ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
בפני כבוד הדיינים:
הרב מימון נהרי
הרב יוסף יגודה
הרב אברהם מייזלס
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 85663/3
תאריך: כ"ז באדר א התשע"א
03/03/2011
צד א פלוני
צד ב פלונית
הנדון: שונות
נושא הדיון: פרשנות הסכם גירושין

החלטה
לפנינו תביעה למימוש הסכם גירושין של הבעל לשעבר (להלן התובע) באמצעות ב"כ טו"ר א. גולובנציץ מגרושתו (להלן הנתבעת) באמצעות ב"כ עוה"ד ד. דרורי.

בתאריך כ"ג מרחשון תשע"א התקיים דיון בבית הדין, במהלכו שטחו הצדדים וב"כ את עמדותיהם, לפרשנות סעיפי ההסכם נשוא התביעה.

בהחלטת בית הדין נתבקשו הצדדים וב"כ להמציא לבית הדין סיכומים בצירוף אסמכתאות לביסוס גירסתם.

הצדדים וב"כ הגישו את סיכומיהם בצירוף חומר נוסף ובו ראיות לגירסתם.

להלן תקציר עובדתי הרלוונטי למתן החלטה זו.

א. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1982, ולהם שתי בנות בגירות כיום האחת ילידת שנת 1982 נשואה, והשנייה ילידת 1984 רווקה.
ב. הצדדים התגרשו בשנת 1996.
ג. הצדדים חתמו על הסכם גירושין שניתן לו תוקף של פסק דין ביום 14/11/96.
ד. בפרק דירת הצדדים סעיף ג' 1) נאמר "הצדדים מסכימים כי האשה תישאר לגור בדירה עם שתי בנותיה עד ליום נישואיה".
ה. בסעיף ג' 4) נאמר: "במידה והאשה תעבור לגור בדירה אחרת עם בנותיה ו/או בלעדיהן מעבר לחודש אחד, לא תהיה רשאית להשכיר דירה זו ו/או להשאירה ללא שימוש ומתחייבת לשתף פעולה עם בעלה במכירת הדירה מייד ולא תערים מכשול או קושי כל שהוא בביקור קונים פוטנציאליים לדירה. 5) והיה והאשה לא תעמוד בהתחייבותה כאמור מוסכם בין הצדדים כי אישור הסכם זה ע"י כבוד בית הדין יהוה צו פינוי לאשה".
ו. הצדדים קבלו על עצמם בקניין גמור את ההסכם וכן הסכימו שכל בעיה שתתעורר בעתיד בין הצדדים בגין ההסכם, ידון בית הדין בלבד.

להלן הטיעונים המרכזיים של התובע וב"כ:
א. התחייבות התובע לתת לנתבעת זכות להתגורר בדירה ללא תשלום בגין חלקו בדירה, נבעה מרצונו של התובע לאפשר לאשה ולילדים מקום מגורים קבוע ביחד. אולם כאשר הבנות אינן מתגוררות עם הנתבעת בדירה, כמו במקרה דנן, שהבת הבכורה נישאה ומתגוררת בדירה שלה, והבת השנייה שכרה דירה, זכות זו אינה קיימת יותר, ויש לחייב את הנתבעת לשתף פעולה למכירת הדירה וחלוקת תמורתה שווה בשווה על פי הוראות ההסכם.

בטענה זו מסתמך הוא על פרשנותו והבנתו לסעיף ג' 1) מההסכם ובו נאמר כי "האשה תישאר לדור בדירה עם שתי בנותיה עד ליום נישואיה".

לדעתו, סעיף זה מתפרש בצורה ברורה שזכות מגורים זו קיימת לאשה רק בעודה מתגוררת עם שתי בנותיה או עד ליום נישואיה, ולא עד יום נישואיה בלבד.

לדבריו, יש אומדנא ברורה שזו היתה כוונת התובע בהתחייבותו לסעיף זה בהסכם. שכן ברור שהתובע לא התכוון לדאוג לטובת הנתבעת אלא לטובת הבנות, כך שלא נתן לנתבעת בסעיף זה זכות להתגורר בדירה ולא לממש את זכויותיו בדירה כל עוד לא תנשא. שע"י כן האשה לא תתחתן לעולם ותגור בדירה עם בן זוגה ללא נישואין. זהו תנאי שאינו הגיוני בעליל. ובודאי אין ליחס לתובע כוונה שכזו.

סימוכין לעמדתו, מביא מדברי השו"ע חו"מ סימן ס' סעיף ו' "יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חברו אין הולכין אחר הלשון הכתוב אלא אחר הכוונה" וכך נפסק להלכה בנו"כ שם.

ציין לדברי הנחל יצחק המבאר דין זה, שכל הנדון הוא במקום שלשון השטר מורה כפי צד אחד ואעפ"כ יש ללכת אחר הכוונה. ומדייק מדבריו, שבמקום שאין סתירה גמורה בין לשון השטר לכוונת עושי השטר אין צורך באומדנא ברורה.

מכאן מבקש הוא להסיק למקרה דנן בו יש אומדנא ברורה בכוונת התובע לדאוג לטובת בנותיו ולא לטובת הנתבעת שיש ללכת אחר הכוונה ובפרט שאין משמעות סעיף זה סותרת לכוונה זו.

ב. טיעון נוסף מבקש הוא לראות בעזיבת האשה את הדירה לקפריסין לתקופה של יותר משלושים יום במהלך שנת 2005 משום הפרת סעיף ג' 4) בו נאמר במדה והאשה תעבור לגור בדירה אחרת עם בנותיה ו/או בלעדיהן מעבר לחודש אחד... ומתחייבת לשתף פעולה עם בעלה למכירת הדירה. יצויין, כי טיעון זה לא הועלה במסגרת תביעת הגירושין במהלך הדיון או בסיכומיו, אלא בבקשתו מיום 5/12/010 ובטיעון משלים מיום 16/12/010.

להלן תגובת האשה וב"כ הרלוונטיים לתביעה:
א. לנתבעת היה ברור בעת חתימת ההסכם כי תוכל להתגורר בדירה ככל שתחפוץ באם יתקיימו התנאים המפורטים בסעיף ג' על תתי סעיפיו. והיות והאשה לא נישאה מעולם ולא התגוררה עם בן זוג בדירה, אין כאן הפרה של ההסכם וזכותה להתגורר בדירה עומדת לה גם כאשר הבנות אינן מתגוררות עמה. מה גם שלדבריה הבנות ממשיכות לבוא באופן קבוע לדירה ויתכן שהבת שעדיין לא נישאה תחזור להתגורר באופן קבוע.

עוד טוענת, כי בהסכם, הסכימה האשה למזונות נמוכים בסך אלף חמש מאות ₪ לחודש לשתי הבנות שלא הספיקו לה לכלכלתם וכן שילמה במהלך תקופה זו את כל תשלומי המשכנתא לבדה כולל את חלקו של התובע.

ב. באשר לטיעון השני, הנתבעת יצאה לקפריסין לתקופות קצרות במסגרת עבודתה בעסק שפתחה שם, כאשר באותה תקופה היו הבנות מתגוררות בדירה, והיא מימנה את הוצאות הבית השוטפות.

לדבריה, הדבר נעשה לטובת כלכלת הבנות שהתקשתה להחזיקן ואין לייחס לזה מעבר מגורים כאמור בהסכם.

ע"כ תקציר עובדתי וטיעוני הצדדים וב"כ.

עמדת בית הדין, שיש לבחון פרטי הסכם זה בפרספקטיבה רחבה של מכלול התחייבויות הצדדים, שכן בחינה מדוקדקת של ההסכם תשפוך אור על כוונת הצדדים בעת חתימתם על ההסכם, ובכך נקבל פרשנות ההולמת את הסעיף הרלונטי.

ואכן במבוא להסכם נאמר:
"והואיל והצדדים מעוניינים להסדיר את התחייבויותיהם כלפי הבנות";

"והואיל וכל התנאים בהסכם זה מהווים חיובים הדדיים ומשלימים זה את זה".
כלומר, הצדדים התחייבו בהסכם זה גם התחייבויות הדדיות וגם התחייבויות כלפי הבנות, אין כאן ויתורים חד צדדים של מי מהצדדים, אלא ויתורים הדדיים והתחייבויות הדדיות. ויש לבחון את כוונת שני הצדדים במידה שווה.

הבה נבחן את ההסכם בהתאם לתפיסה זו.

במסגרת ההסכם התחייבה האם כלפי הבנות - "האם מתחייבת להחזיק את הבנות בתחום מדינת ישראל, להתגורר עמהן ולדאוג כראוי לרבות דאגה למדור, ביגוד ומזון" (ראה סעיף ד' 3).

במסגרת זו התחייב האב במזונות ילדים לשם לאם סך 1500 ₪ לכל בת סך 750 ₪ עד הגיען לגיל 18 שנה או עד שתסיימנה כתה י"ב לפי המועד המאוחר יותר. (ראה סעיף 5 א').

התחייבות הנתבעת הנ"ל,באה לידי ביטוי במסגרת התחייבות הדדית של הצדדים הנמצאת בפרק דירת הצדדים ובה נאמר (סעיף ג, 1) "הצדדים מסכימים כי האשה תשאר לגור בדירה עם שתי בנותיה עד ליום נישואיה".

כלומר, התחייבות הנתבעת לגור בדירה עם בנותיה,הינה חלק אינטגרלי מהתחייבותה לדאוג להם לכלכלתם ומדורם כאמור בסעיף ד' סעיף משנה 3. ובתמורה לכך התחייב התובע לתת לנתבעת זכות להתגורר בדירה עד ליום נישואיה או עד כניסת גבר זר למטרת מגורים מעבר לחודש אחד, כאמור בהמשך הסעיף.

פרשנות זו לסעיף הרלוונטי והשנוי במחלוקת נראית לנו יותר, שכן בהסכם נקבע סכום מזונות נמוך יחסית להסכמי גירושין והנתבעת התחייבה שלא לתבוע הגדלת מזונות ואף התחייבה לשפות את התובע על כל סכום שיחוייב מעבר לסכום שנקבע. כך שיש כאן ויתור של הנתבעת לתובע תמורת זכותה להתגורר בדירה.

פרשנות זו מקבלת מימד משמעותי גם מהעובדה שבהסכם התחייבה הנתבעת לפרוע לבדה את חוב המשכנתא המשותף לצדדים כולל חלקו של התובע בחוב זה, עד לעזיבתה את הדירה (ראה שם סעיף ד' 2)) כך שויתורו של התובע לנתבעת להתגורר בדירה אינו בא על חלל ריק והוא בא בתמורה להתחייבותה של הנתבעת להתגורר עם הבנות ולדאוג לכלכלתן ומדורם בתנאים הללו שנטל חוב המשכנתא רובץ עליה, ובסכום מזונות נמוך יחסית שהוסכם ביניהם.

לדעת בית הדין, בנסיבות הללו, הפרשנות לסעיף זה נשוא התביעה נראית לנו יותר במכלול הרחב של ההסכם שכוונת הצדדים היתה להתחייבויות וויתורים הדדיים ביניהם ובחלקם יש השלכה לדאגה לבנות המשותפות, כך שפרשנות התובע וב"כ לסעיף זה והתייחסותו לכוונת התובע בלבד להסכם נשללת בנסיבות המתוארות להסכם זה, ויש להתייחס גם לכוונת הנתבעת בהסכם.

לדעת בית הדין, זו גם כוונת השו"ע שציטט ב"כ התובע בסיכומיו,שיש ללכת אחר כוונת עושי השטר ולא אחר כוונת אחד מהצדדים אם יש התחייבויות וויתורים הדדיים.

ולעניין זה ראה תוס' כתובות דף מ"ז ע"ב ד"ה "שלא כתב לה" "דהואיל ואינו תלוי אלא בנותן, יש לנו ללכת אחר דעתו. וכיון שבו תלוי, ודאי אינו רוצה ליכנס בשום ספק, ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס, דלא אמרינן דאדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח, דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו, דהא איכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו, אם לא יפרש".

וראה עוד בטושו"ע חו"מ סימן ר"ז סעיף ד' ובנו"כ שם.

נמצינו למדים, שכאשר יש בהסכם שני צדדים המתחייבים ומוותרים זה לזה יש לראות ולבחון היטב את כוונת שני הצדדים ולא רק כוונת צד אחד וכמו במתנה.

טענת התובע וב"כ (סעיף 18 לסיכומיו) שתנאי זה אינו הגיוני בעליל, שע"כ האשה לא תתחתן לעולם ותגור עם בן זוגה בדירה בלי נישואין. אינה נכונה כלל, שכן התובע דאג להבטיח את עצמו והכניס בסעיף ג' 2) התניה ברורה ובה נאמר "לא תותר כניסת גבר לדירה למטרת מגורים מעבר לחודש אחד".

הסתייגות זו מראה בעליל שהתובע היה מחושב בעת חתימתו על ההסכם ולא לקח סיכונים, כן שהסכמתו הסתמית לנאמר בסעיף ג' 1) כי האשה תשאר לגור בדירה עם שתי בנותיה עד ליום נישואיה" ללא התניות והגבלות כפי שעשה התניה מפורשת בסעיף הסמוך, מלמדת על כוונתו האמיתית. זהירות זו של התובע באה לידי ביטוי בסעיף נוסף בהסכם, בו התחייב מזונות לבנות עד הגיען לגיל 18 או עד שתסיימנה כתה י"ב לפי המועד המאוחר יותר.

כך שאין סיבה הנראית לעין לייחס לתובע חוסר זהירות בסעיף ג' 1 להסכם בהסכמתו הסתמית לתת לאשה לגור בדירה עם שתי בנותיה עד ליום נישואיה, ולומר שיש כאן אומדנה ברורה מצידו שהתכוון בסעיף זה להגביל את האשה בזכות זו שנתן, בשתי התניות נפרדות שהן א.כל עוד הבנות עמה ב. כל עוד לא נישאה.

התובע שהיה זהיר ודאג להכניס הסתייגויות ברורות בסעיפים שהיה מעוניין, היתה לו האפשרות לעשות זאת גם בעת עריכת ההסכם בסעיף זה ולציין במפורש שיש כאן שתי התניות נפרדות ולא להסתמך על כוונתו בלבד.

לסיכום:
א. פרשנות התובע וב"כ בסעיף ג' 1) והאומדנא עליה הוא טוען לכוונתו אינה מקובלת עלינו במכלול תויות הסכם זה המורכב מהתחייבויות וויתורים הדדיים ויש צורך להתחשב גם בכוונת הנתבעת שלה היו ויתורים מפליגים בהסכם תמורת ויתור זה של התובע.

ב. הסימוכין שציטט ב"כ התובע בסיכומיו אינם שייכים למקרה דנן בו המדובר בהסכם גירושין שמטיבו וטבעו הינו הסכם פשרה שיש בו התחייבויות וויתורים הדדים. ובמסגרת זו גם לשון השטר אינו מוכח כדבריו. וגם כוונתו אם היתה לו כוונה כשזו יש לתת לה את המשקל הראוי בהתייחס לכוונת הנתבעת בעת כתיבת ההסכם.

באשר לטיעון ב' של התובע וב"כ, עמדת בית הדין שיש לדחות טיעון זה משתי נימוקים:

א. נסיעת הנתבעת לקפריסין התרחשה בשנת 2005, לפני כשש שנים והשהית התביעה עד כה מצביעה על כך שהוא מחל לה על כך בהבינו את הצורך שלה בדאגה לפרנסת הבנות המשותפות.

ב. בסעיף המדובר נאמר "במידה והאשה תעבור לגור בדירה אחרת מעבר לחודש אחד" פרשנות המלה "תתגורר" משמעותה הפשוטה "להתגורר ממש" כלומר העתקת מרכז החיים, ולא נסיעה לצורך עבודה לתקופות קצרות כאשר מרכז החיים היה ונשאר בדירת הצדדים.

לסיכום: טיעון זה אין לו בסיס עובדתי.

עם זאת, סבור בית הדין שיש צורך לבדוק את טענת התובע וב"כ לפיה לא התכוון לתת לנתבעת זכות מגורים לכל ימי חייה כל עוד לא תנשא או תתגורר עם גבר זר, מאחר ובכך מפסיד את זכויותיו בדירה.

לדעת בית הדין יש לטענה זו משקל הלכתי באומדן דעת כוונת עושי השטר, שכן לא יתכן שלנתבעת תינתן זכות להתגורר בדירה לעולם וכך יווצר מצב בו התובע ינושל מזכויותיו בדירה.

לצורך בחינת טיעון זה יש לראות מה הוא גובה חוב המשכנתא שנותר בעת חתימת ההסכם, ואת גובה הסכום ששולם ע"י הנתבעת במשך השנים הללו, שווי שכר דירה חדשי,וכן את שוויה של הדירה.

כאשר הנתונים הללו יהיו בידינו נוכל לבחון את היקף הויתור של התובע לנתבעת בזכותה להתגורר בדירה המשותפת ולתת את הדעת לטיעון זה של התובע וב"כ בתביעה זו.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:
א. פרשנות התובע וב"כ לסעיפי ההסכם הרלוונטיים לתביעתו נדחית.

ב. על הצדדים וב"כ להמציא לבית הדין בתוך 14 יום -

1. אישור מהבנק למשכנתאות ליתרת חוב המשכנתא בעת חתימת הסכם וכן הסכום ששולם מדי חודש ע"י הנתבעת.

2. שלוש הצעות ממשרדי תיווך לשווי הדירה ולשווי שכר דירה לחודש.

ג. עם קבלת החומר הנ"ל יתן בית הדין דעתו בתביעה זו.

הרב מימון נהרי - אב"ד


בפנינו תביעה למימוש הסכם גירושין בנושא דירת הצדדים.

הוגשו סיכומים לעמדות הצדדים בתביעה זו לאור החלטת ביה"ד מיום כ"ג חשון תשע"א 31/10/10.

רקע עובדתי:
א.
הצדדים נישאו ביום 1/6/82.
ב. לצדדים שתי בנות בגירות.
ג. הצדדים חתמו על הסכם גירושין ביום 11/10/96.
ד. הצדדים התגרשו ביום 29/10/96.

נוסח סעיפי הסכם הגירושין הרלוונטיים לתביעה:
"6. דירת הצדדים:

א. הצדדים מתחייבים בקנין גמור בכל האמור לקמן:
ב. הצדדים הינם בעלי זכויות הדירה הרשומה על שמם בחלקים שווים ברח' החשמונאים... קרית מוצקין... (להלן הדירה).
ג. 1) הצדדים מסכימים כי האשה תישאר לגור בדירה עם שתי בנותיה עד ליום נישואיה.
2) לא תותר כניסת גבר לדירה למטרת מגורים מעבר לחודש אחד.
3) והיה והאשה תהיה חפצה להמשיך לגור יחד עם גבר זר מעבר למותר כדלעיל ס"ק (2) מתחייבת היא לצאת מהדירה על מנת ששני הצדדים יחלו במכירת הדירה מיד.
4) במידה והאשה תעבור לגור בדירה אחרת עם בנותיה ו/או בלעדיהן מעבר לחודש אחד לא תהיה רשאית להשכיר דירה זו ו/או להשאירה ללא שימוש, ומתחייבת לשתף פעולה עם בעלה במכירת הדירה מיד ולא תערים מכשול, או קושי כל שהוא בביקור קונים פוטנציאליים לדירה.
5) והיה והאשה לא תעמוד בהתחייבותה כאמור בס"ק (4) – (1) מוסכם בין הצדדים כי אישור הסכם זה ע"י כבוד ביה"ד יהווה צו פינוי מיידי לאשה."


טענות התובע (הבעל לשעבר) וב"כ:
א.
ברור מעל לכל ספק שהתובע נתן לאשה להתגורר בדירה ולא לממש את זכויותיו בדירה עובר לסידור הגט, אך ורק משום רצונו שהבנות יתגוררו בדירה לאחר הגט. ואו עד יום נישואי האשה. והיות והבנות גדלו ועזבו את הדירה, רוצה הוא להוציא את האשה מהדירה בטענה שכוונתו היתה שתתגורר רק עם הבנות.

ב. במקרה שלפנינו ודאי שזו אומדנא ברורה שכוונת הבעל היתה לדאוג לטובת בנותיו ולא לגרושתו. וגם שזה תנאי שאינו הגיוני בעליל. שע"י כך האשה לא תתחתן לעולם ותגור עם בן זוגה בדירה בלי נישואין. אפילו אם נאמר שיש משמעות ברורה בלשון השטר שכוונתו היתה שתגור שם כל עוד אינה נשאת, מכל מקום יש ללכת אחרי הכוונה. ובפרט שנראה די ברור שאין כלל משמעות ברורה כזו. ובהחלט ניתן לפרש דבריו שהיא תגור עם הבנות, פירושו שרק בזמן שבנותיהם גרות עמה יש לה זכות בדירה. ומספיק לזה שיראה לדיין שזו הכוונה דוקא כל זמן שבנותיה זקוקות לדירה זו יש לה זכות בדירה ולאחר מכן הדירה חוזרת לחלוקה ביניהם. ציין כמקור לדבריו את דברי השולחן ערוך חו"מ סימן ס' סעיף טז' "יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכין אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה ".

ג. לפי המידע שבידי התובע וב"כ האשה נטשה את דירת הצדדים לפרקי זמן ממושכים והתגוררה בקפריסין ויש לזה השלכה משפטית, מאחר ובהסכם הגירושין נאמר שבמידה והאשה תעבור לגור בדירה אחרת מעבר לחודש, לא תהיה רשאית להשאירה ללא שימוש ומתחייבת לשתף פעולה עם בעלה במכירת הדירה.

עיקרי תגובת הנתבעת וב"כ:
א.
מצבה הנפשי של הנתבעת עת חתמה על הגירושין היה בכי רע. גילתה את בגידתו הנוספת של התובע. בזמן הליך הגירושין חוותה הנתבעת משבר נפשי עמוק וללא כל יעוץ משפטי חתמה על הסכם גירושין וללא ידיעה והבנת ההשלכות המשפטיות.

ב. לנתבעת היה ברור בעת חתימת הסכם הגירושין כי תוכל להישאר בדירת המגורים ככל שתחפוץ באם יתקיימו התנאים המפורטים בסעיפים ג' 1-5.

1) "הצדדים מסכימים כי האשה תישאר לגור עם בנותיה בדירה עד ליום נישואיה". יצויין כי הנתבעת מעולם לא נישאה מחדש.

2) "במידה והאשה תעבור לגור בדירה אחרת עם בנותיה או בלעדיהן" יודגש כי הנתבעת מתגוררת בדירה מיום גירושי הצדים.

3) בנוסף לנות בנותיה באופן קבוע בדירה נשוא כתב התביעה. הבת הגדולה שהינה נשואה ולה שני ילדים קטינים מגיעים לסבתם ונשארים ללון באופן קבוע. והבת הצעירה שאינה נשואה ונודדת בין מקומות לינה שונים מגיעה אף היא ללון בדירה. ויתכן שאף תיאלץ לחזור למגורי קבע בדירה נשוא התביעה.

ג. מיום גירושי הצדדים ועד היום נושאת הנתבעת בכל תשלומי המשכנתא לבדה.

ד. יש לפרש את חוזה הגירושין ע"פ אומד דעתם של הצדדים והרי במקרה דנן ברור כי מטרת הצדדים היתה לאפשר לנתבעת ובנותיה מקום קבוע ככל שיידרש.

ה. הנתבעת שהתה בקפריסין תקופות קצרות כאשר הבסיס הקבוע המהווה את מרכז חייה וחיי בנותיה הינו דירת הצדדים המשותפת.

ו. באותם השנים נשאה הנתבעת בכל הוצאות הדירה המשותפת בנוסף להוצאות ילדי הצדדים ועקב מצבה הכלכלי הקשה נאלצה לעבוד ולשאת בנטל ההוצאות הגבוה שחייב אותה ע"פ בקשת מנהל החברה לצאת לקפריסין.

ז. בזמן שנעדרה מהבית בשהותה בחו"ל שירתה הבת הצעירה בשירות צבאי, והיתה מגיעה לדירה המשותפת של הצדדים מידי יום.

הכללים לפרשנות הסכם:
כאשר קיימים חילוקי דעות בין שני הצדדים להסכם בפרשנותו של ההסכם, במידה ולשון ההסכם ברורה ומובנת יש ליתן את הבכורה לפרשנות ההסכם בהתאם לטקסט הלשוני.

כפי שמבואר בשולחן ערוך סימן סא' סעיף טו' "מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק". כלומר הבנת לשון ההסכם חייבת להיות משולבת על פי פשוטו של מקרא ומתוך כללי הדקדוק והלשון גם יחד וכפי שיבואר בהרחבה. המקור לעיקרון שלפרשנות הסכם יש לדקדק בלשון השטר ולדון על פיו היא תשובת הריב"ש סימן תפ'. מדבריו אנו למדים שלצורך יישום עיקרון זה חובה עלינו למצות את לשון השטר, הן מהבחינה של הפירוש המילולי ומשמעותו, הן מבחינה תחבירית, והן מבחינת יתור הלשון וניתוחו.

וכך כותב הריב"ש:
"שאלת שכיב מרע שכתב בצואתו בהאי לישנא אני מניח שתהיה אשתי נזונית כל ימי מיגר אלמנותה יתר על כתובתה עד כאן. נסתפק לך אם משמעות לשון זה שתהיה נזונית בין תבעה כתובתה בבי"ד בין לא תבעה, דלעולם לא תפסיד מזונות.

או נאמר משום דכולי עלמא לאו דינא גמירי השכיב מרע היה סבור שביד היורשים הוא לפרוע לה כתובתה ושתפסיד מזונותיה. ולזה הניח שתהיה נזונית כל ימי מיגר אלמנותה ולא יוכלו היורשים לכופה על זה.

והאי דקאמר יתר על כתובתה, ר"ל שלא יהיו נכללין המזונות בפירעון כתובתה, אבל לעולם אם תבעה כתובתה בבי"ד תפסיד המזונות דהא לא קאמר יתר על פירעון כתובתה, וכיון דיד בעל השטר על התחתונה יש לנו לדון ולבאר הלשון בענין זה". עד כאן השאלה.
הריב"ש מאריך בתשובתו. נצטט את עיקרי דבריו שמהם עולים הכללים לפרשנות הסכם.
א. "תשובה נראה שאין האלמנה מפסדת מזונות בתביעת כתובתה בבי"ד, ולא בשאר הדברים שמפסדת אותן כשאוכלת בתנאי בי"ד. ולא מפני שלשון כל ימי מיגר אלמנותה בעצמו יהיה משמעותו כאילו פירש בין תבעה בין לא תבעה.... אבל הטעם בנדון זה מפני שאמר אני מניח שתהיה אשתי נזונית וכו', ולשון אני מניח בשכיב מרע כתב הרא"ש בתשובה שהוא לשון מתנה, כמו יטול ויזכה יחזיק ויקנה.... וכיון שזכה לה במתנת שכיב מרע כל יומי מיגר אלמנותה, הנה זכתה במתנה זו והרי היא אוכלת מדין מתנה זו כל זמן אלמנותה וכו' " עכ"ל.

כלומר פירושה של המילה "אני מניח" שהיא מילת מפתח במקרה זה לאומד דעתו של המצווה, נבחנת כשלעצמה, ובמידת הצורך בהתאם לכללי הלשון ההלכתיים.

ב. שמא תאמר שנבחן את אומד דעת המצווה בהתאם להתנסחות המשפט בשלימותו, ולא על פי מילה בודדת מתוך משפט שלם. דוחה זאת הריב"ש וכותב "ואי אפשר לומר שדעתו היה שתאכל בתנאי בי"ד, ולזה הזכיר הלשון בעצמו המוזכר בתנאי בי"ד או קרוב לו". כלומר נוסח צואתו של המצווה זהה לנוסח מזונות האלמנה המופיע בכתובה. וא"כ על פי זה נפרש שאומד דעת המצווה היתה שתאכל האלמנה מדין תנאי בי"ד ולא מעבר לזה. ממשיך הריב"ש וכותב "דא"כ איך אמר לשון מתנה, הרי לא נתן לה כלום. אלא ודאי כיון שזכה לה בלשון מתנה הרי היא נזונית מכח המתנה אם תרצה, ונפרעת מכתובתה ואינה מפסדת מזונות". כלומר אם נפרש את כוונת המצווה על פי איך שמשתמע מהמשפט בכללותו שהוא כתנאי בי"ד בלבד. הרי שבין המילים יהיה חוסר התאמה. היות וכתב "אני מניח". שכאמור הוא לשון מתנה. וכדי ליישב את רצף המילים, עלינו לקבוע שכוונתו היתה לתת לה מזונות בתורת מתנה ולא בתורת תנאי בי"ד.

היוצא לנו מדברי הריב"ש שיש לנתח את משמעות המשפט, מתוך חיבור בין רצף המילים הבונות אותו כדי שהמשפט יהיה תקין.

ג. גם לאחר שהבנו את מהותו של החיוב מכח המשמעות הלשונית, עלינו לבחון כיצד הוא מתיישב עם החיוב ההלכתי הקיים בלאו הכי. כותב הריב"ש "בנדון זה ג"כ כיון שנתן לה מזונות במתנה ויש לה מזונות בתנאי בי"ד, ידה על העליונה. רצתה משום תנאי בי"ד אוכלת, רצתה משום מתנה אוכלת. וכל שאוכלת משום מתנה הדבר ברור שלא הפסידה אותן בשביל תביעת הכתובה".

כלומר כאשר קיים כבר חוב על פי הדין יש עלינו לבחון את אומד דעתו של המצווה מה ראה להוסיף ולהתחייב בתורת מתנה. וכדי ליישב זאת אנו חייבים למצוא את התוספת שיש במתנה זו מעבר לחיוב שכבר קיים על פי הדין.

ד. לאחר קביעת הכללים הנ"ל לפרשנות לשון השטר, שמכחה אנו קובעים את אומד דעתו של בעל השטר. עולה השאלה האם לא הפלגנו יתר על המידה בדקדוק הלשון, שהרי לא כל אדם הכותב שטר בקי בדקדוקי הלשון וברזי ההלכה הנגזרים מהלשון.

וא"כ כיצד ניתן לייחס לו כוונות שהם הרבה מעבר להבנתו והשכלתו, ולכן שורת הדין שיפרשו את לשון השטר לפי אומד דעתו ורמת הבנתו של בעל השטר.

עונה על כך הריב"ש (ודבריו נקבעו להלכה בשולחן ערוך הנ"ל באותו סעיף) "ומה שנסתפק אולי האי גברא לא גמיר, דלאו כולי עלמא דינא גמירי, והיה סבור שיוכלו לכופה לקבל פירעון כתובה ולהפסידה מזונותיה, ולזה ציוה שתהיה נזונית כל הזמן אם תרצה, כל שלא תהיה נפרעת מכתובתה, ולא תתבענה בבי"ד. אין כאן ספק, דהא אמרינן בפרק יש נוחלין... אלא ודאי האי טענה ליתא וליכא לספוקי בה כלל. וכ"ש בנדון זה שהוא דבר תמידי ומפורסם לכל וכו'". כלומר הריב"ש דוחה טענה זו וסובר שלעולם אומדין את דעתם של הצדדים לשטר, לפי כללי הפרשנות לשון השטר הכוללת בתוכה את ההשלכות ההלכתיות הנובעות ממנה.

יתירה מזו אף אם אחד מהצדדים לשטר, בעצמו טוען שלא הבין את הטקסט הלשוני מתוך קושי של הבנת הנקרא בשטר, אין מקבלים טענתו. כפי שכתב השולחן ערוך שם סעיף יג' "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים אין שומעין לו" ומוסיף הרמ"א "וה"ה בשאר דקדוקים שיש לדקדק מן השטר, ולא אמרינן דהאי גברא לא דקדק כל כך וכמו שנתבאר בסמוך". ועיין שם בסמ"ע בס"ק כד' שלכן הרמ"א הוסיף את דבריו למרות שדין זה כבר כתב השו"ע בסעיף הבא,להשמיענו שאפילו אם בעל השטר מעלה טענה זו אין מקבלין אותה.

היוצא מן האמור בסעיף זה, שחזקה על לשון ברורה ומפורשת של השטר שהיא משקפת את כוונות הצדדים, ואין אחד מהם נאמן לומר לא לכך התכוונתי.

ה. שמא נאמר "שמדקדקין לשון השטר" וקובעים על פיו את כוונות הצדדים, כאשר הצדדים כתבו בעצמם את השטר וניסחו את לשונו. אולם כאשר השטר נכתב ע"י אחרים אמנם בשליחותם של הצדדים אבל לא על ידם, כפי שמצוי ברוב ההסכמים והחוזים שנכתבים ע"י עורכי דינם של הצדדים. באופן שכזה יש הגיון שהצדדים לא דקדקו בלשון השטר ובמשמעותו מאחר שסמכו על האחרים.

לשאלה זו מתייחס הגר"א בביארו לשו"ע. כבר הזכרנו לעיל את דברי השו"ע שם סעיף י"ג שקיימת הלכה זהה להלכה היסודית בסעיף ט"ו וכך לשונה "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים אין שומעין". ועל כך מוסיף הרמ"א "והוא הדין בשאר דקדוקים שיש לדקדק מן השטר, ולא אמרינן דהאי גברא לא דקדק כל כך וכמו שנתבאר בסמוך". כותב על דברי הרמ"א הגר"א בביאורו אות לז' "חידש כאף דאף שלא כתב בעצמו והוא עם הארץ ולא הבין אפילו הכי מדקדקין מטעם הנ"ל". כלומר לגר"א היה קשה מה שהעיר הסמ"ע הנ"ל, מה חידש כאן הרמ"א יותר ממה שכתב השו"ע בסמוך סעיף ט"ו "מדקדקין לשון השטר....ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כוליה האי, והיה סבור שהדין היה בענין כך, ומפני כך כתב אותו לשון". משמע מדברי השו"ע שהמדובר בשטר שכתב בעצמו. שהרי מקור דינו של השו"ע הוא כאמור משו"ת הריב"ש סימן תפ'. ושם התשובה עוסקת "בשכיב שכתב בצוואתו", דהיינו שהוא עצמו כתב צוואתו. וחידש הרמ"א כאן בכתבו "והוא הדין" דאף שלא כתב בעצמו והוא עם הארץ, כגון במקרה שמביא השו"ע שאין החתן כותב בעצמו הכתובה והוא עם הארץ, שאינו מבין את לשון הכתובה, ולכן לא הבין כשקרא החזן הכתובה, ואעפ"כ "אין שומעין לו" הוא הדין בשאר דקדוקים אינו נאמן לטעון שלא הבין.

ו. לעומת הכלל שקבע הריב"ש "שמדקדקין לשון השטר" לצורך פרשנותו, מצינו כלל הנוגד גישה זו וקובע "שיד בעל השטר על התחתונה" פירוש. כאשר נוצר ספק בלשון השטר ביחס לכוונת המתחייב בשטר, וקיימות ב' אפשרויות לפרש את השטר, אנו נפרש את השטר כהפירוש הפחות נוח לצד המחזיק בשטר. וזאת מתוך הנחה שודאי כוונת המתחייב היתה על הפחות ולא על היותר. כלומר לפי העיקרון "שמדקדקין בלשון השטר" אנו קובעים את אומד דעתו של המתחייב לפי לשון השטר. ואילו לפי העיקרון "שיד בעל השטר על התחתונה" אנו מפרשים את לשון השטר לפי אומד דעת המתחייב הנוחה לו יותר.

מיישב זאת הריב"ש וכותב "ומה שאמרו משום דיד בעל השטר על התחתונה גם זה אינו. דלא אמרינן הכי אלא בלשון מסופק שאפשר לדונו לצד זה או לצד זה. ובכל ענין השטר נשאר בחזקו כי ההיא דמסכת מנחות וכו'. ובכולן השטר עדיין בחיזוקו לאותו דבר קטן. אבל לבטל השטר מעיקרו כמו בנדון זה, שאם היה כמו שאומרים היתה המתנה בטילה, אין אומרים בזה יד בעל השטר על התחתונה.

וראיה לדבר דתניא...כ"ש בנדון זה, שהיינו מבטלין השטר לגמרי". כלומר כאשר ניתן לדקדק בלשון השטר ומכח זה להצביע בבירור על כוונת הצדדים, אין צורך בבחינת אומדן דעת הצדדים, ואין כל הצדקה ללכת מעבר לבחינת לשון השטר, שכאמור חזקה על לשון ברורה ומפורשת של השטר שהיא מביעה את רצון הצדדים.

אלא כאשר לשון השטר סובלת יותר מאשר פרשנות אחת למרות בהירות הלשון. וניתן לפרש את לשון השטר לפי אומדן דעת בעל השטר, או לפי אומדן דעת המתחייב בשטר. בא הכלל של "יד בעל השטר על התחתונה", וקובע להעדיף את הפירוש הפחות נוח למחזיק השטר.

במקרה זה ב' הכללים משלימים זה את זה.

אולם כאשר הכלל של יד בעל השטר על התחתונה עוקר את לשון השטר או את תכליתו, אין מקום לכלל זה.

גישתו של הריב"ש בהבנת הכלל "שיד בעל השטר על התחתונה" מופיעה גם ברש"י כתובות דף פג': ד"ה יד בעל השטר על התחתונה. "כל המוציא שטר על המוחזק בדבר מה שמפורש בשטר יכול לתבוע עליו. ואם השטר סתום מורידים אותו לפחות שבמשמעות השטר". כלומר הרוצה לממש את שטרו ולהוציא ממון או לקבל זכויות המגיעות לו ע"י השטר. יכול הוא לתבוע רק מה שברור וחד משמעות בלשון השטר. אולם כאשר לשון השטר סתום ויש בו מספר משמעויות הוא יכול לתבוע ע"י השטר רק את הפחות שבמשמעויות.

ז. הלכה נוספת כותב השו"ע שם בסעיף טז' "יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו, אין הולכין אחר הלשון הכתוב בו, אלא אחר הכוונה". המשתמע מהלכה זו, שהפרשנות לשטר אינה נקבעת על פי הלשון הכתובה, אלא על פי אומדן דעת הצדדים.

לכאורה הלכה זו סותרת את ההלכה הקודמת לה שם בסעיף טו' "שמדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק" שהארכנו בה לעיל. חייבים לומר שאין סתירה בין ההלכות, אלא עלינו להבין את תוכנה של הלכה זו "שבתנאי אין הולכין אחר הלשון הכתוב בו אלא אחר הכוונה". במקביל להלכה "שמדקדקין לשון השטר".

מקור הלכה זו הוא הרבנו ירוחם מישרים נתיב כג' חלק י' וכך לשונו. "כתב הרשב"א בתשובה כי אף על פי שכתב לה במתנה לחוד שתגבה האשה בין בחייו בין במותו ואפילו בשלום, ודאי יראה שאין נזקקין לדינא ואין מגבין אותה בחיי הבעל כלל, דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחת הקלות ושתבטח נפשה בו.... וכלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו שאין להלך אחר לשון הכתוב, אלא אחר הכוונה לבד. וראיה דעל מנת שאראך מאתיים זוז דהאיש מקדש דלא נתכוונה זאת אלא להראות משלו". כלומר דברי הרשב"א המובאים ברבנו ירוחם שהם המקור, עוסקים במקרה שהבעל כתב לאשתו בכתובתה שתגבה האשה כתובתה אפילו בחיי הבעל בלא גירושין. ועל כך כותב הרבנו ירוחם בשם הרשב"א שאין מגבין אותה בחיי הבעל אע"פ שלשון הכתובה מפורשת בפשטות שכן גובה בחייו. אנו מפרשים שכוונתו היתה רק להעניק לאשה תחושת בטחון במסגרת הנישואין שלא תחשוש מפירוקה, ולכן ניסח הבעל את התחייבותו בהפרזה.

היוצא לפי דברי רבנו ירוחם שלמרות הלשון המפורשת בכתובה, אנו מפרשים באופן שאינו תואם את פשטות הלשון. אלא בהתאם לאומדן דעתו של הבעל אנו מפרשים את לשון הכתובה שלא כפי משמעותה הפשוטה. לפי זה ההלכה בשו"ע "שתנאי שאדם מתנה עם חבירו, אין הולכין אחר הלשון הכתוב בו, אלא אחר הכוונה". אכן סותרת את ההלכה "שמדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק".

אולם הש"ך שם על השו"ע בס"ק כ' מציין לשו"ת באר שבע. וכך כותב שו"ת באר שבע סימן לט' באמצע תשובתו "וגדולה מזאת פסק הרשב"א בתשובה והביאו רבנו ירוחם ז"ל במישרים.... דאף על פי שכתוב תנאי בכתובה שתגבה האשה בין בחייו בין במותו ואפילו נשוי (במקור כתוב "ואפילו בשלום" כפי שהבאנו לעיל), אפילו הכי אין מגבין אותה בחיי הבעל כלל, מאחר שהוא כנגד הדין, דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים. ואמרינן דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחת הקלות.... וכלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו שאין להלך אחר הלשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד, ואף על גבי דקני מיניה נלך אחר הכוונה. והביא ראיה... הרי קמן מבואר דיש להשתדל לפרש התנאי שלא יהיה כנגד הדין, אף על פי שכפי הלשון הכתוב בתנאי הוא תנאי מפורש יפה באר היטב כנגד הדין. וכעין זה פסק הרא"ש ז"ל בתשובה כלל סח' סימן יג' והביאו הטור חו"מ בסימן סא' (מובא בשו"ע שם סעיף ו')... ויש לפרש התנאי שלא יהיה כנגד הדין וכו'".

המתבאר מדברי הבאר שבע להלכה זו, שקיימת אפשרות שאנו נסטה מהכלל "שמדקדקין לשון השטר" לצורך פרשנות אומדן דעת הצדדים. וזאת כאשר לשון השטר היא בניגוד גמור להלכה כגון במקרה שמביא הרבנו ירוחם בשם הרשב"א, שבעל כתב לאשתו כתובה שתוכל לגבותה אפילו בחיי בעלה בעודם נשואים. וכידוע התחייבות שכזו היא נגד הלכה יסודית בדין פירעון כתובה שלא ניתנה ליגבות, אלא רק לאחר גירושין או מיתת הבעל. והיות ולא ניתן ליישב סתירה זו ובפרט שהלכה זו ידועה לכל, כך שלא ניתן לפתור את הסתירה ע"י שנאמר שיש כאן טעות סופר ניכרת. אלא זה מחייב אותנו לתת פרשנות שהיא שונה ממה שעולה מפשוטו של מקרא, אולם עדיין זה הולם את הפירוש המילולי וכל זאת כדי ליצור הרמוניה בין ההלכה ללשון השטר. ולכן אנו נפרש שכוונת הבעל במה שכתב "שתגבה האשה בין בחייו בין במותו ואפילו נשוי" שיש כאן הפלגת דברים כדי שהאשה תבטח בבעלה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

לפי זה יש לבאר את הראיה שהביא הרבנו ירוחם מן המשנה בקידושין דף ס' האומר לאשה שהוא מקדשה "על מנת שאראך מאתיים זוז, הרי זו מקודשת ויראה לה ואם הראה לה על השלחן אינה מקודשת". ואומרת שם הגמ' "שלא נתכוונה אלא לראות משלו". כלומר כאשר הבעל מקדש את האשה בתנאי אשר לשונו הוא "שיראה לה מאתיים זוז" הרי שאם הראה לה מאתיים זוז ואין זה משנה אם הם שלו קיים את תנאו. שהרי לשון התנאי מדוקדקת "שיראה לה", והרי הראה לה.

אלא שאם פירוש התנאי הוא כפשטות הלשון, הרי שהוא חסר כל הגיון. מאחר ואין כל רווח בקיומו, וא"כ מה טעם להתנות תנאי שכזה. ולכן כאשר ההגיון הוא כה מוצק נגד פשטות לשון התנאי, חייבים אנו לתת הסבר הגיוני לתנאי זה שיתיישב עם לשונו. לשם כך אנו חייבים לבחון את הנסיבות שגרמו לתנאי או את מטרת התנאי. וזה מוביל אותנו לפרש שבודאי האשה רוצה לדעת שהיא מתקדשת לאיש שיש לו ממון משלו על מנת להבטיח את עתידה הכלכלי בנישואיה עמו. לפיכך בודאי האשה התכוונה בתנאי זה שיראה לה ממון משלו.

ומכאן נובעת הראיה ליסוד דינו של הרבנו ירוחם שכאשר קיים דין שאינו מתיישב עם פשטות לשון השטר, או כאשר קיים הגיון מוצק שאינו תואם את לשון השטר כפשוטו הרי שזה כמו אנן סהדי הנוגד את לשון השטר, ובמקרים שכאלה חובה על הדיין למצוא נוסחת פרשנות המשלבת ביניהם מבלי לסטות כאמור מהפירוש המילולי.

גם בשו"ת פרח מטה אהרן סימן כ' הסביר בקיצור נמרץ את יסוד דבריו של הרבנו ירוחם כפי שהסברנו באריכות, וכך לשונו שם "מכל מקום אין לעשות עיקר מלשון השטר כל שאנו יודעים כוונתו מאומדן דעת".

אולם גם כאשר קיים אומדן דעת מובהק מכח נסיבות חיצוניות, יש לפרש את כוונת הצדדים בבדיקה חד שלבית מלשון השטר אל הנסיבות ולהיפך. עד להשגת פרשנות משולבת שלא תחרוג מלשון השטר.

עלינו להישמר ככל הניתן מלתת פרשנות ללשון ההסכם שיש לה השלכות שהצדדים
להסכם מעולם לא התכוונו להם בשעת כתיבת ההסכם.

דיון לגופו של ההסכם הנדון:
ראשית חובה לציין שההסכם הנדון ערוך ומנוסח היטב. וכל מילה הכתובה בו נכתבה מתוך שיקול דעת.

הציר שעליו סובבת התביעה הוא פרק 6 להסכם הגירושין שכותרתו דירת הצדדים סעיף ג' 1) "הצדדים מסכימים כי האשה תישאר לגור בדירה עם שתי בנותיה עד ליום נישואיה".

עמדת התובע (הבעל לשעבר והאב בהווה) וב"כ: שכל כוונתו בשעת כתיבת ההסכם היתה טובת הבנות שיתגוררו בדירה ולא משום דאגה לגרושתו. והיות והבנות הפסיקו להתגורר בדירה על הנתבעת לעזוב את הדירה לצורך מכירתה.

תגובת ביה"ד:
1) לשון ההסכם שהאשה תישאר לגור בדירה עד ליום שהיא תינשא. היינו שכל עוד האשה לא נשאת עומדת לה הזכות להמשיך ולהתגורר בדירה.
2) אם אכן היתה כוונת התובע בשעת כתיבת ההסכם כפי שהוא טוען כיום. מדוע לא ניסח סעיף זה בצורה פשוטה ביותר, שהאשה תישאר לגור בדירה כל עוד הבנות מתגוררות עמה בדירה כי אז משתמע באופן ברור שכל רצונו של התובע היא טובת הבנות.
3) למרות שמהרישא של הסעיף "האשה תישאר לגור בדירה עם שתי בנותיה" משתמע שמגורי האשה והבנות תלויים זה בזה. אולם סיומו של הסעיף "עד ליום נישואיה" מוכיח שלא דאגת הבנות עמדה לנגד עיני התובע.
4) אלא כוונת התובע היתה מתוך שיקול דעת הקשור לאשה למלא את מבוקשה להמשיך ולהתגורר בדירה אף לאחר הגירושין, כל עוד האשה נשארת בגפה. וממילא אין לו כל הפסד אם אגב כך גם בנותיו ימשיכו להתגורר עם גרושתו.
5) ומה שראה התובע נחיצות לציין בהסכם ששתי בנותיו יגורו עמה. כדי למנוע מצב שהאשה תינשא לאחר ותעבור להתגורר בדירה אחרת, והבנות תמשכנה להתגורר בדירה בלעדיה. לכן תלה את מגורי הבנות בנישואי האם.
6) ההוכחה לכך, שאם אכן טובת הבנות היו לנגד עיני התובע מדוע הגביל את מגוריהם עד לנישואי אמם. ומה קורה אם האם נישאת והבנות מעוניינות להמשיך ולהתגורר בדירה האם לפי ההסכם תוכלנה לתבוע זאת מאביהם?
7) התשובה לשאלה הנ"ל מצויה בלשון ההסכם בסעיף ג' 4) "במידה והאשה תעבור לגור בדירה אחרת עם בנותיה, או בלעדיהן, מעבר לחודש אחד... מתחייבת לשתף פעולה עם בעלה במכירת הדירה מיד.
8) כלומר לשון ההסכם מחייבת את הבנות להתפנות מהדירה במידה והאם עוברת לדירה אחרת בלעדיהן. ולמרות זאת האב טוען כיום, שהכוונה בהסכם היתה טובת הבנות. למה אם כן לא איפשר האב לבנותיו להמשיך ולהתגורר בדירה כל עוד הן בעצמן לא עזבו אותה לדירה אחרת, והן זקוקות לקורת גג.
9) זאת ועוד אם כל כוונת התובע בהסכם בנושא דירת הצדדים היתה דאגת מדור לבנות בלבד והזכות למגורי האשה ניתן כדי לאפשר לה לדאוג לבנות היה יכול התובע עם תוספת אות אחת ללשון הסעיף האמור ג' 1) לשנות את כל משמעותו של הסעיף ובמקום לכתוב עד ליום "נישואיה" לכתוב עד ליום "נישואיהם" ואז בהחלט היה משתמע שאכן כל כוונתו טובת הבנות, והאשה אינה במסגרת השיקולים.
10) גם התתי סעיפים השייכים לסעיף העוסק במגורי האשה, מוכיחים שהשיקולים בנושא מגורי האשה בדירה לא היו בהתאם לטובת הבנות כדלהלן: סעיף ג' 2) "לא תותר כניסת גבר לדירה למטרת מגורים מעבר לחודש".

סעיף ג' 3) "והיה והאשה תהיה חפצה להמשיך לגור יחד עם גבר זה... מתחייבת היא לצאת מהדירה... סעיפים אלו מוכיחים שהשיקול אשר הינחה את התובע בניסוח ההסכם, היה מגורי האשה ולא מגורי הבנות.

11) לפיכך מכירת הדירה או אי מכירתה יהיה תלוי אך ורק בהתאם להתפתחויות שיחולו במצבה האישי של האשה כאמור בסעיפים הנ"ל. ולא בהתאם לבנות. כוונה זו באה לדי ביטוי בצורה הכי בולטת כאמור בסעיף ג' 4).

12) כל הסעיפים הללו כאחד, וכל אחד מהם בנפרד הם בבחינת דורשים סמוכים וילמד עליון מתחתון. שהפרשנות לסעיף ג' 1) שעליו נסובה תביעתו של התובע היא שהאשה תישאר לגור בדירת הצדדים עד ליום נישואיה.

13) גם הטענה לחיזוק שמוסיף התובע וב"כ שיש כאן אומדנא ברורה שכוונת התובע היתה בשעתו רק טובת הבנות ולא גרושתו, שהרי לא יעלה על הדעת שהתובע יסכים שהאשה תגור בדירה עד לנישואיה. שאם כן האשה לא תתחתן לעולם ותגור עם בן זוגה בדירה בלי נישואין.

14) טיעון זה תמוה ביותר שהרי כבר בשעת כתיבת ההסכם לא נעלם מהבעל חשש זה. ולכן הוסיף את סעיף ג' 2) "לא תותר כניסת גבר לדירה למטרת מגורים מעבר לחודש אחד". מהי משמעותו של סעיף זה ולשם מה הוא נועד?

15) התשובה היא שבדיוק לשם מניעת אותו חשש שמעלה כיום התובע וב"כ נועד סעיף זה שמאחר ובסעיף ג' 1) נכתב שהאשה תישאר לגור בדירה עד ליום נישואיה, נוצר חשש שהאשה תחיה עם גבר זר בדירה ללא נישואין וללא הגבלת זמן.

16) נכתב סעיף ג' 2) למנוע פירצה זו, שלא תהיה לאשה אפשרות להכניס גבר זר לזמן ממושך וע"י כך לעקוף את סעיף ג' 1).

17) והיות וב' הסעיפים הללו משלימים האחד את השני, הפרשנות הפשוטה העולה מהם היא, שהתובע בשעתו הסכים לכך שהאשה תתגורר בדירה כל עוד היא נמצאת בגפה.

[הערת שוליים: בשים לב שכל הסעיפים בהסכם העוסקים בנושא דירת הצדדים. הבנות מופיעות בלשון האשה "ובנותיה" וכי הם רק בנותיה של האשה ולא בנותיו. ביטוי זה חוזר על עצמו מספר פעמים בלשון ההסכם. אב הדואג "לבנותיו" אינו מתבטא כך].

18) את כוונות התובע בהסכם ניתן לאבחן מתוך דקדוק לשון הסעיף שממנו נובעת תביעתו. ומעבר לכך משאר סעיפי ההסכם אף אלו העוסקים בנושאים אחרים שהרי חוט מחשבתו של הצד הדומיננטי להסכם שזור כחוט שידרה לאורך כל ההסכם.

19) לאור זאת נתייחס לפרק מזונות הילדים שבהסכם. ונמצא שם סעיף מאד לא שיגרתי להסכמי גירושין.

20) בפרק 5 מזונות הילדים סעיף ד' "האם מצהירה כי כפוף לכך שהאב ימלא את התחייבויותיו לתשלום מזונות הילדים בהתאם להסכם זה. לה האמצעים והכישורים לספק לילדים כל צורכיהם ולדאוג לכל מזונותיהם והוצאותיהם מכל מין וסוג ללא יוצא מהכלל".

21) על מנת להבין את כוונות הצדדים שעמדו מאחורי סעיף זה יש להמשיך ולעיין בסעיפים הבאים בנושא מזונות הילדים.

סעיף ו' "האשה והבנות מתחייבות שלא לתבוע מן האב כל סכום מעבר לסכום אותו חייב לשלם עפ"י הוראות הסכם זה, כמזונות הבנות, או לכל צורך אחר שלהן.

במידה ותוגש תביעה ע"י האשה או הבנות באמצעות האשה בשם מי מהן. מתחייבת האשה לשפות את הבעל על סכום שיחויב לשלם מעבר לסכום שהינו חייב לשלם עפ"י הסכם זה, וזאת במועדים בהם יחויב הבעל לשלם".

22) סעיף שכזה הקרוי סעיף לשיפוי הבעל ע"י האשה במידה ותוגש תביעה על ידה או באמצעותה, הוא בהחלט סעיף הגיוני ומצוי בהסכמי גירושין.

23) לעומתו סעיף ז' "הבעל מתחייב שלא לתבוע את האשה בכל ערכאה משפטית את הפחתת מזונות הבנות מתחת לסכום אותו חייב לשלם עפ"י הוראות הסכם זה. במידה ותוגש תביעה ע"י הבעל מתחייב הוא לשפות את האשה על כל סכום שיופחת ממזונות הבנות עפ"י הסכם זה".

24) סעיף לשיפוי האשה ע"י הבעל במידה והוא יגיש תביעה כנגדה להפחתת מזונות הוא אינו מצוי כלל, מה ראה הבעל להסכים לסעיף שכזה כאשר לאורך כל ההסכם נראה שהבעל היה כאמור הצד הדומיננטי בהכנת ההסכם.

25) מאחר וקשה לנו לדעת כיום לאחר זמן כה רב האם סכום מזונות הבנות שהתחייב האב בשעתו היה בו כדי לספק את כל צרכי הבנות הבסיסיים המקובלים. אנו יכולים להעריך זאת מרצף הסעיפים הנ"ל שמהם ניתן ללמוד מה היה קו המחשבה אשר הינחה את האב (התובע) בעת כתיבת ההסכם.

26) ככל הנראה סכום המזונות שסוכם בין הצדדים לא היה מהגבוהים ביותר בלשון המעטה. האב רצה להבטיח את עצמו שעקב גובה סכום המזונות לא יתפתחו בעתיד תביעות מצד האם או הבנות להגדלת מזונות.

27) לכן נקט האב במקדמי ביטחון מאד מחוכמים, בכך שהאשה תתחייב במסגרת ההסכם שהסכום שתקבל מידי האב למזונות הבנות, למרות שהוא אינו מכסה את כל צרכיהם. שעליה לדאוג להשלמת צרכיהם. כך שלא תוכל האשה בעתיד לטעון שצרכי הבנות ישתנו, ועקב כך תתבע להגדיל את סכום המזונות.

28) ואולם בכך לא נחה דעתו של האב שהרי אין זה מהווה פיתרון במידה ותוגש תביעה להגדלת מזונות ע"י הבנות או מטעמם.

29) לכן הוסיף האב את סעיף השיפוי הקובע שבמידה ותוגש תביעה ע"י הבנות או בשמם, תחוייב האם לשפות את האב, אם אכן יחוייב האב בתביעה שכזו. זהו אמצעי המתריע את האם לנצל את האפשרות של הגשת תביעה בשם הבנות.

30) וכדי שהאשה לא תרגיש מובסת לחלוטין כתוצאה מהסעיפים הנ"ל, הוסיף האב סעיף לצורך יחסי גומלין, שאף הוא מתחייב שלא לתבוע הפחתת מזונות, ומבטיח זאת בהתחייבות לשיפוי האשה.

סיכום:
מדקדוק לשון ההסכם ומניתוח מבנהו, מוכח באופן ברור שהשיקולים שהינחו את התובע בשעת ניסוח ההסכם לא נבעו מתוך דאגה לטובת הבנות. אלא מניעים אחרים גרמו לתובע לאפשר לאשה מגורים בדירה עד לנישואיה.

טענה משלימה לתביעת התובע וב"כ: האשה נטשה את בית הצדדים לפרקי זמן ממושכים, כאשר שהתה בחו"ל ולפיכך יש להפעיל את הנכתב בהסכם פרק 6 סעיף ג' 4) "במידה והאשה תעבור לגור בדירה אחרת עם בנותיה או בלעדיהן מעבר לחודש אחד, לא תהיה רשאית להשכיר דירה זו, או להשאירה ללא שימוש ומתחייבת לשתף פעולה עם בעלה במכירת הדירה מיד.... "

עמדת ביה"ד:
1)
לשון ההסכם הוא, "במידה והאשה תעבור לגור בדירה אחרת". האם במקרה והאשה יוצאת לנופש לבית מלון לתקופה של יותר מחודש ימים, זה יפורש כמעבר מגורים לדירה אחרת. כמו כן במקרה והאשה נוסעת לטיול בחו"ל לתקופה העולה על חודש ימים, יחשב כמעבר מגורים?

2) בודאי שלא. היות ומקרים אלו אינם מוגדרים כמעבר מגורים, מאחר והאשה לא העבירה את מרכז חייה למקומות אלו, אלא כעזיבה ארעית את דירת הצדדים למטרה מוגדרת. הוא הדין למקרה שהאשה יוצאת לחו"ל במסגרת עבודתה ומטעמה כמו המקרה של הנתבעת. לשון ההסכם אינה מכוונת למקרה שכזה.

3) עוד יש להעיר שבלשון הסעיף הנדון נוסף שם משפט שיש לו משמעות. ולשם כך נחזור על לשון הסעיף "במידה והאשה תעבור לגור בדירה אחרת... מעבר לחודש אחד, לא תהיה רשאית להשכיר דירה זו, או להשאירה ללא שימוש". מה הכוונה הגלומה במשפט זה "ללא שימוש".

4) במידה וכוונת הצדדים במשפט זה היה, שבמקרה והאשה תעבור לגור בדירה אחרת כפי שאמור ברישא של הסעיף אף בלעדי בנותיה דהיינו שגם הם יעברו לגור במקום אחר בלא שיצטרפו למקום מגוריה החלופי של אמם. אזי האשה תהיה מחוייבת לשתף פעולה למכירת הדירה, מאחר והדירה נשארה ללא שימוש.

5) אולם במידה והאשה תעבור לגור בדירה אחרת בלעדי הבנות. והבנות שתיהן או אחת מהן תמשכנה להתגורר בדירת הצדדים וממילא הדירה נמצאת בשימוש, ולפיכך לא תימכר הדירה כל עוד היא בשימוש הבנות.

6) אם צדקנו בפרשנות זו, הרי שהפרשנות שנכתבה לעיל בסעיפים 5-8 מתאיינת לה. ואם כן לפי הפרשנות הנוכחית מתפרש, שכוונת התובע היתה אכן לדאוג לטובתן של הבנות. ולכן ציין בדוקא "אם הדירה תישאר ללא שימוש".

7) מאידך אם אכן זו הפרשנות אין מקום לטיעון המשלים של התובע וב"כ שהיות והאשה נטשה את הדירה ועברה להתגורר בחו"ל, יש להפעיל מיידית את הסיום האופרטיבי לסעיף זה.

8) שהרי לפי תגובת הנתבעת וב"כ בתקופות שהאשה שהתה בחו"ל הדירה עדיין היתה בשימוש הבנות, אם ע"י הבת הצעירה ששירתה בשירות צבאי, והיתה חוזרת מידי יום לדירה. ואף הבת הבכורה שכבר נישאה המשיכה להתגורר בדירה עם בעלה (לא התקבלה כל הכחשה מצד התובע וב"כ לעובדה זו).

9) זאת ועוד, מאחר והטיעון המשלים נסוב על תקופה שהיתה לפני חמש שנים ויותר. ורק בחלוף חמש נזכר התובע להעלות טיעון משלים זה.

10) התנהגות ממושכת זו של התובע לאחר חתימת ההסכם מלמדת אותנו, כיצד התובע עצמו הבין את ההסכם, או לחילופין מסייעת לנו בפרשנותו של ההסכם. שהוא אכן כפי האמור לעיל.

סיום:
הסכם ממון אשר נדרש למימושו הליך דקדקני בפרשנותו, ינתן למילה הכתובה מישנה חשיבות. ולא בנקל נסטה ממשמעותה הפשוטה והמקובלת. מאחר וכאמור אומד הדעת העולה מתוך לשונו של ההסכם הוא האמין ביותר. מאשר אומד דעת העולה מכל מקור אחר.

לאור האמור יש להוציא פסק הדין כדלהלן:
א) תביעת הבעל (לשעבר) לפינוי האשה מדירת הצדדים הנמצאת ב[...], נדחית.
ב) האשה רשאית להתגורר בדירה כל עוד היא נמצאת בה בגפה.


הרב אברהם מייזלס - דיין


לאחר מו"מ הלכתי בין חברי בית הדין בתביעה זו, נחלקו הדעות בין חברי ביה"ד. לדעת הרוב ניתנת החלטה ולדעת המיעוט ניתן פסק דין. מאחר והלכה כדעת הרוב מחליט בית הדין כדלהלן:

א. פרשנות התובע וב"כ לסעיף ג' בהסכם הגירושין, נדחית.
ב. עם זאת לדעת הרוב, תביעת התובע וב"כ לא נדחית על הסף ויש צורך בהשלמת פרטים כאמור בנימוקי אב"ד, סעיף ב'.
ג. לדעת המיעוט, התביעה של התובע לפינוי האשה מדירת הצדדים ומכירתה לאלתר, נדחית ללא צורך בבירור נוסף.
ד. לאור האמור, על הצדדים וב"כ להמציא לבית הדין בתוך 14 יום:

1. אישור מהבנק למשכנתאות על יתרת חוב המשכנתא בעת חתימת הסכם וכן הסכום ששולם מדי חודש ע"י הנתבעת.
2. שלוש הצעות ממשרדי תיווך לשווי הדירה ולשווי שכר דירה לחודש כיום, במידת האפשר גם את ערכם בעת חתימת ההסכם.

ה. עם קבלת החומר הנ"ל יתן בית הדין דעתו בתביעה זו.



ניתן ביום כ"ז באדר א התשע"א
(03/03/2011)
הרב מימון נהרי - אב"ד
הרב יוסף יגודה - דיין
הרב אברהם מייזלס - דיין