לפנינו מונחת תביעתה של האשה לחייב את הבעל במתן גט ובתשלום כתובתה ותוספת כתובתה.

טענות האשה:
עילת הגירושין שמחמתה תובעת האשה להתגרש מבעלה היא בגידתו של בעלה עם נשים אחרות כאשר האחרונה שבהן היא אשה נשואה בשם [אלמונית].

ראיות האשה לטענותיה:
א. הצדדים הסכימו במהלך הדיונים להיבדק בפוליגרף לצורך בירור העניין ואף קיבלו קניין על כך. לאחר שביה"ד אישר את נוסח השאלות נבדקו הצדדים, תוצאות הבדיקה היו חד משמעיות ולפיהן האשה דוברת אמת אולם הבעל שיקר, ולמעשה קיים יחסי אישות עם [אלמונית] ואף תמך בה כלכלית.
ב. הודאתו של הבעל כי היו לו קשרים עם הגב' [אלמונית], הוא הלווה לה כספים, הביא לה שעון מחו"ל לטענתו מ"כספה" אך אינו יכול לומר מתי קיבל ממנה כסף לשעון. הודעת הבעל כי ביקר אצל [אלמונית] בבית בשעות הלילה המאוחרות כשבעלה לא היה, בטענה ש"הוא בא לקחת ממנה מצלמה".
ג. עדותו של מר [אלמוני] הגרוש של הגב' [אלמונית] הנטענת ע"י האשה כי זינתה עם בעלה.
בעדותו טען העד כי העילה שבגללה התגרש מאשתו היא רק בגלל יחסיה האינטימיים עם הבעל (הנתבע). הוא סיפר כי פגש את [אלמונית] יוצאת ביחד עם [פלוני] (הבעל) במרכז קניות בפתח תקווה. הוא סיפר על מסרונים שהחזירה ל[פלוני] ממכשיר הפלפון שלה.
בנוסף לכך סיפר העד, כי תבע את [פלוני] לביה"ד של הרב גרוס אשר חייב את [פלוני] לנתק קשר עם אשתו הגב' [אלמונית] ואף הציג את מכתב ההתחייבות לביה"ד.
ד. במהלך חקירתו של העד מר [אלמוני] ע"י ב"כ הבעל התברר כי הבעל קיבל מהגב' [אלמונית] (הנטענת) את כל החומר המצוי בתיק הגירושין של הגב' [אלמונית] שהתגרשה מהעד מר [אלמוני], דבר המראה את קשריהם ההדוקים של הגב' [אלמונית] עם הבעל.
ה. עדותו של חוקר פרטי – אליהו שבתאי – שומר שבת. אשר העלה ממצאים מחקירה ממושכת אחר הבעל ומעקבים שביצע, ולפיהם ביום 26/10/08 בשעה 23:30 בלילה עלה [פלוני] (הבעל) לביתה של [אלמונית] (הנטענת) בשעה ש[אלמוני] (בעלה של הנטענת) לא היה בבית, וזיהה את [פלוני] מציץ מהתריסים. במועד נוסף צפה החוקר וראה את [פלוני] אוסף לרכבו את הגב' [אלמונית].
ו. מכתבים הכתובים בכתב ידם של אחיו ואחותו של הבעל אשר נוזפים בו על כך שהוא אינו שומר אמונים לאשתו ורועה בשדות זרים.
ז. עדותה של אמה של הנטענת אשר העידה וסיפרה כי בתה סיפרה לה ש[פלוני] (הנתבע) קנה לבתה (הנטענת), מגפיים יקרים, שעון יקר. כמו כן סיפרה העדה כי [פלוני] היה עם בתה בבית חולים לאחר שעברה תאונה.
עוד סיפרה העדה כי הקשר בינה לבין בתה נותק בשל בקשת האם שתבטיח לה שלא תינשא ל[פלוני] (הנתבע) לאחר שתתגרש מבעלה, ובמידה ותענה לבקשה יעזרו לה הוריה בהליך הגירושין עם בעלה. הבת סירבה לבקשה ובשל כך נותק הקשר ביניהם.
ח. אחותו של הבעל הודתה כי היא זו שכתבה את המכתב שכתבה לאחיה הוצג בפני ביה"ד, ולפיו ידעה האחות כי אחיה מקיים מערכת יחסים אינטימית עם אשה זרה ששמה "ק'" שהכיר אותה במסגרת עבודתו בעיר שדרות. במכתב זה הודתה האחות כי הבעל טען בפניה כי אינו אוהב את אשתו, ולכן הוא רועה בשדות זרים, ובגלל שהאחות האמינה וידעה שכך אכן ארע, נאלצה לשלוח לו מכתב ולעורר אותו כדי שלא תתפרק המשפחה.
ט. מכתב ברוח דומה שלח אחיו של הבעל אל הבעל, אולם למרות התחייבות הבעל להביאו לצורך מתן עדות בעניין, בחר האח שלא להופיע. עובדה המחזקת את הטענה כי האח אכן כתב את המכתב ועומד מאחורי הכתוב בו אלא שמחמת חוסר רצון לפגוע באחיו ולא להביך אותו, לא להופיע למתן עדות בפני ביה"ד.
י.
טענות הבעל:
הבעל מכחיש את טענות האשה על בגידתו כביכול עם הגב' [אלמונית] וטוען להד"מ וטוען שהוא מסכים לנסות ולחיות עמה בשלום בית כן ואמיתי. עוד טוען הבעל כי התנהלות בני הזוג הייתה שלא ע"פ גדרי הצניעות, אלא התנהלות פתוחה אך אינה עולה ח"ו על מעשים אסורים, למשל, היו נכנסים אנשים זרים לדירתם משעת חצות הלילה והילך אפילו בזמנים שלא שהה הבעל בביתו אלא רק אשתו בלבד. ולכן אין לראות בהתנהגותו כשונה מהנהוג אצלם.

פירכות הבעל לראיות האשה:
א. אין להסתמך על תוצאות בדיקת הפוליגרף, מאחר ומשקלם אינן אלא בגדר של השערות בלבד.
זאת ועוד, הרי מעדותם של עדי האשה עולה כי לא היה בין הבעל לגב' [אלמונית] כל קשר רומנטי.
ב. עדותו של החוקר אינה קבילה מכמה טעמים.

1) אינו שומר שבת וממילא אינו עד כשר.

2) באותו אירוע שנצפה הבעל עולה לדירתה של הגב' [אלמונית], עוזרו מר נ' י' התלווה אליו ברכבו וחיכה לו ברכב עד שמר [פלוני] ייקח את המצלמה מהגב' [אלמונית] ויחזור לרכב, וכך אכן ארע.

3) עדות החוקר היא מגמתית ואינה אמינה.

ג. עדותו של הגרוש [אלמוני] אינה אמינה כלל ומגמתית, בעדותו האשים העד את הבעל באשם לפירוק משפחתו, אולם מתיק הגירושין שהתנהל בביה"ד בת"א עולה, כי הרקע לגירושין הוא אלימותו של מר [אלמוני] וכן בכך שהרעיב את משפחתו ויצר חובות כבדים שבגינן ניתקו למשפחתו את החשמל והמים.
יתירה מכך, כנגד טענתו של העד ולפיה ניהלו הנתבע ואשתו רומן. עומדים ניסיונותיו של מר [אלמוני] להציל את ביתו. מר [אלמוני] פנה להגר"ח קנייבסקי שליט"א, וכן עד היום מנסה מר [אלמוני] להשיב את גרושתו ולחזור ולחיות עימה, ניסיונות אלו מעידים על כך שהעד מר [אלמוני] מודה כי הנתבע וגב' [אלמונית] לא עברו על "איסור".
ד. עדותה של אמה של הגב' [אלמונית] אינה קבילה מהטעם שאינה מעידה עדות ראייה אלא עדות שמיעה בלבד.

התרשמות ביה"ד:
לאחר דיונים ארוכים והעדויות שנשמעו לפני ביה"ד כולל תוצאות בדירת הפוליגרף הגיע ביה"ד למסקנות דלהלן:
א. ביה"ד השתכנע כי הבעל (הנתבע) אכן קיים מערכת יחסים רומנטית עם נשים זרות כולל יחסי אישות וזאת בעודו נשוי לאשתו.

ב. ביה"ד דוחה את האשמות של הבעל כלפי האשה על יחסים אינטימיים שהיו לה עם גבר זר.
אדרבא ביה"ד התרשם כי האשה ניסתה לשקם את חיי הנישואין של בני הזוג וזאת למרות שידעה על הרינונים שנטענו כלפי הבעל באשר לבגידותיו עם נשים זרות.

ג. ביה"ד מפקפק באמינות עמדתו של הבעל הטוען לשלו"ב עם האשה, נראה כי הצגת עמדה זו היא לצורך טקטי בלבד, וזאת כדי לפטור אותו מתשלום הכתובה לאשתו.

פירוט הראיות שבגינם השתכנע ביה"ד כאמור לעיל:
א. האומדנא של בדיקת הפוליגרף שקבע כי הבעל שיקר, ואכן הוא קיים יחסי אישות עם הגב' [אלמונית] ואף תמך בה כלכלית.
ב. מטענותיו של הבעל עולה כי הוא הודה שהיו לו קשרים עם הגב' [אלמונית] ואף הותרה על כך ע"י ביה"ד של הרב גרוס לניתוק קשרים אלו, ולכן הוצרך לכתוב מכתב התחייבות לניתוק הקשרים עמה.
ג. עדותו של מר [אלמוני] שביה"ד פסק שעדותו קבילה על פי ההלכה שהרי שונא כשר לעדות כפי שצוין ונומק בפרוטוקול הדיון, קודם למתן עדותו של מר [אלמוני] על הקשרים שהיו בין אשתו לבין הבעל. ביה"ד השתכנע שהעד דובר אמת, וזאת מהפירוט המדויק של האירועים עד לכדי כך שידע לפרט את המקרה שבו "תפס" אותם בבילוי במרכז קניות, וכן בכך שחיזק את עדותו של החוקר שצפה בבעל שמגיע לביתה של הגב' [אלמונית] בשעות הלילה המאוחרות כאשר הבעל נעדר מהבית.
ד. מכתביהם של אחי הבעל ואחותו המאשרים את החשדות כנגד הבעל על כך שהוא רועה בשדות זרים, ואף ניסו להניא אותו מכך, כאשר בסיכומיו לא טרח הבעל להתייחס לכך.

במכתב הנזיפה שכתבה אחותו של הנתבע נכתבו הציטטות דלהלן:
"מה היא (האשה) בסה"כ רוצה שבעלה לא ידבר עם נשים זרות, והרי כל אשה רוצה את זה".
"עד לאיפה הגעת, אשת איש? כל הנשמות שיוצאות מהזרע לבטלה יבואו וידרשו ממך אנחנו מתקרבים ליום הדין".
"מה אתה מתלהב מאישה זונה שמפקירה את גופה לגבר זר, והיא עדיין נשואה"?, היא מסחררת אותך בגלל שזה אסור, היא מסכימה לעשות את הדברים הכי,,,שמעלים לרגע של הנאה ומה קורה אח"כ שהכל נגמר".
"כשישראל מדרדרין מדרדרין עד תהום, שהרי אתה מתנהג יותר גרוע מחילוני, גם אצל חילונים הכל עד לבגידה".
"כ"כ כואב לי עליך שאתה לא תופס באיזה מצב אתה שאפילו אתם לא מתביישים שכ"כ הרבה אנשים זרים מכירים את הסיפור שלכם "[פלוני] וק'", אני מתביישת כמה פעמים יצא לי ששאלו אותי עליך, אה זה שעובד ב[...] וכו'".
המכתב מדבר בעד עצמו על הרינון של קלא דלא פסיק על בגידתו של הבעל עם אשת איש.
בנוסף לכך, בעדותה של אחות הבעל הודתה העדה כי היא זו שכתבה את המכתב, ואף ענתה בשלילה על שאלת ב"כ האשה האם היא שיקרה במכתב.
בחקירתה טענה העדה שכל ידיעותיה באשר לבגידת הבעל הייתה מהגב' [פלונית], והיא זו שהפיצה את השמועה במשפחה אבל היא (העדה) עצמה לא האמינה לשמועה.
דבריה אלו נסתרים מהכתוב במכתב (ציטטה אחרונה שהובאה לעיל), "הרבה מכירים את הסיפור שלכם '[פלוני] וק''. אני מתביישת כמה פעמים יצא לי ששאלו אותי עליך, אה זה שעובד ב[...] וכו'".
ה. עדותה המוצקה של אימה של הגב' [אלמונית], אשר פרטה את ההשתלשלות הכרונולוגית שבקשרים בין הנתבע (החשוד) לבין בתה הגב' [אלמונית], אשר הצביעה על הקשרים ההדוקים בין הנתבע לבין בתה. והטילה את האשמה להרס חיי לנישואיה של בתה עם מר [אלמוני], על מר [פלוני] (הנתבע), אשר חיזר אחרי בתה בעודה נשואה ואף קנה לה דברים. העדה העידה כי התנתה עם בתה את מתן גיבויה ועזרתה להליך הגירושין של ביתה עם מר [אלמוני], בכך שתתחייב כי לא תינשא למר [פלוני], אולם לאור סירובה של ביתה נותק הקשר ביניהם.
העדה ביטלה כלאחר יד את הניסיון לתלות את האשם בפירוק הבית של בתה, בטענה של חובות כביכול שיצר הבעל והמצב הכלכלי הקשה שהיו מצויים בני הזוג, וסיפרה כי בתקופה הנ"ל ניסתה לדובב את בתה ואף הציעה את עזרתה בנושא הכלכלי של בני הזוג, וזאת במטרה להציל את נישואי בתה לחתנה אשר שיבחה אותו.

דיון הלכתי:
לפני ביה"ד מונחת תביעת האשה לחייב את הבעל במתן גט, ובחיוב הבעל בתשלום כתובתה ותוספת כתובתה.
ונראה שבמקרה דידן יש לחלק את הנושא לשני נידונים.
הנידון הראשון הוא, תביעת האשה לחייב את הבעל במתן גט. הנידון השני הוא, תביעת האשה לחייב את הבעל בתשלום כתובת האשה.
על אף שבדרך כלל הנידון השני תלוי ונובע מההכרעה בנידון הראשון, נידון דידן שונה, וההכרעה בו פשוטה וברורה יותר מהנדון הראשון. ולהלן נרחיב ביתר ביאור את דברינו.
במקרה והאשה תובעת את תשלום כתובתה, ובני הזוג חלוקים בנידון המהותי האם להתגרש. הבעל דורש שלו"ב מהאשה, אולם האשה תובעת להתגרש ואף דורשת לחייב את הבעל במתן גט.
במקרה שכזה יש לדון האם יש צדק ועילות מספיקות בתביעת האשה לחייב את הבעל במתן גט. במידה וכן, חייב הבעל לשלם לאשה את כתובתה. אולם אם אין צדק בתביעת האשה, והבעל דורש שלו"ב מהאשה, והאשה היא המסרבת לשלו"ב שלא כדין, פטור הבעל מתשלום כתובתה של האשה.
במקרה הנ"ל יש לדון ולהכריע ראשית במהות הדיון האם לחייב את הבעל בגט, ורק לאחר מכן ההכרעה הנ"ל תשליך ותכריע גם בנושא תביעת האשה לכתובתה.
אולם מקרה דידן שונה, וזאת מהטעם כי בדיון שהתקיים בתאריך ט' תמוז תשס"ט קיבלו הצדדים עליהם בקניין גמור ובאופן המועיל את תוצאות בדיקת פוליגרף לכל דבר ועניין.
לגבי ממון, ההלכה היא שיכול אדם לקבל על עצמו קרוב או פסול כדין "נאמן עלי אבא או נאמן עלי אביך". שהרי בממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ונאמן אף כנגד עדים. לכן בתביעת האשה לכתובתה שהוא נושא ממוני, ודאי שיש לקבל את תוצאות הבדיקה וניתן להכריע על פי הממצאים את הנדון הנ"ל. ומכיוון שתוצאות הבדיקה קובעות שהאשה דוברת אמת, ואילו הבעל קיים אישות עם [אלמונית] ותמך בה כלכלית, לפיכך יש להכריע ולפסוק שהבעל חייב לשלם לאשה את כתובתה ותוספת כתובה, וזאת במידה ויתגרשו הצדדים.
אולם לגבי הנידון האם אפשר לחייב את הבעל במתן גט לאשה . נדון זה מסור לביה"ד בלבד, מכיוון שנדון זה הוא מהלכות אבן העזר, ובמקרה שכזה צריך ביה"ד להכריע על פי שמיעת דברי הצדדים והבאת הראיות ושמיעת העדויות.
א"כ הנדון שבו צריך ביה"ד לדון ולהכריע הוא, האם האשה צודקת בהאשמותיה כנגד הבעל באשר לבגידותיו, או שמא הצדק עם הבעל בהכחשתו הגורפת.
ברמ"א חאהע"ז לסימן ע"ד סעיף י', וכן בסמן קנ"ד סעיף ג' מבואר, שבענייני אישות כשיש מחלוקת בין בני הזוג והאשמות הדדיות של בני הזוג אחד כלפי משנהו על אופן התנהגותם בתוך הבית וכדומה, ניתן להסתמך אף על עד פסול כגון אשה. ועל פיה יתברר מי האשם בריב ובקטטה שפרצה ביניהם.
ונראה שהמקור לדין זה הוא מהמרדכי שהביאו הד"מ בחו"מ סימן ל"ה סק"ג, וכן פסק הרמ"א בהגהותיו על השו"ע שם בסעיף י"ד, "דתקנת הקדמונים היא, דבמקום שאין אנשים רגילים להיות.... נשים נאמנות".
על פי האמור אפשר להסתמך על עדים פסולים כאשר פסולם אינו מטעם נגיעה או חשש משקר, שאז אין לקבלו בשום עניין, כיון שאין להאמין עד שכזה.
בנוסף לכך, מצינו שכמדובר בחשד לזנות של אשת איש, הקריטריונים ההלכתיים לעדות שונים מהקריטריונים שנאמרו לגבי חיוב מיתה או אפילו על הוצאת ממון מהמוחזק.
השו"ע חאהע"ז בסימן י"א פוסק, שבמקרה וישנם עדים המעידים שאשת איש עשתה דבר מכוער עם גבר זר כגון, "שנכנסו אחריו ומצאוה עומדת מעל המיטה והיא לובשת המכנסים או חוגרת אזורה וכו'", ואפילו בכיעור בדרגה פחותה (כפי שכתב הרעק"א ויובאו דבריו להלן) "שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות במנעול", אם בנוסף לכך יש רינון בעיר על כך שהיא מזנה עם הנטען (החשוד), לדעת השו"ע אם גירשה בעלה ואח"כ נישאה לנטען (החשוד) ועדיין לא נולדו להם ילדים בנישואין אלו, מחייבים את הנטען (החשוד) לגרש את אשתו, (מדין אשה שזינתה תחת בעלה שאסורה לבעל ולבועל).
לדעת הרמ"א (שם) אין צורך בשני התנאים כדי לחייב את הנטען (החשוד) לגרש את אשתו, אלא אפילו אם התקיים אחד מהתנאים, שישנם עדים על מעשה כיעור שעשתה האשה עם גבר זר, או שיש רינון בעיר שמוכח שהוא רינון לאורך זמן והתברר שמקור הרינון אינו ע"י שונאים של אחד מהם להוציא את הרינון מסיבות אחרות. באחד מהמקרים הללו מחייבים את הנטען (החשוד) לגרש את אשתו.

בפתחי תשובה שם ס"ק י' הביא את תשובת רעק"א בסימן צ"ג שתמה על דעת הרמ"א שמקור דינו הוא מהרא"ש בפ"ב דיבמות, שמדברי הרא"ש אנו למדים שדווקא במקרה של כיעור חמור פוסק הרא"ש שמחייבים את הבעל לגרש את אשתו כגון שמצאו אותה העדים באותו חדר עם הנטען (החשוד) שהיא לובשת מכנסים או חוגרת אזורה. אבל מנ"ל לרמ"א שבאיכות של מעשה כיעור בדרגה פחותה, כגון שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות במנעול, שגם בכה"ג מחייבים את הבעל לגרשה. ועיין שם שהסיק הרעק"א וז"ל, "ובהכרח לומר דהרמ"א כתב כן בדרך הכרעה מדעתו לחוש לדעת הרמב"ם באיכות הכיעור, אבל בדעת הרא"ש נראה לי ברור דלא מתסרא אלא בכיעור דחוגרת בסינר". ומצינו בדעת הרמ"א בהגהותיו שם על השו"ע שהביא מספר דוגמאות למעשי כיעור שכתב וז"ל "וכיוצא בדברים אלו לפי ראות עיני הדיינים". ובגר"א ס"ק ח כתב שמקור הדין הוא על פי הירושלמי.

מכל האמור נראה להסיק שאם לאחר שביה"ד שומע וחוקר את הצדדים ושומע את ראיות הצדדים, ועל פי אומדן דעת בית הדין ישנה אומדנא דמוכח שזינתה האשה הנשואה עם גבר זר, יש לפסוק שאכן כך קרה, ולחייב את הנטען (החשוד) לגרש את אשתו אם נשאה ועדיין לא נולדו לה ממנו ילדים.
וכן מצאתי בשורת הדין חלק טז עמ' תב, בנימוקי פסק בית הדין הרבני הגדול, וז"ל "ואע"פ שכתב הרמב"ם (סנהדרין, פכ"ד, א'), כי נהגו בתי הדין שלא לפסוק אלא בראיה ברורה, מ"מ בהעדר אפשרות אחרת לבירור, ניתן לסמוך על אומדן דעת. כן כתב התשב"ץ בתשובה (ח"א, סי' פ). וכ"כ ה"שבות יעקב" (אבה"ז, ח"א סימן קיג), שבאומדנא ברורה ניתן גם להוציא אשה מבעלה. ועיין בפס"ד שכתבתי בעניין האזנות סתר בהלכה ("תחומין" כרך יא 299), שם פורטו הדברים".
אומנם במקרה דידן הנדון הוא, האם אפשר לחייב את הבעל לגרש את אשתו שהיא לא נחשדה בזנות עם גבר זר, אלא אדרבא הבעל הוא הנטען (החשוד) שזינה עם אשת איש. בעילה זו, דורשת אשתו לחייב את בעלה לתת לה את גיטה. וא"כ יש לדון האם גם במקרה שכזה ניתן לחייב את הבעל לגרש את אשתו כפי שתובעת האשה.

הרמ"א בסימן קנ"ד סעיף א' פוסק "מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים, או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא. אבל משום שמביאים לו ילדים גויים אין לחוש, שמא משקרים עליו".

מדוקדק מדברי הרמ"א שמקורם מחידושי האגודה כפי שיובאו דבריו להלן, שאין צריך עדות על הניאוף עצמו, אלא די בכך שראו אותו עם מנאפים, ובמקרה שכזה מספיקה אומדנא להאמין לאשתו. וכפי שהורחב לעיל בעניין.
ונראה להוסיף עוד ולנמק את הדין הנ"ל, שהרי הטעם העיקרי לכך שכופין רועה זונות לגרש את אשתו הוא כפי שסיים האגודה בדבריו, שסברה הוא שאי אפשר לאשה לגור יחד עם בעל שכזה ואין דעת האשה סובלת דבר שכזה. וכן נראה מדברי ערוך השולחן שביאר בדעת האגודה כפי שיובאו דבריו להלן.
וכדי שהאשה לא תוכל לסבול את בעלה, מספיקה האומדנא דמוכח שיש כנגדו, בכדי שהאשה לא תוכל להמשיך לחיות עימו. שהרי אין רק מעשה הזנות בפועל דוחה את האשה מבעלה, אלא גם הרינון והאומדנא דמוכח שהוא רועה זונות גורם לאשה שדעתה לא תוכל לסבול את בעלה ולהמשיך לחיות עימו, וממילא מואסת בו.
יעויין בב"י סימן קנ"ד שהביא את דברי ספר האגודה בפרק הבא על יבמתו (סי' עז) וז"ל, "פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה. אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא ואי בעית אימא גמרא. קרא, דכתיב אם תקח נשים על בנותי. גמרא, דאמרינן הכא (סה סוע"א עיי"ש ברי"ף) והוא דאפשר בסיפוקייהו, ובנדון זה יאבד הון. סברה, דגרע מכל הנהו דפרק המדיר (עז.) ודוקא שיש עדים שראו אותו עם מנאפים, אבל אם הביאו לו הנכרים בנים עבור זה, לא כייפינן ליה, שראינו כמה נספים בעלילות".
ויעויין עוד בערוך השולחן סימן קנ"ד סעיף טז שכתב וז"ל "עוד כתב (הרמ"א), מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה, י"א שכופין אותו לגרש... ואע"ג דעל שארי עבירות כשאין נוגע לה אין כופין לגרש, מ"מ ברועה זונות כופין. דוודאי נוגע לה לעונתה, דרועה זונות ממאס בהיתר, ומים גנובים לו ימתקו, ובוודאי שמאוס עליה, ואפשר שגם יש סכנה בדבר. ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם דבמאיס עלי כופין להוציא, אלא אפילו להחולקים במאיס עלי בכה"ג מודים, והרי בש"ס מבואר דבמורד מתשמיש כופין, וכ"ש ברועה זונות דגרוע יותר כמובן, וכל זה כשנתברר הדבר בבירור גמור".
על פי האמור, מכיוון שביה"ד השתכנע במקרה דידן שאכן הבעל רעה בשדות אחרים ובגד באשתו, מחליט ביה"ד לחייב את הבעל במתן גט לאשתו ולשלם לה את כתובתה ותוספת כתובתה.
בנוסף לכך, יש להוסיף את דברי האגרות משה בחיו"ד סימן ט"ו "ובדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו ב"ד חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם. וראינו גילוי דעת חתום מהב"ד שלא הועיל כל השתדלותם לעשות שלום, וכנראה מזה שהב"ד סובר שא"א לעשות לשום ביניהם. אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון. אלא צריכים לילך לפני ב"ד לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט".
ומכיוון שביה"ד התרשם כי הבעל אינו רוצה את אשתו, אלא שבשל הנושא הרכושי ותביעת כתובתה של האשה הוא מעכב את מתן הגט לפיכך יש לחייב את הבעל במתן גט.

הרב מרדכי רלב"ג - דיין

בפני ביה"ד מונחת תביעתה של האשה כי ביה"ד יחייב את בעלה ליתן לה גטה.
לטענתה קינן בלבה חשד כי הבעל משרך דרכו ולכן שכרה שרותי חוקר פרטי ובתום החקירה הוברר לה מעל ומעבר לכל ספק סביר כי בעלה מנהל קשר אישי רומנטי עם אשה נשואה, ולכן תובעת היא להתגרש.
מאידך גיסא טען הבעל בכתב ההגנה כי מכחיש את כל האשמות וכי האשה "חולה" בקנאות מטורפת – מדמיינת בגידה בכל תזוזה או דיבור שלו עם מאן דהוא וכי מוכן הוא לנסות ולחיות בשלום בית עם אשתו בתנאי שהאשה תשפר את התנהגותה החולנית והקנאית.
ביום ט' בתמוז תשמ"ט 1/7/09 התקיים דיון בו נחקרה האשה וטענה כי לבעל יש עיניים גדולות וקשר קשרים עם נשים וכותב להם מכתבי אהבה... והרס 3 משפחות כולל משפחתה ומשפחת [אלמוני ואלמונית].
הבעל הנתבע, צלם ולדבריה מצלם בגן של [אלמונית] כ-3 שנים ומשכנע אותה להתגרש ואומר לה שיש בנינו אהבה ומתאימה להיות אשתו... והוא לא מפסיק כי לו יצר הרע ואני בן אדם ויש לי כבוד.
כנגדה הבעל השיב כי רוצה שלו"ב למען איחוד המשפחה וכי חשדו באשתו לא מבוסס.
ביום ח' בכסלו התש"ע 25/11/09 הוגש לביה"ד תוצאות פוליגרף ע"פ נבדקו הצדדים וע"פ נמצא הבעל לא דובר אמת בתשובתו כי לא קיים יחסי אישות עם הגב' [אלמונית].
ב"כ הצדדים נחלקו בדבר משמעות הראיה של הפוליגרף והשלכותיו ההלכתיות.
ביום י' בשבט התש"ע 25/1/10 התקיים דיון בו נחקר הבעל ובתשובה לשאלה ענה כי הקשר שלו עם [אלמונית] היה, קשרי יעוץ בלבד וכי סיפרה לו שלא מסתדרת עם בעלה ויש להם חובות ותיקים במשטרה ועיקולים והציע לה שתיקח ייצוג וכי לא נפגש עם [אלמונית] כ- 6 חודשים מלבד צילומים בגן בו עובדת ובמסגרת זו השאיל לה מצלמה שבא לקחתה מביתה בערב ולאחר אירוע בר מצווה בו צילם כשבעלה לא היה שם והיה שם כ- 20 דקות.
ביום י"ז באדר התש"ע 3/3/10 התקיים דיון בו נחקר העד [אלמוני] שטען כי הבעל הכיר את אשתו [אלמונית] דרך צילום תמונות ועריכת אלבומים וקשר ידידות זה גרם לרצון אשתו [אלמונית] להתגרש ממנו, ויצר קשר עם [פלוני] הבעל שאמר לו שאין לו קשר ורק ניסה לעזור לה כי אין לה מה לאכול בבית.
לדברי [אלמוני] הקשר של [פלוני] המשיך דרך הודעות טלפוניות וכן היה מגיע לגן בו עובדת לצלם את הילדים וכן פעם התקשר אליו אדם ממשמרת הצניעות ואמר לו ש[פלוני] נמצא בביתו וכשהגיע אשתו הכחישה זאת. ותבע את [פלוני] אצל הרבנים שהתרו בו לנתק הקשר עם אשתו וכי היום הוא גרוש באשמת [פלוני]
בהמשך נחקר העד [אלמוני] ע"י ב"כ הבעל וטען כי רצה שלו"ב בכל מקרה להציל ביתו ולשאלה כיצד רצית שלו"ב אם היו לך חשדות באשתך ענה העד כי מכל מה שדיבר לא היתה לו ראיה שהם שכבו יחד ודיבר רק על קשר ביניהם ולא איסורים.
לשאלת ביה"ד לעד אם חוץ מהבעיה שהעלת בין אשתך ובין מר [פלוני] היו בניהם עוד בעיות? ענה העד כי לא היו שום בעיות והיו לנו חיים מאושרים עד לכניסת האדם הזה לתמונה.
בהמשך העיד החוקר ש' א' שנשכר ע"י התובעת לעקוב אחרי בעלה וטען כי ביום 26/10/08 קרוב לחצות ראה את [פלוני] עולה לדירת [אלמונית] ושהה שם כחצי שעה.
ביום כ"ג בניסן התש"ע 7/4/10 הופיעה כעדה הגב' י' ר' אם הגב' [אלמונית] והעידה כי [פלוני] היה בקשרים עם ביתה וקנה לה מגפים ופאות וכאשר נודע לה שביתה רוצה להתגרש אמרה לה שאם הרב כץ ימליץ תהיה מוכנה לעזור לה ובלבד שתבטיח לה שלא תינשא ל[פלוני] כי מאז התמונות והצילומים הרגישה שזה האדם שגרם לגרושין והוא המפריע.
לשאלת ב"כ הבעל אם ידוע לה כי היו קשרים אסורים בין [אלמונית] ל[פלוני] השיבה, כי לא ידוע לי.
ביום י"א באייר התש"ע 25/4/10 הופיעה כעדה הגב' [אלמונית] ולשאלה כי נשמעה טענה שהגירושין שלך בעקבות הקשר עם [פלוני], השיבה, ממש לא, והיה לנו קשר של עבודה וגירושיי היו בעקבות התנהגות בעלי בלבד והיה לנו סכסוך מהחתונה ולטענתה כי התובעת טענה שהעדה בגדה עם [פלוני], השיבה, כי "לא היה איתי בחיים, והגרוש שלי רוצה לחזור אלי וזה סימן שלא בגדתי" וכי קשריה עם [פלוני] היו קשרי עבודה והבוסית מזמינה אותו ואני מתקשרת על פי הוראתה לצלם בגן.
לשאלת ביה"ד ענתה העדה כי יוצאת עם מישהו ואין סיכוי ותינשא ל[פלוני].
דיון
מעיון בטענות הצדדים והעדים עולות העובדות הבאות:
א. לתובעת חשש בלבד כי בעלה בוגד בה.
ב. הנתבע מכחיש את החשדות.
ג. ע"פ בדיקת פוליגרף נמצא הנתבע אשם בחשד וב"כ הצדדים חלוקים במשמעות ותוצאות בדיקה זו.
ד. העד [אלמוני] הודה כי מכל דבריו וידיעותיו אין לו ראיה שהנתבע עשה מעשה איסור עם אשתו לשעבר.
ה. העד א' ש' לא ראה איסור.
ו. אם הנטענת [אלמונית] העידה כי לא ידוע לה על קשרים אסורים בין ביתה לנתבע.
ז. הנטענת, [אלמונית] העידה כי לא היו לה יחסי אישות עם הנתבע והגירושין מבעלה היו בגלל מעשיו והראיה שהגרוש שלה מבקש לחזור אליה.
בענין הפוליגרף עיין ספר "משפטיך ליעקב" חלק ד' סימן כ"ג שדן בהרחבה בנושא זה עמ' שנ"א שכתב "ואם נאמר דהוי אסמכתא שקנו עליה בבית דין חשוב, לכאורה מהני דוקא לעינין ממון, משא"כ באומר אם תוצאות הבדיקה בפוליגרף יהיו כו"כ אני מתחייב ליתן גט, לכאורה לא גרע מהתחייבות מוחלטת ליתן גט דהוי קנין דברים... ובהמשך בעמ' שנ"ה כתב "לפ"ז אם הבעל יקבל על עצמו ויתחייב לגרש בהתאם לתוצאות הבדיקה במכונת אמת, אף שעליו לקיים את מה שקיבל על עצמו, אם החיוב חל על גופו ובאופן המועיל אך מ"מ עדיין יהיה זה גט בעל כורחו, כיון שאין כאן דין המחייב אותו לגרש...
ועיין שם במסקנתו שכתב שרק במקום שנראה לביה"ד נחיצות גדולה, ישלחו את הצדדים להבדק בפוליגרף אחרי שיקבלו בקנין סודר שביה"ד תהיה הסמכות לפרש את תוצאות הבדיקה, ועל ביה"ד לצרף תוצאות הבדיקה לנתונים אחרים הקיימים בתיק ושעלו במסגרת הדיונים בבית הדין...
כפי שהבאנו לעיל, הנתונים מורים כי הקשר שהיה לנתבע עם הנטענת [אלמונית], לא כלל ולא הגיע לכדי יחסי אישות. הנתבע עסק לפרנסתו במקצוע הצילום באירועים וכן במוסדות לימוד וגנים, ע"פ הזמנתם.
במסגרת עבודתו הכיר את בעלה של הנטענת שעבדה כסייעת בגן ילדים ודרכו קשר קשרי עבודה עם הנטענת, כצלם ילדים בגן בו עבדה.
כפי שיוכח לקמן, בין הנטענת לבעלה פרץ סכסוך, כאשר הנטענת תבעה את בעלה לגירושין מפאת חובותיו הכבדים וחוסר פרנסה.
הנתבע שכאמור הכיר את הנטענת במסגרת עבודתו וידע על מצבה הכלכלי הקשה, היה מסייע לה מידי פעם בהסעתה או בעזרה קטנה אחרת.
אין חולק כי הנתבע פעל שלא כהלכה ובניגוד לגדרי הצניעות המחייבים הימנעות מקשר עם נשים כאשר הנתבע מתגרה ביצרו בעצם עיסוקיו עם נשים במקצועו כצלם.
הנטענת היתה מצויה בסכסוך גירושין עם בעלה, ולדבריה סכסוך זה פרץ כבר בראשית נישואיהם וכפי שאמרה בפרוטוקול הדיון בבית דיננו מיום 21/4/10 בתשובה לשאלה כי נשמעה טענה שהגירושין שלך בעקבות הקשר עם [פלוני], השיבה הנטענת, "ממש לא, והיה לנו קשר של עבודה, וגירושיי היו בעקבות התנהגות בעלי בלבד, והיה לנו סכסוך מהחתונה". דבריה אלו של הנטענת נתמכים בפרוטוקול דיון של ביה"ד הרבני בתל אביב בו הופיעו הנטענת ובעלה לדיון במסגרת תיק הסכם גירושין בו נאמר ע"י האשה כי רוצה להתגרש וכי הוא לא מביא אוכל הביתה כבר חודש ימים, הוא התעלל בי נפשית, הוא עושה בושות בחוץ, נקלע לחובות של 200 אלף ₪, הוא שנים רוצה להתגרש, היינו אצל אלפי יועצים והוא לא חושב להשתנות, הוא פותח חשבונות בנקים ונכנס לחובות, חשבוניות הפלאפון שלו מגיעים לסכומים של 16 אלף ₪... היתה הרמת ידיים מצדו, לא סתם הלכתי למשטרה והרחיקו אותו, מאידך גיסא הבעל טען שם כי "ניסינו את כל הדרכים לשלו"ב אולי ביה"ד יצליח לשכנע אותה לשלו"ב, יש לי כרגע צו הרחקה מהבית ואיני יודע מדוע... 3 החודשים האחרונים יש בעיות בבית, החובות לא קשורים אליה, אני מוכן להשתנות".
מאחר ולא היתה הסכמה להתגרש נסגר התיק, וביום 16/6/09 הגישה האשה תביעת גירושין ע"י ב"כ בה טוענת "כי מאז הדיונים המצב החמיר כאשר הבעל מלבד שאינו מפרנס את המבקשת וילדיה הרי שהוא נוקט באלימות מילולית, קללות גסות הסתה והשפלות כלפי המבקשת וילדיה, המצב בביתה הפך מכבר לבלתי אפשרי... כאשר הקשר היחיד בינה לבין בעלה הוא במסגרת הנושים הרבים הדופקים על דלת הבית בתביעות כספיות כנגד הבעל ובאיומים ולכן תובעת לזמן הבעל ולחייבו בגירושין".
בתיק מצוי גם מכתב מהבעל מיום 17/11/09 בו פונה הוא בהתרגשות לרבנים לפעול להצלת ביתו...
הארכתי בהבאת מובאות בענין הקשר בין הנטענת לבעלה כדי לפרוך את הטענה המרכזית לאורך כל הדיונים כנגד הבעל דנן כאילו היה לו קשרי אישות עם הנטענת,
מהאמור לעיל עולה בברור כי הנטענת התגרשה מבעלה [אלמוני] מפאת התנהגותו ומעשיו והסתבכויותיו הכספיות ומניעת מזונות ממנה וילדיהם ובכל כתבי הטענות לא הוזכר צל של חשד לקשר אסור של האשה עם הנתבע [פלוני] ומודגש כי כל האירועים שהעיד עליהם החוקר א' ש' ובעלה של הנטענת [אלמוני], היו לפני הגירושין של הנטענת, ובכל זאת, כאמור לא מוזכרים במסגרת ההתדינות של [אלמוני] ו[אלמונית] בביה"ד בת"א , מה עוד שכמובן העד [אלמוני] גרושה של הנטענת תבע לאורך כל הדרך שלו"ב וכאמור בעדותו לא חושד באשתו לשעבר על קשר אסור שלה עם [פלוני] וגם הנטענת העידה שעד היום מבקש בעלה לשעבר לחזור ולשאתה בשנית, הרי ברור מכך כי לא היה לעד [אלמוני] חשד על קשר אסור של גרושתו לשעבר עם הנתבע [פלוני] אלא שנוח לעד מבחינה תדמיתית כלפי החברה ובמיוחד אם רוצה למצוא שידוך להסיר את אחריות הגירושין מעליו וממעשיו ולהפילם על כתפיו של הנתבע-[פלוני] וכן לא יעשה.
כאמור מכל האמור לעיל עולה כי לא הוכח שלנתבע היה קשר של יחסי אישות עם הנטענת ולכן ודאי שאין להחיל כאן עילת גירושן של רועה זונות.
זאת ועוד, גם אם נניח ונאמר כי לנתבע היה קשר של יחסי אישות עם הנטענת, הרי כיום, ודאי אין לו קשר כזה, וגם אם יש, חובה על ביה"ד להתרות בו שיעזוב דרכו הרעה טרם שימוש בעילת רועה זונות וזאת ע"פ המובא בפד"ר ח' בפסק דין שנכתב ע"י כבוד הדיינים ורנר, אזולאי וצימבליסט והביאו שם את דברי האגודה שהם מקור דברי הרמ"א האמור בשו"ע אהע"ז סימן קנ"ד ס"א "מי הוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר... יש אומרים שכופין אותו להוציא".
ובספר האגודה יבמות פרק הבא על יבמתו בסוף דבריו כתב "היכא דאיכא סהדי או שהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא"
והנה הגאון "חכם צבי" בתשובותיו סימן קל"ג כתב "ודברי חדושי האגודה שהביא הרב רמ"א אינם ענין לכאן, שהתם ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו, ומטעם שכתב בעל האגודה דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה, ואף שאין דעתי נוחה בטעם זה שיהא נידון על שם סופו כבן סורר ומורה דחידוש הוא, מ"מ אפילו לדברי האגודה אין הדברים אמורים אלא במוחזק לכך, ולענ"ד הוא צריך ג"כ התראה אפילו לדעת בעל האגודה... הכא בלהוציא כתובה מיד הבעל על אחת כמה וכמה דצריך התראה... וזה ברור בעיני אף לפי דעת האגודה... ועוד שהרי שב בתשובה ורוצה לקבל עליו דברי חברות ואפילו היה מומר גמור אם לא כפוהו עד ששב לדת ישראל, ודאי שאף האומרים לכוף, יודו כיון דלא כפוהו בעודו בהמרתו, כיו שחזר בו שוב אין לכופו ומש"כ ברועה זונות שבא לשוב בתשובה שאף בעל האגודה מודה שאין כופין אם לא שעבר על קבלתו פעם ושתים, ודבר פשוט הוא שאין דבר העומד בפני התשובה" עכ"ל ה"חכם צבי".
וע"ע בערוך השולחן סימן קנ"ד סעיף ט"ז בסוף דבריו ד"רועה זונות כופין... וכל זה כשנתברר הדבר בבירור גמור"
כאמור בנדון דידן לא נתברר בבירור גמור כי הנתבע בגד בתובעת, לא הודה ולא הופיעו עדים שראו אותו בוגד.
גם אם בגד הרי כפי דברי ה"חכם צבי" אף לדברי האגודה יש להתרות בו טרם חיובו בגירושין ורק אם הוחזק להיות רועה זונות מחייבים אותו להתגרש, ובנדון דידן הטענות נגד הבעל – הנתבע הם מהעבר ואילו כיום לא נשמע על קשר עם הנטענת וא"כ כדברי החכם צבי אין דבר העומד בפני התשובה ובמיוחד לאור רצונו של הבעל לשקם את חיי נישואיו ולהחזיר השלום למעונו.
לא ניתן לומר בנדון דידן כי האשה מואסת בבעלה שהרי מעיון בכתבי הטענות לא עלתה טענה זו, מה עוד שבחקירתה בביה"ד כפי האמור בפרוטוקול שמיום ט' בתמוז התשס"ט 1/7/09 אמרה האשה "וכשדיברתי איתו אמר לי שהוא טעה ויפסיק עם זה, והוא לא מפסיק כי יש לו יצר הרע, ואני בן אדם ויש לי כבוד... והבעיה שבעלי ממשיך לחיות רגיל ולא מתנצל ועושה מה שרוצה ולכן רצוני בגירושין".
לדעתי במילים פשוטות אלו מודה האשה כי תובעת גירושין כנקמה בבעלה על התנהגותו הבעייתית עם נשים. כאמור, הבעל, לא טלית שכולה תכלת, ומרשה לעצמו להתגרות ביצרו באופן של פיתוח קשרי עבודה עד עזרה לזולת גם אם הם נשים, ושיחות ארוכות איתם, דבר המביא את אשתו לחשוד בו ולקנא לו, והוא, לא שת ליבו לזאת ומביא עצמו על סף חורבן ביתו כאשר האשה תובעת גירושין כי "הוא לא מתנצל והיא בן אדם עם כבוד".
זאת ועוד הגע עצמך אילו אמת היה הדבר כי הנתבע מנהל פרשת אהבים עם הנטענת כטענת התובעת, מדוע כיום, שהנטענת פנויה ומאז הגשת התביעה התגרשה מבעלה, לא מגשימים השנים, הנתבע והנטענת את תשוקותיהם כטענת התובעת, ונישאים זה לזו, מה עוצר בעדם, לא ניתן לומר כי הנתבע מנסה להתחמק מתשלום הכתובה שהרי גם אם יזכה ותדחה תביעת האשה ולא יחויב בכתובתה, הרי אם הוא ירצה לגרש האשה, במידה ותחזור אליו יצטרך לשלם כתובתה, וא"כ מדוע נכון לעכשיו לא נעתר לתביעת אשתו להתגרש ולשלם כתובתה ובכך לסלול את דרכו לאשה הנטענת עליו
אלא ודאי כדברינו כי לבעל לא היתה פרשת אהבים עם הנטענת וגם היא אמרה שלא רוצה בו ואמנם הבעל חפץ באשתו ובשלמות בית אלא שנוהג להתגרות ביצרו וביוצרו ולהביא צרות על עצמו.
ביה"ד קורא לאשה להיעתר לבקשת הבעל לחזור לשלו"ב וזאת תוך ליווי גורם מטפל מקצועי. העולה מהאמור לעיל כי האשה בתביעתה לגירושין, כאשר הבעל חוזר ומבקש שלום בית, היא מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה ובזכותו להגיש תביעה נגד אשתו כי תפסיק את מרידתה ותחזור לחיות עמו ובמידה ולאחר שביה"ד יתרה באשה תחזיק האשה במרידתה יפטר הבעל מתשלום כתובתה.
אשר על כן סבור אני כי על ביה"ד לדחות את תביעת האשה לחייב את בעלה בגירושין ותשלום כתובתה.
בהתייחסות לנימוקי דעת הרוב אומר כי תמוה בעיני כיצד חברי חורצים דין ע"פ התרשמות כנגד עדויות מפורשות של כל הנוגעים בדבר שהעידו כי להבנתם וידיעתם הבעל לא זינה עם הנטענת וא"כ כיצד ניתן לקבוע כי הבעל מוגדר כרועה זונות.
וידועים דברי השו"ע חו"מ סימן י"ז סעיף ה', ומודגש כי כבר כתב ערוך השולחן שחידוש זה של האגודה כי רועה זונות מהווה עילת גירושין מותנה כי יודה הבעל בכך או שיהיה ברור וודאי ע"י עדים, הרי ברור מכך דלא ניתן לקבוע כי הבעל הוחזק רועה זונות ע"פ התרשמות.
מה שכתב אב"ד כי היתה התראה ע"י הרב גרוס, אומר, כי התראה שדיבר עליה ה"חכם צבי" היא התראה לבעל לא לעשות מעשים שיש בהם עילת גירושין כגון מעשה זנות, ומאחר ואין בשיחות עם נשים זרות להוות עילת גירושין לכן גם אין בהתראה בדבר זה בכדי להיחשב כהתראה "דחכם צבי",
אני מקבל את דברי אב"ד שהביא להוכיח כי במקום שאין טעם להתראה ולא תועיל במאומה אין צורך לקיים את שלב ההתראה אולם חלוק אני על דעתו בנדון דידן וסבור אני כי לא הוכח כי אין טעם להתראה, לביה"ד אין ניסיון עם בעל זה, לא התרנו בו ולא עבר על התראתנו.
מה עוד שהצדדים עצמם ממשיכים לחיות תחת קורת גג אחת דבר שיש בו ללמד שיש עדין מידת אמון בין הצדדים וכי בהכוונת ביה"ד ותחת שרביטו ניתן לפעול לשיקום חיי נישואיהם.

הרב מיכאל צדוק - דיין

לאחר שעיינתי בנימוקי עמיתיי הדיינים, מצטרף אני לדעתו של הרב רלב"ג. אלא שברצוני להתייחס על טענתו של כבוד הרב צדוק בנימוקיו בשם תשובות החכם צבי, שיש להתרות בבעל טרם חיובו בגט, מה שלא נעשה במקרה דידן.
שתי תשובות בדבר. האחת עובדתית, בתאריך כ"ד תשרי תש"ע חתם הנתבע על כתב התחייבות בפני ביה"ד של הרב גרוס לא לדבר עם הגב' [אלמונית], לא להחליף עימה מילים קצרות לא פנים מול פנים ולא בטלפון. ההתחייבות תקיפה גם לאחר שתתגרש אלא אם יקבל היתר. ומכיוון שכך, יש לראות בהתחייבות זו כהתראה.
הגב' [אלמונית] הודתה בעדותה (פרוטוקול הדיון מתאריך ז' אייר התש"ע) כי גם לאחר מועד מתן ההתחייבות, יש קשר ידידות בינה לבין הנתבע וכי ילדיה הם חברים של ילדיו, ואף הודתה כי שהו בפארק ביחד, היא וילדיה ביחד עם הנתבע וילדיו.
בנוסף, הודתה הגב' [אלמונית] כי הנתבע התקשר אליה וסיפר לה על הדיון בגירושין שמתקיים בביה"ד בינו לבין אשתו, וביקש ממנה צילום מתיק הגירושין שהתנהל בינה לבין בעלה. עוד סיפרה הגב' [אלמונית], כי הנתבע הגיע אליה לגן (מקום עבודתה) כדי לקחת את הצילום.
פעולות אלו מוכיחות כי הבעל עבר על ההתראה, וממילא אפילו לשיטת החכם צבי יש לחייבו במתן גט לאשתו.
התשובה השניה היא, הרכב ביה"ד של הרבנים ורנר, אזולאי, צימבליסט, שציטט הרב צדוק בנימוקיו, המביאים את תשובת החכם צבי ומצדדים כמותו. אותו הרכב פסק פסק דין המובא בפד"ר ח עמ' 30 ובנימוקי 3, פסק הדין כתב הגר"ח צימבליסט שליט"א,

"עוד כתבו בפס"ד מבי"ד הגדול הנ"ל זאת ועוד, דכתב בשו"ת נו"ב מהד"ת סי' וז"ל ובאומר איני זן ואיני מפרנס אפילו לחם דכופין, מ"מ מי לא בעי התראה, וכי עדיף כח האשה מכח האיש, ובכל הני שהאשה יוצאה בלי כתובה בעי התראה... אלא ודאי דוקא כשהתרו בו הבי"ד והוא עומד במרדו ואומר איני זן... ובנ"ד הרי לא התרו במערער... א"כ פשוט שאין לחייב לתת גט למשיבה. והנה מצינו גם בשו"ע דין התראה לענין לחייבו לגרשה והוא בסי' קנ"ד ס"ג בהגה, איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו, ואם רגיל הוא בכך יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפיה ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותים הוא. אומנם נראה דאין התראה זו מדין אין עונשין אא"כ מזהירים דא"כ מהו הענין דמתרין בו פעם אחת או שתים וכי היכן מצינו בדיני התראה שצריך שתי התראות, ועוד שא"כ הי' צריך להזהירו שאם יכה יכפוהו לגרש, והרמ"א לא כתב אלא שמיסרין אותו שלא יעשה עוד, ומתרין בו שאין זה מדרך בנ"י, ולא הזכיר שצריך להזכיר לו את העונש,דהיינו שיכפוהו לגרש (עי' ב"ש סי' קט"ו ס"ק י"ז לענין עוברת על דת דדעת הרבה פוסקים שצריך להתרות בה שאם תעשה כן תפסיד הכתובה), אלא ע"כ עיקר ההתראה לעניין לחייבו לגרשה אינו אלא כדי שנדע בוודאות שאין עוד תקוה שהחיים ביניהם יהיו תקינים, כי כל עוד יש תקוה כזאת אין מחייבים לגרש אלא מנסים להשלים ביניהם. ולכן מתרים בו תחילה ומנסים לראות שמא התראת בי"ד תרתיע אותו ולא ישוב לכסלה עוד. ואם אחרי ההתראה הוא שב על אולתו, רק אז נודע שאין תקוה ומחייבים או כופים לגרש, והכל תלוי בראות עיני הדיינים, ולפעמים גם אם עבר על ההתראה עדיין אין מחליטים שאין תקוה ומנסים שוב ומתרין בו פעם שניה, ורק אחרי הפעם השניה הוא שנוכל לקבוע בבטחה שאין תקוה. וזהו ענין שתי ההתראות שכתב הרמ"א. ויסודו של דבר הוא שכל הדברים המנויים בסי' קנ"ד שבגללם מחייבים או כופין לגרש אין זה מטעם קנס על העבר כי אם מתוך דאגה לעתיד, דהיינו שאם ברור הדבר שלא תראה אצלו חיים טובים כפי שציוו חכמים שעל הבעל לכבדה ולספק לה כל צרכיה, אז מחייבים אותו לגרשה, וא"כ דון מינה דאם ברור לנו שאשה זו לא תקבל את סיפוקה גם אחרי ההתראה, והתתראה לא תועיל כאן מאומה, שוב אין מקום להתראה. ובנדון נודע ביהודה הנ"ל היתה תקוה שיחזור למוטב ויתחיל לפרנס את אשתו, כמבואר שם, ולכן הצריך התראה. משא"כ בנידון דבי"ד הגדול הנ"ל, וכן בנידוננו – שהאיש נשפט לשבת שנתיים בבית הסוהר, דשנתיים אלה היא מנועה ממזונות וגם אלף התראות לא תועלנה, דגם אם ירצה לזונה לא יוכל, דכבול הוא בבית הסוהר, וא"כ מה עניין התראה לכאן, והרי זה ככל בעל שאינו יכול לתת לאשתו את המזונות כפי צרכיה דהעלנו לעיל שחייב לגרשה. וראיה ברורה לכך, שהרי לדעת רוב הפוסקים, בעל שאין לו לתת לאשתו אפילו לחם כופין אותו לגרשה, כנ"ל, ופשיטא דהתם לא שייכא התראה כלל, דעל מה יש להתרות בו, הרי לא באשמתו אינו נותן לה לחם אלא משום שאין לו. וכן מוכח מתשובתו של בעל עונג יו"ט שהובאה בספר אבן ישראל (אבן בוחן) שהעתיקו בפס"ד הנ"ל בנידון איש רע מעללים שיצא משפטו לשלחו לארץ גזירה לעבודת פרך לשנים רבות, והשיב הגאון הנ"ל שכופין אותו לגרשה, כיון שהוא מונע ממנה כל עניני אישות, תשמיש ומזונות, עיי"ש, וגם שם לא היתה התראה, האם בהכרח העונג יו"ט חולק על הנו"ב ואינו מצריך התראה. אין צריך לומר כן, אלא בנידון עונג יו"ט גם הנו"ב מודה שא"צ התראה, דכיון שההתראה לא תועיל מאומה אין להתראה זו כל טעם, וכמו שנתבאר", עכ"ל בפסק הדין.

העולה מהאמור, שההתראה נצרכת דוקא במקרה שההתראה ע"פ שיקול דעת ביה"ד יכולה למנוע מהבעל להמשיך בדרכו הקלוקלת, אבל כשביה"ד סבור שאין תועלת בהתראה, אין צורך בהתראה קודם לחיוב הבעל בגט. ומכיוון שבמקרה דידן הוחזק הבעל כרועה בשדות זרים ואעפ"כ ממשיך הבעל להכחיש את כל החשדות כנגדו, ולא מראה כל חרטה על מעשיו מהעבר וכמובן שלא מביע כל נכונות לשנות את דרכו הקלוקלת בעתיד, במקרה שכזה, אין תועלת בהתראה ביה"ד, ויש לחייב את הבעל במתן גט לאשתו.
טעם נוסף יש להוסיף לכך שאין צריך התראה במקרה דידן, כפי שמובא בפד"ר חלק ג' עמ' 224 בפסק דין מביה"ד בירושלים בהרכב הגרא"י וולדינברג ז"ל ויבל"א הגר"ע יוסף שליט"א והגר"י קפאח ז"ל שפסקו לכפות על בעל שניסה להרוג את אשתו ופצע קשה אותה ואת אחיה, ואף שלא התרו בו קודם לכן לית לן בה, ובארו דבריהם וז"ל –

"בכגון נידוננו שהוא בעצמו הופיע בדמות הרוצח וגם גזים ועביד מעשה, כו"ע מודים דלא בעינן התראה על כך, דכו"ע כמותרים ועומדים על כך, וזיל קרי ביה רב הוא. ועיין בכה"ג בפתחי תשובה סי' קט"ו סקי"א שמביא בשם השבות יעקב דס"ל דבמשמשתו נדה שהוא דבר הידוע לכל הנשם שוב א"צ התראה אחרת ע"ש, ובכאן י"ל דכו"ע יודו בכך דא"צ התראה מכיון דאין לך דבר הידוע לכל מחומר איסור רציחה וגם המתוקנים שבהם זהירי בזה מאד ומענישים קשה על כך".

ולפי זה י"ל בכל מעשה שידוע וברור לכל אדם שהוא אסור ומתועב, אין צריך להתרות בו וכמותרה ועומד הוא, וכמו שלמדו כן מאיסור נדה הידוע לכל הנשים.
ומכיוון שבמקרה דידן להבנת ביה"ד זינה הנתבע עם הגב' [אלמונית] בעודה נשואה, ואיסור זנות עם אשת איש ידוע לכל ובייחוד לנתבע המגדיר עצמו כאדם חרדי. לפיכך אין צורך בהתראה, ויש לחייב את הבעל במתן גט לאשתו.
בנוסף לכל האמור, הארכתי בספרי "משפט השלום" להוכיח כלל מוסד, שלענין גט לא נאמר כל עניין התראות. והבאתי את לשונו של הגרעק"א בתשובותיו תנינא סוף סימן פ"ב, וז"ל "והסכמת האחרונים דלענין גט לא צריך התראה", והכרעתי שם שכל עניין ההתראות נאמר דוקא לעניין הכתובה.

הרב יקותיאל כהן - אב"ד

א. לאחר שמיעת דברי הצדדים והעיון בחומר שבתיק והעדויות מחליט ביה"ד בדעת רוב לחייב את הבעל במתן גט לאשתו וכן לחייבו בתשלום כתובת האשה ותוספת כתובתה. לדעת המיעוט יש לדחות תביעת הגירושין של האשה וכן יש לפטור הבעל מתשלום כתובת האשה.
ב. על המזכירות לזמן הצדדים לסידור גט בפני הרכב מלא.
ניתן ביום ל' באדר א התשע"א
(06/03/2011)
הרב יקותיאל כהן - אב"ד
הרב מיכאל צדוק - דיין
הרב מרדכי רלב"ג - דיין