ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
בפני כבוד הדיינים:
הרב מימון נהרי
הרב יוסף יגודה
הרב אברהם מייזלס
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 562399/10
תאריך: ז בסיון התשע"א
09/06/2011
צד א פלונית
צד ב פלוני
בא כוח הצד ב עו"ד זאב הבר
הנדון: חלוקת רכוש - כריכה
נושא הדיון: הפסד כתובה עקב אלימות האשה

פסק דין
לפנינו תביעת כתובה של האשה (להלן התובעת) מבעלה לשעבר (להלן הנתבע). סך הכתובה 360000 ₪.

פסק דין זה הינו המשך להחלטת בית הדין מיום כ"ו שבט תשע"א 31.01.2011 ובה נאמר "הדיון להיום נקבע בנושא תביעת הכתובה של האשה.

מאחר ונחתם הסכם יחסי ממון בין הצדדים עובר לנישואיהם, אין מקום להתערבות בית הדין בנושא חלוקת הרכוש. חלוקת המיטלטלין כבר בוצעה בעבר בין הצדדים באמצעות חבר בית הדין הרה"ג מאיר פרימן שליט"א, כך שהנושא היחיד שנותר הוא חיוב הבעל לשעבר בכתובה.

לטענת הבעל לשעבר וב"כ, הבעל פטור מתשלום כתובה עקב האלימות הרצופה שנקטה האשה כלפי בעלה במשך כל תקופת הנישואין.

לדברי האשה, התרחשה תקרית חד פעמית של אלימות מצידה כלפי בעלה, היו גם התפרצויות מצידו כלפיה.

הצדדים נתבקשו להמציא לבית הדין אסמכתאות הלכתיות לביסוס עמדתם.

ואכן הצדדים וב"כ הנתבע המציאו אסמכתאות עובדתיות והלכתיות לביסוס עמדתם.

להלן תקציר עובדתי הרלוונטי למתן פסק הדין:

א. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2002 ולהם בת משותפת.

ב. בין הצדדים נחתם הסכם יחסי ממון מיום 01.06.2002 ובו הסדירו את חלוקת הרכוש ביניהם. ההסכם לא אושר בערכאה כל שהיא.

ג. בתאריך כ"ה אייר תשס"ה 06.06.2005 הגיש הנתבע את תביעתו לגירושין, ובו טענות קשות כנגד אלימותה של התובעת.

ד. הנתבע הגיש בבית המשפט בקשה לצו הגנה.

ה. התובעת הגישה לבית הדין תביעה לשלום בית כשנה לאחר תביעת הנתבע.

ו. בתאריך ג' כסלו תשס"ח 13.11.2007 הוציא בית הדין בהרכב קמא בראשות הגר"מ חשאי זצ"ל פסק דין מנומק ובו חויבה הנתבעת בגט וכן בוטל חיוב המזונות. בנימוקי פסק הדין נאמר, "כי קיימת תשתית ראייתית על התנהגות קשה ובוטה של האשה כלפי בעלה המתבטאת באלימות מילולית ופיזית ובאיומים"

ז. התובעת הגישה ערעור על החלטה זו, ובית הדין הגדול עשה מאמצים גדולים בסיוע ב"כ הצדדים להגיע להסכמות לפיהן הצדדים יתגרשו ולאחר סידור הגט יתנהלו דיונים בבית הדין בנושא הרכוש, כאשר בשלב של ששה חדשים ישלם הנתבע לתובעת סכום השווה לשני שליש משכר דירה. (ראה החלטה מיום א' אייר תשס"ח 06.05.2008).

ח. בתאריך כ"ה אדר תש"ע 14.03.2010 (כשנתיים לאחר מכן) הגישה האשה תביעה לחלוקת רכוש על פי החלטה זו של בית הדין הגדול.

ט. התקיימו מספר דיונים הצדדים הגישו סיכומים ובית הדין הגיע למסקנה (ראה פתיח לפסק הדין) שנושא תביעת הכתובה הוא שנותר לפתחו.

טיעוני הנתבע וב"כ מבוססים על כך שהתובעת נהגה באלימות כלפי הנתבע ומשכך הפסידה את כתובתה.

את טיעוניו מבסס על פרוטוקולים והחלטות בית המשפט ובהן הודתה התובעת בכל העובדות המיוחסות לה בכתב התביעה ונגזר עליה עונש מאסר על תנאי לשלושה חדשים והתחייבות בסך 2000 ₪ בערבות עצמית להימנע מעבירות הנ"ל בתוך שנתיים. מצרף אסמכתאות הלכתיות ופסקי דין שאשה אלימה מפסידה כתובתה מדין אשה העוברת על דת.

תגובת התובעת: האלימות נבעה כתוצאה מהשפלות שהשפיל אותי הנתבע, כל שנות חיי רציתי שלום בית, לא בגדתי בו, הנתבע הוא זה שבגד בי ובקש להתגרש ללא עילה והרי הוא חייב לשלם לי את הכתובה.

הסכמתי להתגרש בלית ברירה ולא מכח חיוב גט שפסק בית הדין. הסכם הממון שנחתם לא פוטר אותו מתשלום הכתובה.

מצרפת פסק דין התומך בעמדתה לפיה אין בהגשת תלונה במשטרה ע"י אשה כנגד בעלה עילה לפטור את הבעל מחיובו בכתובה.

בסיכומיה מיום 12.08.2010 טוענת, כי הנתבע מנע ממנה חיי אישות וכי האלימות ביניהם הייתה הדדית, הנתבע חנק אותי פעם בגלל שסירבתי לבלות עמו ורק פעם אחת סטרתי לו. טענות אלו חזרו על עצמם גם בדיון שהתקיים בפני בית הדין בהרכב קמא וכן בתביעתה לכתובה מיום י"ג אדר תשס"ח 19.02.2008, שם גם הוסיפה באת כחה כי האלימות נבעה מכך שהנתבע מנע ממנה חיי אישות למרות בקשותיה.

באשר להודאתה בבית המשפט בכתב האישום שיוחס לה, טענה באת כחה, כי התובעת הודתה רק באירוע יחיד אולם למרבה הצער הסתבר לה שהודתה בכל כתב האישום, דבר שאינו נכון אלא שלא היה ניתן לערער על גזר הדין ולא היה לה משאבים לכך.

מבקשת היא לראות באירוע האלים מקרה חד פעמי שלא הפסידה כתובתה ללא התראה. מצרפת אסמכתאות לעמדתה.

לדעתי, לא ניתן לחייב את הנתבע בכתובה מהנימוקים כדלהלן:
א. התובעת הודתה בבית המשפט בכל העובדות הנטענות בכתב האישום ובתיק המצורף (אישום מתוקן), ולא רק במקרה של הסטירה, בין הטענות שיוחסו לה היו מספר מעשה תקיפה, איומים, המבוססים על עדויות, תמונות וחקירת התובעת. הודאת התובעת הייתה מיוצגת ע"י עו"ד והתובעת הודתה בפרטי כתב האישום לאחר שהוקרא לה כתב האישום ואמרה שהבינה (ראה פרוטוקול מיום 06.11.2006 ומיום 14.06.2005 וחומר חקירה שצורף ע"י ב"כ הנתבע)

ב. כתשתית ראייתית לכך ניתן להסתמך גם על חוות דעת שכתב עו"ס א. תפילין בתאריך 14.06.2005 "[פלונית] הגיעה לטיפול בשל קשייה בשליטה עצמית ובכעסיה" וכן מהעובדה שהתובעת ניסתה להתכחש להאשמות הללו במהלך דיון שהתקיים בפני הרכב קמא (ראה פסק דין בית הדין מיום ג' כסלו תשס"ח 13.11.2007) ובו פירוט מדויק של השתלשלות העניינים ומסקנתו שטענות התובעת לאלימות הנתבע לא הוכחו ומנגד טענות הנתבע לאלימותה הוכחו וכי ניתן צו הגנה כנגדה בבית המשפט לבקשת הנתבע בגין התנהגותה. מהנימוקים הללו חייב בית הדין את התובעת בגט.

ג. תגובות התובעת לפיה הודאתה בבית המשפט בכל הנטען בכתב האישום, ניתנה בטעות ולא היה סיפק בידה להגיש ערר על גזר הדין, אינה מקובלת עלי. לתובעת שהייתה מיוצגת אז, עמדה הזכות לשקול את צעדיה עם בא כחה, ולערער על גזר הדין, אלא שכנראה הבינה שאין סיכוי לכך שהערר יתקבל.

ד. גם הטענות שהועלו שהנתבע מנע ממנה יחסי אישות ובגין זאת הייתה אלימות, לא הוכחו, ובכל מקרה בית הדין בהרכב קמא קבע שטענותיה לא הוכחו ואין לנו סמכות לדון בכך מחדש.

ה. פסק הדין שצורף על ידי התובעת, אינו רלוונטי משתי סיבות: א. דין התביעה להידחות מהעילה שהתובעת הייתה אלימה כלפי הנתבע ולא בגין טענה שדרשה צו הגנה כאמור בפסק הדין שצורף. ב. בקשת האשה שם הייתה לאחר פתיחת התיק לגירושין ובית הדין ביסס את נימוקיו על כך שלא התרשם שהאשה עשתה צרות לבעלה עד כדי שהיה מוכרח לפתוח תיק תביעה לגירושין, דבר שאינו נכון בנסיבות המקרה דנן בו בית הדין קמא חייב את התובעת בגט לאחר שהגיע למסקנה שהתובעת נהגה באלימות כלפי הנתבע.

ו. האסמכתאות שהובאו בכתב התביעה של הכתובה אינם רלוונטיים למקרה דנן בו התובעת הודתה בכל הנטען כלפיה בכתה האישום, המראה בעליל שאין זו מעידה חד פעמית אלא שרשרת של התנהגות האופיינית לתובעת. מסתבר שהעובדות הללו שהיו פרוסות בפני בית הדין קמא הביאו אותם להחליט שהאשה חייבת בגט וכן מפסידה מזונותיה כדין אשה עוברת על דת, אלא שבשלב זה לא הייתה בפניהם תביעת הכתובה שנפתחה בשלב מאוחר יותר, על כן לא ראו צורך להתייחס לכך והסתפקו במתן החלטה בעניין המזונות שהפסידה בגין מעשיה.

הנושא ההלכתי שיש לתת את הדעת עליו, הוא, האם הודאת התובעת במעשים שיוחסו לה בבית המשפט, מהווה עילה להפסידה כתובתה?

נקדים ונאמר שהודאת התובעת בבית המשפט אין לראות בה כשטר הודאה שנעשה בערכאות שנחלקו הפוסקים האם ניתן לחייב על פיו או לא (ראה טור שו"ע חו"מ סימן ס"ח סעיף א' ובנו"כ שם) שכן שם הנידון היה בשטר הודאה שפסקו על פיו הערכאות, שונה הדבר כאשר בעל דין הודה במעשים שיוחסו לו ורק לאור הודאתו פסקו את דינו שיש לראות בהודאה זו כהודאה לכל דבר ועניין ללא חולק. ראה על כך חזון איש אבן העזר סימן פ"ז.

זאת ועוד, הנתיבות והתומים כתבו שם להדיא, שכאשר ההודאה היא ברורה כולם מודים שההודאה תופסת ומחייבת את המודה כמבואר בטור שו"ע חו"מ סימן פ"א וגם טענת טעיתי לא תועיל במקרה זה.

מה גם שההודאה נרשמה בפרוטוקול לאחר שהוסבר לתובעת במה היא מודה ובמקרה שכזה יש נאמנות לערכי (פרוטוקול) לחייב את המודה (ראה שם סעיף ב' בב"י וכן כנסת הגדולה בשם היעב"ץ) והוא אינו נאמן לטעון משטה הייתי או טעיתי כמבואר בפוסקים.

וראה עוד כרך ח' עמודים 349-351 שם נקבע שהודאת אשה במשטרה קבילה ומחייבת.

נעיר, שבמקרה דנן, התובעת לא טענה כלל טענת השטאה, אלא טענה שטעיתי בהודאתי, דבר המשולל הגיון בהיותה מיוצגת ע"י עורך דין, כך שדברינו הם לרווחא דמילתא.

שו"ר שכבר דן בשאלה זו, אב"ד צפת טבריה הגר"א לביא שליט"א בספרו עטרת דבורה ח"א סימן מ"ט בסופו, והוסיף סברא מדיליה, שמאחר ואין בית דין מוסמך לדון במעשים פליליים ולענוש, הרי שאין לבתי המשפט דין ערכאות של גויים והם כשליחי המלכות ויש להם תוקף וסמכות לדון גם מכח היותם שליחי המלך וכן מכח הסכמת הציבור, ואין למודה אפשרות לחזור בו מהודאתו בטענת השטאה. עוד טען מאחר והמודה יודע שהודאתו עשויה להרשיעו מדקדק בדבר ואינו מודה אם לא עבר. סברה זו הראשונה, יש לה בסיס בדברי הרא"ש בתשובה הובאו בטור סימן ס"ח, ולדעת רבים מן הפוסקים גם הרמב"ם מסכים עמו (ראה שם ב"י פרישה ב"ח ועוד).

וראה עוד שם בסימן זה, דן במקרה דומה, ופסק שיש לראות באשה המתנהגת באלימות מספר פעמים, כעוברת על דת שאינה צריכה התראה, מאחר והדבר מפורסם באיסורו, ואין צורך בהתראה למבואר בפתחי תשובה סימן קנ"ד סקי"א בשם שו"ת שבות יעקב, והוכיח מהפוסקים שדינה של אשה זו לא גרע מדין המקללת הוריו.

ואמנם דין זה, לכאורה שנוי במחלוקת הפוסקים האם יש צורך להתרות במפורש באשה העוברת על דת שתפסיד את כתובתה, ולדעת הפוסקים הסוברים שיש צורך בהתראה מפורשת לא יכון דינו של השבו"י,

מ"מ מצאנו בפדרי"ם שהביאו דין זה ללא חולק.

זאת ועוד, לענ"ד במקרה זה של עוברת על דת שנחלקו הפוסקים אם יש צורך בהתראה מפורשת, הנתבע נחשב למוחזק כלפי התובעת.

ולא אכחד, שגם דין זה האם האשה מוחזקת בכתובתה או הבעל, שנוי במחלוקת הפוסקים וכבר דשו בשאלה זה רבים מהאחרונים, ראה מרדכי כתובות ש"ז הביאו מרן בעל השו"ע בספרו (אבן העזר סימן י"ז סעיף ל"ה,שסבר שהאשה מוחזקת מספק בכתובתה ולכן סבר באשה שבעלה טבע במים שאין להם סוף שגובה כתובתה למרות אסורה להינשא,וטעמו, כיון שהולכים אחר הרוב שהבעל מת, אע"פ שקיימא לן שאין הולכין בממון אחר הרוב, מ"מ בכתובה אלמוה רבנן שאשה גובה כתובה על פי הרוב.

ברם, מהב"י נראה שפסק כדבריו בשו"ע, אבל לא מטעמו, שכן המעיין בב"י יראה שהביא דברי הרשב"א בתשובה שלומד דין זה ממה שנכתב בכתובה "לכשתנשאי לאחר תטלי כתובה" ומטעם זה מגיע לאשה כתובה כשבעלה טבע במים שאין להם סוף, כיון שאשה זו אם נישאת לא תצא, אם כן נחשבת היא לראויה להינשא. וראה עוד בביאור הגר"א שם (סקט"ז) שנראה מדבריו טעם אחר, ואכמ"ל.

וראה שם בב"ש הביא שהרמב"ם והראב"ד חולקים על דין זה, ויתכן משום שסברו שאין האשה מוחזקת בכתובתה. וכ"כ באר היטיב שם בשם כנסת הגדולה שרבים מהפוסקים חולקים על דין המרדכי שהביאו מרן בשו"ע בשם יש מי שאומר.

וראה ב"ש סימן קנ"ד סק"ב שסבר, שאשה הטוענת קים לי אינה מפסידה כתובתה למרות שהיא עוזבת את הבית, אולם הבית מאיר שם חולק על דבריו וסובר שמפסידה כתובתה אם עזבה את הבית בטענת קים לי.

ולכאורה מחלוקתם תלויה בשאלה אם האשה מוחזקת בכתובתה או הבעל, ויש עוד לדון בזה.

וראה עוד למרן מופת הדור הגר"ע יוסף שליט"א, בספרו יביע אומר חלק ג' סימן כ"א שהרחיב בדין זה ובדין ספק מורדת והעלה במסקנתו שהבעל מוחזק בכתובה ויכול לטעון קים לי כסברת הפוטרים כאשר מתעורר ספק.

שו"ר, שכבר דן בשאלה זו הגר"ש שאנן שליט"א אב"ד תל-אביב בספרו עיונים במשפט ח"ב סימן מ"ג, והרחיב בדין זה והביא פוסקים המחלקים בין עיקר כתובה לתוספת כתובה עיין שם היטיב ואכמ"ל.

כאמור, במקרה דנן, בו התובעת הודתה בכל הנטען עליה בכתב התביעה של הנתבע בעניין האלימות, והואיל והמדובר בהתנהגות חמורה ביותר, כמו איום בסכין, דחיפות, הכאות, וזריקת אבן, התנהגות העשויה לסכן חיי אדם, ובודאי שאינה ראויה ורצויה במערכת יחסי נישואין, יש צד הלכתי לומר שהנתבע יכול לטעון קים לי כפוסקים הפוטרים אותי מכתובתה בגין מעשיה, ואין צורך בהתראה מפורשת בהתנהגות שכזו.

לסיכום:
התובעת בהתנהגותה הפרה את הבסיס עליו נשען הקן המשפחתי ובכך נשמטה ממנה חובתו של הנתבע כלפיה לכתובה ותוספת.

באשר לתביעה לחלוקת רכוש, מאחר והתובעת לא הביאה ראיות לכך שהשתתפה בשיפוץ הבית הרשום על שם הנתבע ואחיו, והואיל וקיים הסכם ממון ביניהם שנחתם עובר לנישואיהם ובו הסדירו את כל ענייני הרכוש, יש לדחות תביעה זו.

עם זאת. בהתחשב במצבה הכלכלי של התובעת הייתי ממליץ לנתבע להמשיך ולשלם לתובעת את התשלום ששילם לשכר דירה על פי המתווה של החלטת בית הדין הגדול וזאת למשך שנתיים נוספות.

לאור האמור יש להחליט, באם יסכימו עמי עמיתיי, כדלהלן:

א. התביעה לחיוב הנתבע בכתובתה נדחית.

ב. התביעה לחלוקת הרכוש נדחית.

ג. מומלץ לנתבע להמשיך ולשלם לתובעת השתתפות בשכר דירה כפי שעשה זאת עד לראשון לינואר 2010 למשך שנתיים נוספות.

הרב מימון נהרי - אב"ד

לאור האמור, אנו פוסקים כדלהלן:
א. התביעה לחיוב הנתבע בכתובתה נדחית.
ב. התביעה לחלוקת הרכוש נדחית.
ג. מומלץ לנתבע להמשיך ולשלם לתובעת השתתפות בשכר דירה כפי שעשה זאת עד לראשון לינואר 2010 למשך שנתיים נוספות.

ניתן ביום ז' בסיון התשע"א
(09/06/2011)

הרב מימון נהרי - אב"ד
הרב יוסף יגודה - דיין
מסכים למסקנות הרב אברהם מייזלס - דיין