לפנינו ערעור של האשה על אי חיוב הבעל בגט.

הצדדים גרושים.

לכאורה אין מקום לדיון מאחר והצדדים כבר התגרשו, אלא שב"כ המערערת טוען שיש נפקא מינה בחיוב הגט לגבי דירת הצדדים וכפי שיבואר, וכן לגבי חיוב כתובה.

א) טענת ב"כ האשה כי אבי האשה התחייב לתת לזוג דירה, ואכן הוא קנה כפי שהתחייב כשנה אחר נישואיהם. החוזה נרשם ע"ש שני בני הזוג.

טענתו, כיון שבעת שנתן את המתנה, דהיינו בעת ששילם בעבור בני הזוג, הוא לא ידע כי אין הבעל מתנהג עם בתו כמנהג גוברין יהודאין, על כן מן הדין המתנה צריכה להיות מבוטלת, כדין מי שנתן מתנה לחברו שחשב שהוא אוהבו ונתברר כי כבר בשעת המתנה המקבל הוא שונאו, ועל כן יש לגרוע את שם הבעל מהדירה שנקנתה ע"ש בני הזוג.

לטענת ב"כ המערערת נודע לאב על התנהגות חתנו רק לאחר מספר שנים, כאשר סיפרה לו הבת על התנהגותו.

לדברי ב"כ האשה הוכח שהבעל לא התנהג כראוי.

הבעל – הגרוש הכחיש מכל שהתנהג התנהגות שאינה הולמת.

עיקר הוכחת ב"כ האשה היא מהקלטות יזומות שהקליטה האשה את הבעל וכיון שהבעל הודה בדיון שרוב הנאמר בהקלטות הוא אמת, ועל כן ניתן ללמוד מהם לדבריו, שהבעל הודה בהתנהגות בלתי הולמת אשר בגינה ניתן לחייב בגט, וביה"ד האזורי טעה בכך שלא נתן את המשקל הנכון "להודאת" הבעל.

ב) לטעמינו אין בהודאה זו כדי להוציא ממון.

עיין תשובת רע"א (ביטון) ח"ד סי' נז בנדון הודאה שניתנה בבי"ד ולא בינו לבינה ושם ההודאה היא מפורשת ואעפ"כ לא חייב הרע"א במתן גט.

בנדון הרע"א טענה האשה על מכות אכזריות "וע"י בירור גמור שרצה להורגה" האשה הראתה סימנים כחולים בזרועותיה, והעידה משרתת על מכות אכזריות ועל ניסיון הבעל להכותה מכות רצח. הבעל לא הכחיש והודה במכות. ורע"א דן כיון שהמשיכה לחיות עמו, הרי שמחלה על המכות הראשונות, ואילו על מכות האחרונות נאמן הבעל במגו שהיא זו שהתחילה להכותו. "אבל להוציא ממנו ממון אני מסתפק".

הבית מאיר בשו"ת סי' ג השיב לרע"א כי ניתן לחייב כתובה, ואין מקום לטענה שהיא התחילה, ולענין זה נאמנים גם פסולי עדות, ועל כן יש מקום לחיוב כתובה וגט.

מכל מקום, אף הבית מאיר לא דן אלא בהודאה מפורשת של הבעל ולא בהודאה שממנה ניתן ללמוד על הודאה על התנהגות בלתי הוגנת, ובודאי שאין ניתן להוציא על פיה ממון.

ג) גם אם נצא מתוך הנחה שאכן הוכח כי הבעל לא התנהג כראוי לא נראה שניתן לבטל את המתנה שכבר ניתנה.

תחילה נציין לביצה כ א: ההוא גברא דאמר להו: הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלוני, ולנסיב ברתי. אמר רב פפא: ארבע מאה שקיל, וברתיה, אי בעי נסיב, אי בעי לא נסיב.

הרי שאין הולכים במתנת נישואין אחר אומדנה.

ד) ואף שהלכה פסוקה היא רמ"א רז ד "דמתנה דברים שבלב הוי דברים", ואף שהנותן מתנה לחברו ונעשה שונאו , מתנתו קיימת, אולם אם נתברר שכבר היה שונאו מתחילה מתנתו בטלה.

עיין שו"ת חתם סופר אבן העזר ח"א סי' קמא הובא בפ"ת אבן העזר צט ס"ק ז בנידון מתנות קרקע שנתן הבעל לאשה ולא ידע שהיא חולת נכפה שמסוכנת לו, שאין להוציא ממון מיד המוחזק ואם היא מוחזקת יש לבצוע, וכתב –

"הנה במתנה שנתנה האשה או קרובי' להבעל לא הוזכר בש"ס וגאוני' אבל כ' מהר"א מזרחי בתשו' סי' י"ז אפי' אם מגרשה לדעתו מבלי שסרחה עליו מ"מ הכל שלו ואינו מחזיר כלום ...פשוט הוא מאותו טעם שכ' הגאונים דאטו מאן דיהיב מתנה למאן דרחים לי' ערבא שקיל שיהי' אוהבו לעולם וה"נ דכוותי' אפי' נושא היום ומגרש למחר הכל שלו" "ונלמוד מהא דגם מ"ש גבי בעל שכל המתנות הם שלו אפי' מגרשה מרצונו ממחרת יום חופתו מ"מ היינו דוקא אם לא יתגלה בברור שכבר היתה שנואה בעיניו קודם לכן ואיערומי קא הערים לכונסה אבל אי נתברר כן פשיטא דאין כאן מתנה כיון דבשעת מעשה הי' שונאה אין כאן מתנה לפי האומדנא".

בנידון דידן אין מדובר בהערמה, לא נתברר כי מדובר בדבר שאי אפשר היה לתקנו, אם אכן קרה, בייעוץ נכון של מדריכים.

ומה גם שהאשה לא התלוננה אלא רק לאחר מספר שנים אחר שנולדו שלושה ילדים.

ה) והנה קבע המשנה למלך זכיה ומתנה פרק ו ה"א ד"ה ציץ, והלאה לגבי מי שהתחייב לחתנו ואח"כ אינו יכול לעמוד בהתחייבותו בגלל אונס, כתב "שהמבחן" הוא אילו היה מתנה עם החתן בשעת ההתחייבות על תנאי זה, האם הצד שכנגד היה מסכים. או שהיה פונה על ימין או על שמאל.

אין ספק שאילו אם בשעת ההתחייבות של האב לתת לבני הזוג דירה, היה מתנה עם החתן שבמידה ויתברר לפי שיקול דעתי ו/או בתי כי לא תנהג בבתי כמנהג בני ישראל, כי אז ההתחייבות תתבוטל ואף אוכל להוציא מה שבידך, ברור שהחתן היה מסרב להתחתן עם בתו. כיון שבאותו זמן היה "בחור מבוקש".

ו) במהלך הדיון הועלתה טענה, שלא הוכחה, כי לצדדים זיכרון דברים שהדירה תרשם ע"ש האב החתן והכלה ונאמר בו שהוא גובר על חוזה הדירה.

והנה כבר כתב בשו"ת הרא"ש כלל לג סימן ב:

"שטוען שהתנה שתהיה החופה במקומה ואחר החופה תבא לדור במקומו ולא רצה לישא אותה כי אם בתנאי זה. והיא הודית בתנאי זה, אלא שאומרת שאחר זה התנאי קבל על עצמו אחריות כתובה; רוצה לומר אחריות כתובתה, היינו שכתוב בכתובה שלא יוציאנה ממדינה זו בלא דעתה, ובאחריות כתובה זו נמחל התנאי הראשון. ואומר אני, שלא נמחל תנאי הראשון; כי הכתובה נכתבה כמו שרגילין לכתוב כל הכתובות בארץ הזאת, ולא לעקור תנאי שהתנה בפירוש..."

דבר זה אינו ניתן לטעון נגד חוזה שודאי אינו סטנדרטי.

ועדיין צ"ע בזה, מה גם שהטענה לא הוכחה ושטר הראשון לא הוצג לפנינו ואין אנו יכולים אלא רק להעיר.

ז) לאור כל האמור: הבעל כבר מוחזק; אין אומרים אומדנה במתנות נשואין; אין כאן "נתברר ש'היה שונאו'"; הבעל לא הערים; אין כאן "מבחנו" של המשנה למלך; לא התבררו טענות האשה. בנוסף יש לנו את ספקו של הגרע"א ומה גם שהאשה המשיכה לחיות עם בעלה מספר שנים.

על כן לא ניתן להיענות לבקשת האשה.

ח) והנה אחר הדיון שלחה האשה מכתב לביה"ד שלא הובא בפני הצד שכנגד, שאביה התחייב קודם הנשואין לתת דירה קטנה, ולבסוף כשנה אחר הנשואין, הוסיף לדירה גדולה יותר ממה שהתחייב.

לכאורה על התוספת, אם אכן הדברים נכונים, אין להביא ראיה מהגמ' בביצה, אבל ברור כאמור כי הבעל לא הערים ויש לדון ע"פ הירושלמי מסכת כתובות פרק ה ה"א שבעל מתחייב בתוספת כתובה גם אחר הנישואין כדי שלא תלחץ עליו להתגרש:

"רוצה הוא ליתן כמה וליקרות חתנו של פלוני, עד כדון בשפסק מן האירוסין, פסק מן הנישואין (וא"כ הוא כבר חתנו של פלוני) … פסק מן הנישואין ולקרו' חתנו של פלוני כבר הוא, בראוי תשמיש אין בו, קניין לא הוסיף, (אין לו לכאורה צורך כי הוא כבר חתנו של פלוני וכבר נהנה מתשמיש, ולא עשה קניין נוסף, אם כן למה חלה ההתחייבות) מיכן רוצה הוא ליתן כמה ולא תחזור בה, ויכולה היא? לא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו, אמר רבי אבין מעיקא היא ליה, הוא משבק לה".

אם כך אף בבעל יש מקום לומר כי המתנה שניתנה לאחר הנישואין ניתנה כדי להרבות שלום בית וכטעם הירושלמי.

ט) מה גם שאף אם טענות האשה היו מוכחות לא הוכח שאם היו פועלים בזמן לפני פרסום העניין, בדרך של מדריכים, והרי גם להפסד כתובה ככלל צריכים התראה, ואילו היו נוהגים כן כי אז אולי השלום היה שורר בין הצדדים ששניהם ממשפחות החשובות שבישראל.

י) סוף דבר הערעור נדחה, אין לשנות את חלוקת הדירה.

יא) לעניין הכתובה.

יש לנו לדון מה הדין כשיש לנו ספק, האם מגיע לאשה כתובתה, עוד יש לנו לדון מה הדין כאשר האשה היא זו שתובעת את הגט האם יכולה היא לתבוע גם תוספת כתובה?

לענין מי המוחזק, הדבר שנוי במחלוקת.

המרדכי יבמות פרק הבא על יבמתו אות נב כתב שהאשה היא המוחזקת בכתובה, והנדון שם בספק מי האשם שאין ילדים, וכן כתב המרדכי בשם ראבי"ה הלכות נדה (דף א טור ב) לגבי רואה מחמת תשמיש: "ועוד מספק לא תפסיד כתובה דקיימא לן כבית שמאי דאמרינן שטר העומד להגבות כגבוי". וכן כתב ביבמות הנ"ל.

ועיין גם שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' שנג שהביא מכמה ראשונים מלבד המרדכי והראבי"ה הנ"ל שכתבו שהאשה היא המוחזקת, ונציין לכמה מהם:

הרא"ש בבא בתרא פרק ט סוף סי' ג כתב שהאשה היא המוחזקת, לענין שממעטת בנכסים, וכן מהרי"ק סי' צב, הב"ח אבן העזר בסי' ט שהולכים אחר הרוב שאינה קטלנית וחושן משפט סי' סז בשם המרדכי שכתובה כיון שהיא מעשה בית דין האשה מוחזקת.

הברכי יוסף חו"מ סי' יב האריך מאד בזה והביא אף הוא שהאשה היא המוחזקת, כיון ששטר כתובה בידה.

אלא שהב"ש סי' ט ס"ק ד תמה שהסוברים שהשטר הוא כגבוי הם בית שמאי והלכה אינה כבית שמאי.

אמנם המהרש"ם שם תלה הדבר האם מזונות וכתובה הם דאורייתא או דרבנן. שבדאורייתא בכל ספק מעמידים אדאורייתא אפילו להוציא ממון.

יב) ולכאורה יש לדון היום כאשר כותבים שטר ונותנים בידי האשה, ובעיקר לגבי תוספת כתובה, למה לא יחשב כשטר גמור מדאורייתא.

אכן מצאתי בחידושי הרי"ם אבן העזר סי' סח אות כג (דף מא ד) שכתב לחלק בין עיקר כתובה לתוספת כתובה, עיקר כתובה כיון שהוא מתחייב ע"פ חז"ל אין אומרים שמתחייב מרצונו, משא"כ תוספת שאין עליו חיוב ונותן מדעתו, הרי כשאר המתחייבים שהוא מהתורה. ועיין בעניין זה לענין עיקר כתובה באוצר הפוסקים סח ח אות לה ג (כרך יח עמ' 232). אם כן גם למהרש"ם האשה מוחזקת ככל שהדבר נוגע לתוספת כתובה. ועיין עוד בזה בספר עיונים במשפט אבן העזר סי' מג.

ויש לדון במקום שנוהגים כיום רק לכתוב מאתיים זקוקים, האם זה כמי שהוא מתחייב ע"י חז"ל לענין זה?

יג) בפד"ר כרך ג' (מתחילת עמ' 161 ואילך) שניתן ע"י הגאונים רי"מ בן מנחם ר"י הדס ור"ב זולטי זצ"ל, שם היה הנדון האם האשה שעזבה את בעלה היא מורדת כאשר היא טוענת שאינה יכולה לגור עם חמותה ומשפחתו. הביאו את נתיבות המשפט על רבינו ירוחם מישרים נתיב כג שדן במקום שיש מחלוקת הפוסקים, אם יכול הבעל לכופה לדור עמו, האם רשאי הבעל לומר "קים לי" ולהפטר מכתובתה. וכתב:

"ואפשר עוד דאפילו לא תפסה, מכל מקום כיון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי, והפסד הכתובה הוא ספק, אין ספק מוציא ודאי, וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים...".

"וכן נראה דעת הבית שמואל בסימן קנ"ד סק"ב שכתב בפלוגתא דרבוותא במומין גדולים שידעה בהן אם היא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל עכשיו א"י לקבל, שאפילו לרמ"א שפסק אין כופין להוציא, מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו ויכולה לומר קים לי כהני פוסקים, ועיין בבית מאיר שם שתמה דהלא במורדת דינה לפחות מכתובתה והבעל הוא המוחזק בממון.

אכן דעת הבי"ש הוא כמש"כ הנתיבות משפט הנ"ל כיוון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי והפסד הכתובה הוא ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי. ועיין בכנה"ג כללי קים לי אות מ"ו ובברכי יוסף חו"מ סי' י"ב סעי' ט"ו".

למעשה הב"ש חזר על סברא זו בסי' קטו ס"ק ח לענין אשה שהמירה ברצון וחזרה בה, שאסורה לבעלה והפסידה כתובה, שכתב אף שלדעת האוסרים אינה אלא ספק זינתה, "לא הוי כאלו טוען הוא שמא פרעתיך, והוי החוב בודאי והפרעון ספק הוא והאומר יודע אני שהלויתי וא"י אם פרעתיך חייב, שאני הכא דהיא אסורה לו והיא גרמה האיסור לכן לית לה הכתובה כמו בקינוי וסתירה". הרי שהאשה נחשבת מוחזקת גם במקום מחלוקת הפוסקים.

יד) והוסיפו בפד"ר הנ"ל:

"וגם לדעת הבית מאיר יתכן לומר שרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק כיוון שהוא טוען טענת ודאי קים לי כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובה, אבל בספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא, בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין בפנינו טענת ודאי שהיא מורדת, והרי זה כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך שחייב לשלם ועיין בשו"ת המהרי"ט ח"א סי' קי"ט עי"ש"... עד כאן מהפד"ר הנ"ל.

ועיין שו"ת יביע אומר חלק ג - אה"ע סימן כא ד"ה (א) שכתב לענין מחלוקת ראשונים האם מי שרגילה לעבור על דת צריכה התראה להפסיד כתובה שהבעל יכול לומר קים לי לגבי מחלוקת אבל אינו נאמן לטעון טענות להפסיד כתובה:

"יש מקום לומר דהבעל שהוא מוחזק בכתובה יכול לטעון קים לי כוותייהו... מ"מ נראה דהיינו דוקא כשהבעל טוען כן בתום לב, אבל בנ"ד [שהבעל טען שאשתו עוברת על דת] שטוען זאת מתוך מריבה וקטטה, לאו כל כמיניה להפסידה כתובתה".

ועיין עוד בספר עיונים במשפט שם.

והנה הנדון שלפנינו הוא ספק בעובדה, ולכאורה היה לנו לתת לה כתובה, אבל אין זה נכון. כאשר יש לנו ספק אבל הבעל טוען בודאי, אין זה ספק אם פרעתי, כי לבעל עצמו אין זה ספק ובודאי אם ניתן לומר "קים לי" במקום מחלוקת הפוסקים, ודאי שיכול לומר כן במקום שלו עצמו אין ספק, והנידון בפד"ר הנ"ל שגם לבעל אין העובדה ברורה.

ואם כן לדעת מהרש"ם לדעת הגרע"א ואף לדעת הפד"ר הנ"ל כל עוד יש לנו ספק גם במציאות, אין ניתן לחייב את הבעל בכתובה.

טו) ולגבי תוספת כתובה, אכן אין מקום לטענת שלא על דעת כן שתבקשי גט כתבתי לך, עיין בפד"ר א עמ' 219 (ע"י הגר"א גולדשמידט זצ"ל) כתב כמה דרגות: תביעת גירושין שהיא ע"פ בקשת האשה אף שבאה בטענה צודקת, אין לה תוספת כתובה, בגלל שמקרה זה תלוי במחלוקת ר"ת ור"ח; כשהבעל הוא הגורם לגירושין, בגלל שמונע ממנה בגלל דבר יסודי באישות כמו שאינו מקיים חיי אישות, או שאינו זן אותה, יש דעה בתוספות שבזה יש חיוב כתובה גם לר' חננאל, אלא שהרא"ש והרשב"א חולקים גם בזה; כשהבעל מונע ממנה את עיקר יסוד האישות ובידו האפשרות שלא למנוע ממנה זאת, לדברי הכל חייב בכל הכתובה גם קודם הגט.

ועיין בהרחבה בספר עיונים במשפט אבן העזר סי' כח.

בעל שאומר אני בבגדי והיא בבגדה הלכה יוציא ויתן כתובה שו"ע סי' עו יג, כל שכן אם מצער אותה בשעת תשמיש כפי שנטען, וזה דבר שבגדר יכול למנוע, ואם כן חייב בכתובה אף קודם הגט.

אולם כאמור באות יד, אין אנו יכולים לחייב את הבעל בכתובה ולא בתוספתה, אמנם הבעל שיודע האמת, אם יודע שהאשה טענה אמת חייב לצאת ידי שמים בכתובתה.

חיים שלמה שאנן

ניתן ביום א' בתמוז התשע"א
(03/07/2011)

הרב ציון אלגרבלי - אב"ד
הרב יקותיאל כהן - דיין
הרב חיים שלמה שאנן - דיין