ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
בפני כבוד הדיינים:
הרב ישראל שחור
הרב יצחק אושינסקי
הרב דניאל אדרי
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 591085/1 ישן:4434-66-1
תאריך: ו אב תשס"ט
27/07/2009
מבקשת פלונית
משיב
הנדון: הצהרות
נושא הדיון: אישור אלמנות

פסק דין
בפנינו בקשת אשה גרושה לקבלת פסק דין הצהרתי על היותה אלמנה.

לדבריה, לאחר גירושיה מבעלה, חזרו השניים לחיות יחדיו כבעל ואשה. לאחר כמה חודשים התעברה האשה, ואף הולידה ממנו בן. הגרוש אף השתתף בברית המילה של הבן (ע"פ דברי אחת העדות).

הופיעו שתי עדות (שתי נשים), המכירות היטב את המבקשת, ואישרו את הדבר, שאכן המבקשת היתה בקשר הדוק עם בעלה לשעבר אחרי הגירושין, היה בא לביתה, והיו נראים כבעל ואשה. כן ספרה אחת העדות כי הבעל לשעבר היה לוקח את הילד מהגן, ואף בפעולה זו היה נראה כבן זוגה של גרושתו.

בשלב מסויים נפרדה המבקשת מהגרוש שלה, ולאחר שנה הוא נפטר.

כיום מבקשת להכיר בה כאלמנתו של בעלה לשעבר שממנו התגרשה.

בית הדין ביקש להמציא צו ירושה של הבעל לשעבר, כדי לבדוק האם כבר חולקה ירושתו וכיצד, ואכן לאחר כמה חודשים הומצאה לבית הדין הצהרה מוסמכת, בה נאמר שירושתו התחלקה בין שלושת ילדיו של הנפטר, בחלקים שוים.

לאחר העיון נראה לדחות את בקשתה, מהטעמים דלהלן:
א. אמנם ידוע דין השו"ע (אבהע"ז, קמט, א) כי בכגון זה (שודאי נבעלה לגרוש) האשה מקודשת בודאי, ואולם כבר ערערו הפוסקים האם בכל מקרה נאמר דין זה, האם גם ביחס לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות נאמר הכלל ש"אין אדם עושה בעילתו וכו'" ומתכוון לקדש בביאתו (שיטת הרדב"ז בשו"ת חלק א, חדשות, סימן שנא, שאגת אריה, ועי' פת"ש שם ס"ק ב ועוד), וכעת אין מקום להאריך בזה.

ואמנם, אם היתה באה לפנינו שאלה בדבר גט לאשה, היינו פוסקים שעליה לקבל גט (למרות הספקות הנ"ל), ואולם עדיין אין בזה כדי לקבוע בוודאות כי האשה נשואה. קבלת בקשתה של המבקשת הרי היא כהחלטת בית הדין כי קידושין אלו חלים לגמרי, ללא ערעור ופקפוק, ומבחינה הלכתית אין הדבר כן.
מכיון שאין אפשרות לכתוב ברישום הרשמי "ספק אלמנה" או "אלמנה לחומרא", אין מקום להיעתר לבקשתה.

ב. אין לנו לתת סעד כגון זה לאשה שחזרה לחיות עם בעלה לשעבר לאחר גירושיהם, ללא חופה וקידושין. עליה להבין שהמעשה שעשתה אינו ראוי, ולא לבוא עתה בתביעה כלשהיא בגין המעשה שעשתה. מחובתנו להבהיר לה עמדה זו.

לאחר כתיבת טענה זו, ראיתי התייחסות לטענה דומה בפס"ד אחר (פד"ר ז עמוד 64, בתוך נימוקיו של הגר"א גולדשמידט זצ"ל), וכך כתב: "וכאן עלינו לציין, שהחלטותיו של בית דין זה, בערעור וכו' אינם ענין לנידון דנן. וזה משני טעמים: א. הנימוק של פסקי הדין האלו מפני שאין לבית דין לסייע ידי עוברי עבירה, איננו במקום שאחד מבני הזוג אינו כבר בחיים, ואין המשכיות, למעשה שנעשה שלא כראוי: וכהבחנה שהוסברה בפסק הדין בערעור וכו', בו ניתן אישור לנשואי עבירה אחרי שאחד מבני הזוג נפטר. ב. המדובר בנידוננו הוא בזוג שהיו נשואים קודם כדת וכדין, וחיו יחד בנישואין תקופה ארוכה של כשמונה עשרה שנה, ומתוך הזנחה לא ערכו חופה וקידושין כדין בחזרם לחיות יחד אחרי הגירושין, ומכמה טעמים שאין צורך לפרטם אין כאן סיבה למנוע סעד משום מיגדר מילתא, כפי שהוא במקום נישואי עבירה, או במקום שהנישואין לא נעשו כדת וכדין, לפני רב המוסמך לכך. וזאת מבלי למעט כלל בחומרת ההזנחה הזאת במשך שנים". ויש לבדוק האם שייכת סברא זו גם בנידון דידן.

ג. כנימוק משני אציין כי אין לנו פיקוח על תוצאותיו של רישום זה, ויתכן ומגמתה של האשה היא לזכות בחלק מירושתו של הגרוש שלה (ואמנם המציאה הצהרה מוסמכת שרק בניו ירשו אותו ע"פ חוק, ואולם מי ערב לנו שבעקבות הרישום "אלמנה" לא תתבע עתה לקבל חלק בירושה למפרע. ואף אם נציין הסתייגות שלא תוכל להוציא כספים בעקבות התיקון ברישום, מי ערב לנו שלאחר קביעת בית הדין שהיא "אלמנה", יתייחס בית המשפט להסתייגות זו). כאן אנו נכנסים כבר לשאלת הוצאת ממון מהמוחזק, שלא כדין (מכח הספק האם היא אלמנתו).

ד. עוד אומר, יש מקום להזדקק לשאלה האם לתת משקל לעדויות שבפנינו שהמבקשת חזרה לחיות עם הגרוש שלה כבעל ואשה (עדות שתי נשים). ואמנם האשה ילדה לאחר שחזרה לגור עם הגרוש, ואולם עדיין אין בידינו לקבוע בוודאות שזהו בנו מכח חייהם כבעל ואשה.

לאור האמור, לא ניתן לקבוע כי המבקשת מוגדרת הלכתית "אלמנה".

לאחר כתיבת הדברים הראה לי ידידי חבר בית הדין הרב דניאל אדרי שליט"א כי בשאלה מעין זו דנו בפד"ר טז (מעמוד 52 והלאה, בית הדין הרבני הגדול, ערעור על החלטת בית הדין האזורי בחיפה שדחה בקשת אשה להכריז עליה כאלמנה, מאחר שלאחר הגירושין חזרו וחיו יחדיו). דעת הרוב סברה כי יש לדחות את הערעור ואין מקום להיעתר לבקשת האשה לרשמה כאלמנה (כן סברו הרב שלמה בן שמעון והרב אברהם יצחק לנאל), ואולם דעת המיעוט סברה כי יש להיעתר לבקשתה ולרשמה כאלמנה (הרב שלמה דיכובסקי). יש לציין כי אף דעת המיעוט סברה כי למעשה הינה רק ספק אלמנה (מחמת הספק המצוין לעיל), ומחמת היותה אסורה לכהן מפאת גירושיה, סבר שיש לכתוב ברישום הרשמי כך: "(נשואה) (גרושה) אלמנה". כן ציין בהחלטתו שרישום זה לא יועיל לצורך זכויות ממוניות בגין המנוח.

כאמור לעיל, דעתי היא כדעת בית הדין בחיפה וכדעת הרוב בבית הדין הגדול, שאין להיעתר לבקשתה לרשמה כאלמנה, מהטעמים המצויינים לעיל.

ואוסיף ואומר, במקרה שהיה לפניהם בפד"ר שם, לא היה חשש לשימוש במעמד החדש (אלמנה) לשם הוצאת כספים (שהרי ע"פ חוק הוכרה כ"ידועה בציבור" של הנפטר, וכן ויתרה על חלקה בירושתו לטובת בנם המשותף), והמבקשת הצהירה בפני בית הדין כי בקשתה היא "ענין רגשי בלבד", ונימקה זאת, כמובא בפד"ר הנ"ל. אולם במקרה שלפנינו, עדיין קיים החשש שמא תעשה שימוש לא ראוי במעמדה החדש כאלמנה, תוציא כספים ממוחזקים, למרות שאין חולק שאין היא אלמנה במובן המלא של המילה, ומספק אינה מוציאה ממון.

ואציין את דבריו של הרב אברהם יצחק לנאל בענין הנ"ל: "אין בענין שכזה מקום לפשרה או הליכה לפנים משורת הדין, כי בענין קביעת המעמד האישי חובה על בית הדין לקבוע רק האמת והדין, ע"פ העובדות שנתבררו לפניו. ומאחר ואם היו בני הזוג באים לביה"ד בחיי הבעל לאשר נישואיהם על סמך שחזרו לחיות יחד לאחר הגט, היה ביה"ד פוסק כי הם נשואים רק מספק או מחומרא, והיה דוחה את בקשתם ושולח אותם לערוך חו"ק כדמו"י, וא"כ, גם לאחר שהבעל נפטר אין מקום רק לקבוע כי האשה היא אלמנה מספק או לחומרא וכו'".

בשאלה זו דנו גם בפד"ר ז (מעמוד 35). ערעור (בפני הדיינים סלמאן חוגי עבודי, אליעזר גולדשמידט, שאול ישראלי) על החלטת ביה"ד האזורי ת"א, לפיו נדחתה בקשת המערערת להכריז עליה כאלמנת המנוח, שלאחר שנתגרשה ממנו בג"פ חזרה וחייתה אתו כדרך איש ואשה מספר שנים מבלי חו"ק (כחמש וחצי שנים, עד יום פטירתו, כפי המצויין בעמוד 45). עוד מובא שם (עמוד 45) כי האשה הצהירה שמטרת בקשתה היא אך ורק הענין הריגשי בלבד למען כבודה וכבודם והרגשתם של הילדים, ובפרט הבן הצעיר, אשר אינו יודע כלל על הגירושין בינה ובין אביו. היא מצהירה כי אין כל ענין ולא תהא כל תועלת ממונית בפסק דין כאמור, והצהירה לפנינו שהיא מוכנה לכך שבפסק הדין המבוקש ייכתב במפורש כי פסק הדין אינו קובע לכל ענין ממוני הנוגע מקשר נישואין.

בנימוקי החלטת ב"ד קמא נאמר: א. אין לשנות את מעמדה האישי של המבקשת, דבר הקשור במתן זכויות כספיות. ב. אין מקום בנידון זה לפיצול בקביעת המעמד האישי, ולהגיד שהשינוי המבוקש אינו קשור במתן זכויות כספיות. על החלטה זו הוגש ערעור מטעם המבקשת בטענה שאכן הוכח למדי שאין בבקשה האמורה לתיקון המעמד האישי רק ענין רגשי בלבד ואינו כרוך בשום תביעה כספית שהיא.

וכך פתח הרב שאול ישראלי זצ"ל את דבריו: "בבואנו לדון בערעור, עלינו להעיר ראשית כל, שקביעת המעמד האישי הוא ענין רב חשיבות כשלעצמו, גם כשאין לו כל השלכה לענינים כספיים. קביעת מעמד המבקשת כאלמנה כרוך בקביעה מוקדמת של מעמדה כנשואה בזמן חיי בעלה. וזוהי החלטה רבת משמעות שממנה תוצאות הלכתיות בדיני אישות. ואם אמנם בנידון שלנו, מאחר שהבעל כבר אינו בחיים, אין לקביעה זו תוצאות ממשיות כפי הנראה לעין, אין בהחלטה זו לשמש כבנין אב למקרים דומים בהם האיש והאשה בחיים".

אולם הוסיף: "מאידך, אם מבחינת ההלכה ראוי לקבוע את המעמד האישי של המבקשת כאלמנה, אין מקום לעכב קביעה זו, גם אם לגבי ענינים כספיים הדבר אינו מוכרע, שכן ניתן לציין זאת בהחלטה כדרך שזה נעשה בקידושי ספק, או בכל מקרה שיש לאבחן בין הענין הממוני, שבו הכלל הממע"ה ויכול לטעון קים לי, לבין הצד האיסורי, שבו יש ללכת אחר הרוב".

לאחר מכן דן באריכות בשאלה מהו מעמדה של אשה זו מבחינת הדין לאחר שחזרה אליו לאחר הגירושין וחיו יחד כדרך איש ואשה במשך שש שנים.

וכך כתב בתוך הדברים (עמוד 43): "ובמה שמציין ידידנו הגר"א גולדשמידט בא"ד לדברי הרד"ך שג"כ דרך בדרך זו של האו"ש, עי' באוצה"פ סי' כ"ו (עמ' ה') משו"ת מהר"י לבית הלוי סי' ו' שהרבה להשיג עליו. ויש לסייעו גם מלשון הרמב"ם שכ' בנידון דנא על גרושתו שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו באשתו ב"ז, והרי בידו לעשותה בעילת מצוה. וה"ז מוכיח ג"כ שרק במקפיד ע"ז הדברים אמורים".

והוסיף: "ע"כ נראה יותר שאף דבריו אינם אמורים אלא באופן שדן בו שם, היינו שבא על גרושתו כשהיא נדה, ולא הוחזק לפני כן לחשוד בביאות אסורות (ומשמע לו שהריב"ש גם בהאי גוונא מיירי שאעפי"כ כתב, כיון שבא לשאת אשה זו בנדתה שוב גם יתכן שאינו מקפיד על ב"ז). ובזה הוא שכתב שאעפ"י שראינוהו עכשיו עובר באיסור נדות, הוא רק מחמת תקיפות היצר, אבל אין מזה ראיה שמזלזל גם בדיני קידושין, וכשבא לנושאה, רוצה לשאתה כדת משה וישראל, אבל מי שהוחזק לעבור באיסור נדות שהוא בכרת ודאי שלא איכפת לו גם להתקשר עם אשתו, שלא עפ"י דיני ישראל".

והדגיש עוד: "ומכל שכן בזמננו, שהשתרש למרבית הצער והחרפה המושג של ידועה בצבור, אין יסוד להניח שבאופן זה, שהרשות היתה נתונה לסדר חו"ק בדרך הנאותה כדמו"י, והם לא עשו ככה, שכונתם היתה לשם קידושין. אדרבא, מסתבר יותר, שלאחר שניסיון הנשואין שלהם לא עלה יפה והגיעו לידי גירושין, שוב לא היה הרצון להתקשר באופן שיכול להכביד אחר כך, אם שוב לא יצליחו להגיע לכלל הבנה הדדית, והשאירו זאת להתקשרות בלתי מחייבת. ומאחר שמצד האיסור לא איכפת להם כפי שיש לראות מההתנהגות לענין דיני טומאה וטהרת המשפחה, מעתה לא היה שוב מעצור גם לנהוג באופן בלתי מחייב במובן ההתקשרות ההדדית".

והסיק: "והרי נדון זה כהא דהרדב"ז בתשובה שנ"א שמי שאינו זהיר בנדה אין חוששים לקידושין גם בראינו שבא על גרושתו".

וכן בסוף עמוד 44 ציין מסקנת דבריו: "מסקנת הדברים, אשה זו שחיתה עם בעלה לאחר גירושיה, לא על דעת קידושי תורה חיתה עמו ואין לראות בזה לא קידושי ודאי, ואף לא קידושי ספק. אילו היתה השאלה מתעוררת בחיי הבעל, והיה אחד מהם פונה לבין דין בנידון, כי אז היה צריך לקבל עדות כשרה לברר מה מדת האמת בדברים שאכן חיו בנדות כל הזמן. וכן היה מקום לחייב גט לחומרא. עכשיו שהבעל מת, והמערערת היא שמבקשת לתקן את מעמדה האישי כאלמנה, מספיקים דבריו של ב"כ שנאמרו בפניה, וללא כל הערה מצדה, שלא להיזקק לבקשתה, מאחר שלפי התנהגותם הכללית אין כאן חשש קידושין. לדעתי יש לדחות את הערעור".

אולם, הרב אליעזר גולשמידט זצ"ל חלק על דבריו של הרב שאול ישראלי זצ"ל. לשיטתו יש לקבוע את מעמדה "אלמנה", והאריך במשא ומתן הלכתי בענין "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות" והמשתמע מכך.

בסיכום ביניים כתב כך: "בסיכום: א. גרוש וגרושה שדרו יחד כבעל ואשה הרי ודאי הוא לפי הדין שבא עליה. ב. גרוש הבא על גרושתו חזקה היא ששניהם נתכוונו ודאי לשם קידושין. ג. גרוש וגרושתו שדרו יחד ידוע הוא לכולי עלמא שבא עליה, ולכן כולי עלמא עדים הם על הקידושין בביאה, והרי זה כאילו נוכחו העדים בשעת הקידושין כעדי קידושין. ולפיכך גרוש וגרושתו שדרו יחד כבעל ואשה, הרי היא מקודשת לו קידושי ודאי לפי דין תורה".

והמשיך: "היוצא הוא, כי בנידון דנן שחזרו אחרי הגט לחיות יחד, וייחדו עצמם אחד לשני במשך שנים כבעל ואשה, הרי זה גלוי וידוע לכל שהוא בא עליה, וחזקה היא שבא עליה לשם קידושין, והרי הם לפי ההלכה קידושי ודאי, בעדים כדין. ולפי זה היתה לכאורה המערערת אשתו הוודאית כדין של המנוח ב' עד יום פטירתו, ולו היו רוצים להפרד זה מזו היה צורך בגט ודאי, ולו היתה מתקדשת אז לאחר לא היו הקידושין תופסים, כי אשת איש היא, אשתו של ב'. ואם כך הרי עם פטירתו של ב' זכאית היא המערערת להקרא אלמנתו".

עתה החל לדון בשיטתו של הרדב"ז, אודות יישומה של חזקה זו בבני זוג גרושים שאינם מקפידים בהלכות נידה. אך למעשה טוען שאין מקומו לנידון דידן, משום שכאשר ידוע שבעל אותה או בכגון דנן אשר דינה הוא כאילו ראוה שנבעלה, היא צריכה גט אף על פי שבא עליה באיסור, גם לדעת הרדב"ז. כן טען שרבו הפוסקים החולקים על הרדב"ז בזה, והוכיח כי לדעת הרמב"ם, התוספות, הרשב"א ומהר"מ אל אשקר, קיימת החזקה הזאת שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולשם קידושין התכוון, גם אם הביאה היא בעבירה, כגון שהיתה נדה או איסור אחר, כי אף על פי שאינו מקפיד מלעבור על עבירה אחת, מקפיד הוא, כשבידו לתקן את הדבר, שלא לעבור עבירה אחרת, וזה בניגוד לדעת הרדב"ז בתשובה בסימן שנ"א, שבגרושתו והיא בנדתה אינה צריכה גט. והאריך עוד בענינים אלו.

ועוד הוסיף (עמוד 59): "ועכשיו נשובה לנדון דנן. לא הועלה כל ספק שהוא שכאילו המערערת והמנוח היו מהאנשים אשר אורח חייהם פרוץ בעניני עריות, פרט לזה שחיו יחד במשך שנים בלי עריכת חופה וקידושין, אבל פגם זה הרי לכולי עלמא אינו פוגע בחזקה האמורה, כי הרי כל ענין חזקה זו בהלכה הזאת היא באלו שחיו אחרי הגט בלי קידושין. אמנם, לפי דברי בא כח המערערת, לא היו המערערת והמנוח מאלו השומרים על טהרת המשפחה. אולם, הרי גם לו שניהם יחד, המערערת והמנוח, היו באים לפני בית הדין ומודים על כך, לא היו נאמנים כלל, וההודאה הזאת לא היתה פוטרתם מגט ודאי אם היו רוצים להפרד זה מזה, ועל אחת כמה וכמה שאין בא כח נאמן על כך, ומה גם שהבא כח לא אמר את הדברים על סמך ידיעה, אלא על סמך הנחה בעלמא, שאין בה כל ממש להלכה".

ועוד כתב (עמוד 60): "אולם כל בירור בשאלה העובדתית הזאת, מיותר הוא לדעתי, כי גם אם לדאבון לבנו רבה הפירצה בדור הזה בשטח טהרת המשפחה, הרי אצל רובו של הציבור אשר אינו שומר, זה הוא בבחינת לא חמירי לאינשי, לא ידוע להם חומר האיסור, וקל להם יותר הדבר, מדברים שאינם כה חמורים, מה שאין כן בענין נישואין, הרי ברוך השם קדוש הוא המוסד הזה לרובו ככולו של בני ישראל. ואלו הנקראים ידוע וידועה בציבור יוצאי דופן הם המצויים בכל דור ודור, אף על פי שהם מקבלים לצערנו הכרה אשר יש בה משום עידוד להרחבת הפירצה, והמסייעת להרס המשפחות. ואין להאריך".

ולאור כך הסיק: "ואם כך, מאחר והמערערת חיתה, לפני הגירושין, שנים מרובות בנישואין כדין עם ב', ואחרי הגירושין, גרו יחד תקופה ארוכה כבעל ואשה, וגלוי לכל שבא עליה, כלשון הרמ"א הנ"ל בסעיף א' בסימן קמ"ט בשולחן ערוך אה"ע, דינם הוא כפי שנפסק בשולחן ערוך שם: הואיל ואשתו היתה, הרי זה בחזקת שהחזירה, ולשם קידושין בעל ולא לשם זנות, כי מעולם לא יצאו אנשים אלו מהכלל של בני ישראל אשר עליהם נאמר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות".

ועוד: "ולוא היו אנשים אלו, לפני פטירתו של ב', באים לפני בית הדין בשאלה, היה בית הדין פוסק לפי הסעיף האמור בשולחן ערוך שמעמד האישות ביניהם הוא דין קידושי ודאי ואם ברצונם להפרד זה מזה היא צריכה גט שני".

ולמעשה הסיק בהמשך הדברים (63): "המסקנא לאור כל האמור היא, לדעתי, כי מבחינה עקרונית על בית הדין להזדקק לנידון, ולפסוק כי למערערת דין אלמנתו של המנוח ב'".

וכתב הגבלה להחלטתו (עמוד 64): "פסק הדין הזה לא יקבע, לפי הדין, ביחס לענינים ממוניים הנובעים מנישואין. אין כל צורך להסביר את טעמו של דבר, מאחר ובנידון זה אין כל תועלת ממונית כתוצאה מפסק הדין, ומאחר והמערערת הצהירה שהיא מוכנה לכך שייכתב בפסק הדין שאינו קובע לכל ענין ממוני הנובע מקשר נישואין".

לענ"ד, קשה לי לקבל את דבריו. קשה לקבוע בוודאות שאף בני אדם שאינם שומרי תורה ומצוות, חשוב להם בהכרח ענין הנישואין, עד כדי כך שודאי בא עליה לשם אישות (מלבד הטענה שרוב בנ"א כלל לא יודעים שמקדש אותה בביאתו). וכ"ש בדורנו אנו, שהפרוץ מרובה על העומד, ואין להאריך. אמנם נכונה הטענה שכאשר זוג ממסד את הקשר, חשוב להם שייערך הדבר במסגרת נישואין מסודרת, אולם כאשר הקשר אינו ממוסד (כגון שחי עם גרושתו לאחר הגט), אין נראה להם הדבר (עיגון הקשר כמסגרת נישואין) כ"כ נצרך.

ונראה לומר שבנידון שלנו אף הגר"א גולדשמידט יודה שאין לחוש לקידושיהם. ויש לחלק בתלת:
יש לציין כי במקרה שלפניהם חיו הזוג יחדיו עד יום פטירתו של הגרוש, ואילו בנידון שלפנינו נפרדו כשנה לפני פטירתו. נקודת החילוק לטעמי היא שבנידון דידן בני הזוג עצמם הבינו שאין צורך לסדר גט ביניהם, ולא פנו לבית הדין בעת פרידתם השניה לבקש שיערכו ביניהם גט. הרי לא ידעו ולא העלו על דעתם שתוך שנה מפרידתם ימות בן הזוג. ואם הם לא ראו אז את עצמם כנשואים (שהרי לא בקשו גט חדש), על סמך מה נאמר עתה שהגרוש בא עליה לשם קידושין ועתה יש לקבוע שהם סברו להינשא בשנית.

בנידון שהיה לפניו, האשה הצהירה שמטרת בקשתה היא אך ורק הענין הריגשי בלבד למען כבודה וכבודם והרגשתם של הילדים, כאמור לעיל. היא הצהירה כי אין כל ענין ולא תהא כל תועלת ממונית בפסק דין כאמור, והצהירה לפנינו שהיא מוכנה לכך שבפסק הדין המבוקש ייכתב במפורש כי פסק הדין אינו קובע לכל ענין ממוני הנוגע מקשר נישואין. אולם בנידוננו אין כך פני הדברים, ויתכן וכל מטרתה היא לשם השגת ממון, בדרך זו או אחרת.

בנידון שעמד לפניו, בפני בית הדין האזורי העידו שני עדים. לפי דברי האחד סיפר לו המנוח שהתחתן שנית עם המערערת. לפי דברי העד השני לא ידע בכלל שהם התגרשו באמצע, וגם על כך העיר הגר"א גולדשמידט, כמובא להלן. אולם בנידון דידן אין לנו כלל שני עדים כשרים המאששים את הטענה שחיו יחדיו לאחר הגט כבעל ואשתו. וכך כתב הגר"א גולדשמידט עצמו שם: "הריני מדגיש עקרונית, מאחר ובית הדין האזורי לא קבע, לאור החלטתו לדחות באופן כללי את הבקשה, אם היתה לפניו עדות מספיקה על עובדת הדיור והיותם יחד כבעל ואשה אחרי הגירושין. וכאשר בדבר העדויות שהיו לפני בית הדין האזורי יהא הדיון, יש לשים לב לכך, כי לפי דברי אחד העדים לא ידע בכלל שהם נתגרשו באמצע. ואם העד לא יודע שהיו גירושין ויש צורך בקידושין מחדש, הרי הוא איננו יודע על קידושין ואיננו עד להם". ולאחר כמה שורות כתב: "אולם כמו שעד זה המעיד לא ידוע לו כי הם נתגרשו באמצע, הרי יתכן שגם הכולי עלמא לא יודעים על הגירושין, ואז הרי אין כלל עדי קידושין. את זה יהא צורך לברר, ולא באתי אלא להעיר". וסיים וכתב (עמוד 64): "לפיכך יש לדעתי לקבל את הערעור ולהחזיר את הנידון לבית הדין האזורי, שיקבע אם היתה לפניו עדות מספיקה כאמור, ואם לאו, ישמע עדים נוספים, אם יחליט שיש צורך בכך, ועל פי העדות כאמור ינתן פסק דין, כמבואר".

למעשה, דעת הרוב סברה שיש לדחות את הערעור, ואין מקום לרשמה אלמנה (הדיינים, הרב שאול ישראלי והרב סלמאן חוגי עבודי), אולם דעת המיעוט סברה שיש לרשמה אלמנה (הגר"א גולדשמידט, כאמור).

לסיכום, בקשה מעין זו שלפנינו נידונה כבר בעבר בפני 12 דיינים. 10 דיינים מתוכם דחו את הבקשה, דיין אחד נעתר לבקשה בהגבלה מסויימת (הרב דייכובסקי) ודיין אחד נעתר ברמה העקרונית, אך בתנאי שישנה עדות על חזרתם לחיים משותפים (הרב גולדשמידט). נ"ל שנסיבות דידן חמורות יותר, כמבואר לעיל, ואף שני הדיינים הנ"ל יודו שבכגון דידן אין לרשמה "אלמנה".

לאור כל האמור, נלע"ד לדחות את הבקשה, ואין לרשמה במעמד אישי "אלמנה".

לאחר כתיבת החלטה זו, הוחלט, בהתאם לדעת הרוב (שנטו לדעתו של הרב גולדשמידט, וסברו שהיא מתאימה אף לנידון דידן), כי יש לזמן עדים כשרים שראו אותם חיים יחדיו לאחר הגירושין.

ואכן, נקבע דיון נוסף, והתקבלו על כך שתי עדויות, מגברים שומרי תו"מ.

לאחר מכן נחקרה האשה. לדבריה, לא היתה לה כל כוונה להינשא לגרוש שלה לאחר שחזרו לחיות יחדיו. לדבריה, גם הוא לא חשב על כך טרם חזרו לחיות יחדיו, ואולם לאחר שחזרו הוא רצה למסד את הקשר בנישואין, אולם האשה לא הסכימה.

לשאלת בית הדין מדוע היא זקוקה לאישור זה, השיבה האשה שזה מחמת כמה טעמים:

בניה לומדים במוסדות דתיים, ועקב המצב שנוצר היא מעוניינת שידעו (הם ואחרים) שהיא אלמנה ולא גרושה לשעבר.

עוד ספרה כי היא מעוניינת לקבל קצבת שארים לילדיה, כבנים של אלמנה שמת בעלה.

עוד טענה כי היא לומדת ציור, ובאותו חוג ישנה הנחה רק לאלמנות.

לאור האמור נראה שאין להענות לבקשתה כלל. ואלו הסיבות:
ראשית משום הטעמים שהובאו לעיל, שהרי ע"פ הדין אינה אשתו מדין ודאי (כפי שהתבאר באריכות לעיל, ולא כשיטת הרב גולשמידט שהובאה שם, ואף הובהר שנידון דידן חמור מהנידון עליו פסק שם).

בנוסף, בנידון דידן אף הרב גולדשמידט יודה שלא חלו קידושין כלל, שהרי האשה בעצמה טוענת שלא התכוונה להינשא לו כלל, ואף בעלה לשעבר לא רצה זאת בתחילת ההליך לחידוש הקשר, ורק לאחר מכן דיבר על כך, כך שודאי לא היתה בעילתם לאחר החזרה כבעילת קידושין.

בנוסף, האשה טוענת כי היא רוצה להוציא כספים מגופים שונים לאור החלטה על היותה אלמנה, והרי אין להוציא ממון מספק (גם קבלת הנחה שלא כדין, הרי היא פסולה). אף הרב גולדשמידט עצמו, שסבר שהם בגדר נשואים, הגביל את פסק דינו באמרו (עמוד 64 בפד"ר שם): "פסק הדין הזה לא יקבע, לפי הדין, ביחס לענינים ממוניים הנובעים מנישואין. אין כל צורך להסביר את טעמו של דבר, מאחר ובנידון זה אין כל תועלת ממונית כתוצאה מפסק הדין, ומאחר והמערערת הצהירה שהיא מוכנה לכך שייכתב בפסק הדין שאינו קובע לכל ענין ממוני הנובע מקשר נישואין". ונראה שאף לסוברים כרב גולדשמידט, אין לפשר ולומר שיכתבו בהחלטת בית הדין שאין להוציא ממון באמצעות החלטה זו שהיא אלמנה, משום שלאחר שיירשם בתעודת הזהות שלה מעמד של אלמנה, אף גוף לא ידרוש לראות את פסק הדין עצמו. ועוד, אף בלא זה, הגבלה זו לא תעמוד במבחן בית המשפט, וכאשר תגיש האשה בקשה לקצבת שארים וכד', מסתבר שבית המשפט לא יתייחס להגבלה זו, ויטען שאם בית הדין קבע שהיא אכן אלמנה, הרי היא זכאית לכל המגיע לאלמנה ע"פ חוק.

לאור האמור, נלע"ד כי יש לדחות את הבקשה לרשמה במרשם האוכלוסין "אלמנה".
(-) הרב יצחק אושינסקי, דיין


קראתי את פסק הדין של חברי הרב יצחק אושינסקי שליט"א ואין דעתי מסכמת עמו. ולדעתי יש להעתר לבקשה ולרושמה כאלמנה.

המבקשת נישאה כדמו"י, נולדו לה 2 ילדים ולאחר מספר שנים התגרשה מבעלה.

לאחר מספר חדשים מהגירושין חזרו לחיות יחד ואף נולד להם בן מחייהם המשותפים אך לא ערכו חופה וקידושין, לאחר מכן נפרדו והבעל נפטר.

הופיעו שני עדים כשרים שהעידו שהמבקשת חייתה עם בעלה הגרוש כזוג נשוי לכל דבר, והעידו אף שנולד להם בן והכניסוהו לבריתו של אאע"ה.

עוד העיד אחד העדים (שהוא בעצמו מקרב אנשים ליהדות) שהבעל התקרב ליהדות.

עתה האשה מבקשת להכירה כאלמנה של המנוח ולרושמה בת.ז. כאלמנה.

בשולחן ערוך סימן קמ"ט סעיף א כתב "המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים, (הגה - או שגלוי לכל שבא עליה כגון שנשאה) קודם שתנשא לאחר בין שגירשה מהנישואין בין מן האירוסין הואיל ואשתו היתה הרי זו בחזקת שהחזירה ולשם קידושין בעל ולא לשם זנות ואפילו ראו שנתן לה מעות שחזקה הוא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו לעשותה בעילת מצוה לפיכך ה"ז מקודשת קידושי ודאי וצריכה ממנו גט שני" ע.כ.

ובסעיף ה שם "לא אמרו חזקה זו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא באשתו שגירשה שהרי אשתו היא ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות וכו". ע.כ.

אמנם מה שנאמר בגמרא ובפוסקים אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובוודאי בעל לשם קידושין יש אומרים שלא שייך בזמנינו הואיל ואין אנו נוהגים לקדש בביאה ועיין בשו"ת בית אפרים סימן ס"ב דברי השאגת אריה בענין זה.

וגם אם החזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם אפשר לומר בזוג שאינם שומרי תורה ומצוות עיין בשו"ת הרדב"ז חלק א' סימן שנ"א.

ואפילו כשאינם שומרי תורה ומצוות יתכן שיש לחשוש אולי התחרטו על הגירושין והתכוון לקדשה שוב בביאתו, עיין בפסק הדין של הגאון הרב אליעזר גולדשמידט זצ"ל שכתב בארוכה בטוב טעם ודעת מביא ראשונים ואחרונים בונה וסותר בנושא זה בפד"ר חלק ז' עמודים 44-64 והעלה בשאלה שבנידון דידן להכיר באשה כאלמנה אמנם דעתו היתה דעת מיעוט וחבריו חלקו עליו. עי"ש.

ואצטט קטע מדבריו עמוד 55 "העולה לפי האמור הוא כי לדעת הרמב"ם התוספות הרשב"א ומהר"מ אל-אשקר קיימת החזקה הזאת שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולשם קידושין התכוון, גם אם הביאה היא בעבירה, כגון שהיתה נידה או איסור אחר, כי אף על פי שאינו מקפיד מלעבור על עבירה אחת מקפיד הוא כשבידו לתקן את הדבר, שלא לעבור עבירה אחרת וזה בניגוד לדעת הרדב"ז בתשובה סימן שנ"א, שבגרושתו והיא בנדתה אינה צריכה גט". ע.כ.

נכון שבהרבה מקרים הבאים לצערינו לבתי הדין זוגות שהתגרשו וחזרו לחיות יחד ואנו מחייבים אותם בגט נוסף ואף רושמים אותם כמעוכבי נשואין עד לביצוע הגט, ואם הבעל מסרב ליתן גט והאשה רוצה להנשא לאחר היה אפשר להתירה בלא גט אבל זאת רק לאחר שבית הדין עשה כל שביכלתו להוציא גט מהבעל, והבעל עדיין מסרב ומשום עיגונא אנו מתירים לאשה בצירוף כל הפוסקים והסברות שמקילים, ולכן לדעתי אין ללמוד מכאן ולהשליך למקרים אחרים ולהחליט "שהאשה להלכה גרושה", ואפילו ספק נשואה לא.

עיין עוד בפד"ר חלק ט"ו עמודים 52-55 בערעור בבית הדין הגדול שדן בדיון בנושא דידן וגם דחה את הערעור בבקשה לרשום אשה שהתגרשה וחזרה לחיות עם בעלה לאחר הגירושין והבעל נפטר ורוצה להרשם כאלמנה. עי"ש שדעת הרב הגאון הרב שלמה דיכובסקי שליט"א להעתר לבקשה ודעתו דעת מיעוט ולדעת הרוב יש לדחות את הבקשה.

לדעתי במקרה דידן יש מקום גדול לומר שגם הרב הגאון הרב שלמה בן שמעון שליט"א היה מסכים להעתר היות וכתב בנימוקיו וז"ל "ואין מקרה זה דומה כלל וכלל לנידון של פס"ד הנ"ל (הכוונה לפס"ד של הרב גולדשמידט זצ"ל) דשם העובדה היתה שהזוג התגרש ולאחר הגירושין נפרדו הצדדים ממש, ורק אחרי כשנה חזרו לגור ביחד, שיש אפשרות לחשוב כי אחר כך התחרטו על הגירושין ורצו לחזור ולחיות כבעל ואשה לכל דבר, אבל במקרה שלנו, אי אפשר לחשוב שהיתה כאן חרטה על מעשיהם דלמה התגרשו בכלל... מפני שבין לפני מתן הגט ובין לאחר מתן הגט המשיכו לגור ביחד כאילו לא קרה דבר". ע.כ.

ובמקרה דידן הצדדים חזרו זמן רב לאחר הגט ואולי כאן היה מסכים הרב בן שמעון להיעתר לבקשה.
עוד ספרה האשה שהבעל פנה אליה ואף ביקש שיערכו חופה וקידושין מחדש והיא חששה שיתנהג איתה כבעבר אך לא סירבה להמשיך לחיות איתו כבעל ואשה לכל דבר.

ואף נולד להם ילד והתעברה שוב ועשתה הפלה והמשיכה לחיות איתו.

הילדים לומדים היום במסגרות דתיות והאשה אינה רוצה שידעו שהילד נולד מחוץ לנשואין כאשר הם היו גרושים שבהרבה מקומות זה נחשב כפגם ואף פוגע ומזיק בענייני השידוכין.

לענין ירושה האשה הציגה צו ירושה הרשום על שם ילדיה ואין לה כל כוונה לקחת חלק בירושה או בזכויות הבעל, ואל לנו לחשוש אם תקבל זכויות כאשה אלמנה ממוסד ממשלתי ציבורי כי גם אם היתה הולכת לבית משפט בכדי לקבל את זכויותיה כשארה, היא תקבל גם בלי שינוי בת.ז. מטעם היותה ידועה בציבור כאשתו של הנפטר, אך האשה כיום שומרת מצוות בניה מתחנכים במוסדות דתיים ופנתה לבית הדין שנכיר בה כאלמנה גם בכדי שבנה שנולד לאחר הגירושין לא יחשב כנולד מחוץ לחיי הנשואין שזה נחשב כפגם כשלעצמו.

משכך בית הדין נעתר לבקשה ועל משרד הפנים לרושמה בת.ז. כאלמנה.

וכן יש לידע את האשה שהינה אסורה לכהן.
(-) הרב דניאל אדרי, דיין

עברתי על פסקי הדין שפורסמו בענין וכן על דברי חברי בית הדין והרואה יראה שבשאלה זו נחלקו גדולי הדיינים ומאחר ואף חברי נחלקו בשאלה זו, הרי שעלי להכריע.

התלבטתי רבות שהרי מחד אנו מחמירים בענין זה מאוד ודורשים לכתחילה סידור גט ולא מתירים להם להנשא לאחר ללא גט. אך מאידך כאשר מגיעה שאלה כזו לפנינו ואין אפשרות להתיר גט הרי שיש צדדים רבים להתיר את האשה ללא גט ולא להשאיר אותה עגונה.

בנידון שלפנינו אין בעל דין שעומד כנגד האשה שהרי בעלה הלך לעולמו. הרי שמצד אחד ניתן לאשר את בקשתה, אך מאידך יש מקום לקחת בחשבון את ההשלכות על כלל הצבור.

לאחר חקירה ודרישה, ברור שלא מדובר בבקשה על בסיס רגשי בלבד אלא שהאשה מעוניינת להשתמש בהחלטה זו לקבלת כספים מגורמים צבוריים כגון קיצבת שארים וקבלת מילגות לימודים כאלמנה.

וכאן נשאלת השאלה האם מוצדק להיעתר לבקשתה על חשבון כספי ציבור.

ישנה נקודה נוספת, למרות שהאשה לא הדגישה אותה, מדובר באשה שבאה ממשפחה שומרת מצוות בעלה בשלבים מסויימים היה קשור לרבנים העוסקים בקירוב רחוקים למרות שנראה שהוא לא קיבל על עצמו דרך של תורה ומצוות.

הילדים לומדים בחינוך דתי כולל הבן שנולד לאחר הגירושין. משמעות הדברים, שאם נדחה את בקשתה, יש בכך קביעה כי הבן נולד מחוץ למסגרת נישואין.

בצבור הכללי יש רבים הרואים בכך פגם ואפילו פגם חמור בילד נכון הדבר שטעות גדולה בידם, אך אנו כבית דין אם נקבל את בקשתה יש בכך אמירה ברורה שהוא נולד להורים שהיו קשורים בקשרי נישואין.

מכל האמור נראה לי שאנו צריכים לקבל את ההלכה כפי שהורו לנו רבותינו זכרונם לברכה ונפסק להלכה בשולחן ערוך אבן העזר סימן קמט, שלנה עמו בפונדקי, אם יש עדים הרי היא מקודשת ודאי.

נאמנים עלי הדברים הבהירים שכתב הרב הגאון רב אליעזר גולדשמידט זצ"ל בהרחבה בפד"ר כרך ז' וחלקים ממנו צוטטו ע"י חבר בית הדין כך שאין צורך לחזור ולצטט אותם.

ומכאן שמעיקר הדין יש להחיל כאן את ההלכה ככתבה וכלשונה ובפרט שקיבלנו שני עדים שומרי מצוות שהעידו על חייהם המשותפים שלא לדבר על כך שנולד להם בן.

אמנם הרב גולדשמידט זצ"ל סייג את דבריו שפסק הדין לא יקבע ביחס לענייני ממוניים הנובעים מנישואין. אולם נראה שלנו שבמה דברים אמורים בנושאים ממוניים שבאים להוציא ממון מיד הזולת שהוא מוחזק, אולם אם כדברי האשה שבכוונתה להשתמש בהחלטה זו לענין קיצבת שארים וקבלת מילגות כאלמנה אין למנוע ממנה לפנות לקבלת הסיוע האמור, מאחר וכספי הצבור כפופים להחלטת בית הדין ולכן אין בכך בכדי להוציא מהמוחזק.

ועם כל זאת, אנו מותירים פתח למי שימצא לנכון להסתייג מהחלטה זו, ולעתור לבית הדין בנידון.

יש לי להעיר על דברי חבירי שבסוגיא זו דנו בעבר שנים עשר דיינים ומתוכם עשרה דחו את הבקשה.

הסתיגותי היא שמדובר רק בשני פסקי דין שדחו בקשה זו והוגש עליהם ערעור לבית הדין הגדול. אך קשה לומר שבעשרות שנות קיומם של בתי הדין האזוריים הופיעה שאלה זו רק פעמיים. סביר להניח שבקשות כאלה הוגשו פעמים רבות אלא שכאשר בית הדין האזורי מאשר את הבקשה אין מי שיערער ולכן מאוד מסתבר שדיינים רבים אישרו בקשות כאלו, אלא שדבריהם לא הגיעו לפרסום בפדרי"ם כך שאינני מקבל טיעון זה.

ולנו יש שני אילני רברבי להסמך עליהם הרי הם מחשובי הדיינים והפוסקים של מערכת בתי הדין הרב הגאון הרב אליעזר גולדשמידט זצ"ל ויבדל לחיים טובים הרב הגאון הרב שלמה דיכובסקי שליט"א.

זאת ועוד החלטה זו משרתת את טובת הצבור בכך שאנו מגבירים את המודעות לכך שכל זוג שבא להפרד צריך להתייחס לגירושין במלוא הרצינות ולהבין שסידור הגט מהווה סיום ברור וחד לנישואין ואין מקום לחזרה למחצה שליש ורביע.

בתי הדין במעשים בכל יום מעמידים זוגות על חומר הענין ובפרט כאשר ידוע שהם טרם נפרדו פרידה מוחלטת.

אנו צריכים יותר לחשוש מתופעה זו שחוזרים אחרי הגט לחיי אישות ויש צד גדול לאיסור אשת איש מעיקר הדין על כל המשתמע מכך.

כך שאם נדחה את תביעתה, אנו בעצמינו מעבירים מסר שהדבר אינו חמור כל כך וחלילה לנו להקל ראש בהלכה זו.

סוף דבר אני מקבל את בקשתה ומכיר במבקשת כאלמנה ועל משרד הפנים לרושמה כאלמנה.
(-) הרב ישראל שחור, אב"ד


לאחר שמיעת המבקשת והעדים מחליט בית הדין לקבל את הבקשה ולהכיר במבקשת כאלמנה, ועל משרד הפנים לרושמה כאלמנה.

פסק דין זה ניתן ברוב דעות.

ניתן ביום ו' אב תשס"ט (27/07/2009)
הרב ישראל שחור, אב"ד הרב דניאל אדרי, דיין הרב יצחק אושינסקי, דיין