ביה"ד מחייב את האיש לשלם לאישה בגין כתובה סך של 50,000 ₪.

ניתן לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ג באדר א התשפ"ד (22/02/2024).

מסמך זה עלול להכיל שינויי עריכה והגהה